ואשר לא צדה -
פרט לנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע.

ושמתי לך מקום -
אבל לא שמעתי להיכן.
הרי אתה דן:
נאמר מנוס לשעה,
ונאמר מנוס לדורות,
מה מנוס האמור לדורות ערי הלוים קולטות,
אף מנוס האמור לשעה מחנות הלוים קולטות.

איסי בן יעקב אומר:
ושמתי לך מקום -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: שבו איש תחתיו וגו' - אלו אלפים אמה.
או אינו אלא ארבע אמות?
הרי אתה דן:
נאמר כאן מקום,
ונאמר להלן מקום,
מה מקום האמור להלן אלפים אמה,
אף מקום האמרו כאן אלפים אמה.

וכי יזיד איש -
דבי חזקיה תנא:
איש מזיד ומזריע ואין קטן מזיד ומזריע.
ומאי משמע דהאי יזיד לישנא דבשולי הוא, דכתיב: ויזד יעקב נזיד.

אמר רבא:
קטן אינו מוליד, שנאמר: ואם אין לאיש גואל, וכי יש אדם בישראל שאין לו גואל?!
אלא בגזל הגר הכתוב מדבר, ואמר רחמנא: איש אתה צריך לחזר עליו אם יש לו גואלין אם לא, קטן אי אתה צריך לחזר אחריו, בידוע שאין לו גואל.

איתיביה אביי:
איש אין לי אלא איש, בן ט' שנים ויום אחד לביאה מנין?
תלמוד לומר: ואיש.
א"ל: יש לו ואינה מזרעת, כתבואה שלא הביאה שליש דמי.

וכי יזיד -
למה נאמר?
לפי שנאמר: ואיש כי יכה כל נפש אדם - יכול בין המזיד והשוגג ואחרים, והרופא שהמית, ומכה ברשות בית דין, והרודה בבנו ובתלמידו במשמע?
תלמוד לומר: וכי יזיד - להוציא את השוגג.
איש - להוציא את הקטן.
רעהו - להוציא את האחרים.

איסי בן (יעקב) [עקיבא] אומר:
קודם מתן תורה [היינו מוזהרין על שפיכות דמים, אחר מתן תורה תחת] שהוחמרו הקלו, באמת אמרו: פטור מדיני בשר ודם ודינו מסור לשמים.

להרגו בערמה -
להוציא חרש שוטה וקטן, שאינן מערימין, ולהוציא רופא שהמית, והמכה ברשות בית דין, והרודה בבניו ובתלמידו, אף על לפי שהן מזידין אבל אינן מערימין.

אמר עולא:
מנין להתראה מן התורה?
דכתיב: ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה.
וכי בראיה תליא מילתא?
אלא עד שיראוהו טעמו של דבר, אם אינו עניין לכרת, תנהו עניין למלקות.

דבי חזקיה תנא:
וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה -
שהתרו בו ועדיין הוא מזיד.

דבי ר' ישמעאל תנא:
המוצאים אותו מקושש עצים - שהתרו בו ועדיין הוא מקושש.

דבי רבי תנא:
על דבר אשר לא צעקה בעיר - על עסקי דבור. וצריכא.
דאי כתב רחמנא באחותו הוה אמינא חייבי מלקיות אין, חייבי מיתות בית דין לא!
כתב רחמנא: וכי יזיד.
ואי כתב רחמנא: וכי יזיד הוה אמינא הני מילי בסייף, דקיל, אבל סקילה דחמיר אימא לא, צריכא.
תרתי בנסקלים למה לי?
לר' שמעון: לאתויי נשרפים.
לרבנן: מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא.

מעם מזבחי תקחנו למות -
מגיד שמבטלין עבודה מידו ויוצא ליהרג.

מעם מזבחי תקחנו למות -
בא הכתוב ללמד על הרציחה, שתדחה את העבודה.
שהיה בדין: ומה אם שבת שעבודה דוחתה אין רציחה דוחה אותה, עבודה שהיא דוחה את השבת, אינו דין שלא תהא רציחה דוחתה?
תלמוד לומר: מעם מזבחי - בא הכתבו ללמד על הרציחה שתדחה את העבודה.
ותהא רציחה דוחה את השבת מקל וחומר:
ומה אם עבודה שהיא דוחה את השבת הרי רציחה דוחה אותה, שבת שעבודה דוחתה אינו דין שתהא רציחה דוחתה?
לא, אם אמרת בעבודה שקבורת מת מצווה דוחתה לפיכך רציחה דוחתה, תאמר בשבת שאין קבורת מת מצווה דוחתה לפיכך לא תהא רציחה דוחה אותה!

אמר תלמיד אחד מתלמידי ר' ישמעאל:
הרי הוא אומר: לא תבערו וגו' והלא שרפה הייתה בכלל ויצאה ללמד מה שרפה מיוחדת שהיא אחת ממיתות בית דין ואינה דוחה את השבת, אף כל שאר מיתות בית דין לא ידחו שבת. ותהא קבורת מת מצווה דוחה את השבת.
והדין נותן: ומה אם עבודה שהיא דוחה את השבת קבורת מת מצווה דוחתה ,שבת שעבודה דוחתה דין הוא שתהא קבורת מת מצווה דוחתה.
לא, אם אמרת בעבודה שרציחה דוחתה לפיכך קבורת מת מצווה דוחתה, תאמר בשבת שאין רציחה דוחתה לפיכך לא תהא קבורת מת מצווה דוחתה, לכך נאמר: לא תלין נבלתו על העץ - ביום שנהרג בו יקבר.

רציחה דוחה את העבודה, ואין פקוח נפש דוחה את העבודה.
שהיה בדין: ומה שבת שאין רציחה דוחה אותה פקוח נפש דוחה את השבת, עבודה שרציחה דוחה אותה אינו דין שיהא פקוח נפש דוחה את העבודה?
תלמוד לומר: מעם מזבחי תקחנו למות, בא הכתוב ללמדך על העבודה שאין פקוח נפש דוחה את העבודה.

רבי שמעון בן מנסיא אומר:
ויהא פקוח נפש דוחה את השבת.
והדין נותן: אם רציחה שהיא דוחה את העבודה עבודה דוחה את השבת, פקוח נפש שהיא דוחה את העבודה לא כל שכן?
מעם מזבחי תקחנו למות - למות ולא לידון ולא ללקות ולא לגלות.

מעם מזבחי תקחנו למות -
נמצינו למדים שסנהדרין בצד המזבח. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח.

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן:
ותהא קבורת מת מצווה דוחה את השבת מקל וחומר:
ומה עבודה שדוחה את השבת קבורת מת מצווה דוחה אותה מולאחותו - לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצווה, שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא מת מצווה דוחה אותה?
אמר ליה: רציחה תוכיח שדוחה את העבודה ואינה דוחה שבת.
רציחה גופה תדחה שבת מקל וחומר:
ומה עבודה שדוחה את השבת רציחה דוחה אותה, שנאמר: מעם מזבחי תקחנו למות - שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה?

אמר רבא:
כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל: לא תבערו אש וגו'.

אמר אביי:
השתא דאמרת אין רציחה דוחה את השבת, אין רציחה דוחה את העבודה מקל וחומר:
ומה שבת שנדחית מפני עבודה אין רציחה דוחה אותה, עבודה שהיא דוחה את השבת אינו דין שלא תהא רציחה דוחה אותה?!
אלא הכתיב: מעם מזבחי?
ההוא לקרבן יחיד דלא דחי שבת.

אמר רבא:
אי הכי לא תהא רציחה דוחה קרבן יחיד מקל וחומר:
ומה יום טוב שנדחה מפני קרבן יחיד אין רציחה דוחה אותה, קרבן יחיד שדוחה את יום טוב אינו דין שלא תהא רציחה דוחה אותה?
הניחא למאן דאמר: נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב, אלא למאן דאמר: קרבין, מאי איכא למימר?
אלא אמר רבא: לא מיבעיא למאן דאמר: קרבין, דהא לא מתקיים מעם מזבחי כלל, אלא אפילו למאן דאמר: אין קרבין, כתיב: מעם מזבחי - מזבחי המיוחד לי.
ומאי ניהו תמיד?
ואמר רחמנא: תקחנו למות.

וכבר היו רבי ישמעאל ורבי עקיבא ור' אלעזר בן עזריה ורבי יוסי הגלילי מהלכין בדרך, והיה לוי הסדר ור' ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן נשאלה שאלה זו בפניהם:
מנין לפקוח נפש שדוחה את השבת?

נענה רבי ישמעאל ואמר:
אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת - ומה זה שספק על ממון בא ספק על נפשות בא, ושפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל, ניתן רשות להצילו בנפשו, קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת!

נענה רבי עקיבא ואמר:
מעם מזבחי תקחנו למות - מעם מזבחי ולא מעל מזבחי, ולא שנו אלא להמית, אבל להחיות אפילו מעל מזבחי. (וזה) [ומה זה] ספק אם יש ממש בדבריו ועבודה דוחה את השבת, קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת!

נענה רבי אלעזר ואמר:
ומה מילה שהיא תיקון אחד מאבריו של אדם דוחה את השבת, קל וחומר לכל גופו שדוחה את השבת!

רבי יוסי הגלילי אומר:
אך את שבתותי תשמורו - יכול לכל?
תלמוד לומר: אך - חלק.

רבי יונתן בן יוסף אומר:
כי קדש היא לכם –
היא מסורה בידכם, ואין אתם מסורים בידה.

רבי שמעון בן מנסיא אומר:
לעשות את השבת לדורותיכם –
אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.

אמר רב יהודה אמר שמואל:
אי הואי התם הוה אמינא מילתא דעדיפא מכולהו: אשר יעשה אותם האדם וחי בהם - ולא שימות בהם.

אמר רבא:
לכולהו אית להו פירכא בר מדרב יהודה אמר שמואל דלית ליה פירכא.

דרבי ישמעאל:
דילמא כדרכה,

דאמר רבה:
מאי טעם דמחתרת?
חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, והאי מידע ידע דקאים לאפיה, ואמר: אי קאי לאפאי קטילנא ליה, והתורה אמרה: אם בא להרגך השכם להרגו, ואשכחן וודאי, ספק מנלן?

דרבי עקיבא - דלמא כאביי, דאמר אביי:
מסרינן ליה זוג דרבנן לידע, אם יש ממש בדבריו מייתינן ליה, ואי לא לא מייתינן ליה. ולכולהו - אשכחן וודאי ספק מנלן?
ודשמואל - וודאי לית ליה פירכא.

היינו דאמרי אינשי:
טבא חדא פלפלא חריפתא ממלא צנא דקרא.

ומכה אביו ואמו מות יומת -
לפי שהוא אומר: עין תחת עין - והרי הכתוב מוציאו מכללו להחמיר עליו שיהא במיתה, לכך נאמרה פרשה זו.

ומכה אביו ואמו -
אין לי אלא אביו ואמו, אביו שלא אמו, אמו שלא אביו מנין?
הרי אתה דן: הואיל והמכה חייב והמקלל חייב, מה מקלל אחד אחד בפני עצמו, אף המכה חייב אחד אחד בפני עצמו.
לא, אם אמרת במקלל שהוא חייב על המתים כחיים, לפיכך הוא חייב על כל אחד ואחד בפני עצמו, תאמר במכה שאינו חייב על המתים כחיים, לפיכך לא יהא חייב על כל אחד ואחד בפני עצמו, (שאין) תלמוד לומר: מכה אביו ואמו (אלא) אפילו אחד אחד מהם, דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר:
משמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד מפני עצמו, עד שיפרוט לך הכתוב יחדו.

רבי יצחק אומר:
וכי לא באת אמו אלא לההמיר עליו או להקל עליו, לא מפני שהוחמר בו הוקל בו!
(תלמוד לומר: ומכה אביו ואמו).

[ומכה אביו ואמו) - מכה שיש בה חבורה.
או אינו אלא מכה שאין בה חבורה?
אמרת: ומה אם מידת נזיקין מרובה אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה, מידת עונשין מעוטה לא יהא חייב עד שיעשה בהן חבורה.
הא מה תלמוד לומר: מכה אביו ואמו?
מכה שיש בה חבורה.

מות יומת -
בחנק, או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה?
אמרת: זו מדה אמורה בתורה: כל מיתה שנאמרה בתורה סתם, אי אתה רשאי לדרשה להחמיר עליה אלא להקל עליה, דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר:
לא מפני שהיא קלה, אלא שנאמרה סתם, וכל מיתה האמורה סתם הרי זו בחנק.

רבי אומר:
כמיתה האמורה בירי שמים, מה מיתה האמורה בידי שמים מיתה שאין בה רושם, אף מיתה האמורה כאן מיתה שאין בה רושם.

מכאן אמרו:
מיתת חנק - היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו ונותנין סודרין קשין בתוך הרכין וכורך על צוארו, זה מושך להלן וזה מושך להלן עד שנפשו יוצאה, זה סדר החנק.
עונש שמענו אזהרה לא שמענו?
תלמוד לומר: ארבעים יכנו לא יוסיף.

והרי דבירם קל וחומר: ומה אם מי שהוא מצווה להכות הרי הוא מוזהר שלא להכות, מי שהוא מצווה שלא להכות דין הוא שיהא מוזהר שלא להכות.

ומכה אביו ואמו מות יומת -
בחנק. אימא עד דקטיל ליה מיקטל?
לא סלקא דעתך קטל אחר – בסייף, קטל אביו בחנק?
הניחא למאן דאמר חנק קל, אלא למאן דאמר חנק חמור, מאי איכא למימר?
אלא מדכתיב: מכה איש ומת.
וכתיב: הכהו וימת, שמע מינה: כל היכא דכתיב הכאה סתם, הכאה גרידתא דלאו מיתה הוא. ואימא אף על גב דלא עביד חבורה, אלמה תנן: ומכה אביו ואמו - אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה?
אמר קרא: ומכה נפש בהמה ישלמנה - אם אינו עניין לנפש בהמה, דהא אם הכישה באבנים חייב אף על גב דלא עביד חבורה, תנהו לענין נפש אדם.
והיקשא למה לי?
מכה נפש אדם ומכה בהמה - מה מכה בהמה לרפואה פטור, אף מכה אדם לרפואה פטור. דאיבעיא לן: בן מהו שיקיז דם לאביו?

רב מתנה אמר:
ואהבת לרעך כמוך.

רב דימי בר חנינא אמר:
מכה אדם מכה בהמה - מה מכה בהמה לרפואה פטור, אף מכה אדם לרפואה פטור.

רב (פפא) לא שביק ליה לבריה למישקל ליה סילוא.

מר בריה (דרבה) [דרבינא], לא שביק לי' לבריה למיפתח ליה כוותא.
אמר: דלמא חביל והויא ליה שגגת איסור.
אי הכי אחר נמי?
אחר שגגת לאו, בנו שגגת חנק.

והא תנן:
מחט של יד מותר ליטול בה את הקוץ,
ליחוש דלמא חביל והוה ליה איסור סקילה?
התם מקלקל הוא.

ואפילו לר' שמעון דאמר:
מקלקל בחבורה חייב, כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה.

תנא דברי ר' ישמעאל:
לכל אין הבן נעשה שליח לאביו: להכותו ולקללו, חוץ ממסית ומדיח, שהרי אמרה תורה: לא תחמול ולא תכסה עליו.

וגונב איש ומכרו -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: כי ימצא איש גונב נפש מאחיו - אין לי אלא עדים על גנבה, עדים על מכירה מנין?
תלמוד לומר: וגונב איש ומכרו וגו'.
וגונב איש - אין לי אלא איש שגנב את האיש.
גנב את האשה ואת הקטן מנין?
תלמוד לומר: כי ימצא איש גונב וגו' להביא את שגנב את האשה ואת הקטן.
האשה שגנבה את חברתה ואת הקטן מנין?
תלמוד לומר: ומת הגנב ההוא מכל מקום.

וגונב איש -
אף הקטן במשמע?
תלמוד לומר: וכי ימצא איש גונב נפש - להוציא את הקטן.

גונב נפש - שומע אני אף בן שמונה במשמע?
תלמוד לומר: וגונב איש - מגיד שאינו חייב עד שיגנוב בן קיימא.

ומכרו -
ולא שמכר חציו.

ונמצא -
אין מציאה אלא בעדים.

בידו -
אין בידו בכל מקום אלא רשותו, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: ויקח את כל ארצו מידו.
ואומר: ויקח העבד עשרה גמלים וגו'.

מות יומת -
בחנק.
או אינו אלא אחת מכל מיתות האמורות בתורה?
מיתה שאין בה רושם.
עונש שמענו אזהרה לא שמענו?
תלמוד לומר: לא תגנוב.

הגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו.
ר' יהודה אומר:
עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו, שנאמר: והתעמר בו ומכרו.
ותנא קמא לא בעי עימור?

א"ר אחא בריה דרבא:
עימור פחות משוה פרוטה איכא בינייהו.

בעי ר' ירמיה:
גנבו ומכרו ישן מהו?

בעי רב אשי:
מכר שפחה לעוברה מהו?
תיפוק ליה דליכא עימור כלל?!
לא צריכא ישן דזגא עליה.
שפחה דאוקמה באפי זיקא, דרך עימור בכך או אין דרך עימור בכך?
תיקו.

תנא:
כי ימצא איש גונב נפש וגו' - אחד הגונב את האיש ואחד הגונב את האשה, ואחד גר ואחד עבד משוחרר וקטן - חייב.
גנבו ולא מכרו, מכרו ועדיין ישנו ברשותו - פטור.
מכרו לאביו או לאחיו או לאחד מן הקרובים - חייב.
הגונב את העבדים - פטור.

תני תנא קמיה דרב ששת:
א"ל: אני שונה [ר"ש אומר]: מאחיו - עד שיוציאנו מרשות אחיו.
ואת אמרת חייב?
תני: פטור, דסתם ספרי ר' שמעון.

הגונב את בנו –
ר' יוחנן בן ברוקה – מחייב.
וחכמים: פוטרים.
מאי טעמא דרבנן?
דכתיב: ונמצא בידו מות יומת - פרט למצוי הלכך הני מקרי דרדקי ומתנן רבנן, כמצויין בידו דמי ופטירי.

גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין –
ר' יהודה – מחייב.
וחכמים – פוטרים.

ר' יהודה סבר: מאחיו - לאפוקי עבדים.
בני ישראל - למעוטי מי שחציו עבד, הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות.
ורבנן: מאחיו - למעוטי עבדים לא משמע להו, דהא אחיו במצוות הוא.
בני ישראל, מבני ישראל - חד למעוטי עבדים וחד למעוטי מי שחציו עבד.

איש איש אשר יקלל את אביו -
מה תלמוד לומר: איש איש?
לרבות טומטום ואנדרוגינוס.

אשר יקלל את אביו -
אין לי אלא אביו ואמו, אביו שלא אמו, אמו שלא אביו מנין?
תלמוד לומר: אביו קלל, אמו קלל מכל מקום, דברי ר' יאשיה.

ר' יונתן אומר:
משמע שניהן כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו, עד שיפרוט לך הכתוב יחדו.

תנו רבנן:
אביו ואמו קלל - לאחר מיתה, שיכול הואיל וחייב במכה וחייב במקלל וכו' ומה מכה שעשה בו שלא בעצך כבעמך וכו', אינו דין שלא חייב לאחר מיתה?
תלמוד לומר: אביו ואמו קלל.
הניחא לר' יונתן דמייתר ליה קרא אביו ואמו, אלא לר' יאשיה מאי איכא למימר וכו', ואידך, מיבעיא לרבות טומטום ואנדרוגינוס. ותיפוק ליה מאיש איש - דברה תורה כלשון בני אדם.

ומקלל אביו ואמו -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: כי איש איש אשר יקלל - אין לי אלא איש, אשה מנין?
תלמוד לומר: מקלל אביו ואמו בשם המפורש.
או אינו אלא בכנוי?
תלמוד לומר: בנקבו שם ה' שאין תלמוד לומר אלא להביא את המקלל אביו ואמו שלא יהא חייב עד שיקללם בשם המפורש, דברי ר' אחא בר יאשיה.

ר' חנניה בן אידי אומר:
הואיל ואמרה תורה: השבע ולא תשבע קלל ולא תקלל, מה השבע בשם אף לא תשבע בשם.
מה מקלל בשם אף לא תקלל בשם.

מות יומת -
בסקילה.
או אינו אלא באחד מכל מיתות האמורה בתורה?
הרי אתה דן:
נאמר כאן: דמיו בו.
ונאמר להלן: דמיהם בם.
מה להלן בסקילה,
אף כאן בסקילה.
עונש שמענו אזהרה לא שמענו?
תלמוד לומר: אלהים לא תקלל.
אם דיין הוא אביך - הרי הוא בכלל: אלוהים לא תקלל.
אם נשיא הוא אביך - הרי הוא בכלל: ונשיא בעמך לא תאר.
אינו לא דיין ולא נשיא, הרי אתה דן בנין אב מבין שניהם.
לא הרי דיין כהרי נשיא, לא הרי נשיא כהרי דיין, הצד השוה שבהן בעמך ואתה מוזהר על קללתן, אף אביך שהוא בעמך ואתה מוזהר על קללתו.
דיין אתה מצווה על המראתו,
נשיא אתה מצווה על המראתו,
אף אני אביא אביך שבעמך ואתה מצווה על קללתו.
מה להצד השוה שבהן, שכן גדולתן גרמה להן?
תלמוד לומר: לא תקלל חרש באומללין שבעמך הכתוב מדבר.
מה לחרש שכן חרשותו גרמה לו, נשיא ודיין יוכיחו.
מה נשיא ודיין שכן גדולתן וכו'
מה להצד השוה שבהן שכן משונין?
אם כן ליכתוב או אלוהים וחרש או נשיא וחרש, אלוהים למה לי?
אם אינו עניין לגופו תנהו עניין לאביו.
הניחא למאן דאמר: אלוהים חול.
אלא למאן דאמר אלוהים קדש, מאי איכא למימר?
דתניא וכו' אלו דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר:
אזהרה למברך את השם וכו'.
בשלמא למאן דאמר: אלוהים חול, גמר קדש מחול.
אלא למאן דאמר אלוהים קדש, היכי גמיר חול מקדש דילמא אקדש אזהר אחול לא אזהר? אם כן ליכתוב: אלוהים לא תקל מאי לא תקלל?
שמע מינה תרתי.

וכי יריבון אנשים וגו' -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: עין תחת עין - אבל שבת ורפוי לא שמענו!
תלמוד לומר: וכי יריבון אנשים.

אם יקום וגו' -
בא הכתוב ללמד בו דברים המחוסרין בו.

וכי יריבון אנשים -
אין לי אלא אנשים, נשים מנין?
ר' ישמעאל אומר:
הואיל וכל הנזיקין שבתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהן שעשה בו נשים כאנשים, אף פורט אני כל הנזיקין שבתורה לעשות בהן נשים כאנשים.

ר' יאשיה אומר:
[והמית] איש [או] אשה -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: וכי יפתח איש בור - אין לי אלא איש, אשה מנין?
תלמוד לומר: איש או אשה - בא הכתוב והשוה את האשה לאיש בכל הנזקין שבתורה.

ר' יונתן אומר:
אינו צריך, והלא כבר נאמר: בעל הבור ישלם שלם ישלם המבעיר את הבערה.
הא מה תלמוד לומר: איש או אשה - לתלמודו הוא בא.

והכה איש וגו' -
לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.

באבן או באגרוף -
מגיד שאבן ואגרוף סימני מיתה הן.
אתה אומר: לך בא, או אינו בא אלא ללמד שאם הכהו באבן או באגרוף יהא חייב, הא בכל דבר יהא פטור?
תלמוד לומר: אם באבן יד – מגיד, שאינו חייב עד שיכנו בדבר שהיה בו כדי להמית, ואל מקום שיהא כדי להמית.

ר' נתן אומר:
הקיש אבן לאגרוף ואגרוף לאבן.
מה האבן שיהא כדי להמית, אף אגרוף שיהא בו כדי להמית.
ומה אגרוף בידוע אף אבן בידוע, הא אם נתערבה באבנים אחרות - הרי זה פטור.

ולא ימות ונפל למשכב -
מגיד, שהצהיבה מביאה לידי מיתה.

ולא ימות ונפל למשכב -
הא אם הכהו מכה שיש בה כדי להמית - הרי זה פטור מן השבת ומן הרפוי.

תניא:
והכה איש את רעהו באבן או באגרוף -
שמעון התימני אומר:
מה אגרוף מיוחד שמסור לעדים וכו', פרט לשיצתה אבן מתחת ידן של עדים.

אמר ליה רבי עקיבא:
וכי בפני עדים הכהו שיודעין במה הכהו ועל מה הכהו עם על שוקו או על ציפר נפשו הכהו.

דבר אחר:
הרי שדחף את חברו מראש הבירה ומת, הולכין אצל בירה או בירה תלך אצל בית דין?!

דבר אחר:
נפלה חוזר ובונה אותה?!
אלא מה אגרוף מיוחד שמסור לעדים, אף כל דבר שמסור לעדים, פרט לשיצתה אבן מתחת ידו של מכה פטור.

אם יקום והתהלך בחוץ -
שומע אני בתוך הבית?
תלמוד לומר: בחוץ - אי בחוץ, שומע אני אפילו מתנוונה?
תלמוד לומר: אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו - על בוריו.
זה אחד משלשה דברים שהיה ר' ישמעאל דורש בתורה כמין משל:

כיוצא בו: אם זרחה השמש.
וכי חמה זורחת עליו בלבד, והלא על כל העולם כלו זורחת?
אלא מה שמש שלום בעולם, אף זה אם יודע שבשלום הלך הימנו והרגו - הרי זה חייב.

כיוצא בו: ופרשו השמלה.
מחוורין את הדברים כשמלה.

המכה את חברו בין באבן בין באגרוף ואמדוהו למיתה, והוקל ממה שהיה, ולאחר מכן הכביד ומת – חייב.
ורבי נחמיה אמר: פטור.

תנו רבנן: את זו דרש ר' נחמיה:
אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה –
וכי תעלה על דעתך שזה מהלך ברגליו בשוק וזה נהרג?
אלא זה שאמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת שהוא פטור.

ורבנן האי ונקה המכה מאי דרשי ביה?
מלמד, שחובשין אותו.

ורבי נחמיה חבישה מנא ליה?
יליף ממקושש.
ורבנן, מקושש בר קטלא הוא ומשה הוא דלא הוה ידע מאי דיניה, לאפוקי האי דלא ידעינן אי בר קטלא הוא.
ורבי נחמיה יליף ממגדף, דלא הוה ידע דבר קטלא הוא וחבשוהו.

ורבנן מגדף הוראת שעה הייתה.
כדתניא: יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה, שנאמר: מחלליה מות יומת, אבל לא היה יודע באיזו מיתה הוא נהרג, שנאמר: כי לא פורש מה יעשה לו אבל מגדף לא נאמר אלא לפרוש, שלא היה יודע משה רבינו אם בן מיתה הוא כל עיקר אם לאו.
בשלמא לר' נחמיה היינו דכתיב תרי אומדני:
חד אמדוהו למיתה וחיה
וחד אמדוהו למיתה והקל,
אלא לרבנן וכו'.
ורי נחמיה אמדוהו לחיים ומת לא צריכא קרא, שהרי יצא מבית דין זכאי.

נט ונקה המכה -
מן המיתה. שומע אני מן השבת ומן הרפוי?
תלמוד לומר: רק שבתו יתן ורפא ירפא - חוץ ממה שנותנין לו דמי אבריו נותנין לו דמי שבתו.

רק שבתו יתן -
שומע אני לעולם?
תלמוד לומר: ורפא ירפא - מה רפוי מחמת מכה, אף שבת מחמת מכה.
או כשם שלא חלק מכלל רפוי, כך לא נחלק מכלל השבת, שכשם שהוא זקוק לרפאות את זה, [כך זקוק לרפאות את זה, כשם שנותנין שבת לזה] כך נותנין שבת לזה?
תלמוד לומר: רק שבתו יתן, מגיד שחלוק מכלל השבת.

ורפא ירפא -
נתרפא וחזר ונתרפא ואפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב לרפאותו?
תלמוד לומר: ורפא ירפא. עליו צמחים סביבות המכה, אם מחמת המכה – חייב, שלא מחמת המכה - פטור. וכשאמרה תורה: שבתו יתן ורפא ירפא - מה שבת מחמת המכה אף רפוי מחמת המכה.

דבר אחר:
בא הכתוב ללמדך דרך ארץ מן התורה, רק שבתו יתן ורפא ירפא.

תנו רבנן:
הרי שעבר על דברי רופא ואכל דבש וכל מיני מתיקה והן קשין למכה, והעלתה מכתו גרגותני, יכול יהא חייב לרפאותו?
תלמוד לומר: רק מאי גרגותני?
נאתא כרביתא.

תנו רבנן:
מנין שאם עלו בו צמחין מחמת המכה ונסתרה המכה שחייב לרפאותו וחייב ליתן לו דמי שבתו?
תלמוד לומר: רק שבתו יתן ורפא ירפא.
יכול אף שלא מחמת המכה?
תלמוד לומר: רק.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר:
אף מחמת המכה, שנאמר: רק.

איכא דאמרי:
אף מחמת המכה פטור לגמרי קאמר.

ואי תימא:
אף מחמת מכה פטור משבת וחייב ברפוי.

תנא:
וכולן משתלמין במקום נזק.
מנא הני מילי?
אמר רב פפא משמיה דרבא:
אמר קרא: ורפא ירפא - ליתן רפואה במקום נזק.
האי מיבעיא ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל: ורפא ירפא - מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות. אם כן ליכתוב קרא: ורופא ירפא. (אי נמי) [אכתי מבעיא] לכדאמרן למיתני ביה קרא ברפוי? לכתוב או רפא ירפא וכו'.
מאי ורפא?
שמע מינה: ליתן רפואה במקום נזק.

רב זביד משמיה דרבא אמר:
אמר קרא פצע תחת פצע - ליתן צער במקום נזק.
הא מבעיא ליה לרבות שוגג כמזיד ואונס כרצון?
אם כן לכתוב פצע בפצע, מאי פצע תחת פצע?
שמע מינה תרתי. צער במקום נזק היכי משכחת לה?
כמה אדם רוצה ליתן לקטוע ידו המוכתבת למלכות בין סם לסייף.

וכי יכה איש את עבדו -
אף עבדו ואמתו היו בכלל מכה איש ומת, והכתוב מוציאו מכללו להקל עליו שיהא נדון ביום או יומים, לכך נאמרה פרשה זו.

וכי יכה איש -
אין לי אלא איש, אשה מנין?
היה רבי ישמעאל אומר וכו'.
רבי יאשיה אומר וכו'.

רבי יונתן אומר:
את עבדו או את אמתו -
לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.

רבי אליעזר אומר:
בכנעני הכתוב מדבר.
או אינו מדבר אלא בעברי?
תלמוד לומר: מהם תקנו עבד ואמה - מה עבד שגודלו וקוטנו עבד, אף אמה שגודלה וקטנה אמה, יצא עבד עברי שאף על פי שגודלו עבד אבל אין קוטנו עבד, יצאת אמה העבריה אף על פי שקוטנה אמה, אבל אין גודלה אמה.

אמר רבי יצחק:
שומע אני אף עבד של שני שותפין ועבד שחציו עבד וחציו בן חורין במשמע?
תלמוד לומר: עבדו ואמתו - מה עבדו שכולו שלו, אף אמתו שכולה שלו, יצא עבד של שני שותפין ועבד שחציו עבד וחציו בן חורין שאין כולו שלו.

רבי ישמעאל אומר:
בכנעני הכתוב מדבר, או אינו אלא בעברי?
תלמוד לומר: לא יוקם כי כספו הוא - מה כספו שקנינו קנין עולם ורשות קנינו גמורה לו, יצא עברי אף על פי שרשות גמורה לו אבל אין קנינו קנין עולם.
יצא עבד של שני שותפין ועבד שחציו עבד וחציו בן חורין, אף על פי שקנינו קנין עולם, אבל רשותו אינה גמורה לו.

בשבט -
שומע אני בין שיש בו כדי להמית בין שאין בו כדי להמית?
תלמוד לומר: או בכלי עץ יד אשר ימות - מגיד שאין חייב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית, ואל מקום שהוא כדי להמית. עד שלא יאמר: יש לי בדין:
ומה אם ישראל שהוחמר בו שאינו ביום או יומים אינו חייב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית ואל מקום שהוא כדי להמית, כנעני שהוקל בו שיש בו ביום או יומים אינו דין שלא יהא חייב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית ואל מקום שהוא כדי להמית?
אם אמרת כן, ענשת מן הדין, לכך נאמר: בשבט שאין ענשין מן הדין.

רבי אומר:
בשבט - למה נאמר?
עד שלא יאמר יש לי בדין:
אם ישראל שהוחמר וכו'.
ומה תלמוד לומר: בשבט?
אלא מפנה להקיש לדין גזרה שוה.
נאמר כאן בשבט.
ונאמר להלן בשבט.
מה שבט שנאמר להלן להוציא את הלקוח ושל שותפין.
אף שבט שנאמר כאן, להוציא את הלקוח ושל שותפין.

ומת תחת ידו -
שתהא מכתו ומיתתו ברשותו, הא אם הכהו ומכרו לאחר ומת - הרי זה פטור.

נקום ינקם -
מיתה.
אתה אומר: מיתה, או אינו אלא ממון?
היה רבי נתן אומר:
נאמר כאן: נקימה,
ונאמר להלן: נקימה והבאתי עליכם חרב וגו'
מה להלן: בחרב,
אף כאן: בחרב.

רבי עקיבא אומר:
נאמר כאן: נקימה,
ונאמר להלן: נקם נקמת בני ישראל.
מה להלן: בחרב.
אף כאן: בחרב

מה להלן בבית דין,
אף כאן בבית דין.

תניא:
נקם ינקם –
נקימה זו איני יודע מה היא?
כשהוא אומר: והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית וגו'.
ואימא דבריז ליה מיברז?
לפי חרב כתיב.
ואימא דעביד ליה גיסטרא?

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:
אמר קרא: ואהבת לרעך כמוך - ברור לו מיתה יפה. אשכחן בר חורין דקטל עבדא, עבדא דקטל בר חורין מנלן?
לא קל וחומר הוא: קטל עבדא בסייף בר חורין בחנק?!
הניחא למאן דאמר חנק קל, אלא למאן דאמר חנק חמור, מאי איכא למימר?
נפקא ליה מדתנן: ואתה תבער הדם הנקי הוקשו שופכי דמים לעגלה ערופה, מה להלן בסייף ומן הצואר אף כאן בסייף ובצואר.
אי מה להלן בקופיץ וממול עורף אף כאן בקופיץ עורף?

א"ר נחמן אמר רבה בר אבוה:
ואהבת לרעך כמוך - ברור לו מיתה יפה.

אך אם יום או יומים -
שומע אני כמשמעו?
תלמוד לומר: אך אם יום.
כיצד יתקיימו שני כתובין או יום שהוא כיומים ויומים שהוא כיום - הא כיצד?
מעת לעת.

ר' יוסי הגלילי אומר:
שומע אני כמשמעו?
תלמוד לומר: אך חלק.

לא יוקם וגו' -
זה הוא שהיה ר' ישמעאל אומר:
בכנעני הכתוב מדבר.

רבי שמעון בן יוחאי אומר:
למה נאמר?
עד שלא יאמר יש לי בדין:
הואיל ושורו במיתה על עבדו ועל אמתו, ושור אחר במיתה על עבדו ועל אמתו, והוא במיתה על עבדו ועל אמתו,, ואחר במיתה על עבדו ועל אמתו אם למדת שלא חלק בין שורו לשור אחר במיתה על עבדו ועל אמתו, לא נחלוק בינו לבין אחר במיתה על עבדו ועל אמתו!
תלמוד לומר: לא יוקם כי כספו הוא - מגיד הכתוב: אף על פי שלא חלק בין שורו לשור אחר במיתה על עבדו ועל אמתו, חלק בינו לבין אחר במיתה על עבדו ועל אמתו.
הא מה תלמוד לומר: לא יוקם כי כספו הוא וכו'.

תניא:
המוכר עבדו לאחר ופסק עמו על מנת שישמשנו שלשים יום:
רבי מאיר אומר:
ראשון ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא תחתיו, שני אינו בדין יום או יומים מפני שאינו תחתיו. קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי.

רבי יהודה אומר:
שני ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא כספו, ראשון אינו בדין יום או יומים לפי שאינו כספו. קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי.

רבי יוסי אומר:
שניהן ישנן בדין יום או יומים, זה מפני שהוא תחתיו וזה מפני שהוא כספו.
מספקא ליה אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא, וספק נפשות להקל.

רבי אלעזר אומר:
שיהן אינן בדין יום או יומים, זה לפי שאינו כספו וזה מפני שאינו תחתיו.
מאי טעמא דרבי אלעזר?

כי כספו הוא -
כספו המיוחד לו.

מאן תנא להא דתנו רבנן:
מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכן עבד של שני שותפין אין יוצאין בראשי אברים.
כמאן?
כרבי אלעזר, לאו אמר רבי אלעזר כספו המיוחד לו, הכא נמי עבדו המיחד לו.

וכי ינצו אנשים -
למה נאמרה פרשה זו?
לפי שהוא אומר: וכי יזיד וגו' - לא שמענו אלא על המתכוין להכות את שונאו והכהו שהוא במיתה, אבל המתכוין להכות את שונאו והכה את אוהבו לא שמענו!
תלמוד לומר: וכי ינצו אנשים ואם אסון יהיה וגו' - בא הכתוב ללמדך המתכוין להכות את שונאו והכה את אוהבו שהוא במיתה, לכך נאמרה פרשה זו.

רבי אומר:
אף המתכוין להכות והכה, דין הוא שהוא פטור, אבל בא הכתוב ללמדך, שחבלת אשה לבעלה ודמי ולדות לבעל וכל המתחייב במיתה פטור מן התשלומין.

רבי יצחק אומר:
אף המתכוין להכות והכה פטור, עד שיאמר: לאיש פלוני אני מכה.
תלמד לומר: וארב לו וקם עליו וגו'.
ומה תלמוד לומר: וכי יצנו אנשים?
לפי שהוא אומר: ואיש כי יכה כל נפש אדם - שומע אני אף בן שמונה במשמע?
תלמוד לומר: וכי ינצו אנשים – מגיד, שאינו חייב עד שיכה בן קיימא.

וכי ינצו אנשים -
אין לי אלא אנשים, נשים מנין?
היה רבי ישמעאל אומר כו',
רבי יאשיה אומר כו',
רבי יונתן אומר כו'.

תניא רבי יונתן אומר:
רודף שהיה רודף אחר (אביו) [חברון] להרגו ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל נהרג עליו, דכתיב: וכי ינצו אנשים.

ואמר ר' אלעזר:
במצוות שבמיתה הכתוב מדבר.
וכתיב: ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש - ואפילו הכי אמר רחמנא: ולא יהיה אסון ענוש יענש.
אי אמרת בשלמא יכול להציל באחד מאבריו לא ניתן להצילו בנפשו, היינו דמשחכת לה דיענש, כגון: דיכול להציל באחד מאבריו. אלא אי אמרת יכול להצילו באחד מאבריו נמי ניתן להצילו בנפשו, אמאי יענש?
בשלמא לרבנן דאמרי: נתכוין להרוג את זה והרג את זה – חייב, היינו דכתיב: וכי ינצו אנשים.

ואמר רבי אלעזר:
בְּמַצוּת שבמיתה הכתוב מדבר, דכתיב: ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש.

אלא לר' שמעון מאי עביד ליה?
מיבעיא ליה לממון, כדרבי: ונתתה נפש (תחת נפש) - ממון.

א"ר אחא: הא דתנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומדרבנן דתנא דבי חזקיה:
מכה אדם ומכה בהמה - מה מכה בהמה לא חלקת בו וכו'.
מאי שאינו מתכוין?
אלימא שאינו מתכוין כלל, היינו שוגג אלא שאינו מתכוין לזה [אלא לזה], וקתיני לחייבו ממון, אלא לפוטרו ממון ואי בר קטלא הוא למאי איצטריך למיפטריה ממונא?
אלא לאו שמע מינה לאו בר קטלא הוא ולאו בר ממונא הוא.

ונגפו אשה הרה -
אבא חנן משום ר' אליעזר אומר:
מה תלמוד לומר?
לפי שהוא אומר: ויצאו ילדיה, הא למדנו שהיא הרה!
ומה תלמוד לומר: הרה?
אלא אם הכה על ראשה או על אחד מאבריה שומע אני יהא חייב?
תלמוד לומר: הרה, מגיד שאינו חייב עד שיכנה במקום עבורה.

דבר אחר:
לפי שנאמר: כאשר ישית עליו בעל האשה - שומע אני אף על פי שאין ההריון שלו?
תלמוד לומר: הרה, מגיד שאינו משלם אלא לבעל ההריון.
אדם שהיה מתכוין לחברו והכה את האשה ויצאו ולדיה, משלם דמי ולדות.
כיצד?
שמין את האשה כמה הייתה יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה.

אמר רבי שמעון בן גמליאל:
אם כן משהאשה יולדת היא משבחת?!
אלא שמין את הולדות כמה הן יפין, ונותנין לבעל. אין לה בעל - נותנין ליורשין.
היתה שפחה ונשתחררה או גיורת - פטור.

אמר רב פפא:
שור שנגח את השפחה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות.
מאי טעמא?
חמרא מעוברתה הוא דאזיק, דאמר קרא: שבו לכם פה עם החמור - עם הדומה לחמור.
דמי ולדות שבח ולדות מיבעיא ליה?

אמר רב יהודה:
כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות?
שמין את האשה כמה הייתה יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה.

רבן שמעון בן גמליאל:
מאי קאמר?

אמר רבא:
הכי קאמר: וכי משובחת קודם שתלד יותר מאחר שתלד?
והלא אשה משובחת לאחר שתלד יותר מקודם שתלד משום דאיפרק לה מלידה!
אלא שמין את הולדות ונותנין לבעל.

תניא:
נמי הכי וכו'.

רבה אמר:
הכי קתני: וכי אשה למי שיוליד משבחת ואין לעצמה בשבח ולדות כלום?
אלא שמין את הולדות ונותנין לבעל ושבח ולדות חולקין.

תניא: נמי הכי רבן שמעון בן גמליאל אומר: וכו'.
קשיא דרבן שמעון בן גמליאל אדרבן שמעון בן גמליאל! לא קשיא, כאן במבכרת כאן שאינה מבכרת.

ורבנן אמרי:
שבח ולדות נמי לבעל.

דתניא:
ממשמע שנאמר: ויצאו ילדיה - איני יודע שהיא הרה?!
אלא לומר לך: שבח ההריון לבעל.

ורבן שמעון בן גמלילאל:
האי הרה מיבעיא ליה לכדתני:
לעולם אינו חייב עד שיכנה כנגד בית ההרין.

אמר רב פפא:
לא תימא כנגד בית הריון ממש, אלא כל היכא דסליק בה שיחמא לולד, לאפוקי יד ורגל.

ויצאו ילדיה -
מיעוט ולדות שנים.
ומנין שאפילו אחד?
תלמוד לומר: הרה - מכל מקום.

ולא יהיה אסון באשה ענוש יענש -
בולדות.
או אינו אלא ולא יהיה אסון - לא באשה ולא בולדות?
תלמוד לומר: ואם אסון יהיה.
הא מה תלמוד לומר ולא יהיה אסון?
אם אמרת כן אף הוא צריך ליתן שכר חיה.
הא מה תלמוד לומר ולא יהיה אסון באשה, ענוש יענש?
בולדות.

ענוש יענש -
ממון.
או אינו אלא מיתה?
נאמר כאן: ענוש יענש,
ונאמר להלן: ענוש.
מה להלן ממון,
אף כאן ממון.

כאשר ישית עליו בעל האשה -
בא הכתוב ללמד שחבלת האשה לבעלה ודמי ולדות לבעל, וכל המחויב מיתה פטור מן התשלומין.

דבר אחר:
כאשר ישית עליו -
שומע אני אף על פי שאין ההריון שלו?
תלמוד לומר:
הרה.

דבר אחר:
כאשר ישית עליו -
שומע אני כל שירצה?
תלמוד לומר: ונתן בפלילים - מגיד שאינו משלם אלא על פי הדיינים, שנאמר: ונתן בפלילים - ואין פלילים אלא דיינים, שנאמר: ואויבינו פלילים.
ואומר: אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים.

הבא על בתו ועל בת בתו ועל בנו ועל בת אשתו אין להם קנס, מפני שמתחייב בנפשו שמיתתו בידי בית דין, וכל המתחייב בנפשו - אין משלם ממון, שנאמר: ולא יהיה אסון ענוש יענש - הא איכא אסון לא יענש.
והא מהכא נפקא?
מהתם נפקא, כדי רשעתו - משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות?
חדא במיתה וממון, וחדא במלקות וממון. וצריכא.
דאי אשמיעינן מיתה וממון משום דאיכא אבוד נשמה, אבל מלקות וממון דליכא אבוד נשמה אימא לא.
ואי אשמעינן מלקות וממון משום דלא חמיר איסוריה, אבל מיתה וממון דחמיר איסוריה אימא לא, צריכא.

ולר' מאיר דאמר:
לוקה ומשלם, תרתי למה לי?
חדא במיתה וממון,
וחדא במיתה ומלקות.
וצריכא דאי אשמעינן מיתה וממון משום דחדא בגופיה וחדא בממוניה לא עבדינן, אבל מיתה ומלקות דאידי ואידי בגופיה אימא מיתה אריכתא היא ונעביד ביה.
ואי אשמעינן במיתה ומלקות דתרתי בגופיה לא עבדינן, אבל מיתה וממון דחדא בגופיה והדא בממוניה אימא נעביד ביה, צריכא.

תניא:
הכה את האשה ויצאו ילדיה, נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל. ואם אין הבעל, נותן ליורשיו.

אמר רב פפא:
התורה זיכתה דמי הולדות לבעל ואפילו בא עליה בזנות, דכתיב: כאשר ישית עליו בעל האשה.

ואם אסון יהיה -
אין אסון אלא מיתה, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר: וקראהו אסון בדרך.

ונתתה נפש תחת נפש -
נפש משלם תחת נפש, ואינו משלם ממון תחת נפש.

דבר אחר:
נפש תחת נפש – משלם, ואינו משלם נפש וממון תחת נפש.

רבי אומר:
ונתתה נפש תחת נפש -
ממון.
או אינו אלא מיתה?
הרי אתה דן: נאמר כאן השתה,
ונאמר להלן השתה,
מה להלן ממון,
אף כאן ממון.

דתניא, ר' נחוניא בן הקנה היה עושה יום הכפורים כשבת.
מה שבת מתחיב בנפשו ופטור מתשלומין,
אף יום הכפורים מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין.
מאי טעמא דרבי נחוניא בן הקנה?

אמר אביי:
נאמר אסון בידי שמים,
ונאמר אסון בידי אדם,
מה אסון האמור בידי אדם פטור מן התשלומין,
אף אסון האמור בידי שמים פטור מתשלומין,
ויעקב אכל מילי אזהר: אצנים פחים ואאריא וגנבי.

רבא אמר טעמא דרבי נחוניא בן הקנה מהכא:
ואם העלם יעלימו עם הארץ וגו' ושמתי אני את פני באיש ההוא
אמרה תורה: כרת שלי כמיתה שלכם.
מה מיתה שלכם פטור מן התשלומין,
אף כרת שלי פטור מן התשלומין.

עין תחת עין -
החובל בחברו, חייב עליו משום חמישה דברים:
בנזק,
וצער,
רפוי,
ושבת,
ובושת.

בנזק כיצד?
סימא את עינו קטע ידו, שבר את רגלו, רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק, שמין אותו כמה היה יפה וכמה הוא יפה.

צער כיצד?
כְּוָואוֹ בשפוד או במסמר, ואפילו על צפרנו, מקום שאינו עושה חבורה, אומדים כמה האדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך.

רפוי – הכהו, חייב לרפאותו.
עלו בו צמחין - אם מחמת המכה, חייב. שלא מחמת המכה, פטור.
חיתה ונסתרה, חייב לרפאותו. חיתה כל צרכה, אינו חייב לרפאותו.

שבת - רואין אותו כאלו הוא שומר קשואין, שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו.

בשת - הכל לפי המבייש והמתבייש.

אמאי עין תחת עין אמר רחמנא: עין ממש?
(אמרי) לא סלקא דעתך, דתניא: יכול סימא את עינו נסמא את עינו, קטע ידו נקטע את ידו, שבר את רגלו נשבר את רגלו?
תלמוד לומר: מכה אדם ומכה בהמה - מה מכה בהמה לתשלומין אף מכה אדם לתשלומין. ואם נפשך לומר: הרי הוא אומר: ולא תקחו כופר לנפש רוצח - לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינם חוזרין.
הי מכה אילימא: מכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת - ההוא בקטלא כתיב. אלא מהכא: ומכה נפש בהמה ישלמנה וסמיך ליה: ואיש כי יתן מום בעמיתו.
והא לאו מכה הוא?
אלא הכאה הכאה קאמרינן, נאמר הכאה באדם,
ונאמר הכאה בבהמה,
מה להלן תשלומין,
אף כאן תשלומין.
מאי אם נפשך לומר?
הכי קשיא ליה: מאי חזית ילפת ממכה בהמה, לילף ממכה אדם.
אמרי: דנין נזקין מנזקין ואין דנין נזקין ממיתה.
אדרבה דנין אדם מאדם ואין דנין אדם מבהמה?
היינו דקאמר: אם נפשך לומר, הרי הוא אומר: ולא תקחו כופר וכו'.
האי ולא תקחו כופר מיבעיא ליה, דאמר רחמנא לא תעביד ביה תרתי לא תשקול מניה ממון ותקטליה?
האי מכדי רשעתו נפקא, משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. ואכתי מיבעיא ליה דלא תשקול מניה ממונא ותיפטריה. אי להכי הוא דאתא לימא קרא: ולא תקחו כופר אשר הוא רשע וגו', לנפש רוצח למה לי?
שמע מינה תרתי.
וכי מאחר דכתיב האי מכה מכה למה לי. אי מההיא הוה אמינא אי בעי עיניה ניתיב אי בעי דמי עיניה ניתיב ונפרקיה, קא משמע לן מכה מכה, מה מכה בהמה לתשלומין אף מכה אדם לתשלומין.

תניא: ר' דוסתאי בן יהודה אומר:
עין תחת עין - ממון.
או אינו אלא עין ממש?
אמרת: הרי שהיתה עינו של זה גדולה ושל זה קטנה, היאך אני קורא בזה עין תחת עין?
וכי תימא כל כי האי גוונא שקיל מניה ממונא, והתורה אמרה: משפט אחד יהיה לכם - משפט השוה בכלכם, אמרי: מאי קושיא, דלמא נהורא שקיל מניה נהורא אמר רחמנא נשקול מניה. דאי לא תימא הכי, קטן שהרג את הגדול וגדול שהרג את הקטן היכי קטלינן ליה, והתורה אמרה: משפט אחד יהיה לכם?
אלא נשמה שקל מניה נשמה נשקול מניה וכו'.

ותניא: ר' שמעון בן יוחאי אומר:
עין תחת עין - ממון.
או אינו אלא עין ממש?
אמרת: הרי שהיה סומא וסימא, קיטע וקטע, היאך אני קורא בזה עין תחת עין?
והתורה אמרה: משפט אחד וגו'. ומאי קושיא דילמא היכא דאפשר אפשר, היכא דלא אפשר לא אפשר. דאי לא תימא הכי טרפה שהרג את השלם מיא עבדין ליה?
אלא היכא דאפשר וכו':

דבי רבי ישמעאל תנא:
אמר קרא: כי יתן מום אין נתינה אלא (ביד) [ממון]. אלא מעתה כאשר יתן מום באדם הכי נמי דממון הוא, והא חבלא הוא?
דבי ר' ישמעאל קרא יתירה קא דרשי, מכדי כתיב: ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה וגו', כן ינתן למה לי?
שמע מינה: ממון.

כאשר יתן מום באדם - למה לי?
איידי דבעי למיכתב כן ינתן כתב נמי: כי יתן מום באדם.

דבי רבי [חייא] תנא:
אמר קרא: יד ביד - דבר הניתן מיד ליד.
ומאי ניהו?
ממון.
אלא מעתה רגל ברגל נמי הכי הוא.

(רבי) [דברי ר' חיא]:
קרא יתירה קא דרשי, מכדי כתיב: ועשיתם לו כאשר זמם, ואי סלקא דעתך ממש, יד ביד תו למה לי?
שמע מינה ממון.

רגל ברגל - למה לי?
איידי דכתב יד ביד כתב רגל ברגל.

אביי אמר: אתיא מדתנא דבי חזקיה:
עין תחת עין - ולא עין ונפש תחת עין, ואי סלקא דעתך עין ממש זימנין דמשכחת עין ונפש תחת עין, דבהדי דעויר ליה לעיניה נפק נשמתיה. ומאי קושיא, דלמא מימד אמדינן ליה אי מצי מקבל עבדינן ליה ואי לא לא עבדינן, וכיון דאמדינן דמצי מקבל ועבדי ליה ונפיק רוחיה אי מיית לימות, מי לא תנן:
אמדוהו ומת תחת ידו פטור.
רב זביד משמיה דרבא אמר:
אמר קרא: פצע תחת פצע - ליתן צער במקום נזק, ואסלקא דעתך ממש, כי היכי דלהאי הוה ליה צערא וכו', ומאי קושיא דילמא איכא אינש דמפנק ואית ליה צערא טפי. ללמאי נפקא מינה?
למיתב ליה האיך דביני וביני.

רב פפא משמיה דרבא אמר:
אמר קרא: ורפא ירפא - ליתן רפואה במקום נזק. ואי סלקא דעתך ממש, כי היכי דהאי בעי אסויי כו' מאי קושיא דילמא איכא אינש דסליק בישרא הייא ואיכא דלא סליק בישרא הייא, למאי נפקא מינה?
למיתב ליה האיך דביני וביני.

רב אשי אמר:
אתיא תחת תחת,
כתיב הכא: עין תחת עין,
וכתיב התם: תחת אשר ענה,
מה להלן ממון,
אף כאן ממון.

תניא ר' אליעזר אומר:
עין תחת עין - ממש.
ממש סלקא דעתך, רבי אליעזר לית ליה דכולהו תנאי?
אלא לומר שאין שמין בניזק אלא במזיק.

רבי יצחק אמר:
הרי הוא אומר: אם כופר יושת עליו והרי דברים קל וחומר:
ומה אם במקום שענש מיתה לא ענש אלא ממון, כאן שלא ענש מיתה דין הוא שלא יענש אלא ממון!

רבי אליעזר אומר:
עין תחת עין - שומע אני בין מתכוין בין שאין מתכוין אין משלם אלא ממון, הרי הכתוב מוציא המתכוין לעשות בו מום שאינו משלם אלא ממון, שנאמר: ואיש כי יתן מום בעמיתו כלל, עין תחת עין פרט, פרט וכלל אין בכלל אלא מה שבפרט.
כשהוא אומר: כאשר יתן מום באדם - חזר וכלל.
אי כלל ככלל הראשון אמרת לאו, אלא כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט.
לומר: מה הפרט מפורש מומין קבועין וראשי אברים ובגלוי ובמתכוין שאין משלם אלא ממון, אף כל וכו'. תלמוד לומר: כאשר יתן מום - עד שיתכוין לעשות בו מום.
המשך – סוף , שמות פרק כא