 |
 |
חזרה לשמות, פרק כא, חלק שני
תניא: רבי אומר:
כויה נאמר תחלה.
בן עזאי אומר:
חבורה נאמרה תחלה.
במאי קא מיפלגי?
רבי סבר:
כויה דאית בה חבורה משמע, כתב רחמנא חבורה לגלויי עלה דכויה דלית בה חבורה הוא.
בן עזאי אומר:
חבורה נאמרה תחלה, כויה דלית בה חבורה משמע, כתב [רחמנא חבורה] לגלויי עלה דכויה, דאית בה חבורה אין, אי לא לא, ואמסקנא קיימי. אי נמי דכולי עלמא כויה בין אית בה חבורה בין לית בה חבורה משמע, והכא בכלל ופרט המרוחקים זה מזה קמיפלגי,
דרבי סבר: כלל ופרט המרוחקים זה מזה אין דנין אותו בכלל ופרט וכו'.
וכי תימא חבורה חבורה לרבי למה לי?
לדמים יתרים.
ובן עזאי סבר: כלל ופרט המרוחקים זה מזה דנין אותו בכלל ופרט.
פצע תחת פצע -
(כתוב ברמז של"ג).
כויה תחת כויה -
אם תאמר שפצעו והוציא דמו, והלא כבר נאמר: פצע תחת פצע.
ואם תאמר שעשה בו חבורה, והלא כבר נאמר חבורה תחת חבורה.
ומה תלמוד לומר: כויה תחת כויה?
אלא כוואו על כף רגלו ולא רשם בו, טענו אבנים וצערו, הטיל עליו שלג וצנן על ראשו וצערו - הרי זה נותן לו דמי צערו, אבל אם היה מרוכך ומעודן ומפונק כל שכן צערו מכופל, זהו צער האמור בתורה: כויה תחת כויה.
וכי יכה איש את עין עבדו וגו' -
למה נאמרה פרשה זו?
לפי שהוא אומר: והתנחלתם אותם וגו', שומע אני אפילו הפיל את שִׁנוֹ וסימא את עינו?
תלמוד לומר: וכי יכה איש את עין עבדו וגו'.
ואם שן עבדו וגו' - והרי הכתוב מוציא עבד כנעני מכלל להקל עליו, שהוא יוצא בראשי אברים, לכך נאמר פרשה זו.
וכי יכה איש את עין עבדו -
אין לי אלא איש, אשה מנין?
היה רבי ישמעאל אומר: וכו'
ר' יאשיה אומר: וכו'.
ר' יונתן אומר: אינו צריך וכו'.
ר' אליעזר אומר:
בכנעני הכתוב מדבר.
או אינו אלא בעברי?
תלמוד לומר: מהם תקנו עבד ואמה.
את עין עבדו -
שומע אני אפילו העלה חוורוד?
תלמוד לומר: ושחתה, לא אמרתי אלא מכה שיש בה כדי השחתה.
מכאן אמרו:
טפח על עינו וסמהו, על אזנו וחרשו, הרי זה יוצא בן חורין. כנגד עינו ואינו רואה, כנגד אזנו ואינו שומע, הרי זה אינו יוצא בן חורין, דברי רבי חנינא בן גמליאל, שנאמר: וכי יכה איש - עד שיעשה מעשה.
הפיל שני שניו כאחד, וסימא שתי עניו כאחת, הרי זה יוצא בן חורין ואינו נוטל כלום, תלמוד לומר: עין תחת עין שן תחת שן, זו אחר זו - יוצא על הראשונה ונוטל נזקי שניה, תלמוד לומר: תחת עינו תחת שנו.
תנא:
יוצא בשן ועין ובראשי אברים
שאין חוזרין.
בשלמא שן ועין כתיב,
אלא ראשי אברים מנלן?
כי שן ועין, מה שן ועין מומין שבגלוי ואינן חוזרין, אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין.
ואימא ניהוי שן ועין כשני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין?
צריכי. דאי כתב רחמנא שן הוה אמינא אפילו שן דחלב, כתב רחמנא עין. ואי כתב רחמנא עין הוה אמינא מה עין שנבראת עמו אף כל שנברא עמו, אבל שן לא צריכא.
ואימא כי יכה כלל, שן ועין פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט.
שן ועין אין מידי אחרינא לא?
לחפשי ישלחנו - חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט.
מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרין וכו'.
ואימא מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינו חוזר אף כל וכו'
אלמה תניא: תלש בזקנו ודלדל בו עצם, עבד יוצא בו לחירות?
לחפשי ישלחנו - רבויא הוא.
אי רבויא הוא, אפילו הכהו על ידו וצמתה וסופרה לחזור.
אלמה תניא: הכהו על ידו וצמתה וסופו לחזור אין עבד יוצא בה לחירות?
אם כן שן ועין מאי אהני ליה.
תנו רבנן:
בכולן עבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שחרור, דברי רבי שמעון.
רבי מאיר אומר:
אינו צריך.
רבי אליעזר אומר:
צריך.
רבי טרפון אומר:
אינו צריך.
המכריעין לפני חכמים אומרים:
נראין דברי רבי טרפון בשן ועין שהתורה זכתה לו.
ודברי רבי עקיבא בשאר אברים, הואיל ומדרש חכמים הוא.
מאי טעמא דרבי שמעון?
יליף שלוח שלוח מאשה.
מה אשה בשטר
אף עבד נמי בשטר.
ורבי מאיר, אי כתב ישלחנו חופשי לבסוף כדקאמרת השתא, דכתיב: לחפשי ישלחנו - הוה ליה חופשי מעיקרא.
תנו רבנן:
הרי שהיה רבו רופא ואמר ליה: כחול לי עיני וסימאה, חתור לי שני והפילו, שיחק באדון ויוצא לחירות.
ר' שמעון בן גמליאל אומר:
ושחתה- עד שיכוין לשחתה.
ורבנן: האי ושחתה מאי עבדי ליה?
מיבעיא ליה לכדתניא: רבי אלעזר אומר:
הושיט ידו למעי שפחתו וסומא עובר שבמעיה פטור, דאמר קרא ושחתה - עד שיכוין לשחתה וכו'. ואידך ושחת ושחתה לא דריש.
אמר רב ששת:
הרי שהיתה עינו סמויה וחטטה, עבד יוצא בה לחירות.
מאי טעמא?
מחוסר אבר הוא.
ותנא תונא: תמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעופות.
יכול אפילו יבש גפה, נקטעה רגלה, נחטטה עינה?
תלמוד לומר: מן העוף - ולא כל העוף.
תנו רבנן:
כ"ד אברים באדם, כולם אין מטמאן משום מחיה, ואלו הן:
ראשי אצבעות ידים ורגלים,
וראשי אוזנים,
וראש החוטם,
וראש הגויה,
וראשי דדים שבאשה.
ר' יהודה אומר:
אף באיש.
ותני עלה: וכולן עבד יוצא בהן לחירות.
בן עזאי אומר:
אף הלשון.
רבי אומר:
אף הסירוס. סירוס דמאי?
אילימא סירוס דגיד היינו גויה, אלא דביצים.
סימא את עין עבדו והפיל את שנו יוצא לחירות ומשלם לו דמי שנו.
מתקיף לה ר' זירא:
אימא סימא את עינו ניפוק בעינו סימא את עינו והפיל את שנו ניפוק בעינו ובשנו?
א"ל אביי:
אמר קרא: תחת עינו ולא תחת שנו ועינו, תחת שנו ולא תחת עינו ושנו.
מה טעם העבד יוצא בשן ועין?
משום דכתיב: וירא חם אבי כנען ויגד וגו'.
לחפשי ישלחנו -
שומע אני יכתוב לו גט שחרור?
תלמוד לומר: תחת עינו.
ר' אליעזר אומר:
נאמר כאן שלוח וכו'.
אין לי אלא שיכול להשתלח, שאינו יכול להשתלח מנין?
תלמוד לומר: לחפשי ישלחנו תחת עינו - מכל מקום.
ר' ישמעאל אומר:
הואיל ואמרה תורה במשלח ואמרה במשתלח, אם למדת על משלח שאינו משלח אלא מי שהוא גדול, יכול אף המשתלח לא יהא משתלח אלא מי שהוא גדול?
תלמוד לומר: לחפשי ישלחנו תחת עינו - מכל מקום.
ר' ישמעאל אומר:
עבד כנעני אין לו פדיון לעולם, ואינו יוצא אלא לרצון רבו, שנאמר: והתנחלתם אותם.
לפי דרכנו למדנו שעבד כנעני כשדה אחוזה לעולם, אבל אם היו רודהו והפיל את שנו וסימא את עינו או אחד מכל ראשי האברים הגלוים, הרי זה קונה עצמו ביסורין.
והרי דברים קל וחומר: ומה אם מידי בשר ודם אדם קונה עצמו ביסורין, קל וחומר מידי שמים!
וכן הוא אומר: יסור יסרני יה ולמות לא נתנני.
ואומר: אשר הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו, קל וחומר משן ועין.
ומה שן ועין שהוא אחד מאבריו של אדם עבד יוצא בהן לחירות, יסורין שממרקין כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה!
והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש:
נאמר ברית במלח,
ונאמר ברית ביסורין,
מה ברית האמור במלח - ממתקת הקרבן,
אף ברית האמור ביסורין - ממרקין כל גופו של אדם.
כי יגח שור -
תנו רבנן:
כי יגח שור איש -
אין נגיחה אלא בקרן.
וכן הוא אומר: ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח את ארם. ואומר: בכור שורו הדר לו וקרני ראם וגו'.
מאי ואומר?
וכי תימא דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן, תא שמע: בכור שורו הדר לו. והאי מילף הוא, גלוי מלתא בעלמא הוא דנגיחה בקרן הוא?
אלא מהו דתימא כי פליג רחמנא בין תמה למועדת הני מילי בתלושה, אבל במחוברת אימא כולה מועדת היא. תא שמע: בכור שורו הדר לו.
תולדה דקרן מאי היא?
נגיפה, נשיכה, רביצה, בעיטה.
מאי שנא נגיחה דקרא ליה אב דכתיב: וכי יגח, נגיפה נמי כתיב כי יגוף. ההיא נגיפה נגיחה היא, דתניא: וכי יגוף - פתח הכתוב בנגיפה וסיים בנגיחה, לומר לך, זו היא נגיחה זו היא נגיפה.
מה שנא גבי אדם דכתיב: כי יגח.
ומאי שנא גבי בהמה דכתיב כי יגוף?
אדם דאית ליה מזלא כתיב: כי יגח,
בהמה דלית לה מזלא כתיב: כי יגוף,
ומלתא אגב אורחא קא משמע לן, דמועד לאדם מועד לבהמה,
מועד לבהמה לא הוי מועד לאדם.
תנו רבנן:
שור שור - שבעה.
להביא שור האשה,
שור היתומין,
שור האפוטרופין,
שור המדבר,
שור ההקדש,
שור הגר שמת, ואין לו יורשין חייבין מיתה.
ר' יהודה אומר:
שור המדבר, שור הקדש, שור הגר שמת ואין לו יורשין פטור, לפי שאין להן בעלים, יתר על כן אמר רבי יהודה:
אפילו נגח ולבסוף הפקיר – פטור, שנאמר: והועד בבעליו והמית עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחת.
תנו רבנן:
ממשמע שנאמר: סקול יסקל השור - איני יודע שנבלה היא ונבלה אסורה באכילה?
מה תלמוד לומר: לא יאכל את בשרו?
מגיד לך הכתוב, שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה.
אין לי אלא באכילה, בהנאה מנין?
תלמוד לומר: ובעל השור נקי.
מאי משמע?
שמעון בן זומא אומר:
כאדם שאומר לחברו יצא פלוני נקי מנכסיו, ואין לו בהן הנאה של כלום.
ואימא היכא דשחטיה לאחר שנגמר דינו שרי באכילה, והאי לא יאכל היכא דסקליה מסקל דאסור בהנאה.
כדרבי אבהו אמר רבי אלעזר:
כל מקום שנאמר: לא יאכל, לא תאכל, לא תאכלו - אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה לגר בנתינה ולנכרי במכירה?
אמרי הני מילי היכא דנפיק איסור אכילה ואיסור הנאה מחד קרא, אבל הכא דאיסור אכילה מסקול יסקל, נפקא ליה אי סלקא דעתך האי לא יאכל לאיסור הנאה הוא, נכתוב רחמנא לא יהנה, אי נמי לא יאכל, את בשרו למה לי?
אף על גב דעבד כעין בשר דשחטיה אסור.
אמר רב:
המקדש בפרש שור הנסקל - מקודשת.
בפרש עגלי עובדת אלילים - אינה מקודשת.
אי תימא קרא אי תימא סברא: עגלי עבודת אלילים נייח ליה בניפחיה. גבי שור הנסקל לא ניחא ליה בניפחיה.
אי תימא קרא: הכא כתיב: ולא ידבק בידך מאומה מן החרם.
התם כתיב: לא יאכל את בשרו - בשרו אסור פרשו מותר.
לא יאכל -
אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. ואצטריך בעל השור נקי סלקא דעתך אמינא לא יאכל את בשרו - כתיב בשרו אין אבל עורו לא. ולהנך תנאי דמפקי ליה לבעל השור לדרשה אחרינא לחצי כופר ולדמי ולדות, הנאת עורו מנא להו. נפקא להו מאת בשרו - את הטפל לבשרו.
ואידך את לא דריש.
כדתניא שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתין וכו'.
תנו רבנן:
ובעל השור נקי -
רבי אליעזר אומר:
נקי - מחצי כופר.
אמר ליה רבי עקיבא:
והלא הוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו, הביאהו לבית דין וישלם לך.
אמר ליה: עקיבא, כך אני בעיניך שדיני בזה שחייב מיתה?
אין דיני אלא כשהמית האדם על פי עד אחר או על פי הבעלים.
על פי בעלים מודה בקנס הוא ופטור?
קסבר כופרא כפרה.
תניא אידך: אמר ליה רבי אליעזר:
עקיבא, כך אני בעיניך שדיני בזה שחייב מיתה?
אין דיני אלא במתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, לנפלים והרג את בן קיימא.
תניא אידך ובעל השור נקי –
רבי יוסי הגלילי אומר:
נקי - מדמי ולדות.
אמר ליה רבי עקיבא:
הרי הוא אומר: וכי ינצו אנשים אנשים ולא שוורים, שפיר קאמר רבי עקיבא?
אמר רב אדא בא אהבה:
אצטריך סלקא דעתך אמינא אנשים כי נתכוונו זה לזה אף על גב דיש אסון באשה יענשו, הא נתכוונו לאשה גופה, לא יענשו ולא שוורים דאפילו נתכוונו לאשה נמי יענשו, כתב רחמנא: ובעל השור נקי - דפטירי.
תניא אידך:
ובעל השור נקי –
רבי עקיבא אומר:
נקי - מדמי עבד.
ונימא ר' עקיבא לנפשיה. והלא הוא עצמו אין משתלם אלא מגופו, הביאהו לבית דין וישלם לך?
אמר רבא:
אצטריך, סלקא דעתך אמינא, הואיל ומחמיר אני בעבד יותר מבן חורין, שבן חורין יפה סלע נותן סלע ועבד יפה סלע נותן שלשים, משתלם נמי מן העליה, כתב רחמנא: ובעל השור נקי דפטור.
וכי יגח שור את איש -
אף השור היה בכלל, שנאמר: (והמית איש או אשה) [מכה איש ומת], והרי הכתוב מוציאו מכללו להחמיר עליו שיהא בסקילה, לכך נאמר פרשה זו.
וכי יגח שור -
אין לי אלא שור, מנין לעשות כל בהמה כשור?
הרי אני דן: נאמר כאן שור,
ונאמר להלן שור,
מה שור האמור בסיני עשה דין כל בהמה כשור,
אף שור שנאמר כאן, דין הוא שנעשה את הבהמה כשור!
ומנין לעשות כל המיתות כנגיחה?
הרי אני דן: הואיל ומועד בסקילה ותם בסקילה, אם למדת על מועד שעשה בו כל המיתות כנגיחה אף התם נעשה בו כל המתות כנגיחה.
לא, אם אמרת במועד שהוא משלם את הכופר, תאמר בתם שאינו משלם את הכופר!
תלמוד לומר: איש או אשה, שאין תלמוד לומר אלא להקיש ולדון גזרה שוה:
מה להלן עשה בו כל המיתות כנגיחה, אף כאן דין הוא שנעשה בהן כל המיתות כנגיחה.
ומנין לעשות קטנים כגדולים?
הרי אני דן: הואיל ומועד בסקילה ותם בסקילה, אם למדת על מועד שעשה בו קטנים כגדולים אף תם נעשה בו קטנים כגדולים.
לא, אם אמרת במועד שכן משלם את הכופר וכו' תלמוד לומר: או בן יגח - שאין תלמוד לומר, אלא מופנה להקיש לדון גזרה שוה:
נאמר כאן יגח,
ונאמר להלן יגח,
מה להלן עשה קטנים וכו'.
רבי שמעון בן יוחאי אומר:
למה נאמר, עד שלא יאמר יש לי בדין:
מה אם במקום שלא עשה בו קטנים כגדולים בהורגין, עשה קטנים כגדולים בנהרגין. וכאן שעשה קטנים כגדולים בהורגין אינו דין שנעשה קטנים כגדולים בנהרגין?
לא, אם אמרת להלן שעשה את שאינו מתכוין כמתכוין בנזיקין, לפיכך עשה קטנים כגדולים בנהרגין, תאמר כאן שלא עשה את [שאינו מתכוין כמתכוין] בנזיקין, לפיכך לא עשה בו קטנים כגדולים בנהרגין?
תלמוד לומר: יגח לגזרה שוה וכו'.
לא יאכל את בשרו -
אין לי אלא איסור אכילה.
מנין שהוא אסור בהנאה?
אמרת קל וחומר: ומה אם עגלה ערופה שהיא מכפרת על שפיכות דמים הרי היא אסורה בהנאה, שור הנסקל שהוא שופך דמים דין הוא שיהא אסור בהנאה!
או חלוף הדברים: אם שור הנסקל שהוא שופך דמים הרי הוא מותר בהנאה, עגלה ערופה שהיא מכפרת על שפיכות דמים אינו דין שתהא מותרת בהנאה?
תלמוד לומר: וערפו שם את העגלה, דנתי וחלפתי ובטל החלוף זכיתי לדון כבתחלה וכו',
ר' יצחק אומר:
אינו צריך, ומה אם עגלה ערופה שאינה מטמאה את הארץ ולא מסלקת את השכינה, הרי היא אסורה בהנאה, שור הנסקל שהוא מטמא את הארץ ומסלק את השכינה, דין הוא שיהא אסור בהנאה!
רבי אומר:
ומה אם פרים הנשרפין שאין באין אלא לכפרה לעולם, אסורין בהנאה, שור הנסקל שאינו בא לכפר לעולם, דין הוא שיהא אסור בהנאה!
אין לי אלא בשרו, עורו מנין?
היה רבי ישמאעל אומר:
אמרת קל וחומר: ומה אם חטאת שבשרה מותר בשחיטתה עורה אסור במיתתה, שור הנסקל שבשרו אסור בשחיטתו דין הוא שיהא עורו אסור בשחיטתו!
נבלה תוכיח שעורה מותר במיתתה, היא תוכיח על שור הנסקל, שאף על פי שבשרו אסור בשחיטה, דין הוא שיהא עורו מותר במיתתו.
אמר אחד מתלמידי רבי ישמעאל:
לא, אם אמרת בנבלה שהיא מותרת בהנאה לפיכך עורה מותרת במיתה, תאמר בשור הנסקל שהוא אסור בהנאה לפיכך יהא עורו אסור (בהנאה) [במיתתו].
לא יאכל את בשרו -
למה נאמר?
להביא דמו וחלבו ועורו.
ובעל השור נקי -
ר' יהודה בן בתירה אומר:
נקי בידי שמים.
שהיה בדין: הואיל ומועד בסקילה ותם בסקילה, אם למדת על מועד אף על פי שיצאו בעליו מידי בית דין של בשר ודם, לא יצאו בעלים מידי בית דין של שמים, אף התם כן?!
תלמוד לומר: ובעל השור נקי - נקי מידי שמים.
ר' שמעון בן עזאי אומר:
נקי - מחצי נזק.
שהיה בדין: הואיל ושור שהמית את השור בתשלומין, ושור שהמית את האדם בתשלומין, מה להלן מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק, אף כאן משלם חצי נזק?
תלמוד לומר: ובעל השור נקי.
רבן גמליאל אומר:
נקי - מדמי עבד.
רבי עקיבא אומר:
נקי - מדמי ולדות וכו'.
ואם שור נגח הוא מתמול שלשום -
איזהו מועד?
כל שהעידו בו ג' ימים.
ותם, שחזר בו ג' ימים, דברי רבי יהודה.
רבי מאיר אומר:
מועד שהעידו בו ג' ימים.
ותם שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח.
מאי טעמא דרבי יהודה?
אמר אביי:
תמול חד מתמול תרי שלשום תלתא.
ולא ישמרנו בעליו -
אתא לנגיחה רביעית.
רבא אמר:
תמול ומתמול חד הוא, והכי קאמר: אם מתמול שלשום הוא ולא ישמרנו האידנא, חייב.
ורבי מאיר מאי טעמא?
דתניא: אמר רבי מאיר:
קל וחומר: אם ריחק נגיחותיו חייב, קירב נגיחותיו לא כל שכן.
א"ל רבא:
(ראיה) [זבה] תוכיח, ריחקה ראיותיה טמאה, קירבה ראיותיה טהורה.
א"ל: הרי הוא אומר: וזאת תהיה טמאתו בזובו גזרת הכתוב היא ולא ילפינן מינה.
אמר רב נחמן א"ר אדא בר אהבה:
הלכה כרבי יהודה, שהרי רבי יוסי מודה לו, ורבי יוסי נמוקו עמו.
דתניא: איזהו מועד?
כל שהעידו בו ג' ימים.
תם שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח, כרבי יוסי.
רבי שמעון אומר:
מועד שהעידו בו ג' פעמים ולא אמרו ג' ימים אלא לענין חזרה בלבד.
ואם שור נגח הוא -
בא הכתוב לחלוק בין שור תם למועד.
חמישה דברים בין שור תם למועד:
מועד צריך עדים,
ותם אינו צריך עדים.
מועד משלם את הכופר,
ותם פטור מן הכופר.
מועד משלם שלשים שקלים,
ותם אינו משלם שלשים שקלים.
מועד משלם נזק שלם,
ותם משלם חצי נזק.
מועד משלם מן העליה,
ותם משלם מגנפו.
[מתמול שלשום] והועד בבעליו -
מגיד שאינו חייב עד שהתרו בו שלושה ימים.
אמרה תורה: יבא בעל השור ויעמוד על שורו.
עבדיה דינאי מלכא קטל נפשא.
א"ל שמעון בן שטח: תנו עיניכם בו ונדוננו.
שלח ליה: עבדך קטל נפשא. שדריה להן.
שלחו ליה: תא את נמי להכא, והועד בבעליו אמרה תורה: יבא בעל השור ויעמוד על שורו. אתה ויתיב.
א"ל שמעון בן שטח: ינאי המלך, עמוד על רגליך ויעידו בך. ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם, שנאמר: ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'.
אמר ליה: לא כשתאמר אתה אלא כשיאמרו חבריך, נפנה לימינו כבשו פניהם בקרקע, לשמאלו כבשו פניהם בקרקע.
א"ל: בעלי מחשבות אתם, יבא בעל מחשבות ויפרע מכם.
בא גבריאל וחבטן בקרקע.
באותה שעה אמרו: מלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו.
ולא ישמרנו בעליו -
קשרו בעליו במוסרה, ונעל בפניו (שלא) כראוי ויצא והזיק, אחד תם ואחד מועד חייב, דברי ר' מאיר.
רבי יהודה אומר:
תם חייב ומועד פטור, שנאמר: ולא ישמרנו בעליו - ושמור הוא זה.
רבי אלעזר אומר:
אין לו שמירה אלא סכין.
מאי טעמא דר' מאיר?
קסבר סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי, ואמר רחמנא: תם חייב דלעביד ליה שמירה פחותה, הדר אמר רחמנא: ולא ישמרנו - גבי מועד, דנעביד ליה שמירה מעולה.
וילף נגיחה לתם נגיחה למועד.
ורבי יהודה סבר:
סתם שוורים בחזקת שימור קיימי, אמר רחמנא: תם משלם דנעביד ליה שמירה מעולה, [הדר אמר רחמנא וכו'] הוי רבוי אחר רבוי ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט, מיעטיה רחמנא לשמירה מעולה.
וכי תימא נגיחה לתם נגיחה למועד, הא מיעט רחמנא ולא ישמרנו - לזה ולא לאחר.
והא מיבעיא ליה ללאו?
אם כן נכתוב רחמנא: ולא ישמור מיא ולא ישמרנו?
לזה ולא לאחר.
תניא: רבי אומר:
אחד תם ואחד מועד, ששמרו שמירה פחותה פטור.
מאי טעמא?
סבר לה כרבי יהודה דאמר:
מועד בשמירה פחותה סגי ליה, יליף נגיחה לתם ונגיחה למועד.
רבי אלעזר אומר:
אין לו שמירה אלא סכין.
כדתניא: רבי נתן אומר:
מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו?
שנאמר: ולא תשים דמים בביתך.
ולא ישמרנו -
להביא שומר חנם.
ולא ישמרנו -
כראוי לו.
מכאן אמרו:
שמרו כראוי פטור, שלא כראוי חייב.
והמית איש או אשה -
השוה הכתוב אשה לאיש (כתוב ברמז ש"ח):
אמר ר' עקיבא:
וכי מה בא זה ללמדנו? אם לחייב על האשה כאיש, הרי כבר נאמר: וכי יגח שור את איש או את אשה. אלא להקיש אשה לאיש.
מה איש נזקיו ליורשיו, אף אשה נזקיה ליורשיה.
וסבר רבי עקיבא:
לא ירית לה בעל?
והא תניא:
וירש אותה - מכאן שהבעל יורש את אשתו, דברי רבי עקיבא.
אמר ריש לקיש:
לא אמר רבי עקיבא אלא בכופר, הואיל ואינו משתלם אלא לאחר מיתה, דהוה ליה ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. מאי טעמא?
דאמר קרא: השור יסקל וגם בעליו יומת, אם כופר יושת עליו.
ובנזקין לא אמר רבי עקיבא נזקיה ליורשיה?
והתניא: הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל, ואם אין בעל נותן ליורשיו, אין האשה נותן ליורשיה, הייתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה.
אמר רבה:
בגרושה.
וכן אמר רב נחמן:
בגרושה. אמרי: גרושה נמי תפלוג בדמי ולדות!
אמר רב פפא:
התורה זיכתה דמי ולדות לבעל אפילו בא עליה בזנות.
מאי טעמא?
דכתיב: כאשר ישית עליו בעל האשה.
השור יסקל וגם בעליו יומת -
תנו רבנן:
שור שהמית, עד שלא נגמר דינו החזירו שומר לבעליו – מוחזר, משנגמר דינו החזירו - אינו מוחזר.
רבנן סברי:
אין גומרין דינו שלא בפניו, דאמר ליה: אי אהדרתי ניהליה הוה מערקנא ליה לאגמא, והשתא אתפיסתיה לתוראי בידא דלא מצינא לאשתעויי דינא בהדיה.
ורבי יעקב סבר:
גומרין דינו.
טעמא דרבנן: השור יסקל וגם בעליו יומת - כמיתת הבעלים כך מיתת השור, מה בעלים בפניהם אף שור בפניו.
ורבי יעקב סבר:
בשלמא בעלים בני טענתא נינהו, אלא שור בר טענה הוא?!
נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, פטור - הא נתכוין להרוג את זה והרג את זה, חייב.
מתניתין דלא כרבי שמעון דתניא: רבי שמעון אומר:
אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור.
מאי טעמא דרבי שמעון?
דכתיב: השור יסקל וגם בעליו יומת - כמיתת הבעלים כך מיתת השור, מה בעלים עד דמתכוין ליה, אף שור נמי.
אמר קרא: וארב לו - עד שיתכוין ליה.
השור יסקל -
וכן בהמה וחיה ועוף כיוצא בו, דגמר שור שור משבת.
וכבר העידו על תרנגול שנסקל בירשלים, שהרג את הנפש.
שור הנסקל בעשרים ושלשה שנאמר: השור יסקל וגם בעליו יומת - כמיתת הבעלים כך מיתת השור.
אמר ליה אביי:
ממאי דוגם בעליו יומת - לכמיתת בעלים הוא דאתא, אימא מיתה ממש?
אם כן לכתוב: וגם בעליו ולשתוק אי כתיב הכי הוה אמינא בסקילה?
בסקילה לא סלקא דעתך, קטל איהו בסייף ממונו בסקילה?!
ודלמא הא דכתב רחמנא: יומת - לאקולי עליה לאפוקי מסייף לחנק.
הניחא למאן דאמר חנק חמור, אלא למאן דאמר חנק קל מאי איכא למימר?
לא סלקא דעתך, דכתיב: אם כופר יושת עליו אי סלקא דעתך בר קטלא הוא, הא כתיב: ולא תקחו כופר לנפש רוצח. אדרבה משום היא גופא קטל איהו, לא תיסגי ליה בממונא אלא בקטלא קטל שורו לפרוק נפשיה בממונא?
אלא אמר חזקיה:
אמר קרא: מות יומת הרוצח על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו.
אמר רבא:
שור טרפה שהרג חייב, שור של אדם טרפה שהרג חייב.
רב ששת בריה דרב אידי אמר:
שור של אדם טרפה שהרג פטור, דאמר קרא: השור יסקל וגם בעליו יומת – כל היכא דקרי ביה: וגם בעליו יומת קרי ביה: השור יסקל וכו'.
רב אשי אמר:
אפילו שור טרפה שהרג נמי פטור, כיון דאילו בעלים הוו פטירי שור נמי כי הרג פטור.
השור יסקל -
למה נאמר?
עד שלא יאמר יש לי בדין:
ומה אם התם בסקילה, מועד לא יהא בסקילה?
לא, אם אמרת בתם שאינו משלם את הכופר לפיכך הוא בסקילה, תאמר במועד שהוא משלם את הכופר לפיכך לא יהא בסקילה!
תלמוד לומר: השור יסקל.
דבר אחר:
היה בכלל ויצא לידון בדבר החדש והחזירו לכללו.
וגם בעליו יומת - בידי שמים.
או אינו אלא בידי אדם?
כשהוא אומר: אם כופר וגו' - הוי נותנין פדיון למומתין בידי שמים.
או אינו אלא למומתין בידי אדם?
כשהוא אומר: ולא תקחו כופר לנפש רוצח - הא אין נותנין פדיון למומתין בידי אדם.
אם כופר יושת עליו -
ויהא אדם חייב בכופר מקל וחומר: ומה שור שאינו חייב בארבעה דברים חייב בכופר, אדם שחייב בד' דברים אינו דין שחייב בכופר?!
אמר קרא: אם כופר יושת עליו - עליו ולא על אדם.
תנו רבנן:
ונתן פדיון נפשו -
דמי ניזק.
ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר:
דמי מזיק.
לימא בהא קמיפלגי, דרבנן סברי: כופרא ממונא.
ורבי ישמעאל סבר: כופרא כפרה.
א"ר פפא: לא, דכולי עלמא כופרא כפרה, ובהא קמיפלגי.
רבנן סברי:
בדניזק שיימינן.
מאי טעמא דרבנן?
נאמר השתה למעלה,
ונאמר השתה למטה,
מה להלן בניזק,
אף כאן בניזק.
ורבי ישמעאל סבר:
ונתן פדיון נפשו - כתיב.
ורבנן: אין פדיון נפשו כתיב,
מיהו כי שיימינן בדניזק שיימינן.
פדיון נפשו - של מומת.
וכן מצינו שאין נותנין פדיון למומתין בידי אדם, בכל מקום שהן חייבין מיתת בית דין אין להן פדיון, שנאמר: כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת.
רבי ישמעאל אומר:
בוא וראה שרחמיו של הקב"ה על בשר ודם, שאדם קונה את עצמו בממון מידי שמים, שנאמר: כי תשא את ראש וגו' כופר נפש.
ואומר: איש כסף נפשות ערכו.
ואומר: להן מלכא מלכי ישפר עלך וחטאך בצדקה פרק.
ואומר: אם יש עליו מלאך וגו'
ואומר: ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כפר.
נמצינו למדין:
קדשים יש להן פדיון,
קדשים אין להן פדיון.
אסורין באכילה יש להן פדיון,
אסורין באכילה אין להן פדיון.
אסורין בהנאה יש להן פדיון,
אסורין בהנאה אין להן פדיון.
שדות וכרמים יש להן פדיון,
שדות וכרמים אין להן פדיון.
עבדים ושפחות יש להן פדיון,
עבדים ושפחות אין להן פדיון.
חייבי מיתות בית דין יש להן פדיון,
חייבי מיתות בית דין אין להן פדיון.
אף לעתיד לבא יש להן פדיון?
תלמוד לומר: אח לא פדה יפדה איש ויקר פדיון נפשם וגו'.
חביבין ישראל שנתן הקב"ה המצריים כפרם תחת נפשותיהן, שנאמר: נתתי כפרך מצרים. מפני מה?
מאשר יקרת בעיני וגו'.
או בן יגח או בת יגח וגו' -
למה נאמר?
לפי שנאמר: והמית איש או אשה - אין לי אלא גדולים, קטנים מנין?
תלמוד לומר: או בן יגח או בת יגח.
אין לי אלא בן או בת גמור, טומטום ואנדרוגינוס מנין?
תלמוד לומר: או בן יגח וגו'.
אין לי אלא בנו ובתו של אחר, בנו ובתו של עצמו מנין?
תלמוד לומר: [או בן יגח או בת יגח], (כמשפט הזה יעשה לו).
אין לי אלא ישראל, גרים מנין?
תלמוד לומר: כמשפט הזה יעשה לו.
תניא אידך: או בן יגח או בת יגח - לחייב על הקטנים כגדולים.
והלא דין הוא: הועיל וחייב אדם באדם וחייב שור באדם, מה כשחייב אדם באדם לא חלקת בו בין קטנים לגדולים, אף כשחייב שור באדם לא תחלוק בו בין קטנים לגדולים.
ועוד קל וחומר הוא: ומה אדם באדם שלא עשה בו קטנים כגדולים חייב בו על הקטנים כגדולים, שור באדם שעשה בו קטנים כגדולים אינו דין שחייב על הקטנים כגדולים?!
לא, אם אמרת אדם באדם שכן חייב בארבעה דברים, תאמר בשור באדם שאינו חייב בארבעה דברים.
תלמוד לומר: או בן יגח - לחייב על הקטנים כגדולים.
אין לי אלא במועד, בתם מנין?
ודין הוא: הואיל וחייב באיש ובאשה וחייב בבן ובת, מה כשחייב באיש ובאשה לא חלקת בו בין תם למועד, אף כשחייב בבן ובבת לא תחלוק בו בין תם למועד.
ועוד קל וחומר: ומה איש ואשה שהורע כחן בנזקיהן לא חלקת בהן בין תם למועד, בן ובת שיפה כחן בנזקיהן אינו דין שלא תחלוק בהן בין תם למועד?!
אמרת: וכי דנין (קל וחומר) [קל] מחמור להחמיר עליו, אם החמיר במועד החמור נחמיר בתם הקל.
ועוד: אם אמרת באיש ואשה שכן חייבין במצוות, תאמר בבן ובת שפטורין מן המצוות!
תלמוד לומר: או בן יגח או בת יגח - נגיחה לתם נגיחה למועד, נגיחה למיתה נגיחה לנזיקין.
תנו רבנן:
כמשפט הזה יעשה לו -
כמשפט שור בשור כך משפט שור באדם.
מה שור בשור תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם,
אף שור באדם תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם.
רבי עקיבא אומר:
כמשפט הזה -
כתחתון ולא כעליון.
יכול ישלם לו מן העליה?
תלמוד לומר: יעשה לו - מגופו משלם ואינו משלם מן העליה.
ורבנן: האי הזה למה לי?
לפוטרו מארבעה דברים.
ור' עקיבא, נפקא ליה מאיש בעמיתו ולא שור בעמיתו.
ורבנן: אי מההיא הוה אמינא צער לחודיה, אבל ריפוי ושבת אימא כי נזק דמי וניתיב ליה, קא משמע לן.
אם עבד יגח השור או אמה -
אף עבד ואמה היו בכלל, שנאמר: והמית איש או אשה והרי הכתוב מוציאו מכללו להקל עליו, שאם היה יפה מאה מנה נותן שלשים סלעים. ולהחמיר עליו, שאם אינו יפה אלא דינר נותן לו שלשים סלעים.
אם עבד יגח וגו' -
לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.
אם עבד -
בעבד כנעני הכתוב מדבר.
או אינו אלא בעבד עברי?
כשהוא אומר: כסף שלשים שקלים וגו' - הא בכנעני הכתוב מדבר.
כסף שלשים שקלים וגו' -
אחד האיש ואחד האשה.
(דבר אחר:)
[השור יסקל -
למה נאמר?
לפי] שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש, והחזירו הכתוב לכללו.
אמר ריש לקיש:
שור שהמית את העבד שלא בכוונה פטור משלשים שקלים, שנאמר: כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו והשור יסקל - בזמן שהשור בסקילה בעלים משלמין שלשים שקלים. אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין שלשים שקלים.
אמר רבא:
שור שהמית בן חורין שלא בכוונה - פטור מן הכופר, שנאמר: השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר - בזמן שהשור בסקילה הבעלים משלמין כופר, אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר.
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן:
כופר - מה תלמוד לומר?
אם כופר - לרבות כופר שלא בכוונה ככופר בכוונה.
כי אתא אב דימי אמר רבי יוחנן:
עבד - מה תלמוד לומר? אם עבד?
לרבות עבד שלא בכוונה כעבד בכוונה.
וריש לקיש:
עבד אם עבד לא דריש, דלא כתיב במקום תשלומין.
כופר - אם כופר דריש, דכתיב במקום תשלומין.
השור יסקל -
למה נאמר?
עד שלא יאמר יש לי בדין: הואיל והוא במיתה על עבדו ועל אמתו, ושורו במיתה על עבדו ועל אמתו, ושור אחר במיתה על עבדו ועל אמתו, אם למדת שחלק בינו לבין אחר במיתה על עבדו ועל אמתו, נחלוק בין שורו לשור אחר על עבדו ועל אמתו!
תלמוד לומר: השור יסקל מגיד הכתוב: אף על פי שחלק בינו ובין אחר במיתה על עבדו ועל אמתו, לא נחלוק בין שורו לשור אחר על עבדו ועל אמתו.
כי יפתח איש בור -
אמר רבי אלעזר:
שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, ואלו הן:
בור ברשות הרבים,
וחמץ משש שעות ולמעלה.
אמר רבי אלעזר:
ואמרי לה במתניתא תנא:
ארבעה דברים מיעטה תורה בשמירתן, ואלו הן:
בור,
ואש,
שן,
ורגל.
בור – דכתיב: כי יפתח איש בור ולא יכסנו - הא כסהו פטור.
אש – דכתיב: שלם ישלם המבעיר - עד דעביד כעין המבעיר.
שן – דכתיב: ובער - עד דעביד כעין ובער.
רגל – דכתיב: ושלח - עד דעביד כעין ושלח.
כי יפתח איש -
אין לי אלא איש, אשה מנין וכו'?
ר' יונתן אומר: וכו'
רבי יצחק אומר: וכו'.
כי יפתח איש בור -
למה נאמר?
עד שלא יאמר יש לי בדין: הואיל והבור ממונו והשור ממונו, אם למדת שחייב על ידי שורו לא יהא חייב על ידי בורו וכו'?
תלמוד לומר: או כי יכרה הא לפי שלא זכיתי מן הדין צריך הכתוב להביאו.
דבר אחר:
כי יפתח - לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.
דבר אחר:
יפתח - אין לי אלא פותח, כורה מנין?
תלמוד לומר: או כי יכרה, עד שלא יאמר יש לי בדין: אם הפותח חייב הכורה לא יהא חייב?! הא אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר: כי יכרה - ללמדך שאין עונשין ממון מן הדין.
דבר אחר:
הקיש פותח לכורה וכורה לפותח:
מה פותח פטור ברשות,
אף כורה פטור ברשות.
ומה הכורה כשיעור,
אף הפותח כשעור.
רבי יהודה בן בתירא אומר:
לא הרי פותח כהרי כורה ולא הרי כורה כהרי פותח, הצד השוה שבהן: כל שהוא חייב בשמרו חייב בנזקו, אף כל שהוא חייב בשמרו חייב בנזקו.
אין לי אלא פותח (בידו) [וכורה] כיירו וציירו מניין?
תלמוד לומר: ולא יכסנו - הא לא פתיחה ולא כריה גרמה [אלא כסוי].
ולא יכסנו - להביא שומר חנם.
דבר אחר:
יכסנו - כראוי לו.
מכאן אמרו:
כסהו כראוי – פטור, שלא כראוי - חייב.
כסהו וגלהו אחר - המגלה חייב.
השותפין שכסו את הבור, אם גלה אחד מהן - המגלה חייב, נתגלה וידע בו אחד, זה שידע בו - חייב, וזה שלא ידע בו - פטור.
ונפל שמה שור או חמור -
שור - ולא שור וכליו.
חמור - ולא חמור וכליו.
שהיה בדין: אם במקום שלא חייב על הבהמה חייב על הכלים, כאן שחייב על הבהמה אינו דין שחייב על הכלים?!
תלמוד לומר: ונפל שמה שור או חמור - שור ולא שור וכליו, חמור ולא חמור וכליו.
ונפל שמה שור -
בדרך הלוכו.
מכאן אמרו:
נפל לפניו מקול הכריה חייב. לאחריו מקול הכריה פטור, אבל בבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב.
בעל הבור ישלם -
מכל מקום.
כסף ישיב לבעליו -
אין לי אלא כסף, בהמה מנין?
הרי אתה דן: נאמר כאן: והמת יהיה לו.
ונאמר להלן: והמת יהיה לו.
מה להלן בהמה,
אף כאן בהמה.
מה להלן כסף,
אף כאן כסף.
והמת יהיה לו -
לניזק.
או אינו אלא למזיק?
אמרת: אלו כן היה, מה תלמוד לומר: והמת יהיה לו?
אלא מגיד הכתוב ששמין דמי נבלתו ומנכה לו דמי נזקו.
ונפל שמה שור או חמור -
והמת יהיה לו קים להו לרבנן דעשרה עבדי מיתה.
תשעה - נזקין עבדי, מיתה לא עבדי.
ותולדה דְּבוֹר אַבְנוֹ וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבם והזיקו, שכן תחלת עשיתן לנזק וממונו ושמירתן עליך.
ונפל שמה שור או חמור -
שור - ולא אדם.
חמור - ולא כלים.
מכאן אמרו:
נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונתקרעו - חייב על הבהמה ופטור על הכלים.
הא מה דומה לזה?
אבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים והזיקו, לפיכך אם הטיח צלוחיתו חייב.
רישא פטור וסיפא חייב?
רב מתרץ לטעמיה: במה דברים אמורים?
כשהפקירן, אבל לא הפקירן חייב, לפיכך הטיח צלוחיתו חייב.
ושמואל מתרץ לטעמיה: השתא דאמרת אבנו וסכינו ומשאו כבורו דמי, לר' יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור, הטיח צלוחיתו באבן חייב.
אמר רב:
בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו, אלמא קסבר חבטו קרקע עולם הוא דאזקא ליה.
ושמואל אמר:
להבלו וכל שכן לחבטו.
ואם תאמר: לחבטו ולא להבלו, התורה העידה על הבור אפילו מלא ספוגין של צמר.
מאי ביניהו?
איכא ביניהו דעבר גובה ברשות הרבים.
לרב אגובהה לא מחייב,
לשמואל מיחייב נמי אגובהה.
מאי טעמא דרב?
ונפל שמה שור - עד שיפול בחפירה.
ושמואל אמר: ונפל - כל דהו משמע.
החופר בור ברשות הרבים, ונפל לתוכו שור או חמור ומת, חייב. אחד החופר בור, שיח ומערה, חריצין ונעיצין.
אם כן למה נאמר בור?
מה בור שיש בו כדי להמית, עשרה טפחים, אף כל דבר שיש בו כדי להמית עשרה טפחים.
היו פחותין מעשרה טפחים, ונפל לתוכו לתוכו שור או חמור ומת - פטור.
ואם הוזק בו - חייב.
בור - כריכא.
שיח - אריך וקטין.
מערה - מרבעא ומטללא.
חריצין - לא מטללא, ולא רויח מעילאי טפי מתתאי.
נעיצין - רויח מעילאי טפי מתתאי.
תניא רבי יהודה אומר:
חייב על נזקי כלים בבור.
מאי טעמא דרבנן?
אמר קרא: ונפל שמה שור - שור ואל אדם, חמור - ולא כלים.
ורבי יהודה: או לרבות את הכלים.
ורבנן: או מיבעיא ליה לחלק.
ורבי יהודה לחלק מונפל, דחד משמע.
ורבנן ונפל טובא משמע.
אימא ונפל - כלל,
שור או חמור - פרט,
כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט.
שור וחמור אין מידי אחרינא לא?
אמרי: בעל הבור ישלם - חזר וכלל,
כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט.
מה הפרט מפורש בעלי חיים אף כל בעלי חיים.
אימא: מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא, אבל עופות לא?
אם כן לכתוב רחמנא חד פרטא.
הי נכתוב?
אי כתב רחמנא שור, הוה אמינא קרב על גבי המזבח אין שאין קרב על גבי המזבח לא!
ואי כתב רחמנא חמור, הוה אמינא קדוש בבכורה אין שאין קדוש בבכורה לא!
אלא אמר קרא: כסף ישיב לבעליו - כל דאית ליה בעלים.
אי הכי,אפילו כלים ועבד ואמה נמי ליחייב?
אמר קרא: שור - ולא אדם, חמור - ולא כלים.
ולרבי יהודה דקא מרבה להו כלים, בשלמא שור מיעט בו אדם, אלא חמור מאי מיעט ביה?
אלא אמר רבא:
חמור דבור לרבי יהודה, ושה דאבדה לדברי הכל קשיא. אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור (כתוב ברמז רפ"א).
תנו רבנן:
החפר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים – חייב, זה בור האמור בתורה, דברי ר' ישמעאל.
ר' עקיבא אומר:
הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו, זה בור האמור בתורה.
אמר רבה:
בבור ברשות הרבים כולי עלמא לא פליגי דמיחייב, דכתיב: כי יפתח וכי יכרה - אם על פותח הוא חייב על כורה לא כל שכן!
אלא שעל עסקי פתיחה באה לו, ועל עסקי כריה באה לו.
לא נחלקו אלא בבור ברשותו,
דר' עקיבא סבר: בור ברשותו נמי חייב, דכתיב: בעל הבור ישלם - בור דאית ליה בעלים קאמר רחמנא.
ור' ישמעאל סבר: בעל הבור ישלם - בעל תקלה הוא דאמר רחמנא.
ואלא מאי זה בור האמור בתורה דקאמר רבי עקיבא?
זה בור שפתח (התורה) [בו הכתוב תחילה] לתשלומין.
ורב יוסף אמר:
בבור ברשות היחיד דכולי עלמא לא פליגי דמיחייב, מאי טעמא?
בעל הבור - אמר רחמנא דאיתליה בעלים.
לא נחלקו אלא בבור ברשות הרבים.
דרבי ישמעאל סבר: בור ברשות הרבים נמי חייב, דכתיב: כי יפתח וכי יכרה - על עסקי פתיחה באה לו, על עסקי כריה באה לו.
ורבי עקיבא, הני מצרך צריכי: דאי כתב רחמנא כי יפתח, הוה אמינא פותח הוא דסגי ליה בכסוי אבל כורה אימא לא סגי ליה בכסוי עד דטאים ליה.
ואי כתב רחמנא כי יכרה, הוה אמינא כורה הוא דבעי כסוי משום דעביר (ביה) מעשה, אבל פותח דלא עבד מעשה אימא אפילו כסוי נמי לא בעי, קא משמע לן.
ואלא מאי זה בור האמור בתורה דקאמר רבי ישמעאל?
זה בור שפתח בו הכתוב תחלה לנזקין.
תנו רבנן:
חפר ופתח ומסר לרבים, פטור.
וכן היה מנהגו של נחוניא חופר שיחין וכשבא דבר לפני חכמים, אמרו: קיים זה אף הלכה זו.
תנו רבנן:
מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול. באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא. שעה ראשונה אמר להם: שלום,
שניה אמר להם: שלום,
שלישית אמר להם: עלתה.
אמר לה: בתי, מי העלך?
אמרה ליה: זכר של רחלים נזדמן לי, וזקן אחד מנהיגו.
אמרו ליה: נביא אתה?
א"ל: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא אמרתי: אפשר דבר שאותו צדיק נצטער בו ייכשל בו זרעו?!
א"ר זירא:
אף על פי כן מת בנו בצמא, שנאמר: וסביבו נשערה מאד - מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה.
תנו רבנן:
לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים.
מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים.
מצאו חסיד אחד, אמר ליה: ריקה! מפני מה אתה מסקל מרשות שאינו שלך לרשות שלך?!
לגלג עליו.
לימים נצרך אותו האיש ומכר את שדהו, והיה מהלך בואתו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים.
אמר: יפה אמר לי אותו חסיד: מפני מה אתה מסקל מרשות שאינו שלך לרשות שלך.
תנו רבנן:
אחד החופר בור תשעה ובא אחר והשלימה לעשרה, אחרון חייב.
רבי אומר:
אחר אחרון למיתה, ואחר שניהם לנזקין.
מאי טעמא דרבנן?
דכתיב: כי יפתח, כי יכרה - אם על פותח חייב, על כורה לא כל שכן?
אלא להביא כורה אחר כורה, שסלק מעשה ראשון.
ורבי, אמר לך: הנך מצרך צריכי כדאמרן ורבנן וכו'.
אלא היינו טעמא דרבנן, אמר קרא: כי יכרה איש בור - אחד ולא שנים.
ורבי - ההוא מיבעיא ליה כי יכרה איש בור ולא שור בור.
ורבנן - תרי איש בור כתיבי.
ורבי - איידי דכתב האי כתב האי.
ולרבנן - ממאי דלחיובי בתרא דלמא לחיובי קמא.
לא סלקא דעתך, דאמר קרא: והמת יהיה לו - ההוא דקעביד מיתה קא אמר רחמנא.
והאי והמת יהיה לו מיבעיא ליה לכדרבא,
דאמר רבא: שור פסולי המוקדשים שנפל לבור – פטור, שנאמר: והמת יהיה לו - במי שהמתה שלו, יצא זה שאין מתה שלו.
אמרי לאו ממילא שמעת לה דבההיא דקא עבדי מיתה עסקינן?!
וכי יגוף -
בכלל נגיפה נגיחה דחיה רביצה בעיטה נשיכה, דברי רבי יאשיה.
אבא שאול אומר משום רבי אליעזר:
בכלל נגיפה, נגיחה דחיה רביצה בעיטה. נשיכה מנין?
תלמוד לומר: ולא ישמרנו בעליו.
והרי דברים קל וחומר: ומה אם בשמרו ויצא והזיק חייב, קל וחומר עד שלא ישמרנו!
ומה תלמוד לומר: ולא ישמרנו בעליו?
אלא להוסיף הכתוב עדו שמירה אחרת, ואיזו?
זו נשיכה.
שור איש -
להוצאי שור של קטן.
שור איש - להביא שור של אחרים.
רעהו -
להביא שור של קטן.
יכול אתה אומר בשוין הכתוב מדבר, או אינו אלא בשוין ובשאין שוין, אמרת: מה דרך המזיקין נשברין או מפסידין?
הוי וכו' אף הנזקין נוטלין נזקן או יותר על נזקן?
הוי אומר: ולא יותר על נזקן.
רבי עקיבא אומר:
נאמר חציה בחי ונאמר חציה במת, הא בשוין הכתוב מדבר.
וגם את המת יחצון -
מכאן אמרו:
שור שוה מנה שנגח שור שוה מנה, או שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים - נוטל חציו. שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים - נוטל כולו.
שור שוה מאתים שנגח שור שוה מנה - נוטל רביע.
א"ר מאיר:
על זה נאמר: ומכרו את השור החי.
א"ל רבי עקיבא:
קרא את כל המקרא הזה: וגם את המת יחצון – ואיזה?
זה שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, והנבלה שוה מנה, מוכרין את החי ואתהמת חולקין בשוה ובעל הנבלה מטפל בנבלתו, לכך נאמר: וגם את המת יחצון.
תנו רבנן:
שור של הדיוט שנגח שור של הקדש ושור של הקדש שנגה שור של הדיוט – פטור, שנאמר: את שור רעהו - ולא את שור של הדיוט.
ר' שמעון בן מנסיא אומר:
שור של הקדש שנגח שור של הדיוט – פטור, שנאמר: את שור רעהו - ולא את שרו של הדיוט.
ושור של הדיוט שנגח שור של הקדש, בין תם בין מועד משלם נזק שלם.
אמרי: מאי קסבר רבי שמעון בן מנסיא?
אי רעהו דווקא דהדיוט, כי נגח דהקדש אמאי חייב?
ואי רעהו לאו דווקא, דהקדש נמי כי נגח דהדיוט ליחייב.
וכי תימא: לעולם קסבר רעהו דווקא, ומיהו דהדיוט כי נגח דהקדש היינו טעמא דמחייב משום דקא מייתי ליה מקל וחומר דהדיוט:
ומה הדיוט שנגח של הדיוט חייב, כי נגח דהקדש לא כל שכן דמחייב?
דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה להלן תם חצי נזק, הכא נמי חצי נזק.
אלא אמר ריש לקיש:
הכל היו בכלל נזק שלם, כשפרט לך הכתוב רעהו גבי תם, רעהו הוא דתם משלם מצי נזק, הא דהקדש תם נמי משלם נזק שלם, דאם כן נכתביה רחמנא לרעהו גבי מועד.
ומכרו את השור שהחי וחצו את כספו -
אתמר: פלגא נזקא,
רב פפא אמר:
פלגא נזקא ממונא.
רב הונא בריה דרב יהושע אמר:
קנסא.
רב פפא אמר:
ממונא - קא סבר סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי, ובדין הוא דלשלם כולי' ורחמנא הוא דחס עילוויה משום דאכתי לא אייעד תוריה.
ורב הונא בריה דרב יהושע אמר:
פלגא נזקא קנסא - קסבר סתם שוורים בחזקת שימור קיימי, ובדין הוא דלא לישלם כלל ורחנא הוא דקנסיה, כי היכי דלינטריה לתוריה וכו'. והלכתא פלגא נזקא קנסא. תיובתא והלכתא?
טעמא מאי איתותב?
משום דלא קתני כו' לא פסיקא ליה, כיון דאיכא חצי מזק צרורות דהלכתא גמירילה דממונא הוא לא פסיק ולא קתני לה. השתא דאמרת פלגא נזקא קנסא, האי כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכל תרנגולי - משונה הוא ולא מגבינן ליה בבבל.
והני מילי רברבי, אבל זוטרי אורחיה הוא. ואי תפס לא מפקינן מניה, ואי אזמניה ניהליה לארץ ישראל מזמינן ליה, ואי לא אזיל משמתינן ליה. בין כך ובין כך משמתינן ליה דלסלק הזיקיה מדרבי נתן.
דתניא רבי נתן אומר:
מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו?
תלמוד לומר: ולא תשים דמים בביתך.
תנו רבנן:
שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, והנבלה שורה ג' זוז, זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת, וזהו שור האמור בתורה, דברי רבי יהודה.
רבי מאיר אומר:
אי זה שור האמור בתורה, אלא איזה שור האמור בתורה?
שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום, על זה נאמר: ומכרו את השור החי וחצו את כספו. אלא מה אני מקיים וגם את המת יחצון?
פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי.
מכדי בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה האי קכ"ה שקיל והאי קכ"ה שקיל, מאי בינייהו?
שבח נבלה איכא בינייהו.
רבי מאיר סבר: שבח נבלה דניזק הוי,
ורבי יהודה סבר: חולקין.
והיינו דקשיא ליה לרבי יהודה: השתא דאמרת חס רחמנא עליה דמזיק דשקיל נמי משבחא, יכול שור שוה חמש סלעים שנגח שור שוה מנה, והנבלה יפה חמישים זוז, זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת.
אמרת: וכי היכן מצינו מזיק נשכר שזה נשכר?
ואומר: שלם ישלם - בעלים משלמים ואין בעלים נוטלין!
מאי ואומר הכי קאמר: וכי תימא: הני מילי היכא דאית ליה פסידא לניזק, אבל היכא דלית ליה פסידא לניזק, כגון שור שוה חמש סלעים שנגח שור שוה חמש סלעים והנבלה יפה שלשים זוז, שקיל נמי בשבחה?
תלמוד לומר: שלם ישלם - בעלים משלמים, ואין בעלים נוטלין.
א"ל רב תחליפא לרבא:
אם כן מצינו לרבי יהודה תם משלם יותר מחצי נזק, והתורה אמרה: ומכרו את השור החי וחצו את כספו?
אית ליה לרבי יהודה פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי.
מנא ליה?
מוגם את המת יחצון, והא אפקיה רבי יהודה לזה נוטל חצי המת וחצי החי וכו',
א"כ לכתוב רחמנא ואת המת למאי וגם?
שמע מינה תרתי.
ותהא שן ורגל חייבת ברשות הרבים מקל וחומר:
ומה קרן שברשות הניזק אינו משלם אלא חצי נזק ברשות הרבים חייבת בחצי נזק, שן ורגל שברשות הניזק משלם נזק שלם אינו דין שברשות הרבים חייבת בחצי נזק?
אמר קרא: ובער בשדה אחר - ולא ברשות הרבים.
מידי כולי נזקא קאמרינן?
פלגא נזקא קאמרינן!
אמר קרא: וחצו את כספו - כספו של זה ולא כספו של אחר.
ולא תהא קרן חייבת כלל ברשות הרבים מקל וחומר:
ומה שן ורגל שברשות הניזק משלם נזק שלם ברשות הרבים פטור, קרן שברשות הניזק אינו משלם אלא חצי נזק אינו דין שברשות הרבים פטור?
אמר קרא: וגם את המת יחצון - אין חצי נזק חלוק לא ברשות הרבים ולא ברשות היחיד.
והמת יהיה לו -
תנו רבנן:
תשלומי נזק מלמד, שהבעלים מטפלין בנבלה.
מנא הני מילי?
אמר רבי אמי:
אמר קרא: מכה בהמה ישלמנה אל תקרי יְשַׁלְּמֶנָּהּ אלא יַשְׁלִימֶנָּה.
רב כהנא אמר:
מהכא: אם טרף יטרף יביאהו עד הטרפה לא ישלם [עד וטרפה ישלם] טרפה עצמה [לא] ישלם.
חזקיה אמר:
מהכא: והמת יהיה לו - לניזק.
או אינו אלא למזיק?
אמרת: לא כן היה, דאי סלקא דעתך נבלה דמזיק הויא לכתוב, רחמנא שור תחת השור ולשתוק, והמת יהיה לו למה לי?
שמע מינה לניזק.
וצריכא, דאי כתב קרא: מכה בהמה ישלמנה - משום דלא שכיחא, אבל טרפה דשכיחא אימא לא.
ואי אשמועינן טרפה דממילא, אבל מכה בהמה דבירים אימא לא.
ואי אשמיעינין הני תרתי, הא משום דלא שכיחא והא משום דממילא, אבל המת יהיה לו דשכיחא ובידים אימא לא.
ואי אשמועינן והמת יהיה לו משום דממונא קא מזיק, אבל הנך דבגופא קא מזיק אימא לא, צריכא.
אמר ליה רב כהנא לרבה:
טעמא דכתב רחמנא: והמת יהיה לו הא לאו הכי הוה אמינא דמזיק הויא, השתא אית ליה לדידיה יהיב ליה, דאמר מר: ישיב לרבות שוה כסף, דידיה מבעיא?
לא צריכא אלא לפחת נבלה.
אף הטובח והמוכר היו בכלל, שנאמר: אם ימצא הגנב, והרי הכתוב מוציאו מכללו להמחמיר עליו שישלם תשלומי ארבעה וחמישה לכך נאמרה הפרשה.
כי יגנוב איש שור או שה -
לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.
וטבחו -
אין לי אלא טובח, מוכר מנין?
תלמוד לומר: ומכרו.
עד שלא יאמר יש לי בדין:
אם הטובח חייב מוכר לא יהא חייב?!
אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר: ומכרו - ללמדך שאין עונשין מן הדין.
דבר אחר:
הקשי טובח למוכר ומוכר לטובח:
מה מכירה חוץ לרשותו,
אף טביחה חוץ לרשותו.
מה מכירה מותרת באכילה,
אף טביחה מותרת באכילה.
מה מכירה מותרת בהנאה,
אף טביחה מותרת בהנאה.
מה טביחה כולה,
אף מכירה כולה.
מה טביחה שאינה יכולה לחזור,
אף מכירה שאינה יכולה לחזור.
דבר אחר:
כי יגנוב איש -
אף המוקדשין היו בכלל, שאם גנבן ושחטן בחוץ משלם ארבעה וחמישה והרי הכתוב מוציאן מכללן להחמיר עליהן לזוקקן להכרת.
יכול שיהו חייבין בתשלומין?
והדין נותן:
ומה אם חייב על כרת חמור לא יהו חייבין בתשלומין הקלין?
תלמוד לומר: זה הדבר אשר ציווה ה' - מכלל כרת יצאו ולא מכלל תשלומין.
חמישה בקר ישלם -
ארבעה והוא.
ארבעה צאן -
שלושה והוא.
היה ר' מאיר אומר:
בוא וראה כמה חביבה מלאכה לפני מי שאמר והיה העולם, שור לפי שיש לו מלאכה ישלם חמישה, ושה שאין לו מלאכה ישלם ארבע.
רבי יוחנן בן זכאי אומר:
חס המקום על כבודן של בריות, שור שהוא הולך ברגליו ישלם חמישה, שה לפי שטוענו ישלם ארבע.
רבי עקיבא אומר:
תחת השור תחת השה -
להוציא את החיה.
שהיה בדין:
הואיל ובהמה בתשלומין וחיה בתשלומין, אם למדת על בהמה שהוא משלם תשלומי ארבעה וחמשה, אף החיה משלם תשלומי ארבעה וחמשה!
לא, אם אמרת בבהמה שהיא קרבה על גבי המזבח לפיכך ישלם תשלומי ארבעה וחמשה, תאמר בחיה שאין קרבה על גבי המזבח לפיכך לא ישלם תשלומי ארבעה וחמישה.
הרי בעלת מום תוכיח שאין קרבה על גבי המזבח והוא משלם תשלומי ארבעה וחמשה, היא תוכיח על החיה שאף על פי שאינה קרבה על גבי המזבח ישלם תשלומי ארבעה וחמישה.
לא, אם אמרת בבעלת מום שמינה קרבה על גבי המזבח לפיכך ישלם תשלומין ארבעה וחמישה, תאמר בחיה שאין מינה קרבה על גבי המזבח לפיכך לא ישלם ארבעה וחמשה?
תלמוד לומר: תחת השור תחת השה - להוציא את החיה.
מדת תשלומי ארבעה וחמשה אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד.
אמר קרא: שור או שה שני פעמים, שור ושה אין, מידי אחרינא לא.
אמרי: הי מיותר?
אילימא שור ושה דסיפא דנכתוב רחמנא: כי יגנוב איששור או שה וטבחו או מכרו וחמשה בקר ישלם תחתיו וארבע צאן ישלם תחתיו, אי כתב רחמנא הכי הוה אמינא בעי שלומי תשעה לכל חד וחד.
וכי תימא תחתיו אייתורי מייתר, מיבעיא ליה לדרשא אחרינא.
דתניא: יכול גנב שור שוה מנה ישלם תחתיו חמישה נגידים?
תלמוד לומר: תחתיו כתחתיו.
אלא שור ושה דרישא מייתר, דנכתוב רחמנא: כי יגנוב איש וטבחו ומכרו חמישה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה.
אי כתב רחמנא הכי, הוה אמינא עד דגניב להו לתרי וטבח חד ומזבן חד?
או מכרו – כתיב, לחודיה משמע.
ואימא עד דגניב להו לתרי וטבח חד ומשייר חד או מזבן חד ומשייר חד?
אלא שור דסיפא ושה דרישא מייתר, דנכתוב רחמנא: כי יגנוב איש שור וטבחו או מכרו חמישה בקר ישלם תחתיו וארבע צאן תחת השה.
שור דסיפא ושה דרישא למה לי?
שמע מינה שור ושה אין, מידי אחרינא לא?
תניא: אמר רבי עקיבא:
מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה?
מפני שנשתרש בחטא.
רבא אמר:
מפני ששנה בחטא.
וטבחו או מכרו -
מה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה שאינה חוזרת, פרט לשהקנה לו לשלשים יום.
תניא:
גנב וטבח בשבת, גנב וטבח לעבודת אלילים, גנב וטבח שור הנסקל - משלם תשלומי ארבעה וחמשה, דברי ר' מאיר.
וחכמים:
פוטרין.
ומוקי לה בטובח על ידי אחר. וכי זה חוטא וזה מתחייב?
שאני הכא דאמר קרא: וטבחו או מכרו - מה מכירה על ידי אחר אף טביחה על ידי אחר.
דבי ר' ישמעאל תנא:
או - לרבות את השליח.
דבי חזקיה תנא:
תחת - לרבות את השליח.
מי איכא מידי דאלו עביד הוא לא מחייב ועביד שליח מחייב. התם לאו משום דלא מחייב הוא, אלא משום דקם ליה בדרכה מניה. אי בטובח על ידי אחר מאי טעמא דרבנן דפטרי?
מאן חכמים?
רבי שמעון היא דאמר:
שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה. בעא מניה רבא מרב נחמן:
גנב שור שני שותפין וטבחו והודה לאחד מהן מהו?
חמישה בקר - אמר רחמנא ולא חמישה חצאי בקר, או דילמא חמישה בקר ואפילו חמישה חצאי בקר? וכו'.
אמר ליה: חמישה בקר אמר רחמנא ואפילו חמישה חצאי בקר, והאי דלא אמרי לך באורתא, דלא אכלי בשרא דתורא.
תנו רבנן:
מכרה חוץ מידה חוץ מרגלה חוץ מקרנה חוץ מגיזותיה, אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה.
רבי אומר:
דבר המעכב בשחיטה אינו משים ארבעה וחמישה, דבר שאינו מעכב בשחיטה משלם ארבעה וחמישה.
ר"ש בן אלעזר אומר:
מכרה חוץ מקרנה אינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה, חוץ מגיזותיה משלם תשלומי ארבעה וחמישה.
תניא אידך, רבי שמעון בן אלעזר אומר:
מכרה חוץ מידה חוץ מרגלה אינו משלם, חוץ מקרנה חוץ מגיזותיה משלם.
במאי קמיפלגי?
תנא קמא סבר:
וטבחו - כולו בעינן, ומכרו - כולו בעינן.
ורבי סבר:
וטבחו - מידי דהוי בטביחה, לאפוקי מאי דלא הוי בטביחה.
ומכרו - דומיא דטבחו.
ור"ש בן אלעזר סבר:
קרנה דלאו למיגז קיימא הוי שיור ואינו משלם, גיזה דלמיגז קאי לא הוי שיור ומשלם, ותרי תנאי אליבא דר"ש בן אלעזר.
אמר ר' מאיר:
בוא וראה כמה גדול כחה של מלאכה וכו'.
מעילה וטביחה ומכירה שני כתובין דבאין כאחד ואין מלמדין.
מעילה - דילפי חטא חטא מתרומה,
מה תרומה משוי שליח,
אף מעילה משוי שליח.
דתנן: שליח שעשה שליחותו - בעל הבית מעל.
טביחה ומכירה דכתיב: וטבחו או מכרו - מה מכירה על ידי אחר אף טביחה על ידי אחר.
ילקוט שמעוני, שמות פרק כא – חלק שלישי ואחרון
סימן שלט
כויה תחת כויה
-תניא: רבי אומר:
כויה נאמר תחלה.
בן עזאי אומר:
חבורה נאמרה תחלה.
במאי קא מיפלגי?
רבי סבר:
כויה דאית בה חבורה משמע, כתב רחמנא חבורה לגלויי עלה דכויה דלית בה חבורה הוא.
בן עזאי אומר:
חבורה נאמרה תחלה, כויה דלית בה חבורה משמע, כתב [רחמנא חבורה] לגלויי עלה דכויה, דאית בה חבורה אין, אי לא לא, ואמסקנא קיימי. אי נמי דכולי עלמא כויה בין אית בה חבורה בין לית בה חבורה משמע, והכא בכלל ופרט המרוחקים זה מזה קמיפלגי,
דרבי סבר: כלל ופרט המרוחקים זה מזה אין דנין אותו בכלל ופרט וכו'.
וכי תימא חבורה חבורה לרבי למה לי?
לדמים יתרים.
ובן עזאי סבר: כלל ופרט המרוחקים זה מזה דנין אותו בכלל ופרט.
פצע תחת פצע -
(כתוב ברמז של"ג).
כויה תחת כויה -
אם תאמר שפצעו והוציא דמו, והלא כבר נאמר: פצע תחת פצע.
ואם תאמר שעשה בו חבורה, והלא כבר נאמר חבורה תחת חבורה.
ומה תלמוד לומר: כויה תחת כויה?
אלא כוואו על כף רגלו ולא רשם בו, טענו אבנים וצערו, הטיל עליו שלג וצנן על ראשו וצערו - הרי זה נותן לו דמי צערו, אבל אם היה מרוכך ומעודן ומפונק כל שכן צערו מכופל, זהו צער האמור בתורה: כויה תחת כויה.
וכי יכה איש את עין עבדו וגו' -
למה נאמרה פרשה זו?
לפי שהוא אומר: והתנחלתם אותם וגו', שומע אני אפילו הפיל את שִׁנוֹ וסימא את עינו?
תלמוד לומר: וכי יכה איש את עין עבדו וגו'.
ואם שן עבדו וגו' - והרי הכתוב מוציא עבד כנעני מכלל להקל עליו, שהוא יוצא בראשי אברים, לכך נאמר פרשה זו.
וכי יכה איש את עין עבדו -
אין לי אלא איש, אשה מנין?
היה רבי ישמעאל אומר: וכו'
ר' יאשיה אומר: וכו'.
ר' יונתן אומר: אינו צריך וכו'.
ר' אליעזר אומר:
בכנעני הכתוב מדבר.
או אינו אלא בעברי?
תלמוד לומר: מהם תקנו עבד ואמה.
את עין עבדו -
שומע אני אפילו העלה חוורוד?
תלמוד לומר: ושחתה, לא אמרתי אלא מכה שיש בה כדי השחתה.
מכאן אמרו:
טפח על עינו וסמהו, על אזנו וחרשו, הרי זה יוצא בן חורין. כנגד עינו ואינו רואה, כנגד אזנו ואינו שומע, הרי זה אינו יוצא בן חורין, דברי רבי חנינא בן גמליאל, שנאמר: וכי יכה איש - עד שיעשה מעשה.
הפיל שני שניו כאחד, וסימא שתי עניו כאחת, הרי זה יוצא בן חורין ואינו נוטל כלום, תלמוד לומר: עין תחת עין שן תחת שן, זו אחר זו - יוצא על הראשונה ונוטל נזקי שניה, תלמוד לומר: תחת עינו תחת שנו.
תנא:
כי שן ועין, מה שן ועין מומין שבגלוי ואינן חוזרין, אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין.
ואימא ניהוי שן ועין כשני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין?
צריכי. דאי כתב רחמנא שן הוה אמינא אפילו שן דחלב, כתב רחמנא עין. ואי כתב רחמנא עין הוה אמינא מה עין שנבראת עמו אף כל שנברא עמו, אבל שן לא צריכא.
ואימא כי יכה כלל, שן ועין פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט.
שן ועין אין מידי אחרינא לא?
לחפשי ישלחנו - חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט.
מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרין וכו'.
ואימא מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינו חוזר אף כל וכו'
אלמה תניא: תלש בזקנו ודלדל בו עצם, עבד יוצא בו לחירות?
לחפשי ישלחנו - רבויא הוא.
אי רבויא הוא, אפילו הכהו על ידו וצמתה וסופרה לחזור.
אלמה תניא: הכהו על ידו וצמתה וסופו לחזור אין עבד יוצא בה לחירות?
אם כן שן ועין מאי אהני ליה.
תנו רבנן:
בכולן עבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שחרור, דברי רבי שמעון.
רבי מאיר אומר:
אינו צריך.
רבי אליעזר אומר:
צריך.
רבי טרפון אומר:
אינו צריך.
המכריעין לפני חכמים אומרים:
נראין דברי רבי טרפון בשן ועין שהתורה זכתה לו.
ודברי רבי עקיבא בשאר אברים, הואיל ומדרש חכמים הוא.
מאי טעמא דרבי שמעון?
יליף שלוח שלוח מאשה.
מה אשה בשטר
אף עבד נמי בשטר.
ורבי מאיר, אי כתב ישלחנו חופשי לבסוף כדקאמרת השתא, דכתיב: לחפשי ישלחנו - הוה ליה חופשי מעיקרא.
תנו רבנן:
הרי שהיה רבו רופא ואמר ליה: כחול לי עיני וסימאה, חתור לי שני והפילו, שיחק באדון ויוצא לחירות.
ר' שמעון בן גמליאל אומר:
ושחתה- עד שיכוין לשחתה.
ורבנן: האי ושחתה מאי עבדי ליה?
מיבעיא ליה לכדתניא: רבי אלעזר אומר:
הושיט ידו למעי שפחתו וסומא עובר שבמעיה פטור, דאמר קרא ושחתה - עד שיכוין לשחתה וכו'. ואידך ושחת ושחתה לא דריש.
אמר רב ששת:
הרי שהיתה עינו סמויה וחטטה, עבד יוצא בה לחירות.
מאי טעמא?
מחוסר אבר הוא.
ותנא תונא: תמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעופות.
יכול אפילו יבש גפה, נקטעה רגלה, נחטטה עינה?
תלמוד לומר: מן העוף - ולא כל העוף.
תנו רבנן:
כ"ד אברים באדם, כולם אין מטמאן משום מחיה, ואלו הן:
ראשי אצבעות ידים ורגלים,
וראשי אוזנים,
וראש החוטם,
וראש הגויה,
וראשי דדים שבאשה.
ר' יהודה אומר:
אף באיש.
ותני עלה: וכולן עבד יוצא בהן לחירות.
בן עזאי אומר:
אף הלשון.
רבי אומר:
אף הסירוס. סירוס דמאי?
אילימא סירוס דגיד היינו גויה, אלא דביצים.
אימא סימא את עינו ניפוק בעינו סימא את עינו והפיל את שנו ניפוק בעינו ובשנו?
א"ל אביי:
אמר קרא: תחת עינו ולא תחת שנו ועינו, תחת שנו ולא תחת עינו ושנו.
מה טעם העבד יוצא בשן ועין?
משום דכתיב: וירא חם אבי כנען ויגד וגו'.
לחפשי ישלחנו -
שומע אני יכתוב לו גט שחרור?
תלמוד לומר: תחת עינו.
ר' אליעזר אומר:
נאמר כאן שלוח וכו'.
אין לי אלא שיכול להשתלח, שאינו יכול להשתלח מנין?
תלמוד לומר: לחפשי ישלחנו תחת עינו - מכל מקום.
ר' ישמעאל אומר:
הואיל ואמרה תורה במשלח ואמרה במשתלח, אם למדת על משלח שאינו משלח אלא מי שהוא גדול, יכול אף המשתלח לא יהא משתלח אלא מי שהוא גדול?
תלמוד לומר: לחפשי ישלחנו תחת עינו - מכל מקום.
ר' ישמעאל אומר:
עבד כנעני אין לו פדיון לעולם, ואינו יוצא אלא לרצון רבו, שנאמר: והתנחלתם אותם.
לפי דרכנו למדנו שעבד כנעני כשדה אחוזה לעולם, אבל אם היו רודהו והפיל את שנו וסימא את עינו או אחד מכל ראשי האברים הגלוים, הרי זה קונה עצמו ביסורין.
והרי דברים קל וחומר: ומה אם מידי בשר ודם אדם קונה עצמו ביסורין, קל וחומר מידי שמים!
וכן הוא אומר: יסור יסרני יה ולמות לא נתנני.
ואומר: אשר הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו, קל וחומר משן ועין.
ומה שן ועין שהוא אחד מאבריו של אדם עבד יוצא בהן לחירות, יסורין שממרקין כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה!
והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש:
נאמר ברית במלח,
ונאמר ברית ביסורין,
מה ברית האמור במלח - ממתקת הקרבן,
אף ברית האמור ביסורין - ממרקין כל גופו של אדם.
כי יגח שור -
תנו רבנן:
כי יגח שור איש -
אין נגיחה אלא בקרן.
וכן הוא אומר: ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח את ארם. ואומר: בכור שורו הדר לו וקרני ראם וגו'.
מאי ואומר?
וכי תימא דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן, תא שמע: בכור שורו הדר לו. והאי מילף הוא, גלוי מלתא בעלמא הוא דנגיחה בקרן הוא?
אלא מהו דתימא כי פליג רחמנא בין תמה למועדת הני מילי בתלושה, אבל במחוברת אימא כולה מועדת היא. תא שמע: בכור שורו הדר לו.
תולדה דקרן מאי היא?
נגיפה, נשיכה, רביצה, בעיטה.
מאי שנא נגיחה דקרא ליה אב דכתיב: וכי יגח, נגיפה נמי כתיב כי יגוף. ההיא נגיפה נגיחה היא, דתניא: וכי יגוף - פתח הכתוב בנגיפה וסיים בנגיחה, לומר לך, זו היא נגיחה זו היא נגיפה.
מה שנא גבי אדם דכתיב: כי יגח.
ומאי שנא גבי בהמה דכתיב כי יגוף?
אדם דאית ליה מזלא כתיב: כי יגח,
בהמה דלית לה מזלא כתיב: כי יגוף,
ומלתא אגב אורחא קא משמע לן, דמועד לאדם מועד לבהמה,
מועד לבהמה לא הוי מועד לאדם.
תנו רבנן:
שור שור - שבעה.
להביא שור האשה,
שור היתומין,
שור האפוטרופין,
שור המדבר,
שור ההקדש,
שור הגר שמת, ואין לו יורשין חייבין מיתה.
ר' יהודה אומר:
שור המדבר, שור הקדש, שור הגר שמת ואין לו יורשין פטור, לפי שאין להן בעלים, יתר על כן אמר רבי יהודה:
אפילו נגח ולבסוף הפקיר – פטור, שנאמר: והועד בבעליו והמית עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחת.
תנו רבנן:
ממשמע שנאמר: סקול יסקל השור - איני יודע שנבלה היא ונבלה אסורה באכילה?
מה תלמוד לומר: לא יאכל את בשרו?
מגיד לך הכתוב, שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה.
אין לי אלא באכילה, בהנאה מנין?
תלמוד לומר: ובעל השור נקי.
מאי משמע?
שמעון בן זומא אומר:
כאדם שאומר לחברו יצא פלוני נקי מנכסיו, ואין לו בהן הנאה של כלום.
ואימא היכא דשחטיה לאחר שנגמר דינו שרי באכילה, והאי לא יאכל היכא דסקליה מסקל דאסור בהנאה.
כדרבי אבהו אמר רבי אלעזר:
כל מקום שנאמר: לא יאכל, לא תאכל, לא תאכלו - אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה לגר בנתינה ולנכרי במכירה?
אמרי הני מילי היכא דנפיק איסור אכילה ואיסור הנאה מחד קרא, אבל הכא דאיסור אכילה מסקול יסקל, נפקא ליה אי סלקא דעתך האי לא יאכל לאיסור הנאה הוא, נכתוב רחמנא לא יהנה, אי נמי לא יאכל, את בשרו למה לי?
אף על גב דעבד כעין בשר דשחטיה אסור.
אמר רב:
המקדש בפרש שור הנסקל - מקודשת.
בפרש עגלי עובדת אלילים - אינה מקודשת.
אי תימא קרא אי תימא סברא: עגלי עבודת אלילים נייח ליה בניפחיה. גבי שור הנסקל לא ניחא ליה בניפחיה.
אי תימא קרא: הכא כתיב: ולא ידבק בידך מאומה מן החרם.
התם כתיב: לא יאכל את בשרו - בשרו אסור פרשו מותר.
לא יאכל -
אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. ואצטריך בעל השור נקי סלקא דעתך אמינא לא יאכל את בשרו - כתיב בשרו אין אבל עורו לא. ולהנך תנאי דמפקי ליה לבעל השור לדרשה אחרינא לחצי כופר ולדמי ולדות, הנאת עורו מנא להו. נפקא להו מאת בשרו - את הטפל לבשרו.
ואידך את לא דריש.
כדתניא שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתין וכו'.
תנו רבנן:
ובעל השור נקי -
רבי אליעזר אומר:
נקי - מחצי כופר.
אמר ליה רבי עקיבא:
והלא הוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו, הביאהו לבית דין וישלם לך.
אמר ליה: עקיבא, כך אני בעיניך שדיני בזה שחייב מיתה?
אין דיני אלא כשהמית האדם על פי עד אחר או על פי הבעלים.
על פי בעלים מודה בקנס הוא ופטור?
קסבר כופרא כפרה.
תניא אידך: אמר ליה רבי אליעזר:
עקיבא, כך אני בעיניך שדיני בזה שחייב מיתה?
אין דיני אלא במתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, לנפלים והרג את בן קיימא.
תניא אידך ובעל השור נקי –
רבי יוסי הגלילי אומר:
נקי - מדמי ולדות.
אמר ליה רבי עקיבא:
הרי הוא אומר: וכי ינצו אנשים אנשים ולא שוורים, שפיר קאמר רבי עקיבא?
אמר רב אדא בא אהבה:
אצטריך סלקא דעתך אמינא אנשים כי נתכוונו זה לזה אף על גב דיש אסון באשה יענשו, הא נתכוונו לאשה גופה, לא יענשו ולא שוורים דאפילו נתכוונו לאשה נמי יענשו, כתב רחמנא: ובעל השור נקי - דפטירי.
תניא אידך:
ובעל השור נקי –
רבי עקיבא אומר:
נקי - מדמי עבד.
ונימא ר' עקיבא לנפשיה. והלא הוא עצמו אין משתלם אלא מגופו, הביאהו לבית דין וישלם לך?
אמר רבא:
אצטריך, סלקא דעתך אמינא, הואיל ומחמיר אני בעבד יותר מבן חורין, שבן חורין יפה סלע נותן סלע ועבד יפה סלע נותן שלשים, משתלם נמי מן העליה, כתב רחמנא: ובעל השור נקי דפטור.
וכי יגח שור את איש -
אף השור היה בכלל, שנאמר: (והמית איש או אשה) [מכה איש ומת], והרי הכתוב מוציאו מכללו להחמיר עליו שיהא בסקילה, לכך נאמר פרשה זו.
וכי יגח שור -
אין לי אלא שור, מנין לעשות כל בהמה כשור?
הרי אני דן: נאמר כאן שור,
ונאמר להלן שור,
מה שור האמור בסיני עשה דין כל בהמה כשור,
אף שור שנאמר כאן, דין הוא שנעשה את הבהמה כשור!
ומנין לעשות כל המיתות כנגיחה?
הרי אני דן: הואיל ומועד בסקילה ותם בסקילה, אם למדת על מועד שעשה בו כל המיתות כנגיחה אף התם נעשה בו כל המתות כנגיחה.
לא, אם אמרת במועד שהוא משלם את הכופר, תאמר בתם שאינו משלם את הכופר!
תלמוד לומר: איש או אשה, שאין תלמוד לומר אלא להקיש ולדון גזרה שוה:
מה להלן עשה בו כל המיתות כנגיחה, אף כאן דין הוא שנעשה בהן כל המיתות כנגיחה.
ומנין לעשות קטנים כגדולים?
הרי אני דן: הואיל ומועד בסקילה ותם בסקילה, אם למדת על מועד שעשה בו קטנים כגדולים אף תם נעשה בו קטנים כגדולים.
לא, אם אמרת במועד שכן משלם את הכופר וכו' תלמוד לומר: או בן יגח - שאין תלמוד לומר, אלא מופנה להקיש לדון גזרה שוה:
נאמר כאן יגח,
ונאמר להלן יגח,
מה להלן עשה קטנים וכו'.
רבי שמעון בן יוחאי אומר:
למה נאמר, עד שלא יאמר יש לי בדין:
מה אם במקום שלא עשה בו קטנים כגדולים בהורגין, עשה קטנים כגדולים בנהרגין. וכאן שעשה קטנים כגדולים בהורגין אינו דין שנעשה קטנים כגדולים בנהרגין?
לא, אם אמרת להלן שעשה את שאינו מתכוין כמתכוין בנזיקין, לפיכך עשה קטנים כגדולים בנהרגין, תאמר כאן שלא עשה את [שאינו מתכוין כמתכוין] בנזיקין, לפיכך לא עשה בו קטנים כגדולים בנהרגין?
תלמוד לומר: יגח לגזרה שוה וכו'.
לא יאכל את בשרו -
אין לי אלא איסור אכילה.
מנין שהוא אסור בהנאה?
אמרת קל וחומר: ומה אם עגלה ערופה שהיא מכפרת על שפיכות דמים הרי היא אסורה בהנאה, שור הנסקל שהוא שופך דמים דין הוא שיהא אסור בהנאה!
או חלוף הדברים: אם שור הנסקל שהוא שופך דמים הרי הוא מותר בהנאה, עגלה ערופה שהיא מכפרת על שפיכות דמים אינו דין שתהא מותרת בהנאה?
תלמוד לומר: וערפו שם את העגלה, דנתי וחלפתי ובטל החלוף זכיתי לדון כבתחלה וכו',
ר' יצחק אומר:
אינו צריך, ומה אם עגלה ערופה שאינה מטמאה את הארץ ולא מסלקת את השכינה, הרי היא אסורה בהנאה, שור הנסקל שהוא מטמא את הארץ ומסלק את השכינה, דין הוא שיהא אסור בהנאה!
רבי אומר:
ומה אם פרים הנשרפין שאין באין אלא לכפרה לעולם, אסורין בהנאה, שור הנסקל שאינו בא לכפר לעולם, דין הוא שיהא אסור בהנאה!
אין לי אלא בשרו, עורו מנין?
היה רבי ישמאעל אומר:
אמרת קל וחומר: ומה אם חטאת שבשרה מותר בשחיטתה עורה אסור במיתתה, שור הנסקל שבשרו אסור בשחיטתו דין הוא שיהא עורו אסור בשחיטתו!
נבלה תוכיח שעורה מותר במיתתה, היא תוכיח על שור הנסקל, שאף על פי שבשרו אסור בשחיטה, דין הוא שיהא עורו מותר במיתתו.
אמר אחד מתלמידי רבי ישמעאל:
לא, אם אמרת בנבלה שהיא מותרת בהנאה לפיכך עורה מותרת במיתה, תאמר בשור הנסקל שהוא אסור בהנאה לפיכך יהא עורו אסור (בהנאה) [במיתתו].
לא יאכל את בשרו -
למה נאמר?
להביא דמו וחלבו ועורו.
ובעל השור נקי -
ר' יהודה בן בתירה אומר:
נקי בידי שמים.
שהיה בדין: הואיל ומועד בסקילה ותם בסקילה, אם למדת על מועד אף על פי שיצאו בעליו מידי בית דין של בשר ודם, לא יצאו בעלים מידי בית דין של שמים, אף התם כן?!
תלמוד לומר: ובעל השור נקי - נקי מידי שמים.
ר' שמעון בן עזאי אומר:
נקי - מחצי נזק.
שהיה בדין: הואיל ושור שהמית את השור בתשלומין, ושור שהמית את האדם בתשלומין, מה להלן מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק, אף כאן משלם חצי נזק?
תלמוד לומר: ובעל השור נקי.
רבן גמליאל אומר:
נקי - מדמי עבד.
רבי עקיבא אומר:
נקי - מדמי ולדות וכו'.
ואם שור נגח הוא מתמול שלשום -
איזהו מועד?
כל שהעידו בו ג' ימים.
ותם, שחזר בו ג' ימים, דברי רבי יהודה.
רבי מאיר אומר:
מועד שהעידו בו ג' ימים.
ותם שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח.
מאי טעמא דרבי יהודה?
אמר אביי:
תמול חד מתמול תרי שלשום תלתא.
ולא ישמרנו בעליו -
אתא לנגיחה רביעית.
רבא אמר:
תמול ומתמול חד הוא, והכי קאמר: אם מתמול שלשום הוא ולא ישמרנו האידנא, חייב.
ורבי מאיר מאי טעמא?
דתניא: אמר רבי מאיר:
קל וחומר: אם ריחק נגיחותיו חייב, קירב נגיחותיו לא כל שכן.
א"ל רבא:
(ראיה) [זבה] תוכיח, ריחקה ראיותיה טמאה, קירבה ראיותיה טהורה.
א"ל: הרי הוא אומר: וזאת תהיה טמאתו בזובו גזרת הכתוב היא ולא ילפינן מינה.
אמר רב נחמן א"ר אדא בר אהבה:
הלכה כרבי יהודה, שהרי רבי יוסי מודה לו, ורבי יוסי נמוקו עמו.
דתניא: איזהו מועד?
כל שהעידו בו ג' ימים.
תם שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח, כרבי יוסי.
רבי שמעון אומר:
מועד שהעידו בו ג' פעמים ולא אמרו ג' ימים אלא לענין חזרה בלבד.
ואם שור נגח הוא -
בא הכתוב לחלוק בין שור תם למועד.
חמישה דברים בין שור תם למועד:
מועד צריך עדים,
ותם אינו צריך עדים.
מועד משלם את הכופר,
ותם פטור מן הכופר.
מועד משלם שלשים שקלים,
ותם אינו משלם שלשים שקלים.
מועד משלם נזק שלם,
ותם משלם חצי נזק.
מועד משלם מן העליה,
ותם משלם מגנפו.
[מתמול שלשום] והועד בבעליו -
מגיד שאינו חייב עד שהתרו בו שלושה ימים.
סימן שמ
והועד בבעליו
-אמרה תורה: יבא בעל השור ויעמוד על שורו.
עבדיה דינאי מלכא קטל נפשא.
א"ל שמעון בן שטח: תנו עיניכם בו ונדוננו.
שלח ליה: עבדך קטל נפשא. שדריה להן.
שלחו ליה: תא את נמי להכא, והועד בבעליו אמרה תורה: יבא בעל השור ויעמוד על שורו. אתה ויתיב.
א"ל שמעון בן שטח: ינאי המלך, עמוד על רגליך ויעידו בך. ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם, שנאמר: ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'.
אמר ליה: לא כשתאמר אתה אלא כשיאמרו חבריך, נפנה לימינו כבשו פניהם בקרקע, לשמאלו כבשו פניהם בקרקע.
א"ל: בעלי מחשבות אתם, יבא בעל מחשבות ויפרע מכם.
בא גבריאל וחבטן בקרקע.
באותה שעה אמרו: מלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו.
ולא ישמרנו בעליו -
קשרו בעליו במוסרה, ונעל בפניו (שלא) כראוי ויצא והזיק, אחד תם ואחד מועד חייב, דברי ר' מאיר.
רבי יהודה אומר:
תם חייב ומועד פטור, שנאמר: ולא ישמרנו בעליו - ושמור הוא זה.
רבי אלעזר אומר:
אין לו שמירה אלא סכין.
מאי טעמא דר' מאיר?
קסבר סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי, ואמר רחמנא: תם חייב דלעביד ליה שמירה פחותה, הדר אמר רחמנא: ולא ישמרנו - גבי מועד, דנעביד ליה שמירה מעולה.
וילף נגיחה לתם נגיחה למועד.
ורבי יהודה סבר:
סתם שוורים בחזקת שימור קיימי, אמר רחמנא: תם משלם דנעביד ליה שמירה מעולה, [הדר אמר רחמנא וכו'] הוי רבוי אחר רבוי ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט, מיעטיה רחמנא לשמירה מעולה.
וכי תימא נגיחה לתם נגיחה למועד, הא מיעט רחמנא ולא ישמרנו - לזה ולא לאחר.
והא מיבעיא ליה ללאו?
אם כן נכתוב רחמנא: ולא ישמור מיא ולא ישמרנו?
לזה ולא לאחר.
תניא: רבי אומר:
אחד תם ואחד מועד, ששמרו שמירה פחותה פטור.
מאי טעמא?
סבר לה כרבי יהודה דאמר:
מועד בשמירה פחותה סגי ליה, יליף נגיחה לתם ונגיחה למועד.
רבי אלעזר אומר:
אין לו שמירה אלא סכין.
כדתניא: רבי נתן אומר:
מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו?
שנאמר: ולא תשים דמים בביתך.
ולא ישמרנו -
להביא שומר חנם.
ולא ישמרנו -
כראוי לו.
מכאן אמרו:
שמרו כראוי פטור, שלא כראוי חייב.
והמית איש או אשה -
השוה הכתוב אשה לאיש (כתוב ברמז ש"ח):
אמר ר' עקיבא:
וכי מה בא זה ללמדנו? אם לחייב על האשה כאיש, הרי כבר נאמר: וכי יגח שור את איש או את אשה. אלא להקיש אשה לאיש.
מה איש נזקיו ליורשיו, אף אשה נזקיה ליורשיה.
וסבר רבי עקיבא:
לא ירית לה בעל?
והא תניא:
וירש אותה - מכאן שהבעל יורש את אשתו, דברי רבי עקיבא.
אמר ריש לקיש:
לא אמר רבי עקיבא אלא בכופר, הואיל ואינו משתלם אלא לאחר מיתה, דהוה ליה ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. מאי טעמא?
דאמר קרא: השור יסקל וגם בעליו יומת, אם כופר יושת עליו.
ובנזקין לא אמר רבי עקיבא נזקיה ליורשיה?
והתניא: הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל, ואם אין בעל נותן ליורשיו, אין האשה נותן ליורשיה, הייתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה.
אמר רבה:
בגרושה.
וכן אמר רב נחמן:
בגרושה. אמרי: גרושה נמי תפלוג בדמי ולדות!
אמר רב פפא:
התורה זיכתה דמי ולדות לבעל אפילו בא עליה בזנות.
מאי טעמא?
דכתיב: כאשר ישית עליו בעל האשה.
השור יסקל וגם בעליו יומת -
תנו רבנן:
שור שהמית, עד שלא נגמר דינו החזירו שומר לבעליו – מוחזר, משנגמר דינו החזירו - אינו מוחזר.
רבנן סברי:
אין גומרין דינו שלא בפניו, דאמר ליה: אי אהדרתי ניהליה הוה מערקנא ליה לאגמא, והשתא אתפיסתיה לתוראי בידא דלא מצינא לאשתעויי דינא בהדיה.
ורבי יעקב סבר:
גומרין דינו.
טעמא דרבנן: השור יסקל וגם בעליו יומת - כמיתת הבעלים כך מיתת השור, מה בעלים בפניהם אף שור בפניו.
ורבי יעקב סבר:
בשלמא בעלים בני טענתא נינהו, אלא שור בר טענה הוא?!
נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, פטור - הא נתכוין להרוג את זה והרג את זה, חייב.
מתניתין דלא כרבי שמעון דתניא: רבי שמעון אומר:
אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור.
מאי טעמא דרבי שמעון?
דכתיב: השור יסקל וגם בעליו יומת - כמיתת הבעלים כך מיתת השור, מה בעלים עד דמתכוין ליה, אף שור נמי.
אמר קרא: וארב לו - עד שיתכוין ליה.
השור יסקל -
וכן בהמה וחיה ועוף כיוצא בו, דגמר שור שור משבת.
וכבר העידו על תרנגול שנסקל בירשלים, שהרג את הנפש.
שור הנסקל בעשרים ושלשה שנאמר: השור יסקל וגם בעליו יומת - כמיתת הבעלים כך מיתת השור.
אמר ליה אביי:
ממאי דוגם בעליו יומת - לכמיתת בעלים הוא דאתא, אימא מיתה ממש?
אם כן לכתוב: וגם בעליו ולשתוק אי כתיב הכי הוה אמינא בסקילה?
בסקילה לא סלקא דעתך, קטל איהו בסייף ממונו בסקילה?!
ודלמא הא דכתב רחמנא: יומת - לאקולי עליה לאפוקי מסייף לחנק.
הניחא למאן דאמר חנק חמור, אלא למאן דאמר חנק קל מאי איכא למימר?
לא סלקא דעתך, דכתיב: אם כופר יושת עליו אי סלקא דעתך בר קטלא הוא, הא כתיב: ולא תקחו כופר לנפש רוצח. אדרבה משום היא גופא קטל איהו, לא תיסגי ליה בממונא אלא בקטלא קטל שורו לפרוק נפשיה בממונא?
אלא אמר חזקיה:
אמר קרא: מות יומת הרוצח על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו.
אמר רבא:
שור טרפה שהרג חייב, שור של אדם טרפה שהרג חייב.
רב ששת בריה דרב אידי אמר:
שור של אדם טרפה שהרג פטור, דאמר קרא: השור יסקל וגם בעליו יומת – כל היכא דקרי ביה: וגם בעליו יומת קרי ביה: השור יסקל וכו'.
רב אשי אמר:
אפילו שור טרפה שהרג נמי פטור, כיון דאילו בעלים הוו פטירי שור נמי כי הרג פטור.
השור יסקל -
למה נאמר?
עד שלא יאמר יש לי בדין:
ומה אם התם בסקילה, מועד לא יהא בסקילה?
לא, אם אמרת בתם שאינו משלם את הכופר לפיכך הוא בסקילה, תאמר במועד שהוא משלם את הכופר לפיכך לא יהא בסקילה!
תלמוד לומר: השור יסקל.
דבר אחר:
היה בכלל ויצא לידון בדבר החדש והחזירו לכללו.
וגם בעליו יומת - בידי שמים.
או אינו אלא בידי אדם?
כשהוא אומר: אם כופר וגו' - הוי נותנין פדיון למומתין בידי שמים.
או אינו אלא למומתין בידי אדם?
כשהוא אומר: ולא תקחו כופר לנפש רוצח - הא אין נותנין פדיון למומתין בידי אדם.
אם כופר יושת עליו -
ויהא אדם חייב בכופר מקל וחומר: ומה שור שאינו חייב בארבעה דברים חייב בכופר, אדם שחייב בד' דברים אינו דין שחייב בכופר?!
אמר קרא: אם כופר יושת עליו - עליו ולא על אדם.
תנו רבנן:
ונתן פדיון נפשו -
דמי ניזק.
ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר:
דמי מזיק.
לימא בהא קמיפלגי, דרבנן סברי: כופרא ממונא.
ורבי ישמעאל סבר: כופרא כפרה.
א"ר פפא: לא, דכולי עלמא כופרא כפרה, ובהא קמיפלגי.
רבנן סברי:
בדניזק שיימינן.
מאי טעמא דרבנן?
נאמר השתה למעלה,
ונאמר השתה למטה,
מה להלן בניזק,
אף כאן בניזק.
ורבי ישמעאל סבר:
ונתן פדיון נפשו - כתיב.
ורבנן: אין פדיון נפשו כתיב,
מיהו כי שיימינן בדניזק שיימינן.
סימן שמא
רבי עקיבא אומר: פדיון נפשו - של מומת.
וכן מצינו שאין נותנין פדיון למומתין בידי אדם, בכל מקום שהן חייבין מיתת בית דין אין להן פדיון, שנאמר: כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת.
רבי ישמעאל אומר:
בוא וראה שרחמיו של הקב"ה על בשר ודם, שאדם קונה את עצמו בממון מידי שמים, שנאמר: כי תשא את ראש וגו' כופר נפש.
ואומר: איש כסף נפשות ערכו.
ואומר: להן מלכא מלכי ישפר עלך וחטאך בצדקה פרק.
ואומר: אם יש עליו מלאך וגו'
ואומר: ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כפר.
נמצינו למדין:
קדשים יש להן פדיון,
קדשים אין להן פדיון.
אסורין באכילה יש להן פדיון,
אסורין באכילה אין להן פדיון.
אסורין בהנאה יש להן פדיון,
אסורין בהנאה אין להן פדיון.
שדות וכרמים יש להן פדיון,
שדות וכרמים אין להן פדיון.
עבדים ושפחות יש להן פדיון,
עבדים ושפחות אין להן פדיון.
חייבי מיתות בית דין יש להן פדיון,
חייבי מיתות בית דין אין להן פדיון.
אף לעתיד לבא יש להן פדיון?
תלמוד לומר: אח לא פדה יפדה איש ויקר פדיון נפשם וגו'.
חביבין ישראל שנתן הקב"ה המצריים כפרם תחת נפשותיהן, שנאמר: נתתי כפרך מצרים. מפני מה?
מאשר יקרת בעיני וגו'.
או בן יגח או בת יגח וגו' -
למה נאמר?
לפי שנאמר: והמית איש או אשה - אין לי אלא גדולים, קטנים מנין?
תלמוד לומר: או בן יגח או בת יגח.
אין לי אלא בן או בת גמור, טומטום ואנדרוגינוס מנין?
תלמוד לומר: או בן יגח וגו'.
אין לי אלא בנו ובתו של אחר, בנו ובתו של עצמו מנין?
תלמוד לומר: [או בן יגח או בת יגח], (כמשפט הזה יעשה לו).
אין לי אלא ישראל, גרים מנין?
תלמוד לומר: כמשפט הזה יעשה לו.
תניא אידך: או בן יגח או בת יגח - לחייב על הקטנים כגדולים.
והלא דין הוא: הועיל וחייב אדם באדם וחייב שור באדם, מה כשחייב אדם באדם לא חלקת בו בין קטנים לגדולים, אף כשחייב שור באדם לא תחלוק בו בין קטנים לגדולים.
ועוד קל וחומר הוא: ומה אדם באדם שלא עשה בו קטנים כגדולים חייב בו על הקטנים כגדולים, שור באדם שעשה בו קטנים כגדולים אינו דין שחייב על הקטנים כגדולים?!
לא, אם אמרת אדם באדם שכן חייב בארבעה דברים, תאמר בשור באדם שאינו חייב בארבעה דברים.
תלמוד לומר: או בן יגח - לחייב על הקטנים כגדולים.
אין לי אלא במועד, בתם מנין?
ודין הוא: הואיל וחייב באיש ובאשה וחייב בבן ובת, מה כשחייב באיש ובאשה לא חלקת בו בין תם למועד, אף כשחייב בבן ובבת לא תחלוק בו בין תם למועד.
ועוד קל וחומר: ומה איש ואשה שהורע כחן בנזקיהן לא חלקת בהן בין תם למועד, בן ובת שיפה כחן בנזקיהן אינו דין שלא תחלוק בהן בין תם למועד?!
אמרת: וכי דנין (קל וחומר) [קל] מחמור להחמיר עליו, אם החמיר במועד החמור נחמיר בתם הקל.
ועוד: אם אמרת באיש ואשה שכן חייבין במצוות, תאמר בבן ובת שפטורין מן המצוות!
תלמוד לומר: או בן יגח או בת יגח - נגיחה לתם נגיחה למועד, נגיחה למיתה נגיחה לנזיקין.
תנו רבנן:
כמשפט הזה יעשה לו -
כמשפט שור בשור כך משפט שור באדם.
מה שור בשור תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם,
אף שור באדם תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם.
רבי עקיבא אומר:
כמשפט הזה -
כתחתון ולא כעליון.
יכול ישלם לו מן העליה?
תלמוד לומר: יעשה לו - מגופו משלם ואינו משלם מן העליה.
ורבנן: האי הזה למה לי?
לפוטרו מארבעה דברים.
ור' עקיבא, נפקא ליה מאיש בעמיתו ולא שור בעמיתו.
ורבנן: אי מההיא הוה אמינא צער לחודיה, אבל ריפוי ושבת אימא כי נזק דמי וניתיב ליה, קא משמע לן.
אם עבד יגח השור או אמה -
אף עבד ואמה היו בכלל, שנאמר: והמית איש או אשה והרי הכתוב מוציאו מכללו להקל עליו, שאם היה יפה מאה מנה נותן שלשים סלעים. ולהחמיר עליו, שאם אינו יפה אלא דינר נותן לו שלשים סלעים.
אם עבד יגח וגו' -
לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.
אם עבד -
בעבד כנעני הכתוב מדבר.
או אינו אלא בעבד עברי?
כשהוא אומר: כסף שלשים שקלים וגו' - הא בכנעני הכתוב מדבר.
כסף שלשים שקלים וגו' -
אחד האיש ואחד האשה.
(דבר אחר:)
[השור יסקל -
למה נאמר?
לפי] שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש, והחזירו הכתוב לכללו.
אמר ריש לקיש:
שור שהמית את העבד שלא בכוונה פטור משלשים שקלים, שנאמר: כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו והשור יסקל - בזמן שהשור בסקילה בעלים משלמין שלשים שקלים. אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין שלשים שקלים.
אמר רבא:
שור שהמית בן חורין שלא בכוונה - פטור מן הכופר, שנאמר: השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר - בזמן שהשור בסקילה הבעלים משלמין כופר, אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר.
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן:
כופר - מה תלמוד לומר?
אם כופר - לרבות כופר שלא בכוונה ככופר בכוונה.
כי אתא אב דימי אמר רבי יוחנן:
עבד - מה תלמוד לומר? אם עבד?
לרבות עבד שלא בכוונה כעבד בכוונה.
וריש לקיש:
עבד אם עבד לא דריש, דלא כתיב במקום תשלומין.
כופר - אם כופר דריש, דכתיב במקום תשלומין.
השור יסקל -
למה נאמר?
עד שלא יאמר יש לי בדין: הואיל והוא במיתה על עבדו ועל אמתו, ושורו במיתה על עבדו ועל אמתו, ושור אחר במיתה על עבדו ועל אמתו, אם למדת שחלק בינו לבין אחר במיתה על עבדו ועל אמתו, נחלוק בין שורו לשור אחר על עבדו ועל אמתו!
תלמוד לומר: השור יסקל מגיד הכתוב: אף על פי שחלק בינו ובין אחר במיתה על עבדו ועל אמתו, לא נחלוק בין שורו לשור אחר על עבדו ועל אמתו.
כי יפתח איש בור -
אמר רבי אלעזר:
שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, ואלו הן:
בור ברשות הרבים,
וחמץ משש שעות ולמעלה.
אמר רבי אלעזר:
ואמרי לה במתניתא תנא:
ארבעה דברים מיעטה תורה בשמירתן, ואלו הן:
בור,
ואש,
שן,
ורגל.
בור – דכתיב: כי יפתח איש בור ולא יכסנו - הא כסהו פטור.
אש – דכתיב: שלם ישלם המבעיר - עד דעביד כעין המבעיר.
שן – דכתיב: ובער - עד דעביד כעין ובער.
רגל – דכתיב: ושלח - עד דעביד כעין ושלח.
כי יפתח איש -
אין לי אלא איש, אשה מנין וכו'?
ר' יונתן אומר: וכו'
רבי יצחק אומר: וכו'.
כי יפתח איש בור -
למה נאמר?
עד שלא יאמר יש לי בדין: הואיל והבור ממונו והשור ממונו, אם למדת שחייב על ידי שורו לא יהא חייב על ידי בורו וכו'?
תלמוד לומר: או כי יכרה הא לפי שלא זכיתי מן הדין צריך הכתוב להביאו.
דבר אחר:
כי יפתח - לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.
דבר אחר:
יפתח - אין לי אלא פותח, כורה מנין?
תלמוד לומר: או כי יכרה, עד שלא יאמר יש לי בדין: אם הפותח חייב הכורה לא יהא חייב?! הא אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר: כי יכרה - ללמדך שאין עונשין ממון מן הדין.
דבר אחר:
הקיש פותח לכורה וכורה לפותח:
מה פותח פטור ברשות,
אף כורה פטור ברשות.
ומה הכורה כשיעור,
אף הפותח כשעור.
רבי יהודה בן בתירא אומר:
לא הרי פותח כהרי כורה ולא הרי כורה כהרי פותח, הצד השוה שבהן: כל שהוא חייב בשמרו חייב בנזקו, אף כל שהוא חייב בשמרו חייב בנזקו.
אין לי אלא פותח (בידו) [וכורה] כיירו וציירו מניין?
תלמוד לומר: ולא יכסנו - הא לא פתיחה ולא כריה גרמה [אלא כסוי].
ולא יכסנו - להביא שומר חנם.
דבר אחר:
יכסנו - כראוי לו.
מכאן אמרו:
כסהו כראוי – פטור, שלא כראוי - חייב.
כסהו וגלהו אחר - המגלה חייב.
השותפין שכסו את הבור, אם גלה אחד מהן - המגלה חייב, נתגלה וידע בו אחד, זה שידע בו - חייב, וזה שלא ידע בו - פטור.
ונפל שמה שור או חמור -
שור - ולא שור וכליו.
חמור - ולא חמור וכליו.
שהיה בדין: אם במקום שלא חייב על הבהמה חייב על הכלים, כאן שחייב על הבהמה אינו דין שחייב על הכלים?!
תלמוד לומר: ונפל שמה שור או חמור - שור ולא שור וכליו, חמור ולא חמור וכליו.
ונפל שמה שור -
בדרך הלוכו.
מכאן אמרו:
נפל לפניו מקול הכריה חייב. לאחריו מקול הכריה פטור, אבל בבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב.
בעל הבור ישלם -
מכל מקום.
כסף ישיב לבעליו -
אין לי אלא כסף, בהמה מנין?
הרי אתה דן: נאמר כאן: והמת יהיה לו.
ונאמר להלן: והמת יהיה לו.
מה להלן בהמה,
אף כאן בהמה.
מה להלן כסף,
אף כאן כסף.
והמת יהיה לו -
לניזק.
או אינו אלא למזיק?
אמרת: אלו כן היה, מה תלמוד לומר: והמת יהיה לו?
אלא מגיד הכתוב ששמין דמי נבלתו ומנכה לו דמי נזקו.
ונפל שמה שור או חמור -
והמת יהיה לו קים להו לרבנן דעשרה עבדי מיתה.
תשעה - נזקין עבדי, מיתה לא עבדי.
ותולדה דְּבוֹר אַבְנוֹ וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבם והזיקו, שכן תחלת עשיתן לנזק וממונו ושמירתן עליך.
ונפל שמה שור או חמור -
שור - ולא אדם.
חמור - ולא כלים.
מכאן אמרו:
נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונתקרעו - חייב על הבהמה ופטור על הכלים.
הא מה דומה לזה?
אבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים והזיקו, לפיכך אם הטיח צלוחיתו חייב.
רישא פטור וסיפא חייב?
רב מתרץ לטעמיה: במה דברים אמורים?
כשהפקירן, אבל לא הפקירן חייב, לפיכך הטיח צלוחיתו חייב.
ושמואל מתרץ לטעמיה: השתא דאמרת אבנו וסכינו ומשאו כבורו דמי, לר' יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור, הטיח צלוחיתו באבן חייב.
אמר רב:
בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו, אלמא קסבר חבטו קרקע עולם הוא דאזקא ליה.
ושמואל אמר:
להבלו וכל שכן לחבטו.
ואם תאמר: לחבטו ולא להבלו, התורה העידה על הבור אפילו מלא ספוגין של צמר.
מאי ביניהו?
איכא ביניהו דעבר גובה ברשות הרבים.
לרב אגובהה לא מחייב,
לשמואל מיחייב נמי אגובהה.
מאי טעמא דרב?
ונפל שמה שור - עד שיפול בחפירה.
ושמואל אמר: ונפל - כל דהו משמע.
החופר בור ברשות הרבים, ונפל לתוכו שור או חמור ומת, חייב. אחד החופר בור, שיח ומערה, חריצין ונעיצין.
אם כן למה נאמר בור?
מה בור שיש בו כדי להמית, עשרה טפחים, אף כל דבר שיש בו כדי להמית עשרה טפחים.
היו פחותין מעשרה טפחים, ונפל לתוכו לתוכו שור או חמור ומת - פטור.
ואם הוזק בו - חייב.
בור - כריכא.
שיח - אריך וקטין.
מערה - מרבעא ומטללא.
חריצין - לא מטללא, ולא רויח מעילאי טפי מתתאי.
נעיצין - רויח מעילאי טפי מתתאי.
תניא רבי יהודה אומר:
חייב על נזקי כלים בבור.
מאי טעמא דרבנן?
אמר קרא: ונפל שמה שור - שור ואל אדם, חמור - ולא כלים.
ורבי יהודה: או לרבות את הכלים.
ורבנן: או מיבעיא ליה לחלק.
ורבי יהודה לחלק מונפל, דחד משמע.
ורבנן ונפל טובא משמע.
אימא ונפל - כלל,
שור או חמור - פרט,
כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט.
שור וחמור אין מידי אחרינא לא?
אמרי: בעל הבור ישלם - חזר וכלל,
כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט.
מה הפרט מפורש בעלי חיים אף כל בעלי חיים.
אימא: מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא, אבל עופות לא?
אם כן לכתוב רחמנא חד פרטא.
הי נכתוב?
אי כתב רחמנא שור, הוה אמינא קרב על גבי המזבח אין שאין קרב על גבי המזבח לא!
ואי כתב רחמנא חמור, הוה אמינא קדוש בבכורה אין שאין קדוש בבכורה לא!
אלא אמר קרא: כסף ישיב לבעליו - כל דאית ליה בעלים.
אי הכי,אפילו כלים ועבד ואמה נמי ליחייב?
אמר קרא: שור - ולא אדם, חמור - ולא כלים.
ולרבי יהודה דקא מרבה להו כלים, בשלמא שור מיעט בו אדם, אלא חמור מאי מיעט ביה?
אלא אמר רבא:
חמור דבור לרבי יהודה, ושה דאבדה לדברי הכל קשיא. אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור (כתוב ברמז רפ"א).
תנו רבנן:
החפר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים – חייב, זה בור האמור בתורה, דברי ר' ישמעאל.
ר' עקיבא אומר:
הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו, זה בור האמור בתורה.
אמר רבה:
בבור ברשות הרבים כולי עלמא לא פליגי דמיחייב, דכתיב: כי יפתח וכי יכרה - אם על פותח הוא חייב על כורה לא כל שכן!
אלא שעל עסקי פתיחה באה לו, ועל עסקי כריה באה לו.
לא נחלקו אלא בבור ברשותו,
דר' עקיבא סבר: בור ברשותו נמי חייב, דכתיב: בעל הבור ישלם - בור דאית ליה בעלים קאמר רחמנא.
ור' ישמעאל סבר: בעל הבור ישלם - בעל תקלה הוא דאמר רחמנא.
ואלא מאי זה בור האמור בתורה דקאמר רבי עקיבא?
זה בור שפתח (התורה) [בו הכתוב תחילה] לתשלומין.
ורב יוסף אמר:
בבור ברשות היחיד דכולי עלמא לא פליגי דמיחייב, מאי טעמא?
בעל הבור - אמר רחמנא דאיתליה בעלים.
לא נחלקו אלא בבור ברשות הרבים.
דרבי ישמעאל סבר: בור ברשות הרבים נמי חייב, דכתיב: כי יפתח וכי יכרה - על עסקי פתיחה באה לו, על עסקי כריה באה לו.
ורבי עקיבא, הני מצרך צריכי: דאי כתב רחמנא כי יפתח, הוה אמינא פותח הוא דסגי ליה בכסוי אבל כורה אימא לא סגי ליה בכסוי עד דטאים ליה.
ואי כתב רחמנא כי יכרה, הוה אמינא כורה הוא דבעי כסוי משום דעביר (ביה) מעשה, אבל פותח דלא עבד מעשה אימא אפילו כסוי נמי לא בעי, קא משמע לן.
ואלא מאי זה בור האמור בתורה דקאמר רבי ישמעאל?
זה בור שפתח בו הכתוב תחלה לנזקין.
תנו רבנן:
חפר ופתח ומסר לרבים, פטור.
וכן היה מנהגו של נחוניא חופר שיחין וכשבא דבר לפני חכמים, אמרו: קיים זה אף הלכה זו.
תנו רבנן:
מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול. באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא. שעה ראשונה אמר להם: שלום,
שניה אמר להם: שלום,
שלישית אמר להם: עלתה.
אמר לה: בתי, מי העלך?
אמרה ליה: זכר של רחלים נזדמן לי, וזקן אחד מנהיגו.
אמרו ליה: נביא אתה?
א"ל: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא אמרתי: אפשר דבר שאותו צדיק נצטער בו ייכשל בו זרעו?!
א"ר זירא:
אף על פי כן מת בנו בצמא, שנאמר: וסביבו נשערה מאד - מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה.
תנו רבנן:
לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים.
מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים.
מצאו חסיד אחד, אמר ליה: ריקה! מפני מה אתה מסקל מרשות שאינו שלך לרשות שלך?!
לגלג עליו.
לימים נצרך אותו האיש ומכר את שדהו, והיה מהלך בואתו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים.
אמר: יפה אמר לי אותו חסיד: מפני מה אתה מסקל מרשות שאינו שלך לרשות שלך.
תנו רבנן:
אחד החופר בור תשעה ובא אחר והשלימה לעשרה, אחרון חייב.
רבי אומר:
אחר אחרון למיתה, ואחר שניהם לנזקין.
מאי טעמא דרבנן?
דכתיב: כי יפתח, כי יכרה - אם על פותח חייב, על כורה לא כל שכן?
אלא להביא כורה אחר כורה, שסלק מעשה ראשון.
ורבי, אמר לך: הנך מצרך צריכי כדאמרן ורבנן וכו'.
אלא היינו טעמא דרבנן, אמר קרא: כי יכרה איש בור - אחד ולא שנים.
ורבי - ההוא מיבעיא ליה כי יכרה איש בור ולא שור בור.
ורבנן - תרי איש בור כתיבי.
ורבי - איידי דכתב האי כתב האי.
ולרבנן - ממאי דלחיובי בתרא דלמא לחיובי קמא.
לא סלקא דעתך, דאמר קרא: והמת יהיה לו - ההוא דקעביד מיתה קא אמר רחמנא.
והאי והמת יהיה לו מיבעיא ליה לכדרבא,
דאמר רבא: שור פסולי המוקדשים שנפל לבור – פטור, שנאמר: והמת יהיה לו - במי שהמתה שלו, יצא זה שאין מתה שלו.
אמרי לאו ממילא שמעת לה דבההיא דקא עבדי מיתה עסקינן?!
וכי יגוף -
בכלל נגיפה נגיחה דחיה רביצה בעיטה נשיכה, דברי רבי יאשיה.
אבא שאול אומר משום רבי אליעזר:
בכלל נגיפה, נגיחה דחיה רביצה בעיטה. נשיכה מנין?
תלמוד לומר: ולא ישמרנו בעליו.
והרי דברים קל וחומר: ומה אם בשמרו ויצא והזיק חייב, קל וחומר עד שלא ישמרנו!
ומה תלמוד לומר: ולא ישמרנו בעליו?
אלא להוסיף הכתוב עדו שמירה אחרת, ואיזו?
זו נשיכה.
שור איש -
להוצאי שור של קטן.
שור איש - להביא שור של אחרים.
רעהו -
להביא שור של קטן.
יכול אתה אומר בשוין הכתוב מדבר, או אינו אלא בשוין ובשאין שוין, אמרת: מה דרך המזיקין נשברין או מפסידין?
הוי וכו' אף הנזקין נוטלין נזקן או יותר על נזקן?
הוי אומר: ולא יותר על נזקן.
רבי עקיבא אומר:
נאמר חציה בחי ונאמר חציה במת, הא בשוין הכתוב מדבר.
וגם את המת יחצון -
מכאן אמרו:
שור שוה מנה שנגח שור שוה מנה, או שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים - נוטל חציו. שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים - נוטל כולו.
שור שוה מאתים שנגח שור שוה מנה - נוטל רביע.
א"ר מאיר:
על זה נאמר: ומכרו את השור החי.
א"ל רבי עקיבא:
קרא את כל המקרא הזה: וגם את המת יחצון – ואיזה?
זה שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, והנבלה שוה מנה, מוכרין את החי ואתהמת חולקין בשוה ובעל הנבלה מטפל בנבלתו, לכך נאמר: וגם את המת יחצון.
תנו רבנן:
שור של הדיוט שנגח שור של הקדש ושור של הקדש שנגה שור של הדיוט – פטור, שנאמר: את שור רעהו - ולא את שור של הדיוט.
ר' שמעון בן מנסיא אומר:
שור של הקדש שנגח שור של הדיוט – פטור, שנאמר: את שור רעהו - ולא את שרו של הדיוט.
ושור של הדיוט שנגח שור של הקדש, בין תם בין מועד משלם נזק שלם.
אמרי: מאי קסבר רבי שמעון בן מנסיא?
אי רעהו דווקא דהדיוט, כי נגח דהקדש אמאי חייב?
ואי רעהו לאו דווקא, דהקדש נמי כי נגח דהדיוט ליחייב.
וכי תימא: לעולם קסבר רעהו דווקא, ומיהו דהדיוט כי נגח דהקדש היינו טעמא דמחייב משום דקא מייתי ליה מקל וחומר דהדיוט:
ומה הדיוט שנגח של הדיוט חייב, כי נגח דהקדש לא כל שכן דמחייב?
דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה להלן תם חצי נזק, הכא נמי חצי נזק.
אלא אמר ריש לקיש:
הכל היו בכלל נזק שלם, כשפרט לך הכתוב רעהו גבי תם, רעהו הוא דתם משלם מצי נזק, הא דהקדש תם נמי משלם נזק שלם, דאם כן נכתביה רחמנא לרעהו גבי מועד.
ומכרו את השור שהחי וחצו את כספו -
אתמר: פלגא נזקא,
רב פפא אמר:
פלגא נזקא ממונא.
רב הונא בריה דרב יהושע אמר:
קנסא.
רב פפא אמר:
ממונא - קא סבר סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי, ובדין הוא דלשלם כולי' ורחמנא הוא דחס עילוויה משום דאכתי לא אייעד תוריה.
ורב הונא בריה דרב יהושע אמר:
פלגא נזקא קנסא - קסבר סתם שוורים בחזקת שימור קיימי, ובדין הוא דלא לישלם כלל ורחנא הוא דקנסיה, כי היכי דלינטריה לתוריה וכו'. והלכתא פלגא נזקא קנסא. תיובתא והלכתא?
טעמא מאי איתותב?
משום דלא קתני כו' לא פסיקא ליה, כיון דאיכא חצי מזק צרורות דהלכתא גמירילה דממונא הוא לא פסיק ולא קתני לה. השתא דאמרת פלגא נזקא קנסא, האי כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכל תרנגולי - משונה הוא ולא מגבינן ליה בבבל.
והני מילי רברבי, אבל זוטרי אורחיה הוא. ואי תפס לא מפקינן מניה, ואי אזמניה ניהליה לארץ ישראל מזמינן ליה, ואי לא אזיל משמתינן ליה. בין כך ובין כך משמתינן ליה דלסלק הזיקיה מדרבי נתן.
דתניא רבי נתן אומר:
מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו?
תלמוד לומר: ולא תשים דמים בביתך.
תנו רבנן:
שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, והנבלה שורה ג' זוז, זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת, וזהו שור האמור בתורה, דברי רבי יהודה.
רבי מאיר אומר:
אי זה שור האמור בתורה, אלא איזה שור האמור בתורה?
שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום, על זה נאמר: ומכרו את השור החי וחצו את כספו. אלא מה אני מקיים וגם את המת יחצון?
פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי.
מכדי בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה האי קכ"ה שקיל והאי קכ"ה שקיל, מאי בינייהו?
שבח נבלה איכא בינייהו.
רבי מאיר סבר: שבח נבלה דניזק הוי,
ורבי יהודה סבר: חולקין.
והיינו דקשיא ליה לרבי יהודה: השתא דאמרת חס רחמנא עליה דמזיק דשקיל נמי משבחא, יכול שור שוה חמש סלעים שנגח שור שוה מנה, והנבלה יפה חמישים זוז, זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת.
אמרת: וכי היכן מצינו מזיק נשכר שזה נשכר?
ואומר: שלם ישלם - בעלים משלמים ואין בעלים נוטלין!
מאי ואומר הכי קאמר: וכי תימא: הני מילי היכא דאית ליה פסידא לניזק, אבל היכא דלית ליה פסידא לניזק, כגון שור שוה חמש סלעים שנגח שור שוה חמש סלעים והנבלה יפה שלשים זוז, שקיל נמי בשבחה?
תלמוד לומר: שלם ישלם - בעלים משלמים, ואין בעלים נוטלין.
א"ל רב תחליפא לרבא:
אם כן מצינו לרבי יהודה תם משלם יותר מחצי נזק, והתורה אמרה: ומכרו את השור החי וחצו את כספו?
אית ליה לרבי יהודה פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי.
מנא ליה?
מוגם את המת יחצון, והא אפקיה רבי יהודה לזה נוטל חצי המת וחצי החי וכו',
א"כ לכתוב רחמנא ואת המת למאי וגם?
שמע מינה תרתי.
ותהא שן ורגל חייבת ברשות הרבים מקל וחומר:
ומה קרן שברשות הניזק אינו משלם אלא חצי נזק ברשות הרבים חייבת בחצי נזק, שן ורגל שברשות הניזק משלם נזק שלם אינו דין שברשות הרבים חייבת בחצי נזק?
אמר קרא: ובער בשדה אחר - ולא ברשות הרבים.
מידי כולי נזקא קאמרינן?
פלגא נזקא קאמרינן!
אמר קרא: וחצו את כספו - כספו של זה ולא כספו של אחר.
ולא תהא קרן חייבת כלל ברשות הרבים מקל וחומר:
ומה שן ורגל שברשות הניזק משלם נזק שלם ברשות הרבים פטור, קרן שברשות הניזק אינו משלם אלא חצי נזק אינו דין שברשות הרבים פטור?
אמר קרא: וגם את המת יחצון - אין חצי נזק חלוק לא ברשות הרבים ולא ברשות היחיד.
והמת יהיה לו -
תנו רבנן:
תשלומי נזק מלמד, שהבעלים מטפלין בנבלה.
מנא הני מילי?
אמר רבי אמי:
אמר קרא: מכה בהמה ישלמנה אל תקרי יְשַׁלְּמֶנָּהּ אלא יַשְׁלִימֶנָּה.
רב כהנא אמר:
מהכא: אם טרף יטרף יביאהו עד הטרפה לא ישלם [עד וטרפה ישלם] טרפה עצמה [לא] ישלם.
חזקיה אמר:
מהכא: והמת יהיה לו - לניזק.
או אינו אלא למזיק?
אמרת: לא כן היה, דאי סלקא דעתך נבלה דמזיק הויא לכתוב, רחמנא שור תחת השור ולשתוק, והמת יהיה לו למה לי?
שמע מינה לניזק.
וצריכא, דאי כתב קרא: מכה בהמה ישלמנה - משום דלא שכיחא, אבל טרפה דשכיחא אימא לא.
ואי אשמועינן טרפה דממילא, אבל מכה בהמה דבירים אימא לא.
ואי אשמיעינין הני תרתי, הא משום דלא שכיחא והא משום דממילא, אבל המת יהיה לו דשכיחא ובידים אימא לא.
ואי אשמועינן והמת יהיה לו משום דממונא קא מזיק, אבל הנך דבגופא קא מזיק אימא לא, צריכא.
אמר ליה רב כהנא לרבה:
טעמא דכתב רחמנא: והמת יהיה לו הא לאו הכי הוה אמינא דמזיק הויא, השתא אית ליה לדידיה יהיב ליה, דאמר מר: ישיב לרבות שוה כסף, דידיה מבעיא?
לא צריכא אלא לפחת נבלה.
סימן שמב
כי יגנוב איש שור או שה
-אף הטובח והמוכר היו בכלל, שנאמר: אם ימצא הגנב, והרי הכתוב מוציאו מכללו להמחמיר עליו שישלם תשלומי ארבעה וחמישה לכך נאמרה הפרשה.
כי יגנוב איש שור או שה -
לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.
וטבחו -
אין לי אלא טובח, מוכר מנין?
תלמוד לומר: ומכרו.
עד שלא יאמר יש לי בדין:
אם הטובח חייב מוכר לא יהא חייב?!
אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר: ומכרו - ללמדך שאין עונשין מן הדין.
דבר אחר:
הקשי טובח למוכר ומוכר לטובח:
מה מכירה חוץ לרשותו,
אף טביחה חוץ לרשותו.
מה מכירה מותרת באכילה,
אף טביחה מותרת באכילה.
מה מכירה מותרת בהנאה,
אף טביחה מותרת בהנאה.
מה טביחה כולה,
אף מכירה כולה.
מה טביחה שאינה יכולה לחזור,
אף מכירה שאינה יכולה לחזור.
דבר אחר:
כי יגנוב איש -
אף המוקדשין היו בכלל, שאם גנבן ושחטן בחוץ משלם ארבעה וחמישה והרי הכתוב מוציאן מכללן להחמיר עליהן לזוקקן להכרת.
יכול שיהו חייבין בתשלומין?
והדין נותן:
ומה אם חייב על כרת חמור לא יהו חייבין בתשלומין הקלין?
תלמוד לומר: זה הדבר אשר ציווה ה' - מכלל כרת יצאו ולא מכלל תשלומין.
חמישה בקר ישלם -
ארבעה והוא.
ארבעה צאן -
שלושה והוא.
היה ר' מאיר אומר:
בוא וראה כמה חביבה מלאכה לפני מי שאמר והיה העולם, שור לפי שיש לו מלאכה ישלם חמישה, ושה שאין לו מלאכה ישלם ארבע.
רבי יוחנן בן זכאי אומר:
חס המקום על כבודן של בריות, שור שהוא הולך ברגליו ישלם חמישה, שה לפי שטוענו ישלם ארבע.
רבי עקיבא אומר:
תחת השור תחת השה -
להוציא את החיה.
שהיה בדין:
הואיל ובהמה בתשלומין וחיה בתשלומין, אם למדת על בהמה שהוא משלם תשלומי ארבעה וחמשה, אף החיה משלם תשלומי ארבעה וחמשה!
לא, אם אמרת בבהמה שהיא קרבה על גבי המזבח לפיכך ישלם תשלומי ארבעה וחמשה, תאמר בחיה שאין קרבה על גבי המזבח לפיכך לא ישלם תשלומי ארבעה וחמישה.
הרי בעלת מום תוכיח שאין קרבה על גבי המזבח והוא משלם תשלומי ארבעה וחמשה, היא תוכיח על החיה שאף על פי שאינה קרבה על גבי המזבח ישלם תשלומי ארבעה וחמישה.
לא, אם אמרת בבעלת מום שמינה קרבה על גבי המזבח לפיכך ישלם תשלומין ארבעה וחמישה, תאמר בחיה שאין מינה קרבה על גבי המזבח לפיכך לא ישלם ארבעה וחמשה?
תלמוד לומר: תחת השור תחת השה - להוציא את החיה.
מדת תשלומי ארבעה וחמשה אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד.
אמר קרא: שור או שה שני פעמים, שור ושה אין, מידי אחרינא לא.
אמרי: הי מיותר?
אילימא שור ושה דסיפא דנכתוב רחמנא: כי יגנוב איששור או שה וטבחו או מכרו וחמשה בקר ישלם תחתיו וארבע צאן ישלם תחתיו, אי כתב רחמנא הכי הוה אמינא בעי שלומי תשעה לכל חד וחד.
וכי תימא תחתיו אייתורי מייתר, מיבעיא ליה לדרשא אחרינא.
דתניא: יכול גנב שור שוה מנה ישלם תחתיו חמישה נגידים?
תלמוד לומר: תחתיו כתחתיו.
אלא שור ושה דרישא מייתר, דנכתוב רחמנא: כי יגנוב איש וטבחו ומכרו חמישה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה.
אי כתב רחמנא הכי, הוה אמינא עד דגניב להו לתרי וטבח חד ומזבן חד?
או מכרו – כתיב, לחודיה משמע.
ואימא עד דגניב להו לתרי וטבח חד ומשייר חד או מזבן חד ומשייר חד?
אלא שור דסיפא ושה דרישא מייתר, דנכתוב רחמנא: כי יגנוב איש שור וטבחו או מכרו חמישה בקר ישלם תחתיו וארבע צאן תחת השה.
שור דסיפא ושה דרישא למה לי?
שמע מינה שור ושה אין, מידי אחרינא לא?
תניא: אמר רבי עקיבא:
מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה?
מפני שנשתרש בחטא.
רבא אמר:
מפני ששנה בחטא.
וטבחו או מכרו -
מה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה שאינה חוזרת, פרט לשהקנה לו לשלשים יום.
תניא:
גנב וטבח בשבת, גנב וטבח לעבודת אלילים, גנב וטבח שור הנסקל - משלם תשלומי ארבעה וחמשה, דברי ר' מאיר.
וחכמים:
פוטרין.
ומוקי לה בטובח על ידי אחר. וכי זה חוטא וזה מתחייב?
שאני הכא דאמר קרא: וטבחו או מכרו - מה מכירה על ידי אחר אף טביחה על ידי אחר.
דבי ר' ישמעאל תנא:
או - לרבות את השליח.
דבי חזקיה תנא:
תחת - לרבות את השליח.
מי איכא מידי דאלו עביד הוא לא מחייב ועביד שליח מחייב. התם לאו משום דלא מחייב הוא, אלא משום דקם ליה בדרכה מניה. אי בטובח על ידי אחר מאי טעמא דרבנן דפטרי?
מאן חכמים?
רבי שמעון היא דאמר:
שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה. בעא מניה רבא מרב נחמן:
גנב שור שני שותפין וטבחו והודה לאחד מהן מהו?
חמישה בקר - אמר רחמנא ולא חמישה חצאי בקר, או דילמא חמישה בקר ואפילו חמישה חצאי בקר? וכו'.
אמר ליה: חמישה בקר אמר רחמנא ואפילו חמישה חצאי בקר, והאי דלא אמרי לך באורתא, דלא אכלי בשרא דתורא.
תנו רבנן:
מכרה חוץ מידה חוץ מרגלה חוץ מקרנה חוץ מגיזותיה, אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה.
רבי אומר:
דבר המעכב בשחיטה אינו משים ארבעה וחמישה, דבר שאינו מעכב בשחיטה משלם ארבעה וחמישה.
ר"ש בן אלעזר אומר:
מכרה חוץ מקרנה אינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה, חוץ מגיזותיה משלם תשלומי ארבעה וחמישה.
תניא אידך, רבי שמעון בן אלעזר אומר:
מכרה חוץ מידה חוץ מרגלה אינו משלם, חוץ מקרנה חוץ מגיזותיה משלם.
במאי קמיפלגי?
תנא קמא סבר:
וטבחו - כולו בעינן, ומכרו - כולו בעינן.
ורבי סבר:
וטבחו - מידי דהוי בטביחה, לאפוקי מאי דלא הוי בטביחה.
ומכרו - דומיא דטבחו.
ור"ש בן אלעזר סבר:
קרנה דלאו למיגז קיימא הוי שיור ואינו משלם, גיזה דלמיגז קאי לא הוי שיור ומשלם, ותרי תנאי אליבא דר"ש בן אלעזר.
אמר ר' מאיר:
בוא וראה כמה גדול כחה של מלאכה וכו'.
מעילה וטביחה ומכירה שני כתובין דבאין כאחד ואין מלמדין.
מעילה - דילפי חטא חטא מתרומה,
מה תרומה משוי שליח,
אף מעילה משוי שליח.
דתנן: שליח שעשה שליחותו - בעל הבית מעל.
טביחה ומכירה דכתיב: וטבחו או מכרו - מה מכירה על ידי אחר אף טביחה על ידי אחר.