תניא:
יכול יצא אדם ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר?
תלמוד לומר: ושמרתם את המצות - מצה המשתמרת לשם מצה, יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח.

תניא אידך:
יכול יצא אדם בחלות תודה ורקיקי נזיר?
תלמוד לומר: שבעת ימים מצות תאכלו - מצה הנאכלת לשבעה, יצתה זו שאינה נאכלת לשבעה, אלא ליום ולילה. ותיפוק ליה דאינה נאכלת בעוני?
כרבי עקיבא דאמר:
עני כתיב.
ותיפוק ליה דהוה מצה עשירה?
רביעית היא המתחלקת לכמה חלות.
ותיפוק ליה דאינה נאכלת בכל מושבות?
זאת אומרת חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב ובגבעון. עשאו למכור בשוק - יוצא בהן, וטעמא מאי?
כל לשוק אמלוכי מימלך, אי מזביננא מזביננא ואי לא נפיק אנא.

אמר רבא:
מצווה ללתות, דכתיב: ושמרתם את המצות.
אי לאו לתיתה שימור למאי?
שימור דלישה.
לאו שימור הוא.

דאמר רב הונא:
בצקות של גויים אדם ממלא כרסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה.
ונעביד להו שימור מאפיה ואילך?
אלא ש"מ שימור דמעיקרא בעינן.

א"ל רבא:
לדמהפכי כפי, הפיכו לשם מצוה.

כי בעצם היום הזה -
מגיד שלא יצאו אלא ביום.

הוצאתי את צבאותיכם -
אלו צבאות ישראל.
או אינו אלא צבאות מלאכי השרת?
כשהוא אומר: יצאו כל צבאות ה' - הרי צבאות מלאכי השרת אמור.
הא מה תלמוד לומר: צבאותיכם?
אלו צבאות ישראל.

ושמרתם את היום הזה לדורותיכם -
למה נאמר?
והלא כבר נאמר: כל מלאכה לא יעשה בהם?
אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה, דברים שהן משום שבות מנין?
תלמוד לומר: ושמרתם - להביא דברים שהן משום שבות. ואף חולו של מועד יהא אסור משום שבות.
והדין נותן: הואיל ויום טוב הראשון והאחרון קרוי מקרא קדש וחולו של מועד קרוי מקרא קדש, אם למדת על יום טוב הראשון שהן קרוין מקרא קדש הרי הן אסורין משום שבות, חולו של מועד קרוי מקרא קדש אינו דין שאסור משום שבות?!
תלמוד לומר: ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון.

בראשון בארבעה עשר וגו' -
קבעו הכתוב חובה.

עד יום האחד ועשרים לחודש -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: שבעת ימים מצוות תאכלו - אין לי אלא ימים, לילות מנין?
תלמוד לומר: עד יום האחד ועשרים - לרבות את הלילות.

תניא:
חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו עובר עליו בלאו וכרת, דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר:
חמץ לפני זמנו אינו עובר עליו בלא כלום.
תוך זמנו עובר עליו בלאו וכרת.

רבי יוסי הגלילי אומר:
תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה?
ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה?
שנאמר: לא תאכל עליו עליו חמץ - דברי ר' יהודה.

א"ל רבי שמעון:
וכי אפשר לומר כן?
הרי כבר נאמר: לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות?!
בשעה שישנו בקום אכול מצה, ישנו בבל תאכל חמץ.
בשעה שאינו בקום אכול מצה, אינו בבל תאכל חמץ.
מאי טעמא דרבי יהודה?
תלתא קראי כתיבי:
ולא יאכל חמץ.
כל מחמצת לא תאכלו.
לא תאכל עליו חמץ.
חד לפני זמנו.
וחד בתוך זמנו.
וחד לאחר זמנו.

ורבי שמעון:
מחמצת –
מבעיא ליה לכדתניא:
מחמצת - אין לי אלא שנתחמץ מאליו, נתחמץ מחמת דבר אחר מנין?
תלמוד לומר: כל מחמצת.

ולא יאכל חמץ -
מיבעיא ליה לכדתניא: רבי יוסי הגלילי אומר:
מנין לפסח מצרים שאין חמצו נוהג אלא יום אחד?
תלמוד לומר: לא יאכל חמץ, וסמיך ליה: היום אתם יוצאים.

ורבי יהודה:
נתחמץ מחמת דבר אחר מנא ליה?
דאפקיה רחמנא בלשון מחמצת.
פסח מצרים מנא ליה?
היום אתם יוצאים. ואי תימא סמוכין. לא דריש.

ורבי יהודה שפיר קאמר ליה רבי שמעון?
א"ל: האי עליו הוא דאתא לקבעו חובה.
ואידך, נפקא ליה מבערב תאכלו מצות.
ואידך, מבעיא ליה לטמא ודרך רחוקה, סלקא דעתך אמינא הואיל ופסח לא אכיל מצה ומרור נמי לא ניכול.

ורבי שמעון:
לא גרע מערל ובן נכר, דכתיב: לא יאכל בו - בו אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור.
ורבי יהודה כתב בהאי. וכתב בהאי.

אמר רבא:
מצה בזמן הזה דאורייתא, מרור דרבנן.
מאי שנא מרור?
דכתיב: על מצוות ומרורים יאכלוהו - בזמן דאיכא פסח, אין בזמן דליכא פסח לא.
מצה נמי, הכתיב: על מצוות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא. הדר אהדריה קרא: בערב תאכלו מצות.

ורב אחא בר יעקב אמר:
אחד זה ואחד זה דרבנן, אלא הכתיב: בערב תאכלו מצות?
ההוא מיבעיא ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה וכו'.
הכהנים יוצאין בחלה. פשיטא?
מהו דתימא מצה השוה לכל אדם בעינן, קמשמע לן מצות מצות ריבה.

עד יום האחד ועשרים -
אמר רב אשי:
הא דאמרת צריך שיהא לילה ויום מן החדש מנלן?

רבי יוחנן אמר:
מערב עד ערב תשבתו שבתכם.

ריש לקיש אמר:
עד יום האחד ועשרים לחודש בערב.
מאי בינייהו?
חצות לילה איכא בינייהו.

תניא:
מיום הראשון עד יום השביעי - יכול ראשון ולא ראשון בכלל, שביעי ולא שביעי בכלל, כענין שנאמר: מראשו ועד רגליו ראשו ולא ראשו בכלל רגליו ולא רגליו בכלל?
תלמוד לומר: עד יום האחד ועשרים לחודש בערב.

רבי אומר:
אינו צריך, ראשון וראשון בכלל שביעי ושביעי בכלל.

שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם -
אין לי אלא בבל ימצא, בבל יראה מנלן?
תלמוד לומר: לא יראה לך שאור.
אין לי אלא שאור שהוא בבל יראה ובבל ימצא, חמץ מנלן?
תלמוד לומר: ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך.
הקיש שאור לחמץ וחמץ לשאור.
(פח) מה זה בבל יראה,
אף זה בבל יראה.

מה זה בבל ימצא,
אף זה בבל ימצא.

(פט) מה זה מחמשת המינין,
אף זה מחמשת המינין.

בבתיכם -
למה נאמר?
לפי שנאמר בכל גבולך - שומע אני כמשמעו?
תלמוד לומר: בבתיכם - מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.
יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נוכרי, אף על פי שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו.
יצא חמצו של נוכרי שהוא ברשות ישראל, וחמץ שנפלה עליו מפולת, אף על פי שהוא ברשותו, אבל אינו יכול לבערו.
אתה אומר לכך בא, או לא בא אלא ללמד בבתים שבעה (צ) ובגבולים לעולם?
תלמוד לומר: לא יראה לך שאור בכל גבולך - מה בבתים שבעה אף בגבולין שבעה.

כי כל אוכל מחמצת ונכרתה -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: כי כל אוכל חמץ אין לי אלא חמץ שחייבין עליו כרת, שאור מנין?
תלמוד לומר: כי כל אוכל מחמצת.
עד שלא יאמר יש לי בדין - ומה אם חמץ שאינו מחמיץ לאחרים חייבין עליו כרת, שאור שמחמיץ לאחרים אינו דין שחייבין עליו כרת?!
לא, אם אמרת בחמץ שהוא ראוי לאכילה לפיכך חייבין עליו כרת, תאמר בשאור שאינו ראוי לאכילה לפיכך לא יהו חייבין עליו כרת?!
תלמוד לומר: כי כל אוכל מחמצת ונכרתה.
אני אקרא את השאור קל וחומר לחמץ.
ומה אם השאור שאינו ראוי לאכילה חייבין עליו כרת, חמץ לא כל שכן?!
לא, אם אמרת בשאור שהוא מחמיץ לאחרים לפיכך חייבין עליו כרת, תאמר בחמץ שאינו מחמיץ לאחרים לפיכך לא יהו חייבין עליו כרת?!
תלמוד לומר: כי כל אוכל חמץ ונכרתה, כי כל אוכל מחמצת ונכרתה עד שיאמרו שני כתובין ואם לאו לא שמענו.

ונכרתה -
אין הכרתה אלא הפסקה.

הנפש ההיא מעדת ישראל -
שומע אני תכרת מעדת ישראל ותלך לה אל עם אחר?
תלמוד לומר: מלפני, בכל מקום ברשותי הוא.

בגר ובאזרח הארץ -
לפי שהוא (*) מעשה בישראל צריך להביא את הגרים, אף בכל מקום שהוא מעשה בישראל צריך להביא את הגרים.
תניא אידך:
שאור לא ימצא בבתיכם - מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור - שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הגוים?
תלמוד לומר: לא ימצא.
אין לי אלא בגוי שכבשתו ושרוי עמך בחצר, גוי שלא כבשתו ואין שרוי עמך בחצר מנין?
תלמוד לומר: לא ימצא בבתיכם מכל מקום.
אין לי אלא בבתים בבורות שיחין ומערות מנין?
תלמוד לומר: בכל גבולך.
ועדיין אני אומר בבתים - עובר משום בל יראה ובל ימצא. ובל יטמין ובל יקבל פקדונות. בגבולין - שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה.
מנין ליתן האמור של זה בזה ושל זה בזה?
תלמוד לומר: שאור שאור לגזרה שוה.
נאמר: שאור בבתים ונאמר שאור בגבולין וכו'.

רבא אמר:
לעולם לא תיפוך, וארישא קאי.
שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה.
אין לי אלא בגוי שכבשתו וכו' עד תלמוד לומר לא ימצא.
האי תנא מהדר אהתירא ונסיב לה קרא לאיסורא?
משום לך לך תרי זימני.

אמר מר:
יכול יטמין?
תלמוד לומר: לא ימצא.
והאמרת רישא: אבל אתה רואה של אחרים.
לא קשיא, הא דקביל עליה אחריות, והא דלא קביל.
כי הא דאמר רבא לבני מחוזא וכו'.

תנו רבנן:
גוי שנכנס לחצרו של ישראל ובצקו בידו - אין זקוק לבער.
הפקידו אצלו - צריך לבער, שנאמר: לא ימצא.

רב פפא אמר:
ארישא קאי.

רב אשי אמר:
אסיפא קאי, שנאמר: לא ימצא, והאי לאו דידיה הוא.
ואף על גב דשכירות לא קניא, שאני הכא, דאפקיא רחמנא בלשון לא ימצא. מי שמצוי בידו, יצא זה שאין מצוי בידו, שהרי אותה זוית שאולה לגוי.

בית שמאי אומרים:
שאור בכזית וחמץ בככותבת.

ובית הלל אומרים:
זה וזה בכזית.
מיא טעמא דבית שמאי?
אם כן לכתוב רחמנא חמץ, ולא בעי שאור.
ואנא אמינא: ומה חמץ שאין חמוצו קשה בכזית, שאור שחמוצו קשה לא כל שכן.
שאור דכתב רחמנא למה לי?
לומר לך, ששעורו של זה לא כשעורו של זה.

ובית הלל:
צריכי, דאי כתב רחמנא שאור, משום דחמוצו קשה, אבל חמץ שאין חמוצו קשה, אימא לא. ואי כתב רחמנא חמץ, משום דראוי לאכילה, אבל שאור דאן ראוי לאכילה אימא לא, קא משמע לן.

ובית שמאי:
לית להו להא, דאמר ר' זירא:
פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ, לומר לך זהו שאור זהו חמץ?
לענין אכילה – כולי עלמא לא פליגי כי פליגי לענין בעור.

בית שמאי סברי:
לא ילפינן בעור מאכילה וכו'.

ובית הלל:
כל מחמצת לא תאכלו וכו' למה נאמר?
לפי שנאמר: כי כל אוכל מחמצת ונכרתה אין לי אלא חמץ, תערובתו מנין?
תלמוד לומר: כל מחמצת לא תאכלו.

כל מחמצת לא תאכלו -
לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי.
יכול יהא ענוש כרת?
תלמוד לומר: כי כל אוכל מחמצת ונכרתה,על חמץ דגן גמור - ענוש כרת, ועל ערובו – בלאו, דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרים:
על ערובו ולא כלום.

ורבי אליעזר:
ערובו בלאו מנא ליה?
דכתיב: כל מחמצת לא תאכלו.
אי הכי כרת נמי ליחייב?
דהא כתיב: כי כל אוכל מחמצת ונכרתה?
ההוא מחמצת מבעיא ליה לכדתניא:
אין לי אלא שנתחמץ מאליו, מחמת דבר אחר מנין?
תלמוד לומר: מחמצת.
אי הכי דלאו מני להכי הוא דאתה, (ובלאו נמי מיבעיא ליה להכי)?
אלא טעמא דרבי אליעזר מכל נפקא.
גבי כרת נמי, הא כתיב כל?
ההוא מבעיא ליה - לרבות את הנשים.

נשים מדרב יהודה אמר רב נפקא איש או אשה כי יעשו השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה?
איצטריך, סלקא דעתך הואיל וכתיב: לא תאכל עליו חמץ וגו' כל שישנו בקום (עשה) אכול מצה, ישנו בבל תאכל חמץ. והני נשי, כיון דאינון אינן בקום אכול מצה, דהויא לה מצות עשה שהזמן גרמא, אימא בבל תאכל חמץ נמי ליתנהו, קא משמע לן.
והשתא דאיתרבו לאכילת חמץ, איתרבו לאכילת מצה. כדרבי אליעזר.

דאמר ר' אליעזר:
נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה, שנאמר: לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים וגו' כל שישנו בבל תאכל חמץ, ישנו בקום אכול מצה וכו'.
ומאי חזית דהאי כל לרבות נשים, אימא לרבות ערובו?
מסתברא, קאי באוכלין מרבה אוכלין. קאי באוכלין מרבה נאכלין?!
וכל היכא דקאי באוכלין, לא מרבה נאכלין?
והתניא:
כי כל אוכל חלב - אין לי אלא חלב תמימין הראויין ליקרב, חלב בעלי מומין מנין?
תלמוד לומר: כל אוכל חלב.
חולין מנין?
תלמוד לומר: כי כל.
והא הכא דקאי באוכלין ומרבה נאכלין?
התם דליכא אוכלין, מרבה נאכלין.
הכא דאיכא אוכלין, לא שביק אוכלין ומרבה נאכלין.

ורבנן:
דלית להו עירוב, כל לא דרשי.
אלא נשים מנא להו?
כל - לא דרשינן כי כל דרשינן.

ור' אליעזר:
אימא: כל - לרבות את הנשים.
כי כל - לרבות עירובו?
וכי תימא רבי אליעזר כי כל לא דריש, והתניא:
כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו - אין לי אלא כולו, מקצתו מנין?
תלמוד לומר: כל.
ערוב מנין?
תלמוד לומר: כי כל.
מאן שמעת ליה דדריש כל?
רבי אליעזר.
וקא דריש כי כל קשיא.
(כתוב ברמז תק"ד):

ובכל מושבותיכם תאכלו מצוות -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ואכלת לפני ה' אלוהיך וגו' מעשר דגנך - הרי שהעלה מעשר שני לירושלים, שומע אני יוצא בו משום מַצּוֹת.
ומנין שאין יוצא לא בלחם הפנים, ולא בשירי מנחות, ולא בחלות תודה, ולא ברקיקי נזיר, ולא בביכורים?
תלמוד לומר: בכל מושבותיכם תאכלו מצות - יצאו אלו שאינן נאכלין כל מושבות.
מוציא אני את אלו [ומביא] את הסופגנין ואת הדובשנין והאסקריטין וחלת משרת ואשישה?
תלמוד לומר: לחם עוני - יצאו אלו שאינן לחם עוני, דברי רבי ישמעאל.

וחכמים אומרים:
יוצא בהם ובמעשר שני.
ומה תלמוד לומר: לחם עוני?
שלא ילוש לא ביין, ולא בשמן, ולא בשאר כל משקין, אלא מקטף הוא מכולן.

רבי אליעזר אומר:
יוצא בהן ובמעשר שני.
ומה תלמוד לומר: לחם עוני?
מה לחמו של עני, כל ימות השנה אשתו לשה והוא מסיק בתנור, אף מצה אשתו לשה והוא מסיק בתנור.

רבי יוסי הגלילי אומר:
הרי הוא אומר: לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים וגו'.
שומע אי אף מעשר שני במשמע?
תלמוד לומר: לחם עוני - יצא מעשר שני שאינו נאכל אלא בשמחה.

יכול יצא אדם ידי חובתו בטבל שלא נתקן כל צרכו, שלא נטל ממנו מעשר עני?
תלמוד לומר: לא תאכל עליו חמץ וגו'.
מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ, יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טבל.
יכול יהא אדם יוצא ידי חובתו במעשר שני בירושלים?
תלמוד לומר: לחם עוני.
מי שנאכל בעוני, יצא זה שאינו נאכל בעוני אלא בשמחה, דברי רבי יוסי הגלילי.

רבי עקיבא אומר:
מצות -מצות ריבה.
אם כן מה תלמוד לומר: לחם עוני?
פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש.
מה טעם דרבי עקיבא?
מי כתיב עוֹנִי?
עָנִי כתיב.

ורבי יוסי הגלילי:
מי קרי עָנִי?
עוֹנִי קרי.

ורבי עקיבא:
הא דקרי עֹנִי כדשמואל.
דאמר שמואל:
לחם עֹנִי - לחם שעונין עליו דברים.
והני מילי ביום טוב ראשון, אבל ביום טוב שני לשין. כדרבי יהושע בן לוי אמר לבניו: יומא קמא לא תלושו לי בדובשא, מכאן ואילך לושו לי בדובשא.
יכול יצא אדם ידי חובתו בביכורים?
תלמוד לומר: בכל מושבותיכם תאכלו מצות - מצה הנאכלת בכל מושבות, יצאו ביכורים שאין נאכלין בכל מושבות אלא בירושלים, דברי ר' יוסי הגלילי.

רבי עקיבא אומר:
יכול שאני מוציא אף מעשר שני?
תלמוד לומר: מצות - מצות ריבה.
מה ראית לרבות מעשר שני ולהוציא ביכורים?
מרבה אני מעשר שני, שיש לו היתר בכל מושבות.

דאמר רבי אלעזר:
מנין למעשר שני שנטמא, שפודין אותו ואפילו בירושלים?
תלמוד לומר: כי לא תוכל שאתו - ואין שאתו אלא אכילה, שנאמר: וישא משאות מאת פניו.

ורבי יוסי הגלילי:
תיפוק ליה מלחם עוני - מי שנאכל בעוני, יצא זה שנאכל בשמחה?
סבר לה כרבי שמעון דאמר:
ביכורים מותרין לאונן.

תנו רבנן:
לחם עוני - פרט להלוט ואשישה.
יכול לא יצא ידי חובתו אלא בפת הדראה?
תלמוד לומר: מצות - מצות ריבה, ואפילו כמצתו של שלמה.
מושבות דכתב רחמנא גבי מצה למה לי?
איצטריך, סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב: על מצוות ומרורים יאכלוהו - בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא, קא משמע לן.

ויקרא משה לכל זקני ישראל -
מגיד שעשאן בית דין.

ויאמר אליהם -
הדבור מפי משה לאמר לכל ישראל, דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר:
הדבור מפי משה לאמר לזקנים, וזקנים, לאמר לכל ישראל.

נם לו רבי יאשיה:
מה נשתנה הדבור הזה מכל הדברות שבתורה?
שכל הדברות שבתורה, הדבור מפי משה, לאמר לכל ישראל, אף כאן הדבור מפי משה לאמר לכל ישראל.
ומה תלמוד לומר: ויאמר אליהם?
אלא שמשה חלק כבוד לזקנים.
וכן הקב"ה אמר לו חלק כבוד לזקנים, שנאמר: לך ואספת את זקני ישראל.
וכן עשה משה ואהרן: ויאספו את כל זקני בני ישראל.

משכו וקחו לכם צאן -
משכו - מי שיש לו.
וקחו - מי שאין לו.

רבי יוסי הגלילי אומר:
משכו ידיכם מעבודת אלילים והדבקו במצות.

רבי ישמעאל אומר:
בא הכתוב ללמדך, שלעולם נמנין על הפסח ומושכין ידיהן ממנו עד שישחט, ובלבד שלא יניח את הפסח כמות שהוא.

רבי יצחק אמר:
בא הכתוב ללמד על בהמה דקה, שתהא נקנית במשיכה.

ושחטו הפסח -
מצוה שישחטנו לשמו, אבל אם שחטו שלא לשמו, עבר על המצוה.
יכול יהא כשר?
תלמוד לומר: משכו וקחו, שינה על הכתוב לפסול.

מכאן אמרו:
כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן – כשרין, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן הפסח ומן החטאת.

ולקחתם אגודת אזוב -
מכאן אתה דן: כל הלקיחות שבתורה, הואיל ונאמר לקיחות בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחת מהן שאינה אלא אגודה, פורטני לכל הלקיחות שבתורה, שאינן אלא אגודות.

אזוב -
ולא אזוב יון, ולא אזוב רומי, ולא אזוב מדברי, ולא כל אזוב שיש לו שם לְוַי.

וטבלתם בדם אשר בסף -
שיהא בדם כדי טבילה.

אשר בסף -
מגיד הכתוב שעוקה וחוקק בצד האסקופה ושוחט בתוכה, ואין סף אלא אסקופה.

מן הדם אשר בסף -
למה נאמר?
והלא כבר נאמר: וטבלתם בדם אשר בסף?!
לפי שהוא אומר: ולקחו מן הדם ונתנו - שומע אני טבילה אחת לכולן?
תלמוד לומר: והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות - על כל הגעה טבילה.

ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר -
מגיד משנתנה רשות למלאך אינו מבחין בין צדיק לרשע, שנאמר: לך עמי בא בחדריך וגו' ללמדך, שתהא נכנס בכי טוב ויוצא בכי טוב.

וכן אתה מוצא שהיו אבות והנביאים נוהגין בדרך ארץ, שנאמר: וישכם אברהם בבקר, וישכם יעקב בבקר, וישכם משה בבקר, וישכם שמואל לקראת שאול בבקר.

והרי דברים קל וחומר: ומה אם אבות והנביאים שהלכו לעשות רצון של מי שאמר והיה העולם - נהגו בדרך ארץ, על אחת כמה וכמה שאר כל אדם.
וכן הוא אומר: תשת חשך ויהי לילה וגו' הכפירים שואגים לטרף וגו', תתן להם ילקוטון. ואומר: תזרח השמש יאספון, מכאן ואילך: יצא אדם לפעלו.
ואומר: מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית.

ותני רב יוסף:
מאי דכתיב: ואתם לא תצאו ?
מכאן - כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע. ולא עוד, אלא שמתחיל מן הצדיק תחלה, שנאמר: והכרתי ממך צדיק ורשע.

כי הוה מטי רב יוסף להאי קרא בכי: כולי האי נמי (לאוקמינהו) [לאין דומין]!
א"ל אביי: טיבותא הוא לגבייהו, דכתיב: כי מפני הרעה נאסף הצדיק.
לעולם יכנס אדם בכי טוב וכו'.

תנו רבנן:
דֶּבֶר בעיר - כנס רגליך, שנאמר: ואתם לא תצאו וגו'.
ואומר: לך עמי בא בחדריך וסגור דלתך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבר זעם.
ואומר: מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה.
מאי ואומר?
וכי תימא הני מילי בליליא, אבל ביממא לא.

תא שמע: לך עמי בא בחדריך. וכי תימא הני מילי דליכא אימה מגואי, אבל היכא דאיכא אימה מגואי, כי אזיל ואתי ביני אינשי בצוותא, טפי מעלי?
תא שמע: מחוץ תשכל חרב אף על גב דמחדרים אימה, מחוץ תשכל חרב.

ועבר ה' לנגוף את מצרים -
ר' יהודה אומר:
כמלך שהוא עובר ממקום למקום.

דבר אחר:
נותן אני עברתי ויראתי על מצרים - אין עברה אלא זעם וכו'.

וראה את הדם -
והלא הכל גלוי לפניו וכו'.

ופסח ה' על הפתח -
והרי דברים קל וחומר:
ומה אם דם פסח מצרים הקל, שלא היה אלא לפי שעה, ואינו נוהג ביום ובלילה, ואינו נוהג לדורות, כתיב: ולא יתן המשחית. מזוזה חמורה, שיש בה עשרה שמות המיוחד, ונוהגת ביום ובלילה ונוהגת לדורות, על אחת כמה וכמה שלא יתן המשחית!
ומי גרם?
עונותינו, שנאמר: עונותיכם הטו אלה וגו'.
ואומר: כי אם עונותיכם היו מבדילים וגו'.

ושמרתם את הדבר הזה -
להביא פסח דורות - שלא יביא אלא מן הכבשים ומן העזים.
כתיב: לחק לך ולבניך עד עולם, למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ולקחו מן הדם, שומע אני אף הנשים במשמע?
תלמוד לומר: לחק לך ולבניך - האנשים אבל לא הנשים.

והיה כי תבאו אל הארץ -
תלה הכתוב לעבודה הזאת מביאתן לארץ ולהלן.

כאשר דבר -
והיכן דבר?
והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי וגו'.
כיוצא בו: הוא אשר דבר ה' שבתון.
והיכן דבר?
והיה ביום הששי והכינו וגו'.

כיוצא בו: הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש.
והיכן דבר?
ונועדתי שמה לבני ישראל.

כיוצא בו: פחדכם ומוראכם יתן ה' אלהיכם וגו'.
והיכן דבר?
את אימתי אשלח לפניך.

כיוצא בו: כי ירחיב ה' אלוהיך את גבולך וגו'.
והיכן דבר?
כי אוריש גויים מפניך (ושתי) [והרחבתי] את גבולך.

כיוצא בו: כי ה' אלוהיך ברכך וגו'.
והיכן דבר?
מברוך תהיה מכל העמים.

כיוצא בו: וה' האמריך היום.
והיכן דבר?
את ה' האמרת היום וגו'.

כיוצא בו: ולתתך עליון על כל וגו'.
והיכן דבר?
ונתנך ה' לראש וגו'.

כיוצא בו: שמעו שמים והאזיני ארץ.
והיכן דבר?
ונתנך ה' לראש וגו'.

כיוצא בו: שמעו שמים והאזיני ארץ.
והיכן דבר?
האזינו השמים ואדברה.

כיוצא בו: ונגלה כבוד ה' וראו וגו'.
והיכן דבר?
ראו עתה כי אני אני הוא.

כיוצא בו: אם תאבו ושמעתם ואם תמאנו ומריתם.
והיכן דבר?
והבאתי עליכם חרב וגו'.

כיוצא בו: בלע המוות לנצח וגו'.
היכן דבר?
אני אמית ואחיה וגו'.

כיוצא בו: אז תתענג על ה'.
והיכן דבר?
ירכיבהו על במתי ארץ.

כיוצא בו: הנה באה ונהיתה נאם ה'.
והיכן דבר?
אשכיר חצי מדם.

כיוצא בו: וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו.
והיכן דבר?
ונתתי שלום בארץ וגו'.

כיוצא בו: ולא יהיה שריד לבית עשו.
והיכן דבר?
וירד מיעקב והאביד שריד מעיר.

כיוצא בו: וה' פקד את שרה כאשר אמר.
והיכן אמר?
אבל שרה אשתך יולדת וגו'.

כיוצא בו: ויעש ה' לשרה כאשר דבר.
והיכן דבר?
ביום ההוא כרת ה' את אברהם.

כיוצא בו: ומכרתי את בניכם.
והיכן דבר?
ויאמר ארור כנען עבד וגו'.

כיוצא בו: וה' אמר לכם לא תוסיפון.
והיכן אמר?
כי אשר ראיתם את מצרים.

כיוצא בו: זאב טלה ירעו כאחד.
והיכן דבר?
והשבתי חיה רעה.

כיוצא בו: מן הגוים אשר אמר ה' וגו' לא תבואו בהם.
והיכן אמר?
ולא תתחתן בם.

כיוצא בו: אז אמר שלמה.
והיכן אמר?
כי בענן אראה על הכפרת.

כיוצא בו: והיו לי אמר ה'
והיכן אמר?
והייתם לי סגולה.

כיוצא בו: כל הנקרא בשמי וגו'.
והיכן דבר?
וראו כל עמי הארץ וגו'.

כיוצא בו: וגם מהם אקח לכהנים וגו'.
והיכן דבר?
הנסתרות לה' אלהינו.

והיה כי יאמרו אליכם בניכם -
בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה, שסוף עתידה תורה להשתכח.

ויש אומרים:
בשורה טובה נתבשרו - לראות בנים ובני בנים.

ויקוד העם וישתחוו -
למה השתחוו?
לפי שנאמר: ובני ישראל פרו וישרצו – אחד מחמישה.

ויש אומרים:
אחד מחמישים.

ויש אומרים:
אחד מחמש מאות.

ר' נהוראי אומר:
העבודה, אחד מחמש מאות לא עלו, שנאמר: רבבה כצמח השדה וגו'.
ואומר: ובני ישראל פרו וישרצו - שהיתה האשה יולדת שישה בכרס אחד, ואת אומר: אחד מחמש מאות עלו?!
ואימתי מתו?
בג' ימי אפלה, שנאמר: לא ראו איש את אחיו - שהיו קוברין את מתיהן והודו ושבחו שלא ראו אויביהם מפלתם וישישו.

ואמרתם זבח פסח -
שנו רבותינו:
כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן הפסח והחטאת.
ופסח מנלן?
דכתיב: שמור את חדש האביב ועשית פסח - שיהא כל עשייתך לשם פסח.
אשכחן שנוי קדש, שנוי בעלים מנלן?
ואמרתם זבח פסח הוא - שתהא זביחה לשם פסח.
אם אינו עניין לשנוי קדש, דנפקא לי מהתם, תנהו לענין שנוי בעלים.
אשכחן למצוה לעכב מנלן?
הוא – לעכב.
בין הכא ובין הכא אשכחן זביחה, שאר עבודות מנלן?
הואיל וגלי, גלי.

רב אשי אמר:
הואיל וגלי גלי לא אמרינן, אלא מנלן?
דכתיב: זאת התורה לעולה למנחה וגו'.

ותניא: ביום צוותו - זה בכור ומעשר. ופסח הקישו הכתוב לשלמים, מה שלמים בין שנוי קדש בין שנוי בעלים למצוה, אף כל בין שנוי קדש בין שנוי בעלים בעינן למצוה.
וכשלמים - מה שלמים לא חלקת בהן בין זביחה לשאר עבודות למצוה, אף פסח לא תחלוק בו בין זביחה לשאר עבודות לעכב.
ואלא הוא למה לי?
לכדתניא: כל מקום שנאמר: הוא בזביחה, אינו אלא לעכב. אבל אשם לא נאמר בו הוא אלא לאחר הקטרת אימורין, הוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו – כשר.

רבן גמליאל אומר:
כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. אלו הן:
פסח,
מצה,
ומרור.

פסח על שום מה?
על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים, שנאמר: ואמרתם זבח פסח וגו'.

מרור זה על שום מה?
על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר: וימררו את חייהם בעבודה וכו'.

מצה זו - על שם שנגאלו, שנאמר: ויאפו את הבצק וגו'.

רבי יוסי הגלילי אומר:
ראויין היו ישראל כליה במצרים, עד שגמר האחרון את פסחו, שנאמר: ואמרתם זבח פסח וגו', ללמדך, שכל מי שרואה ושומע נסים שעשה הקב"ה לישראל - צריך ליתן שבח והודאה, שנאמר: ויספר משה לחותנו ויחד יתרו ויאמר יתרו ברוך ה'.

וילכו ויעשו בני ישראל -
ליתן שכר לעשיה ושכר להליכה.

ויעשו -
וכי כבר עשו?!
אלא מכאן שקבלו עליהן לעשות, והעלה עליהם המקום כאלו עשו.

כאשר ציווה ה' את משה ואת אהרן כן עשו -
להודיע שבחן של ישראל, שכשם שאמר להם משה ואהרן כן עשו.

דבר אחר:
מה תלמוד לומר כן עשו?
אלא משה ואהרן כן עשו:

ויהי בחצי הלילה -
יוצרו חלקו.
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ויאמר משה כה אמר ה' בחצות הלילה. וכי אפשר לבשר ודם לעמוד על חציו של לילה?!
אלא מכאן יוצרו חלקו.

רבי יהודה בן בתירא אומר:
היודע שעותיו ועתותיו הוא חלקו.

רבי אליעזר אומר:
נאמר כאן לילה,
ונאמר להלן לילה,
מה לילה האמור כאן עד חצות
אף לילה האמור להלן עד חצות.

וה' הכה -
שומע אני על ידי מלאך, או על ידי שליח?
תלמוד לומר: והכיתי כל בכור לא על ידי מלאך, ולא על ידי שליח.

וה' הכה כל בכור -
אפילו ממקומות אחרים.
בכורי מצרים שהן במקומות אחרים מנין?
תלמוד לומר: למכה מצרים בבכוריהם.
בכורי חם פוט כוש ולוד מנין?
תלמוד לומר: ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם.

מבכור פרעה -
בא הכתוב ללמדך על פרעה שהוא בכור.
או לא בא הכתוב אלא ללמד על בנו שהוא בכור?
כשהוא אומר: היושב על כסאו - הרי בנו אמור.
הא מה תלמוד לומר: מבכור פרעה?
בא הכתוב ללמד על פרעה שהוא בכור, והוא נשתייר מכל הבכורות, ועליו הכתוב אומר: ואולם בעבור זאת העמדתיך.
בעל צפון נשתייר מכל היראות בשביל לפתות לבן של מצריים. עליו הוא אומר: משגיא לגוים ויאבדם.

עד בכור השבי -
וכי שבויים מה חטאו?
אלא שלא יהו השבויים אומרים: יראתם הביאה עליהן את הפורענות, קשה יראתנו שעמדה על עצמה, קשה יראתנו שלא שלטה בנו (את) הפורענות, ללמדך שכל גזרות שהיה פרעה גוזר על ישראל היו השבויין שמחין בהן. ועליהן הכתוב אומר: שמח לאיד לא ינקה.
ואומר: בנפול אויבך אל תשמח וגו'.
וכתיב: בן אדם יען אשר אמרה צור על ירושלים האח, מהו אומר?
הנני עליך צור והעליתי עליך גוים.
ולא שבויין בלבד היו, אלא אפילו עבדים ושפחות, שנאמר: עד בכור השפחה.

וכל בכור בהמה -
וכי בהמה מה חטאה?
אלא שלא יהו המצריים אומרים: יראתנו הביאה עלינו את הפורענות, קשה יראתנו שעמדה לעצמה ולא שלטה בה הפורענות.

ויקם פרעה לילה -
שומע אני בשלש שעות, שכן דרך המלכים לעמוד עד שלוש שעות?
תלמוד לומר: לילה.
אי לילה, שומע אני על ידי שרים ושרות?
תלמוד לומר: הוא וכל עבדיו וכל מצרים.
מגיד שהיה פרעה מחזר על כל בתי עבדיו ועל כל בתי מצרים ומעמידן כל אחד ואחד ממקומו.

ותהי צעקה גדולה במצרים -
כענין שנאמר: (והיתה) צעקה גדולה.

כי אין בית וגו' -
רבי נתן אומר:
וכי לא היה שם בית שלא היה שם בכור?
אלא מכיוון שהיה (הבכור) לאחד מהן מת, היה עושה איקונין שלו ומעמידה בתוך ביתו ואותו היום נשחקת ונדקת ונזרת. והיה אותו היום קשה בעיניהן כאילו אותו היום קברוהו.
ולא עוד, אלא שהיו המצריים קוברים בתוך בתיהן, והיו הכלבים נכנסין דרך הכוכין, ומחטטין ומוציאין את הבכורות מתוך כוכיהן ומתעתעים בהן, וקשה היה בעיניהן כאלו אותו היום קברום:

ויקרא למשה ולאהרן לילה -
מגיד שהיה פרעה מחזר ושואל בכל ארץ מצרים: היכן משה שרוי? היכן אהרן שרוי?

ויאמר קומו צאו -
א"ל משה מוזהרין אנו שלא לצאת אלא בפרהסיא, שנאמר: ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר.

דבר אחר:
ויקרא למשה ולאהרן -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ויאמר לו פרעה לך מעלי וגו' ויאמר משה כן דברת - יפה דברת בזמנו דברת לא אוסיף עוד ראית פניך. אלא וירדו כל עבדיך אלה אלי - שאין תלמוד לומר אלא שסופו עתיד לירד בראשונה, אלא שמשה חלק כבוד למלכות.

ויקוד העם וישתחוו -
(כתוב ברמז קע"ח)

תנו רבנן:
כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא היה יום שלא נשבה בו רוח צפונית בחצי הלילה, שנאמר: ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור, מאי תלמודא?
הא קא משמע לן דעת רצון מילתא היא.

ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו -
היה פרעה הולך בלילה ומסבב בכל שוק ושוק, ואומר: היכן הוא משה והיכן הוא דר?
והיו בניהם של ישראל משחקים בו, ואומרים לו: פרעה, להיכן אתה הולך?
והוא אומר להם: למשה אני מבקש.
והם אומרים: כאן הוא דר ומשחקים בו, עד שעמד עליו.
אמר: קומו צאו מתוך עמי.
א"ל משה: וכי גנבים אנו?!
הקב"ה אמר לנו: לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר.
א"ל: בבקשה ממך קומו צאו.
א"ל משה: למה אתה מטריח הרבה?
א"ל: שאני בכור, ומתירא אני שמא אמות.
א"ל משה: אל תתירא, לגדולה מזו אתה מתוקן.
ולא תאמר שפרעה לבד היה דוחק, אלא כל מצרים היו דוחקין, שנאמר: ותחזק מצרים.
א"ל הקב"ה: חייכם, אין כלכם מתים כאן אלא בים.
למה לא מתו כולם במכת בכורות אלא בים?

א"ר שמואל בר נחמני:
בערמה באו מצרים על ישראל, אמרו אם משעבדים אנו אותם באש, יכול אלהיהן להביא עלינו אש מלמעלה, כשם שהביא על הסדומים. אלא נשבע שלא יביא מבול, בואו ונשתעבדם במים. א"ל הקב"ה: אני נשבעתי שאיני מביא עוד מבול לעולם, חייכם אותן האנשים הולכין למבול, שנאמר: יגירוהו על ידי חרב - אותן אנשים נגררין והולכין מעצמן לים.
מנת שועלים יהיו - אמר שלמה: אחזו לנו שועלים (כתוב ברמז פ"ו):

קומו צאו -
מלמד שהיה פרעה דופק על פתחן של משה ואהרן.
א"ל: הא שוטה, בלילה אנו יוצאים?!
א"ל: קומו צאו.
א"ל: וכי גנבים אנחנו?!
בבקר אנו יוצאין.
אמר: הרי מתו כל מצרים, שנאמר: כי אמרו כלנו מתים.
א"ל: ומבקש אתה לכלות את המכה הזו ממך?
אמור הרי אתם ברשותכם!
הרי אתם עבדיו של הקב"ה!
התחיל פרעה צוח: לשעבר הייתם עבדי, אבל עכשיו הרי אתם בני חורין, הרי אתם ברשותכם. צריכין אתם להלל להקב"ה שאתם עבדיו, שנאמר: הללויה הללו עבדי ה'.

גם אתה תתן בידנו -
(כתוב ברמז צ"ב).

קומו צאו -
אני אמרתי: מי ומי ההולכים?
ואתם אומרים: בנערינו ובזקנינו וגו'.

קומו צאו -
אני אמרתי: צאנכם ובקרכם יוצג.
ואתם אומרים: וגם מקננו ילך עמנו. גם צאנכם גם בקרכם קחו.
אתה אומר: גם אתה תתן בידנו, קחו מה שדברתם ולכו.

וברכתם גם אותי -
התפללו עלי כדי שתכלה ממנו הפורענות.

ותחזק מצרים על העם -
מגיד שהיו מבהילין אותן וטורדין אותן לצאת.

כי אמרו כלנו מתים -
אמרו: לא כגזרת משה.
משה אמר: ומת כל בכור והיו סבורין מי שיש לו ארבעה או חמישה בנים לאחד מהן, לא היה אחד' מת אלא הבכור שבהן. והן לא היו יודעין שנשיהן חשודות על העריות, והיו כולן בכורות מרווקים אחרים. הן עשו בסתר והמקום פרסמן בגלוי.

והרי דברים קל וחומר:
ומה אם מידת פורענות המעוטה העושה בסתר המקום מפרסמו בגלוי, קל וחומר למדת טובה המרובה!

וישא העם את בצקו טרם יחמץ -
מגיד שלשו את העיסה ולא הספיקו לחמצה עד שנגאלו.
וכן אתה מוצא לעתיד לבא, מהו אומר?
ישבות מעיר מלוש בצק עד חמצתו.

משארותם -
אלו שיירי מצה ומרור.
או אינו אלא שיירי פסחים?
כשהוא אומר: ולא תותירו ממנו עד בקר - הרי שיירי פסחים אמורים.
הא מה תלמוד לומר: משארותם?
אלו שיירי מצה ומרור.

צרורות בשמלותם -
ר' נתן אומר:
וכי לא היה שום בהמה, והלא כבר נאמר: וגם ערב רב עלה אתם וגו'.
ומה תלמוד לומר: צרורות בשמלותם על שכמם?
אלא שהיו ישראל מחבבין את המצות.

ובני ישראל עשו כדבר משה -
וכי מה א"ל משה לישראל במצרים?
הרי הוא אומר: דבר נא באזני העם וכן עשו בני ישראל: וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות.
שאין תלמוד לומר שמלות?
אלא מכאן שהכסות הייתה חביבה עליהן יותר מן הכסף ומן הזהב, אחרון אחרון חביב.

וה' נתן את חן העם וגו' וישאילום -
כמשמעו, לא הספקי לומר השאילני, עד שהוא מוצאי ונותן לו, דברי ר' ישמעאל.

ר' יוסי הגלילי אומר:
האמינו בהם משלשת ימי אפלה. שהיו אומרים: ומה אם בשעה שהיינו באפלה והן באורה לא נחשדו ועכשיו הן נחשדין?!

ר' אליעזר אומר:
רוח הקודש שרתה עליהן, והיה אומר לו: השאילני כליך המונח לך במקום פלוני, והלה מוציא ונותן לו. ואין חן אלא רוח הקדש, שנאמר: ושפכתי על בית דוד רוח חן ותחנונים.

ר' נתן אומר:
אין צריך לומר וישאילום, אלא מה שלא שאלו היו משאילין אותן.
וכך היה אומר: תן לי חפץ פלוני.
והיה אומר להם: טול לך זה ואחר כיוצא בו.

וינצלו את מצרים -
מגיד, שהעבודה זרה שלהם נתכה ובטלה וחוזרת לכתחלה.
ומנין שבזת הים גדולה מבזת מצרים?
שנאמר: ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים.
עדי - זו בזת מצרים.
עדיים - זו בזת הים.
כנפי יונה נחפה בכסף - זו בזת מצרים.
ואברותיה בירקרק חרוץ - זו בזת הים.
תורי זהב נעשה לך - זו בזת הים.
עם נקודות הכסף - זו בזת מצרים.

וישאילום -
מלמד שהשאילום בעל כרחם.

איכא דאמרי:
בעל כרחייהו דמצריים, דכתיב: ונות בית תחלק שלל.

ואיכא דאמרי:
בעל כרחייהו דישראל, משום טרחא.

וינצלו את מצרים -
א"ר אסי:
שעשאוה כמצולה שאין בה דגים.

ר' שמעון בן לקיש אמר:
כמצודה שאין בה דגן.
(כתבו ברמז ק"י וברמז קנ"ד).

ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה -
מרעמסס לסכות מהלך ארבעים פרסה, הולך קולו של משה מהלך ארבעים פרסה. ואל תתמה, הרי הוא אומר: ויאמר ה' אל משה ואל אהרן קחו לכם מלא חפניכם וגו' והיה לאבק על כל ארץ מצרים.

והרי דברים קל וחומר: [ומה אם אבק שאין דרכו להלך, הלך מהלך ארבעים פרסה, קל וחומר] לקול שדרכו להלך כהרף עין. נסעו בני ישראל מרעמסס לסכות, לקיים מה שנאמר: ואשא אתכם על כנפי נשרים.

סכתה -
סכות ממש היו, שנאמר: ויעקב נסע סכותה, דברי ר' אליעזר.

וחכמים אומרים:
אין סכות אלא מקום, שנאמר: ויסעו מסכות ויחנו באתם - מה אֵתָם מקום אף סכות מקום.

ר' עקיבא אומר:
אין סכות אלא ענני כבוד, שנאמר: כי על כל כבוד חופה.
ואין לי אלא לשעבר, לעתיד לבא מנין?
וסוכה תהיה לצל יומם ופדויי ה' ישובון וגו'.

ר' נחמיה אומר:
סכותה - לפי שצריך למד בתחלתו ניתן לו ה"א בסופו.

כשש מאות אלף רגלי -
כששים רבוא, דברי ר' ישמעאל, שנאמר: הנה מטתו שלשלמה - הנה מטתו של מי שאמר והיה העולם. שישים רבוא גבורים מגבורי ישראל, כולם אחוזי חרב על כן יאמר בספר מלחמות ה'.
וכתיב: יעלזו חסידים בכבוד, רוממות אל בגרונם, לעשות נקמה בגוים, לאסור מלכיהם בזקים.

לבד מטף -
לבד מנשים וקטנים.

ר' יונתן אומר:
מאה וששים רבוא לבד מטף (ונשים) - לבד מנשים טף וזקנים.

וגם ערב רב עלה אתם -
מאה ועשרים רבוא, דברי רבי ישמעאל.

ר' עקיבא אומר:
מאתים וארבעים רבוא.

ר' יונתן אומר:
שלוש מאות וששים רבוא.

וצאן ובקר מקנה כבד מאד -
עליהם אמר הקב"ה לאברהם אבינו: ואחרי כן יצאו ברכוש גדול - עם יציאתם ממצרים אני ממלאם כסף וזהב.

ויאפו את הבצק -
מגיד שלשו את העיסה ולא הספיקו לחמצה עד שנגאלו.
וכן אתה מוצא לעתיד לבא, מהו אומר?
ישבות מעיר מלוש בצק עד חמצתו.

עוגות מצות -
אין עוגות אלא חררה, שנאמר: ועגת שעורים תאכלנה.
ואומר: עשי לי משם עוגה קטנה.
נס גדול נעשה להם בחררה, שהיו אוכלין ממנה שלשים יום עד שירד להם המן.

כי גורשו ממצרים -
שומע אני מאליהם?
תלמוד לומר: ולא יכלו להתמהמה, עד שנגאלו.

וגם צדה לא עשו להם -
להודיע שבחן של ישראל, שלא אמרו למשה: היאך אנו יוצאין למדבר ואין בידינו מחיה לדרך, אלא האמינו והלכו אחרי משה. עליהם מפורש בקבלה: הלוך וקראת באזני ירושלים וגו'.
מה שכר נטלו על כך?
קדש ישראל לה' וגו'.

ומושב בני ישראל -
כתוב אחד אומר: שלשים שנה וארבע מאות שנה.
וכתוב אחד אומר: ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה.
כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
שלשים שנה עד שלא נולד יצחק נגזרה גזרה בן הבתרים.

רבי אומר:
כתוב אחד אומר: ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה.
וכתוב אחד אומר: ודור רביעי ישובו הנה.
כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
אם יעשו תשובה - גואלם אני לדורות, ואם לאו - גואלם אני לשָׁנִים.

ומושב בני ישראל -
(כתוב ברמז ז).

ויהי מקץ שלשים שנה וגו' -
מגיד, שכיון שהגיע הקץ לא עכבן המקום כהרף עין.
בט"ו בניסן נדבר עם אברהם בין הבתרים.
בט"ו בניסן באו מלאכי השרת אצל אברהם אבינו לבשרו.
בט"ו בניסן נולד יצחק, שנאמר: ויהי מקץ - קץ אחד לכולן.
וכן הוא אומר: ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה'.
וכן אתה מוצא: שכל זמן שישראל משועבדים שכינה משועבדת עמהן, שנאמר: וכעצם השמים לטהר.
ואומר: בכל צרתם לו צר.
אין לי אלא צרת צבור, צרת יחיד מנין?
תלמוד לומר: יקראני ואענו עמו אנכי בצרה.
ואומר: ויקח אדוני יוסף אותו.
ומהו אומר?
ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד.
וכן הוא אומר: מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גויים ואלהיו.

רבי עקיבא אומר:
אילולי הדבר כתוב אי אפשר לאמרו, כביכול אמרו ישראל לפני המקום: עצמך פדית.
וכן אתה מוצא, שכל מקום שגלו ישראל כביכול שכינה גלתה עמהם.
גלו למצרים שכינה עמהם, שנאמר: הנגלה נגליתי אל בית אביך וגו'.
גלו לבבל שכינה עמהם, שנאמר: למענכם שולחתי בבלה.
גלו לעילם שכינה עמהם, שנאמר: ושמתי כסאי בעילם.
גלו לאדום שכינה עמהם, שנאמר: מי זה בא מאדום.
וכשהם חוזרין שכינה חוזרת עמהם, שנאמר: ושב ה' את שבותך אינו אומר אלא ושב ה' אלהיך.
ואומר: אתי מלבנון כלה - וכי מלבנון היא באה?!
והלא ללבנון היא עולה?!
מה תלמוד לומר אתי מלבנון?
אלא כביכול אני ואת עולין מלבנון.

ליל שמורים הוא לה' -
בו נגאלו, בו עתידין להגאל, דברי רבי יהושע, שנאמר: הוא הלילה הזה לה'.

ר' אליעזר אומר:
בו נגאלו, אבל לעתיד לבא אין נגאלין אלא בתשרי, שנאמר: תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, מפני מה?
כי חוק לישראל הוא.
ומה תלמוד לומר: הלילה הזה לה'?
אלא הוא הלילה שאמר הקב"ה לאברהם: בלילה הזה אני גואל את בניך. וכשהגיע הקץ לא עכבן אפילו כהרף עין.

שמורים לכל בני ישראל לדורותם -
מגיד כל ישראל צריכין להשתמר בו.

רבי אליעזר אומר:
בניסן נגאלו בתשרי עתידין להגאל, דכתיב: תקעו בחדש שופר.
וכתיב: והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול.

רבי יהושע אומר:
בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל.
מאי טעמא ליל שמורים הוא לה'?
לילה המשומר ובא מששת ימי בראשית.
ואידך לילה המשומר ובא מן המזיקין.

תנן התם:

לא יפחתו לו מארבע כוסות

והיכי קיימי רבנן ומתקני מילתא דאתי בה לידי סכנא.

והתניא:
לא יאכל תרי ולא ישתה תרי?

אמר רב נחמן בר יצחק:
אמר קרא: ליל שמורים הוא לה' - לילה המשומר ובא מן המזיקין.

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן זאת חקת הפסח -
יש פרשה שהוא: כולל בתחלה ופורט בסוף, פורט בתחלה וכולל בסוף:
ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש - פרט.
אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל - כלל.
זאת חקת התורה - כלל.
ויקחו אליך פרה אדומה - פרט.
זאת חקת הפסח - כלל.
כל בן נכר לא יאכל בו - פרט. (פרט ו).
כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט.

זאת חקת הפסח -
בפסח מצרים ובפסח דורות הכתוב מדבר, דברי ר' יאשיה.

ר' יונתן אמר:
בפסח מצרים הכתוב מדבר.
אין לי אלא פסח מצרים, בפסח דורות מנין?
תלמוד לומר: ככל חקותיו וככל משפטיו תעשו אותו.

נם לו רבי יאשיה:
אחד זה ואחד זה בפסח מצרים ובפסח דורות הכתוב מדבר.
ומה תלמוד לומר: ככל חקותיו וככל משפטיו תעשו?
אלא בא הכתוב ללמד בו דברים המחוסרין בו.

איסי בן עקביא אומר:
חוקה האמורה בפסח אינה אלא גופו.

וכל בן נכר לא יאכל בו -
אחד ישראל מומר ואחד גוי במשמע, שנאמר: כה אמר אדני אלוהים כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי.

וכל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר לא יאכל בו -
משמדות פסולות בפסח, ואין משמדות פסולות בתרומה.
ואצטריך, דאי כתב רחמנא ערל משום דלית ליה מילה, אבל בן נכר דאית ליה מילה אימא לא. ואי אשמעינן בן נכר משום דאין לבו לשמים, אבל ערל דלבו לשמים אימא לא צריכא.

תושב ושכיר לא יאכל בו -
בו - אינו אוכל, אבל אוכל במצה ומרור.

ומלתה אותו אז יאכל בו -
בו - מילת זכריו ועבדיו מעכבת, ואין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בתרומה.

ועצם לא תשברו בו -
בו - בכשר ולא בפסול.

וכל עבד איש -
אין לי אלא עבד איש.
עבד אשה וקטן מנין?
תלמוד לומר: מקנת כסף מכל מקום.

אמר שמואל:
המפקיר עבדו, יצא לחרות ואינו צריך גט שחרור, שנאמר: וכל עבד איש מקנת כסף.
עבד איש ולא עבד אשה?
אלא עבד שיש לרבו רשות עליו קרוי עבד, שאין לרבו רשות עליו אין קרוי עבד.

ומלתה אותו אז יאכל בו -
מגיד שמילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח.
אין לי אלא מילת עבדיו, מילת זכריו מנין?
הרי אתה דן:
נאמר כאן אז,
ונאמר להלן אז,
מה להלן מילת זכריו,
אף כאן מילת זכריו.

מה כאן מילת עבדיו,
אף להלן מילת עבדיו, דברי רבי אליעזר.

רבי ישמעאל אומר:
אין מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח.
ומה תלמוד לומר: ומלתה אותו אז יאכל בו?
אלא הרי שהיו לפניו עבדיו ערלים, מנין שאם רצה למוהלן ולהאכילן בפסח, שהוא רשאי? תלמוד לומר: ומלתה אותו אז יאכל בו.
מצינו שהוא רשאי לקיים לו עבדים ערלים, שנאמר: וינפש בן אמתך.

רבי אליעזר אומר:
אינו רשאי לקיים לו עבדים ערלים, שנאמר: ומלתה אותו.
א"כ מה תלמוד לומר: וינפש בן אמתך?
אלא שלקחו רבו מערב שבת עם חשכה ולא הספיק למוהלו עד שחשכה, לכך נאמר: וינפש בן אמתך והגר.

דבר אחר:
ומלתה אותו אז יאכל בו -
למה נאמר?
להביא את שנתקיימה בו מצוות מילה [אפילו] שעה אחת, אף על פי שחזר הבשר וחפה את העטרה, אינו מעכבו מלאכול לא בפסח ולא בתרומה.

ועל זה נמנו רבותינו בלוד ואמרו:
אינו חוצץ לטומאה.

תושב ושכיר לא יאכל בו -
תושב - זה גר תושב.
שכיר - זה הגוי.

רבי אליעזר אומר:
תושב ושכיר לא יאכל בו –
למה נאמר?
לדון מן הפסח על התרומה, לפסול בה את הערל.
עד שלא יאמר יש לי בדין.
מה אם פסח הקל פסל בו את הערל, תרומה חמורה אינו דין שיפסול בה את הערל?!
לא, אם אמרת בפסח שמיעט הכתוב זמן אכילתו לאוכלין, לפיכך פסל בו את הערל, תאמר בתרומה שריבה הכתוב זמן אכילתה לאוכליה, (אינו) דין שלא יפסול בה את הערל?
תלמוד לומר: [תושב ושכיר בפסח] תושב ושכיר בתרומה, מופנה להקיש ולדון גזרה שוה.
מה תושב ושכיר האמור בפסח פסל בו את הערל, אף שכיר ותושב האמור בתרומה פסל בו את הערל.

רבי יצחק אומר:
תושב ושכיר לא יאכל בו –
למה נאמר?
והלא כבר נאמר כל בן נכר לא יאכל בו?!
אבל אם היה ערבי מהול וגבעוני מהול, שומע אני יהא כשר לאכול בפסח?
תלמוד לומר: תושב ושכיר לא יאכל בו.

תניא, רבי אליעזר אומר:
מנין לערל שאינו אוכל בתרומה?
נאמר תושב ושכיר בפסח, ונאמר תושב ושכיר בתרומה. מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו, אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו.

רבי עקיבא אומר:
אינו צריך, הרי הוא אומר: איש איש לרבות הערל.

אמר מר: רבי אליעזר אומר:
נאמר תושב ושכיר מופנה דאי לא מופנה איכא למיפרך, מה לפסח שכן חייב עליו משום פגול נותר וטמא. מאי אפנויי מופנה?
אי מופנה דתרומה, מצריך צריכי.
תדניא: תושב - זה קנוי קנין עולם.
שכיר - זה קנוי קנין שנים.
ויאמר תושב ואל יאמר שכיר, ואני אומר: קנוי קנין עולם אינו אוכל, קנוי קנין שנים לא כל שכן. אילו כן הייתי אומר: תושב זה קנוי קנין שנים, אבל קנוי קנין עולם אוכל. בא שכיר ולמד על תושב, שאף על פי שקנוי קנין עולם אינו אוכל. אלא דפסח מופנה. האי תושב ושכיר דכתב רחמנא בפסח מאי ניהו?
אילימא תושב ושכיר ממש, משום דהוה ליה תושב ושכיר איפטר ליה מפסח. והא קיימא לן גבי תרומה דלא אכיל, אלמא לא קני ליה רביה וכו'. אלא לאו מופנה. ואכתי מופנה מצד אחד הוא, ושמעינן ליה לרבי אליעזר דלמדין ומשיבין?
כיון דלגופיה לא צריך שדי חד אלמד וחד אמלמד, והוה ליה גזירה שוה מופנה משני צדדין.
אי מה פסח אונן אסור, אף תרומה אונן אסור. אמר קרא: זר וכל זר, זרות אמרתי לך ולא אנינות. אימא ולא ערלות?
הא כתיב: תושב ושכיר.
ומה ראית?
[מסתברא] ערלות הוה ליה לרבויי, שכן מחוסר מעשה ומעשה בגופו וענוש כרת וישנו לפני הדבור ומילת זכריו ועבדיו מעכבת אותו. אדרבא אנינות הוה ליה לרבויי, שכן ישנו בכל שעה ונוהגת באנשים ובנשים ואין בידו לתקן עצמו, הנך נפישן.

רבא אמר:
בלא הנך נפישן נמי לא מצית אמרת. שבקינן ערלות דכתב בגופיה, וילפינן אנינות מפסח, דפסח גופיה ממעשר גמר?!
אי מה פסח מילת זכריו ועבדיו מעכבת, אף תרומה מילת זכריו ועבדיו מעכבת?
אמר קרא: ומלתה אותו אז יאכל בו - מילת זכריו ועבדיו מעכבת [מלאכול פסח], ואין מילת זכריו ועבדיו מעכבת אותו בתרומה.
אי הכי אימא ערל לא יאכל בו - בו אינו אוכל, אבל אוכל בתרומה?
הא כתיב: תושב ושכיר.
ומה ראית?
מסתברא ערלות הוה ליה לרבויי, שכן מעשה בגופו וענוש כרת.
אדרבא מילת זכריו ועבדיו הוה ליה לרבויי שכן ישנו בכל שעה?
הך נפישן.

רבא אמר:
בלא הנך נפישן לא מצית אמרת, מי איכא מידי דערלות דגופיה לא מעכבא וערלות דאחריני מעכבא?!

ורבי עקיבא:
האי תושב ושכיר מאי עביד ליה?
לאתויי גר שמל ולא טבל, וקטן שנולד כשהוא מהול. וקסבר צריך להטיף ממנו דם ברית.

ורבי אליעזר:
האי איש איש מאי עביד ליה?
דברה תורה כלשון בני אדם.
השתא דאמרת בו לדרשא, כל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר לא יאכל בו למה לי?
בו - משמדות פוסלת ואין משמדות פוסלת במעשר.

כל ערל לא יאכל בו -
בו - אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור.
אין לי אלא מילת זכריו בשעת עשיה, ועבדיו בשעת אכילה.
מנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה?
תלמוד לומר: אז אז לגזירה שוה.

בבית אחד יאכל -
בחבורה אחת הכתוב מדבר.
או אינו בבית אחד כמשמעו?
כשהוא אומר: על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, הא למדנו שהוא נאכל בבתים הרבה.
הא מה תלמוד לומר: בבית אחד יאכל?
בחבורה אחת הכתוב מדבר.

מכאן אמרו:
הפסח נאכל בשני מקומות, ואין הפסח נאכל בשתי חבורות.

רבי שמעון בן יוחאי אומר:
בשני מקומות, כיצד?
היו בתוך הבית ובקעה עליהם הקורה ויוצאין לחצר, היו בחצר וירדו עליהם גשמים ונכנסין בבית, נמצא אוכלין אותו בשני מקומות.

לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה -
חוץ לחבורה, הא אם הוציא עבר על המצוה. שומע אני יהא כשר?
והדין נותן: הואיל ושלמים קדשים קלים, ופסח קדשים קלים, אם למדת על שלמים שאם הוציאן לחוץ פסלן, אף הפסח אם הוציאו לחוץ פסלו.
הא מה תלמוד לומר: לא תוציא?
חוץ לחבורה.

לא תוציא מן הבית -
בבשר הכתוב מדבר.
אתה אומר בבשר, או אינו אחד בשר ואחד עצם פסל?
תלמוד לומר: לא תוציא מן הבית מן הבשר - בבשר הכתוב מדבר.
(כתוב ברמז תרמ"א וברמז תמ"ג).

ועצם לא תשברו בו -
למה נאמר?
והלא כבר נאמר: ואכלו את הבשר - הבשר שחוץ לעצם.
או [אינו] בשר שבתוך העצם, ומה אני מקיים ועצם לא תשברו בו?
עצם שאין בו בשר, (או עצם שיש בו בשר)?
תלמוד לומר: ועצם לא תשברו בו - בין שיש בו בשר בין שאין בו בשר.
בו - ולא בשאר כל הקדשים.
שהיה בדין: ומה אם פסח הקל הרי הוא עובר עליו משום בל תשבור, קדשים חמורים אינו דין שיעבור עליו, הא מה תלמוד לומר בו?
בו ולא בשאר קדשים.
השובר את העצם בפסח טהור, סופג את הארבעים. אבל המותיר בטהור והשובר בטמא, אינו עובר, מנלן?
אמר קרא: ועצם לא תשברו בו - בו בכשר, ולא בפסול.
מותיר בטהור מנלן?
דתניא: ולא תותירו ממנו עד בוקר - בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה וכו'.

תנו רבנן:
ועצם לא תשברו בו - אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שיאן בו מוח.
ומה אני מקיים ואכלו את הבשר?
בבשר שעל גבי העצם.
או אינו אלא בבשר שבתוך העצם?
ומה אני מקיים ועצם לא תשברו בו?
בעצמות שאין בהן מוח, אבל בעצמות שיש בהן מוח שובר ואוכל.
ואל תתמה, שהרי יבא עשה וידחה את לא תעשה.

רבא אמר:
אין עשה דוחה את לא תעשה שבמקדש.
כשהוא אומר: ועצם לא תשברו בו בפסח שני, שאין תלמוד לומר, שהרי כבר נאמר: ככל חקת הפסח יעשו אותו?
הוי אומר: אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח.

לא תוציא מן הבית -
אין לי אלא מבית לבית, מחבורה לחבורה מנין?
תלמוד לומר: מן הבשר חוצה חוצה לאכילתו.

א"ר אמי:
המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה, אינו חייב עד שיניח, הוצאה כתיב ביה כשבת.
תניא: על הבתים אשר יאכלו אותו בהן - מלמד שהפסח נאכל בשתי חבורות.
יכול שהאוכל אוכל בשני מקומות?
תלמוד לומר: בבית אחד יאכל.

מכאן אמרו:
השמש שאכל כזית (בשר הנותר) [בצד התנור], רצו בני חבורה לעשות עמו טובה באין ויושבין בצדו - דברי רבי יהודה.

רבי ישמעאל אומר:
בתים אשר יאכלו אותו בהן - מלמד שהאוכלו אוכל בשני מקומות.
יכול יהא נאכל בשתי חבורות?
תלמוד לומר: בבית אחד יאכל.

מר סבר:
יש אם למקרא.

ומר סבר:
יש אם למסורת.

יכול יהא עיקרו של פסח נאכל בשתי חבורות?
תלמוד לומר: בבית אחד יאכל.

כל עדת ישראל יעשו אותו -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: משכו וקחו לכם צאן, כשם שפסח מצרים אינו כשר אלא למשפחות, כך פסח דורות לא יהא כשר אלא למשפחה?
תלמוד לומר: כל עדת ישראל יעשו אותו - מגיד שפסח נאכל בערבוביא.

וכי יגור אתך גר ועשה פסח -
שומע אני כיון שנתגייר יעשה פסח מיד?
תלמוד לומר: והיה כאזרח הארץ - מה אזרח בארבעה עשר אף הגר בארבעה עשר.

רבי שמעון בן אלעזר אומר:
הרי שנתגייר בין שני פסחים שומע אני יעשה פסח שני?
תלמוד לומר: והיה כאזרח הארץ - מה אזרח הארץ שלא עשה את הראשון יעשה את השני וכו'.

המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו -
מגיד שמילת זכריו מעכבתו מלאכול בפסח.
אין לי אלא מילת זכריו, מילת עבדיו מנין?
הרי אתה דן: נאמר כאן אז,
ונאמר להלן אז,
מה להלן מילת עבדיו,
אף כאן מילת עבדיו.

ומה (כאן) [להלן] מילת זכריו,
אף כאן מילת זכריו. דברי ר' ישמעאל.

ר' עקיבא אומר:
אין מילת זכריו מעכבתו מלאכול בפסח.
ומה תלמוד לומר: המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו?
אלא שאם היו לפניו שתי מצוות: מצוות פסח ומצוות מילה, איני יודע איזה יקדים?
כשהוא אומר: המול לו כל זכר - הקדים מצוות מילה למצוות הפסח.

ר' נתן אומר:
אין תלמוד לומר: המול לו כל זכר, אלא להביא את העבד שטבל לפני רבו שיצא בן חורין.

מעשה בבלוריא שטבלו מקצת שפחותיה לפניה ומקצת לאחריה, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו: את שטבלו לפניה - בנות חורין, ולאחריה - משועבדות. אף על לפי כן היו משמשות אותה עד יום מותה.

תנא רבי אליהו:
פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום, מצאני זקן אחד, אמר לי: יש אומות העולם לימות המשיח?
אמרתי לו: בני, כל גוי וכל ממלכה שענו את ישראל ולחצו אותם, רואין בטובתן של ישראל, וחוזרין ושבין לעפרן ושוב אינן חיים לעולם, שנאמר: רשע יראה וכעס וגו', וכל גוי וכל ממלכה שלא ענו את ישראל ולא לחצו אותם, באין לימות המשיח, שנאמר: ועמדו זרים וגו' ואתם כהני ה' תקראו. ואומר: ולעבדיו יקרא שם אחר - אלו הכשרים שבאומות.

אמר לי רבי:
תאמר: הואיל והן באין לימות המשיח וכו'.

וכל ערל לא יאכל בו -
יכול יפסול בני חבורה הבאים עמו?
ודין הוא: הואיל וטומאה פוסלת וערלה פוסלת.
מה טומאה לא עשה בה מקצת טומאה ככל טומאה,
אף ערלה לא עשה בו מקצת ערלה ככל ערלה.

או כלך לדרך זו: הואיל וערלה פוסלת וזמן פוסל,
מה זמן עשה בו מקצת זמן ככל זמן,
אף ערלה עשה בו מקצת ערלה ככל ערלה.
נראה למי דומה?
דנין דבר שאינו נוהג בכל הזבחים וכו'.

או כלך לדרך זו:
או דנין דבר שלא הותר מכללו, מדבר שלא הותר מכללו, ואל יוכיח טומאה שהותרה מכללה.
תלמוד לומר: וכל ערל - איכא כולה ערלה – פסולה, מקצתה - לא פסולה.
וכי תימא לזריקה דכולה ערלה פסלה, אבל בזריקה לא?

דקא סבר רבה:
שחטו למולין שיתכפרו בו ערלים כשר, דאין מחשבת ערלים בזריקה.
וכי תימא מאי קילא בזריקה?
דאין מחשבת אוכלין בזריקתה.

ורב חסדא, אדרבא לאידך גיסא, תלמוד לומר: כל ערל דאי איכא כולה ערלות פסלה, מקצתה לא פסלה.
וכי תימא הוא הדין לזריקה?
תלמוד לומר: זאת בשחיטה אבל בזריקה, אפילו מקצתה נמי פסלה.
וכי תימא מאי חומרא?
דלא מיקבע בפגול אלא בזריקה.

תורה אחת יהיה לאזרח -
למה נאמר?
והרי כבר נאמר: והיה כאזרח הארץ.
מה תלמוד לומר: תורה אחת יהיה לאזרח?
לפי שהוא אומר: וכי יגור אתך גר, אין לי אלא פסח שהשוה בו את הגר לאזרח.
שאר כל המצוות שבתורה מנין?
תלמוד לומר: תורה אחת - בא הכתוב והשוה את הגר לאזרח לכל המצוות האמורות בתורה.

תורה אחת יהיה לאזרח ולגר -
שלושה גרים הן:
יש גר שנתגייר לשם אשה א"ל הקב"ה: נתגיירת בשביל הגבלה, הרי נתונה לך, שנאמר: לגר אשר בשעריך תתננה.

הגר השני להיות מתפרנס כעני - הרי הן נותנין לו, שנאמר: ובקצרכם את קציר וגו'.

הגר השלישי זה שנתגייר לשמו של הקב"ה - אמר הקב"ה: הוא שקול עלי כאחד מהם, שנאמר: הקהל חקה אחת וגו' תורה אחת יהיה לאזרח וגו'.
ולא עוד, אלא שהוא שקול עלי כלוי, שנאמר: ובא הלוי כי אין לו.
אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, הגר הזה כלוי לפניך?!
א"ל: גדול הוא לפני, שנתגייר לשמי.

משל לצבי שגדל במדבר ובא מעצמו ונתערב בצאן, היה הרועה מאכילו ומשקהו ומחבבו יותר מצאנו.
אמרו לו: לצבי זה אתה מחבב יותר מן הצאן?!
אמר להם: כמה יגיעות יגעתי בצאני - מוציאן בבקר ומכניסן בערב, ועד (שבא גדלו) [שנתגדלו]. וזה שגדל במדברות וביערים ובא מעצמו לתוך צאני, לכך אני מחבבו.
כך הקדוש ב"ה ,כמה יגעתי בישראל - הוצאתים ממצרים, הראיתי לפניהם, הורדתי להם את המן, הגזתי להם את השלו, העליתי להם את הבאר, הקפתים ענני כבוד, עד שקבלו תורתי. וזה בא מעצמו, לפיכך שקול עלי כישראל וכו'.
חזרה לחלק א