מצודות דוד, שמואל א פרק כה



פסוק א
בביתו ברמה. בהבית שהיה לו ברמה
וירד וגו'.
אולי דרך מדבר עין גדי היו האנשים הולכים ושבים לספוד את שמואל, ופחד פן ימצאוהו מי מאנשי שאול, ולזה הלך משם למדבר פארן, ולכך סמכו למיתת שמואל:

פסוק ב
ומעשהו. מקנהו, וכמו כן יקראו מלאכה, וכמו שכתוב (בראשית לג יד) לרגל המלאכה, על שם שהעוסק במקנה, כל מלאכתו ומעשהו בהם, וכן (ירמיהו מח ז) יען בטחך במעשיך.
גדול מאד.
בעושר רב
בגזוז.
בעת גזזו צאנו, היה בכרמל:

פסוק ג
טובת שכל. בעלת שכל טוב
קשה ורע מעללים.
אמיץ לב ופועל רע
כלבי.
מבני כלב בן יפונה, והיה קרוב לדוד:

פסוק ו
כה לחי. רצה לומר, כן יהיה לזמן חייך, ואתה תהיה בשלום וגם ביתך וגו':

פסוק ז
ועתה וגו'. רצה לומר, עתה אודיע לך, שרועיך אשר היו עמנו, לא הכלמנו אותם בדברי ריב ומצה, אף לא נחסר להם מאומה, כי לא שלחנו יד בכל אשר להם:

פסוק ח
ויגידו לך. שאמת הדבר
וימצאו הנערים.
על עצמם אמרו, בעבור דוד, שימצאו חן לקבלם בסבר פנים יפות
כי על יום טוב.
דרכם היה לעשות יום טוב ומשתה ושמחה בעת גזיזת הצאן, וכן נאמר באבשלום (שמואל-ב יג כג) ויהי גוזזים וגו' ויקרא וגו'. וצוה דוד לאמר לו, הלא על יום טוב באנו, ומהראוי לקבל אז את כל הבא בסבר פנים יפות
תנה נא.
עתה תנה את אשר תמצא ידך, אם מעט ואם הרבה
לעבדיך.
על עצמם אמרו:

פסוק ט
וינוחו. שבתו ונחו מדבריהם, ולא דברו עוד מאומה:

פסוק י
מי דוד. רצה לומר, וכי חשוב הוא כל כך ליתן לו מתן
היום רבו.
בעת ההיא נתרבו עבדים המתחזקים כל איש מול פני אדוניו, לומר לאדונו אני גדול ממך, וכן דוד חושב עצמו לגדול ממני, עד שאתן לו מתן:

פסוק יא
ולקחתי וגו'. ועל מה ששאלו לעצמם, אמר, וכי אתן לאנשים אשר לא ידעתי איה המקום אשר מזה המה, ואם כן כל שכן הוא שלא אתן לכם מאומה:

פסוק יג
על הכלים. אצל הכלים לשמרם:

פסוק יד
ויעט בהם. בגערה הפריחם ללכת לדרכם:

פסוק טו
והאנשים. אנשי דוד היו טובים לנו מאד
ולא הכלמנו.
לא היינו נכלמים על ידיהם, ולא חסרנו מאומה וגו':

פסוק טז
חומה. עוד היו שומרים אותנו מאחרים, כחומה הזה:

פסוק יז
מה תעשי. לתקן הדבר ולפייס את דוד
כי כלתה הרעה.
נגמרה הרעה לבוא אליו
והוא.
ונבל עצמו, הוא בן בליעל מלדבר אליו ולהוכיחו על פניו, כי יגער בי:

פסוק יט
לנעריה. מוליכי המנחה:

פסוק כ
בסתר ההר. בעמק שבין שני ההרים:

פסוק כא
ודוד אמר. בעת שפגשה בו, אמר דוד לאנשיו, אך לחנם שמרתי וגו'
רעה.
במה שחרפו לומר מי דוד וגו':

פסוק כב
כה יעשה. הוא ענין שבועה, וגזם ולא אמר, וכאילו אמר כהרעה הזאת יעשה לי המקום אם אשאיר וגו', ולפי שבסוף חזר בו, לזה כינה הכתוב ואמר לאויבי דוד.
משתין בקיר.
כן יקרא הזכר, כי עושה קלוח למרחוק, ויוכל להשתין בקיר:

פסוק כג
לאפי דוד. לפני דוד:

פסוק כד
בי אני אדוני. כי דוד לא היה מכירה, ולזה אמרה מה ששמעתי אשר אדוני מדבר אל עבדיו בדבר שקרה לו, דע אדוני העון הזה הוא בי, רצה לומר, בביתי נעשה הדבר
ותדבר.
ולזה תדבר אמתך, לבקש ולהתחנן על הדבר:

פסוק כה
אל איש. רצה לומר, אל דברי חירופו
ונבלה עמו.
מחזיק בנבלה, לדבר קשות וחירופים
לא ראיתי.
בכדי לתקן הדבר ולפייסם:

פסוק כו
חי ה' וגו'. נשבעה בה' ובנפשו, ואמרה, הנה רצון ה' למנעך מבוא בעון שפיכת דם, ושידך יושיע לך לריב ריבך, כי אם היה רצון המקום שידך יושיע לך לנקום נקמתך ולשפוך דם, לא היה הדבר נגלה אלי ללכת לפייסך, ואף המהירה והפגישה והשמיעה בדבריך לאנשיך, המה מה' בהשגחה
ועתה.
הואיל וה' מנעך מבוא בדמים, בודאי הוא יריב ריבך ויומת בידי שמים, וכל אויביך יהיו כנבל, שיומתו בידי שמים, וכאשר אמר דוד בעצמו אל שאול (לעיל כד יב) ישפוט ה' וגו' וידי לא תהיה בך:

פסוק כז
ועתה הברכה. התפייס נא בעבור הברכה הזאת וגו'
ונתנה וגו'.
מפני הכבוד לא אמרה ונתנה לך, כי למעלתו למעט יחשב, ואמרה ונתנה להנערים וגו':

פסוק כח
שא נא וגו'. הקדימה לשאול מחילה, אם תכשל בלשונה לדבר מה מול כבודו
כי עשה יעשה.
זה ראשית אמריה תאמר, הן ידעתי שה' יעשה לאדוני בית נאמן ומתקיים, ועד עולם לא תוסר המלוכה מביתו, לא כשאול שיוסר המלוכה מזרעו
כי מלחמות ה'.
כל מלחמתך המה מלחמות ה', לעשות נקמה בעכו"ם, אבל לא תמצא בך רעה מימיך ללחום ולהרוג אנשים מישראל כאשר עשה שאול שהרג כהני נוב, ולזה סרה משאול, ולא תוסר ממך:

פסוק כט
ויקם אדם. רצה לומר, עם שקם שאול לרדפך וגו' ויכול היית להרגו במערה, עם כל זה לא שלחת בו יד, ורעה לא נמצא בך מימיך
והיתה נפש אדוני.
ובעבור זה תהיה נפש אדוני צרורה בצרור החיים הנצחיים הרוחניים, אחר הפרדה מן הגוף
את ה'.
להיות חוזרת למקום אשר ממנה חוצבה
יקלענה.
תהיה משוטטת נעה ונדה, כהאבן הקלוע בכף הקלע, ואמרה זאת להחניפו, ולבל ישפוך דמי ישראל כמו שאול:

פסוק ל
את הטובה וגו'. וחוזרת ומפרשת וצוך לנגיד וגו':

פסוק לא
ולא תהיה זאת לך לפוקה. רצה לומר, כשתמלוך, לא יזיק לך כלל דברי חרפת נבל להיות מבוזה בעבור זה בעיני העם, ואפילו למכשול לב אדוני לא יהיה, כי לא תחוש אז לדברי נבל כזה, וכאשר לא תמיתהו, תוסר מן הקלון, כי לא יאמר אז עליך שדרכך לשפוך דם חנם ולהושיע לעצמך בכח זרועך, וכאלו אמרה הן עתה עוד היותך נרדף בהרים מפני שאול, חושש אתה לחרפת נבל, אבל לא תחוש במה שיאמרו שאתה שופך דם חנם ומושיע לעצמך בכח זרועך, היות עכשיו אין מעלתך גדולה כל כך לחוש לדברים כאלה, אבל לאחר שתמלוך, נהפוך הוא. (הנה באמת הבנת הדברים האלה, אליה וקוץ בה, בהקטין עתה מעלתו, ולזה שאלה בראשית אמריה, שא נא לפשע אמתך)
והיטב ה' לאדוני.
רצה לומר, הן ידעתי כאשר ייטיב ה' לאדוני וימלוך כאות נפשו, זכור תזכור את אמתך, להחזיק לי טובה על העצה היעוצה, למנעך מבוא בדמים:

פסוק לג
מבוא בדמים. מבוא בעון שפיכת דם, ובתשועת ידי לעצמי:

פסוק לד
חי ה'. הריני נשבע חי ה' וגו' שמנע אותי מהרע לך, רצה לומר, לביתך ולכל אשר לך
כי אם נותר וגו'.
אז יחול עלי עונש שבועה:

פסוק לז
בצאת היין. רצה לומר, בעת סרה השכרות
וימת לבו.
אמר על דרך גוזמא והפלגה, על גודל החרדה מפחד דוד, כי חשב פן עם כל זה יבוא עליו
והוא היה לאבן.
שבטלו הרגשותיו מרוב החרדה:

פסוק לט
חשך מרעה. לבל המיתו בידי
ואת רעת.
את גמול רעת:

פסוק מא
לשפחה וגו'. כאלו אמרה אינני ראויה לו לאשה, כי אם לשפחה, לרחוץ רגלי עבדיו:

פסוק מב
וחמש נערותיה. היא רכבה, וגם חמש נערותיה וגו':

פסוק מג
גם שתיהן. נוסף על מיכל בת שאול שקדשה מאז:

פסוק מד
נתן את מיכל בתו. כי חשב קדושי דוד לקדושי טעות, ורבותינו ז"ל (סנהדרין יט ב) נחלקו בו:

הפרק הבא    הפרק הקודם