אשר לא אורשה -
פרט לנערה שנתארסה ונתגרשה שאין לה קנס, דברי רבי יוסי הגלילי.

רבי עקיבא אומר:
יש לה קנס וקנסה לאביה.
והדין נותן: הואיל ואביה זכאי בכסף קדושיה ואביה זכאי בכסף קנסה, מה כסף קדושיה אף על פי שנתארסה ונתגרשה לאביה, אף כסף קנסה כן, אם כן מה תלמוד לומר: אשר לא אורשה?
מופנה להקיש ממנו גזרה שוה:
נאמר כאן: אשר לא אורשה.
ונאמר להלן: אשר לא אורשה.
מה כאן חמשים,
אף להלן חמישים.

ומה להלן שקלים,
אף כאן שקלים.

ורבי עקיבא, מאי חזית דאשר לא אורשה לגזרה שוה ובתולה למעוטי בעולה.
אימא בתולה לגזרה שוה ואשר לא אורשה - פרט לנערה שנתארסה ויתגרשה?
האי אשתני גופה, והיא לא אשתני גופה.

ורבי יוסי הגלילי:
נפקא ליה מכסף ישקול, שיהא זה כמהר בתולות ומהר הבתולות כזה.

אמר אביי:
בא עליה ומתה – פטור, שנאמר: ונתן לאבי הנערה - ולא לאבי המתה.

בעי מניה רבא מאביי:
בא עליה ונתארסה מהו?
אמר ליה: מי כתיב: ונתן לאבי הנערה אשר לא אורשה?!
ולטעמיך, הא דתניא: בא עליה ונשאת קנסה לעצמה, מי כתיב ונתן לאבי הנערה אשר לא נשואה?!
הכי השתא התם הואיל ובגרות מוציאה מרשות האב ונשואין מוציאין מרשות האב, מה בגרות בא עליה ובגרה לעצמה, אף נשואין בא עליה ונשאת לעצמה, אבל ארוסין לא מפקי מרשות האב לגמרי.

דתנן:

נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה.

אחד האונס ואחד המפתה, בין היא בין אביה יכולין לעכב.
בשלמא מפתה כתיב: אם מאן ימאן אביה - אין לי אלא אביה, היא עצמה מנין?
תלמוד לומר: מאן ימאן מכל מקום.
אלא אונס בשלמא איהי כתיב: ולו תהיה לאשה – מדעתה.
אלא אביה מנלן?

אמר אביי:
שלא יהא חוטא נשכר.

רבא אמר:
קל וחומר: מה מפתה שלא עבר אלא על דעת אביה בלבד בין היא בין אביה יכולין לעכב, אונס שעבר על דעת אביה ועל דעת עצמה לא כל שכן.

רבא לא אמר כאביי - כיון דקא משלם לאו חוטא נשכר הוא.
אביי לא אמר כרבא - מפתה דאיהי מצי מעכב אביה נמי מעכב, אונס דלא מצי מעכב אביה נמי לא מצי מעכב, האונס שותה בעציצו, והמפתה אם רצה להוציא יוציא.

אמר ליה רבא מפרזקיא לרב אשי:
מכדי, מגמר גמירי מהדדי, להא מלתא נמי נגמרו מהדדי?
אמר קרא: מהר ימהרנה לו - מדעתו.
כיצד שותה בעציצו?
אפילו היא חגרת אפילו היא סומא אפילו מוכת שחין, אבל אם נמצא בה דבר זמה או שאינה ראויה לבא בקהל וכו'.
היכא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה?
כגון מילה בצרעת דלא אפשר דלקיימו לעשה, אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל.

אם מאן ימאן -
לרבות יתומה לקנס בבא עליה ואח"כ נתיתמה.

כסף ישקול כמהר הבתולות -
שיהא זה כמהר הבתולות ומהר הבתולות כזה.
מכאן סמכו לכתובת אשה מן התורה, דברי רבן שמעון בן גמליאל.

וחכמים אומרים:
כתובת אשה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים.

רבי עקיבא אומר:
מנין אפילו נתאמרלה אפילו נתגרשה?
והדין נותן: הואיל ורשאי בהפרת נדריה ורשאי בכסף קנסה וכו'.

מהר ימהרנה לו לאשה -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ונתן האיש השוכב עמה - שומע אני כשם שבתפוסה נותן מיד כך במפותה נותן מיד?
תלמוד לומר: מהר ימהרנה לו לאשה - מגיד שהוא עושה עליו מוהר. ואין מהר אלא כתובה, שנאמר: הרבו עלי מאד מהר ומתן.

מהר ימהרנה לו לאשה -
בראויה לו הכתוב מדבר, להוציא:
אלמנה לכהן גדול,
גרושה וחלוצה לכהן הדיוט,
ממזרת ונתינה לישראל,
בת ישראל לממזר ולנתין.

אם מאן ימאן -
מגיד, שאם רצה האב יקיים ואם רצה האב יוציא.
תפוסה מנין?
הרי אתה דן: הואיל ותפוסה ברשות אביה וכו', אם למדת על המפותה שאם רצה האב יקיים ואם רצה האב יוציא, אף תפוסה רצה האב יקיים רצה האב יוציא.

ועוד קל וחומר: ומה אם מפותה שלא עבר אלא על דעת אביה וכו'.

כסף ישקול -
אבל לא שמענו כמה?
הרי אני דן:
נאמר כאן: כסף,
ונאמר להלן: כסף,
מה להלן חמישים כסף,
אף כאן חמשים כסף.

כמהר הבתולות -
הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מה להלן חמישים וכו'.

מכשפה לא תחייה -
(כתוב ברמז כ"ד וברמז קפ"ב):

מכשפה -
אחד האיש ואחד האשה.
אם כן מה תלמוד לומר: מכשפה?
מפני שרוב נשים מצוים בכשפים.
מיתתן במאי?

רבי יוסי הגלילי אומר:
נאמר כאן: מכשפה לא תחייה.
ונאמר להלן: לא תחייה כל נשמה,
מה להלן בסייף,
אף כאן בסייף.

רבי עקיבא אומר:
נאמר כאן: לא תחייה.
ונאמר להלן: אם בהמה אם איש לא יחיה,
מה להלן בסקילה,
אף כאן בסקילה.

אמר ליה רבי יוסי הגלילי:
אני דנתי לא תחייה מלא תחייה
ואתה דנת לא תחייה מלא יחיה.

אמר ליה רבי עקיבא:
אני דנתי ישראל מישראל שריבה בהן הכתוב מיתות הרבה.
אתה דנת ישראל מגוים שלא רבה בהן הכתוב אלא מיתה אחת.

בן עזאי אומר:
נאמר: מכשפה לא תחייה,
ונאמר: כל שוכב עם בהמה,
סמכו עניין לו, מה שוכב עם בהמה בסקילה,
אף מכשפה בסקילה.

אמר ליה רבי יהודה:
וכי מפני שסמכו עניין לו נוציא לזה לסקילה?
אלא אוב וידעוני בכלל כל המכשפים היו, ולמה יצאו?
להקיש אליהם ולומר לך: מה אוב וידעוני בסקילה,
אף מכשף בסקילה.
ולרבי יהודה נמי נהוו אוב וידעוני שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין?
הדא אמרה, קסבר רבי יהודה שני כתובים הבאים כאחד מלמדין.

כל שוכב עם בהמה מות יומת -
תנו רבנן:
איש פרט לקטן.

אשר יתן שכבתו בבהמה - בין גדולה בין קטנה.

מות יומת -
בסקילה.
או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה?
נאמר כאן: תהרוגו,
ונאמר להלן: כי הרוג תהרגנו,
מה להלן בסקילה,
אף כאן בסקילה.
למדנו עונש לשוכב, לנשכב מנין?
תלמוד לומר: כל שוכב עם בהמה מות יומת, אם אינו עניין לשוכב תנהו עניין לנשכב.
ולמדנו עונש בין לשוכב בין לנשכב.
אזהרה מנין?
תלמוד לומר: ובכל בהמה לא תתן שכבתך, למדנו אזהרה לשוכב.
אזהרה לנשכב מנין?
תלמוד לומר: ולא יהיה קדש.
ואומר: וגם קדש היה בארץ וגו', דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר:
אינו צריך, הרי הוא אומר: לא תתן שכבתך - לא תתן שכיבתך.

ורבי ישמעאל:
אזהרה לנשכב לבהמה מנא ליה?
נפקא ליה מכל שוכב עם בהמה - אם אינו עניין לשוכב תנהו עניין לנשכב.
ואפקיה רחמנא לנשכב בלשון שוכב - מה שוכב ענש והזהיר, אף נשכב ענש והזהיר.

דיני נפשות בעשרים ושלושה, הרובע והנרבע בעשרים ושלושה, שנאמר: והרגת את האשה ואת הבהמה ואומר: ואת הבהמה תהרוגו.
קא פסיק ותני לא שנא רובע זכר לא שנא רובע נקבה.
בשלמא רובע נקבה, דכתיב: והרגת את האשה ואת הבהמה, אלא רובע זכר מנא לן?
דכתיב: כל שוכב עם בהמה מות יומת - אם אינו עניין לשוכב, תנהו עניין לנשכב.
ואפקיה רחמנא בלשון שוכב - מה שוכב הוא ובהמתו בעשרים ושלושה, אף נשכב הוא ובהמתו בעשרים ושלושה.

זובח לאלהים יחרם -
תנו רבנן:
אלו נאמר: זובח יחרם - הייתי אומר: בזובח קדשים בחוץ הכתוב מדבר?
תלמוד לומר: לאלהים - בזובח לע"א הכתוב מדבר.
ואין לי אלא זובח, המקטר והמנסך מנין?
תלמוד לומר: בלתי לה' לבדו - ריבה כל העבודות שכולן לשם המיוחד.
לפי שיצאה זביחה לדיון לעבודת פנים מנין לרבות השתחואה?
תלמוד לומר: כי לא תשתחוה לאל אחר.
יכול שאני מרבה המגפף והמנשק והמכבד והמרביץ והמרחיץ והמנסך והמלביש והמנעיל? תלמוד לומר: זובח - זביחה בכלל הייתה ולמה יצאה?
להקיש אליה, לומר, מה זביחה מיוחדת שהיא עבודת פנים וחייבין עליה בחוץ, אף כל עבודת פנים וחייבין עליה בחוץ.
יצאה השתחואה לידון בעצמה, יצאה זביחה ללמד על הכלל כולו.

אמר מר:
בזובח קדשים בחוץ הכתוב מדבר.
זובח קדשים בחוץ כרת הוא?
סלקא דעתך אמינא: כי אתרי ביה – קטלא,
דלא אתרי ביה – כרת, קא משמע לן.

אמר רבי יוחנן:
אלמלא וי"ו שבהעלוך נתחייבו שונאיהן של ישראל כליה.

אמר ר' שמעון בן יוחאי:
והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר: בלתי לה' לבדו?
אלא מה תלמוד לומר: אשר העלוך? שֶׁאִוּוּ לאלהות הרבה.

זובח לאלהים יחרם -
עונש שמענו אזהרה לא שמענו?
תלמוד לומר: לא תשתחוה להם ולא תעבדם.

רבי שמעון בן יוחאי אומר:
והלא כל המשתף שמו של מקום בע"א חייב כליה, (אלא) כמה שנאמר: את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים וכו'.

יש אומרים:
באותיותיה נתנה תורה, שלא יהו ישראל אומרים: הואיל ואנו מצווין על ע"א (נהא) [והן] כבושין בבורות בשיחין ובמערות?
תלמוד לומר: על ההרים הרמים וגו' על הגלוים ולא על הנסתרות.

וגר לא תונה ולא תלחצנו -
תנו רבנן:
המאנה את הגר עובר בג' לאוין, דכתיב: וגר לא תונה לא תונו אותו, ולא תונו איש את עמיתו וגר בכלל עמיתו.
והלוחצו עובר בשלשה לאוין, דכתיב: ולא תלחצנו, וגר לא תלחץ, לא תהיה לו כנושה.

תניא רבי אליעזר הגדול אומר:
מפני מה הזהירה תורה על הגר בל"ו מקומות?
מפני שסורו רע.

כי גרים הייתם בארץ מצרים -
תניא רבי נתן אומר:
מום שבך אל תאמר לחברך,

והיינו דאמרי אנשי:
דזקיף ליה זקיפא בדיותקיה, לא תימא ליה זקיף ביניתא.

תנו רבנן:
ולא תונו איש - באונאת דברים הכתוב מדבר.
או אינו אלא באונאת ממון?
כשהוא אומר: וכי תמכרו ממכר - הרי אונאת ממון אמור.
הא מה אני מקיים ולא תונו?
באונאת דברים הכתוב מדבר.
הא כיצד?
אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים.
אם היה בן גרים, לא יאמר לו: זכור מעשה אבותיך.
אם היה גר ובא ללמוד תורה, לא יאמר לו: פה שאכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים יבא ללמוד תורה שיצאה מפי השכינה.
אם היו יסורין באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, לא יאמר לו: כדרך שאמרו חבריו לאיוב הלא יראתך כסלתך זכר נא מי הוא נקי אבד.
אם היו חמרים מבקשים תבואה, לא יאמר להם: לכו אצל פלוני ויודע בו שלא מכר מעולם.

רבי יהודה אומר:
אף לא יתלה עצמו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב, ונאמר בו: ויראת.

א"ר יוחנן:
גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו: ויראת מאלהיך וזה לא נאמר בו: ויראת.

ר' אליעזר אומר:
זה בגופו וזה בממונו.

רבי שמואל בר נחמן אמר:
זה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון.

תני תנא קמיה דרב נחמן:
המלבין פני חברו ברבים כאלו שופך את דמו.
א"ל: שפיר קאמרת, תדע, דאזיל סומקא ואתי חיורא.

אמר ליה אביי לרב דימי:
במערבא במאי זהירי טפי?
אמר ליה: באחוורי אפי.

אמר רב חנן:
כל היורדין לגיהנם עולים, חוץ משלשה שיורדין ואינן עולים:
המכנה שם רע לחברו.
והמלבין פני חברו ברבים,
והבא על אשת איש.
היינו מכנה היינו מלבין?
דאף על גב דדש ביה בשמיה. לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה מרובה.

וגר ולא תונה בדברים -
ולא תלחצנו בממון.
ולא תאמר לו: אתמול היית עובד לבל קורס נבו ועד עכשיו בשר חזיר בין שניך, ואתה עומד ומדבר כנגדי?!
ומנין שאם הוניתו אף הוא יכול להונתך?
שנאמר: כי גרים הייתם.
חביבים הגרים שבכל מקום הוא מזהיר עליהם: וגר לא תונה וגר לא תלחץ, ואהבתם את הגר, ואתם ידעתם את נפש הגר.

רבי אליעזר אומר:
גר לפי שסורו רע לפיכך הוא מזהיר עליו במקומות הרבה.

רבי שמעון בן יוחאי אומר:
הרי הוא אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.
וכי מי גדול מי שהוא אוהב את המלך או מי שהמלך אוהבו?
הוי אומר: מי שהמלך אוהבו.
ואומר: (ואהבתם את הגר), ואוהב גר לתת לו וגו'.
חביבים הגרים שבכל מקום הוא מכנן כישראל:
נקראו ישראל עבדים, שנאמר: כי לי בני ישראל עבדים.
ונקראו הגרים עבדים, ולאהבה את שם ה' להיות לו לעבדים.

נקראו ישראל משרתים, שנאמר: ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלהינו.
ונקראו הגרים משרתים, שנאמר: ובני הנכר הנלוים על ה' לשרתו.

נקראו ישראל אוהבים, שנאמר: ואתה ישראל עבדי וגו'.
ונקראו הגרים אוהבים, שנאמר: ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה.

נאמר בישראל ברית, שנאמר: והיתה בריתי בבשרכם.
ונאמר בגרים ברית, שנאמר: ומחזיקים בבריתי.

נאמר בישראל רצון, שנאמר: לרצון להם.
ונאמר בגרים רצון, שנאמר: עולותיהם וזבחיהם לרצון וגו'.

נאמר בישראל שמירה, שנאמר: הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.
ונאמר בגרים שמירה, שנאמר: ה' שומר את גרים.

אברהם קרא את עצמו גר, שנאמר: גר ותושב אנכי עמכם.
דוד קרא את עצמו גר, שנאמר: כי גר אנכי עמך.
חביבין הגרים שלא מל אברהם אבינו אלא בן צ"ט שנה, שאלו מל בן שלשים או בן עשרים לא היה גר יכול להתגייר מבן שלשים ומעלה, לפיכך גלגל הקב"ה עמו עד שהגיעו לצ"ט שנה, שלא לנעול דלת בפני הגרים הבאים, וליתן שכר ימים ושנים לרבות שכר עושי רצונו, לקיים מה שנאמר: ה' חפץ למען צדקו.
וכן אתה מוצא בארבע כתות שהם עולות ואומרות לפני מי שאמר והיה העולם:
זה יאמר לה' אני וגו' - לה' אני אל יתערב בי חטא.
וזה יקרא בשם יעקב - אלו גרי צדק.
וזה יכתוב ידו לה' - אלו בעלי תשובה.
ובשם ישראל יכנה - אלו יראי שמים.

כל אלמנה ויתום לא תענון -
אין לי אלא אלמנה ויתום, שאר כל אדם מנין?
תלמוד לומר: לא תענון, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר:
כל אלמנה ויתום - שדרכן לענות בהן דבר הכתוב.

אם ענה תענה אותו -
אחד ענוי מרובה ואחד ענוי מועט.

דבר אחר:
אם ענה תענה – מגיד, שאינו חייב עד שיענה וישנה.

וכבר היו רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל יוצאין ליהרג.
אמר ליה רבן שמעון לרבי ישמעאל: רבי, יצא לבי שאיני יודע על מה אני נהרג.
אמר ליה רבי ישמעאל: מימיך לא בא אדם אצלך לדין או לשאלה, ושהיתו עד שהיית גומר כוסך, או שהיית נועל סנדלך, או עד שהיית עוטף טליתך., ואמרה תורה: אם ענה תענה אותו - אחד ענוי מרובה ואחד ענוי מועט, ובדבר הזה אמר לו: נחמתני.

וכשנהרגו רבן שמעון ורבי ישמעאל א"ל רבי עקיבא לתלמידיו:
התקינו עצמכם לפורענות, שאלו טובה עתידה לבוא עלינו בדורנו לא היו מקבלין אותה אלא רבן שמעון ורבי ישמעאל, ועכשיו גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שפורענות גדולה עתידה לבוא עלינו בדורנו ונסתלקו אלו מבינינו, לקיים מה שנאמר: הצדיק אבד ואין איש שם על לב וגו' יבא שלום ינוחו וגו' קרבו הנה בני עוננה.

כי אם צעוק יצעק אלי -
יכול כל זמן שהוא צועק שומע אני, אם אינו צועק איני שומע?
תלמוד לומר: שמוע אשמע צעקתו מכל מקום.
הא מה תלמוד לומר: כי אם צעוק יצעק אלי?
ממהר אני להפרע על ידי שהוא צועק, יותר ממי שאינו צועק.

והרי דברים קל חומר: ומה אם כשהיחיד צועק על הרבים המקום שומע צעקתו, קל וחומר כשהרבים צועקים על היחיד!

והרי דברים קל וחומר: אם מידת הפורענות מעוטה אם כשהיחיד צועק על הרבים המקום שומע צעקתו, קל וחומר מידת הטובה מרובה כשרבים מתפללין על היחיד!

וחרה אפי -
רבי ישמעאל אומר:
נאמר כאן: חרון אף,
ונאמר להלן: חרון אף,
מה להלן עצירת גשמים וגלות, שנאמר: וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים וגו'.
אף כאן עצירת גשמים וגלות.

מה כאן בחרב,
אף להלן בחרב.

והיו נשיכם אלמנות -
ממשמע שנאמר: וחרה אפי והרגתי – הא למדנו שנשיכם אלמנות.
ומה תלמוד לומר: והיו נשיכם אלמנות?
אלא אלמנות ולא אלמנות, כענין שנאמר: ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות.

ובניכם יתומים -
ולא יתומים ממש, אלא שאין בית דין מניחין אותן למכור בנכסי אביהם בחזקת שהן קיימין. ממשמע שנאמר: וחרה אפי - איני יודע שנשותיהן אלמנות ובניהן יתומים?!
אלא מלמד, שנשותיהם מבקשות להנשא ואין מניחין אותן, ובניהן מבקשים לירד לנכסיהן ואין מניחין אותן.
ושמע מינה: אין מורידין קרוב לנכסי שבוי.

והרי דברים קל וחומר: ומה אם כשלא תענון את הדין לא יהיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים, קל וחומר לכשתעשון את הדין!
וכן הוא אומר: משפט אמת שפטו.
ואומר: אמת ומשפט ושלום שפטו בשעריכם.
ואומר: כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה, על אחת כמה וכמה שלא יהו נשיכם אלמנות. וכן הוא אומר: למען תירא את ה' אלוהיך לשמור וגו'.
למען ירבו ימיכם וימי בניכם וגו'.
ואומר: לא יגעו לריק וגו'.
ואומר: ויהי כחול זרעך וגו'.
ואומר: והיה לבבכם וגו'.
ואומר: כאשר השמים החדשים.
ואומר: ובא לציון גואל.
ואומר: ואני זאת בריתי וגו'.
על אחת כמה וכמה שתאריכון ימים בעולם הזה, ותראו בנים ובני בנים.

אם כסף תלוה את עמי -
ר' ישמעאל אומר:
כל אם שבתורה רשות, אם כסף תלוה - חובה.
או אינו אלא רשות?
תלמוד לומר: העבט תעביטנו - חובה ולא רשות.
אם כסף תלוה - כסף בכסף אתה מלוהו ואי אתה מלוהו פירות בפירות.
כסף בכסף אתה מלוהו ואין אתה מלוהו כסף בפירות ופירות בכסף.

אם כסף תלוה את עמי -
עמי וכותי - עמי קודם.
עני ועשיר - עני קודם, שנאמר: את העני.
עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמין, שנאמר: עמך.
עמי וכותי - עמי קודם פשיטא.

אמר רב נחמן אמר רב הונא:
לא נצריכה, דאפילו לכותי ברבית וישראל בחנם.
ואלו עוברין בלא תעשה:
המלוה,
והלוה,
ועדים,
והערב.

וחכמים אומרים:
אף הסופר.
ועוברין על לא תתן לו ועל לא תקח מאתו ועל לא תהיה לו כנושה ועל לא תשימון עליו נשך ועל לפני עור לא תתן מכשול.

אמר אביי:
מלוה - עובר בכולן.
לוה - עובר משום לא תשיך ולפני עור לא תתן מכשול.
ערב ועדים - אין עוברין אלא משום לא תשימון עליו נשך.

תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר:
מלוי ברבית יותר ממה שמרויחין מפסידין, ולא עוד, אלא שמשימין משה רבינו חכם ותורתו אמת, ואומרים: אלו היה יודע משה שיש ריוח בדבר זה לא היה כותבו.

כי אתא רב דימי אמר:
מנין לנושה בחברו מנה ויודע שאין לו, שאסור לעבור עליו?
תלמוד לומר: לא תהיה לו כנושה.

רבי אמי ור' אסי דאמרי תרוייהו:
כאלו דנו בשני דינים, שנאמר: הרכבת אנוש לראשנו וגו'.


אמר ר' יהודה אמר רב:
כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא בעדים, עובר משום: ולפני עור לא תתן מכשול.

ריש לקיש אמר:
גורם קללה לעצמו, שנאמר: תאלמנה שפתי שקר וגו'.

תנו רבנן:
שלושה צועקין ואינן נענין.
מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים.
והקונה אדון לעצמו.
ומי שאשתו מושלת עליו.

קונה אדון לעצמו מאי היא?
איבעית אימא תולה מעותיו בגוי.
ואיבעית אימא כותב נכסיו לבניו בחייו.
ואיבעית אימא: דביש ליה בהאי מתא ולא אזיל למתא אחריתי.

לא תהיה לו כנושה -
לעני שעמך לא תהיה כנושה.

לא תהיה לו כנושה -
שלא תראה לו בכל זמן.

לא תשימון עליו נשך -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: את כספך לא תתן לו בנשך - הרי זה אזהרה למלוה שלא ילוה ברבית.
או אינו אלא אזהרה ללוה?
כשהוא אומר: אל תקח מאתו נשך - הרי זה אזהרה ללוה.
ומה תלמוד לומר: את כספך וגו'?
הרי זו אזהרה למלוה.
אין לי אלא אזהרה למלוה וללוה, לערב ולעדים וללבלר מנין?
תלמוד לומר: לא תשימון עליו נשך - מכל מקום.

רבי יהודה:
מתיר בלבלר.

ר' מאיר אומר:
המלוה ברבית ואומר לסופר: כתוב, ולעדים חתמו, אין לו חלק במי שפקד על הרבית.

את העני עמך -
אמר הקב"ה: הוי יודע שאני שעשיתי אותו עני ולך עשיר, יכול אני להחזירך לעשותך עני.

א"ר נחמן:
מה כתיב?
נתון תתן לו כי למען אין כתיב כאן, אלא: כי בגלל הדבר הזה - גלגל הוא, אני עשיתי אותך עשיר ואותו עני, אל תגרום לי שאחזיר את הגלגל ואעשה אותך עני.
ראה מה כתיב?
לא תאמץ את לבבך מאחיך האביון - מעני אין כתיב כאן אלא מאחיך - ששניכם שוין.

אם חבול תחבול -
אמר הקב"ה: אתה כמה חייב לי!
אתה חוטא לפני ואני ממתין לך, ונפשך עולה אצלי בכל אמש ואמש ונותנת דין וחשבון והיא חייבת, ואני מחזיר לך את נפשך. אף אתה אף על פי כן שהוא חייב לך, עד בוא השמש תשיבנו לו.

אם חבול תחבול -
אין לי אלא שמשכנו ברשות, משכנו שלא ברשות מנין?
תלמוד לומר: תחבול - מכל מקום.

השב תשיב לו -
אין לי אלא שמשכנו ברשות. משכנו שלא ברשות מנין?
תלמוד לומר: השב תשיב - מכל מקום.
ותרי קראי למה לי?
חד לכסות יום וחד לכסות לילה.
השב - אפילו ק' פעמים משמע, תשיבם.
אין לי אלא לביתו, לגנתו ולחורבתו מנין?
תלמוד לומר: תשיבם - מכל מקום.

וכדרבי אלעזר:
הכל צריכין דעת בעלים, חוץ מהשבת אבדה שהתורה רבתה השבות הרבה.
שלח - אפילו מאה פעמים.
תשלח - אין לי אלא לדבר הרשות, לדבר מצווה מנין?
תלמוד לומר: שלח תשלח - מכל מקום.

הוכח - אפילו מאה פעמים משמע.
תוכיח - אין לי אלא הרב לתלמיד, תלמיד לרב מנין?
תלמוד לומר: תוכיח - מכל מקום.

עזוב תעזוב - אין לי אלא בעליו עמו, אין בעליו עמו מנין?
תלמוד לומר: תעזוב - מכל מקום.

הקם תקים - אין לי אלא בעליו עמו, אין בעליו עמו מנין?
תלמוד לומר: תקים - מכל מקום.
למה לי למכתב בפריקה ולמה לי למכתב בטעינה?
צריכא, דאי כתב רחמנא פריקה משום דאיכא צער בעלי חיים ואיכא חסרון כיס, אבל טעינה דליכא צער בעלי חיים אימא לא.
ואי אשמעינן טעינה משום דבשכר, אבל פריקה דבחנם אימא לא, צריכא.

ולר' שמעון דאמר:
זה וזה בחנם.
מאי איכא למימר?
לרבי שמעון לא מסיימי קראי.
למה לאשמועינן בהני תרתי למה לי לאשמועינן באבדה?
צריכא, דאי אשמועינן בהני תרתי משום דאיכא צערא בדידהו וצערא במרייהו, אבל אבדה דצערא דמרא איכא צערא דידה ליכא אימא לא.
ואי אשמעינן אבדה משום דליתיה למרא בהדה אבל בהני תרתי דאית למרייהו בהדייהו אימא לא, צריכא.

מות יומת המכה - אין לי אלא (מכה) [מיתה] הכתובה בו.
מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו, שאתה יכול להמיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו?
תלמוד לומר: מות יומת - מכל מקום.

הכה תכה - אין לי אלא בהכאה הכתובה בו וכו'.

פתח תפתח – אין לי אלא לעניי עירך, לעניי עיר אחרת מנין?
תלמוד לומר פתוח תפתח - מכל מקום.

נתון תתן - אין לי אלא מתנה מרובה, מתנה מועטת מנין?
תלמוד לומר: נתון תתן לו - מכל מקום.

העניק תעניק - אין לי אלא שנתברך הבית בגללו, לא נתברך הבית בגללו מנין?
תלמוד לומר: העניק תעניק - מכל מקום.

ולרבי אלעזר דאמר:
דברים ככתבן: נתברך הבית בגללו מעניקין לו, לא נתברך הבית בגללו אין מעניקין לו.
מאי איכא למימר?
דברה תורה כלשון בני אדם.

העבט תעביטנו - אין לי אלא שאין לו ואינו רוצה להתפרנס, דרחמנא אמר תן לו דרך הלואה. יש לו ואינו רוצה להתפרנס מנין?
תלמוד לומר: תעביטנו - מכל מקום.

ולרבי שמעון דאמר:
יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו.
תעביטנו - למה לי?
דברה תורה כלשון בני אדם.

עד בא השמש תשיבנו לו -
זו כסות לילה שניתן ליחבל ביום.

השב תשיב לו את העבוט -
כבא השמש - זה כסות יום שניתן ליחבל בלילה.

תניא רבי אומר:
וכי מאחר שמחזירין למה ממשיכנין מעיקרא?
שלא תבא שביעית ותשמטתו, ואם מת לא נעשה מטלטלין לבניו.

אם חבול תחבול -
רבי ישמעאל אומר:
בא הכתוב ללמדך, שתהא עושה מצווה ותהא נוטל את שלך.

עד בא השמש -
זה כסות יום שאתה מחזיר לו כל היום, כסות לילה שאתה מחזיר לו כל הלילה (וכל היום) מנין?
תלמוד לומר: השב תשיב לו את העבוט וגו'.

מכאן אמרו:
ממשכנין כסות יום בלילה וכסות לילה ביום, ומחזירין כסות יום ביום וכסות לילה בלילה.

כי היא כסותה לבדה –
זו טלית.

היא שמלתו לעורו -
זה חלוק.

במה ישכב -
להביא עור מצע.

(והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני) -
רבי נתן אומר:
הרי זה שיצא חייב לחברו מנה בבית דין ועליו כסות במאתים, לא יאמר לו מכור כסותך והתכסה במנה ותן לי מנה, לכך נאמר: כי היא כסותה לבדה - אי אתה רשאי למנוע ממנו כסות שהיא נופלת לשארו.

ושמעתי כי חנון אני -
שברחמים בראתי את עולמי.

אלהים לא תקלל -
משמש קדש וחול.
כל השמות ההדיוטות שאותיותיהם כאותיות השם, הרי אלו נמחקים.
כי יודע אלוהים כי ביום אכלכם ממנו והייתם כאלהים - הראשון קדש והשני חול.
כי על כן ראיתי פניך כראות פני אליהם - הרי זה חול.
מחנה אלוהים זה - הרי זה קדש.
נשיא אלוהים אתה - קדש.

מי שיש לו בן מכל מקום לאתויי ממזר חייב על הכאתו ועל קללתו.
אמאי קרינן כאן ונשיא בעמך לא תאר?
בעושה מעשה עמך כשעשה תשובה. והאי בר תשובה הוא.
והא תנן: מעוות לא יוכל לתקון - זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר?
השתא מיהא עושה מעשה עמך הוא. נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות, יכול לחזור בו, אבל אמרו חכמים: מי שפרע מאנשי דור המבול וכו' הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדבורו. היכי עבדינן ליה?

אביי אמר:
אודועי מודעינן ליה, דכתיב: ונשיא בעמך לא תאר.

רבא אמר:
מילט נמי לייטינן ליה, בעושה מעשה עמך (כתוב ברמז ש"ל).

אלוהים לא תקלל -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ונוקב שם ה' מות יומת עונש שמענו אזהרה לא שמענו?
תלמוד לומר: אלוהים לא תקלל, דברי רבי עקיבא.

רבי ישמעאל אומר:
בדיינין הכתוב מדבר, שנאמר: עד האלהים יבא דבר שניהם.

אלהים לא תקלל -
אין לי אלא דין, נשיא מנין?
תלמוד לומר: ונשיא בעמך לא תאר.
אני אקרא: נשיא בעמך לא תאר אחד דיין ואחד נשיא במשמע.
ומה תלמוד לומר: אלוהים לא תקלל?
לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.

מכאן אמרו:
יש מְדַבֵּר דָּבָר וחייב עליו משום ד' דברים.
בן נשיא שקלל את אביו חייב עליו משום ארבעה דברים:
משום אב,
ומשום דיין,
ומשום נשיא,
ומשום בעמך לא תאר.

רבי יהודה בן בתירה אומר:
אלהים לא תקלל וגו' -
שומע אני לא יהיה חייב עד שיהיה דיין ונשיא?
תלמוד לומר: אלוהים לא תקלל - לחייב עליו משום דיין ומשום נשיא.
אי נשיא כאחאב וחבריו?
תלמוד לומר: בעמך - לא אמרתי אלא בזמן שהן נוהגין כמנהג עמך.

אלהים לא תקלל -
אין לי אלא דיין ונשיא, שאר כל אדם מנין?
תלמוד לומר: בעמך - מכל מקום.

מלאתן ודמעך לא תאחר -
מלאתך - אלו הבכורים הנטלים מן המלא.
ודמעך - זו תרומה.
לא תאחר - שלא תקדים שני לראשון, ולא ראשון לתרומה, ולא תרומה לבכורים.
אבל איני יודע איזה מהם קודם אם תרומה לבכורים אם בכורים לתרומה?
אמרת: יקדמו הבכורים שהם קרויים ארבעה שמות:
ראשית,
בכורי,
תרומה,
ומלאה,
לתרומה, שאינה קרויה אלא שלוש שמות.

תקדים תרומה שהיא קרויה שלוש שמות:
ראשית,
תרומה,
ודמע,
למעשר ראשון, שאין קרוי אלא שני שמות.

יקדים מעשר ראשון, שהוא קרוי שמי שמות:
תרומה,
ומעשר
למעשר שני, שאינו קרוי אלא שם אחד בלבד.

מכאן אמרו:
כל המקדים תרומה לבכורים, ומעשר ראשון לתרומה, ומעשר שני לראשון, אף על פי שהוא עובר בלא תעשה, מה שעשה עשוי.

כן תעשה לשורך -
הקיש בכור אדם לבכור בהמה ובכור בהמה לבכור אדם:
מה בכור בהמה הנפלים פוטרין בה את הבכורה,
אף בכור אדם הנפלים פוטרין בו את הבכורה.

מה בכור אדם אתה רשאי ליתן בכל מקום שירצה,
אף בכור בהמה וכו'.

לפי שהוא אומר: והבאתם שמה עולותיכם וגו' שומע אני יהא חובה להביאו לבית הבחירה?
תלמוד לומר: באדם ובבהמה.
הקיש בכור אדם לבכור בהמה ובכור בהמה לבכור אדם:
מה בכור אדם מטפל בו שלשים יום,
אף בכור בהמה מטפל בו שלשים יום.

שבעת ימים יהיה עם אמו -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: והיה שבעת ימים תחת אמו - עם אמו.
או אינו אלא תחת אמו ממש?
תלמוד לומר: שבעת ימים יהיה עם אמו - מה כאן עם אמו אף להלן עם אמו.

רבי נתן אומר:
לא נאמר: תחת אמו אלא להדרש תחת אמו - אחר אמו.
או תחת אמו כמשמעו?
הרי אתה דן:
נאמר כאן: אמו,
ונאמר להלן: אמו,
מה להלן בסמוך לו,
אף כאן בסמוך לו.

שבעת ימים יהיה עם אמו -
מה בכור קדש אינו יונק אלא מן החולין, אף כולהו אינן יונקין אלא מן החולין.

מכאן אמרו:
כל הקדשים לא יניקו בניהן, ומעושרת קלה לא תניק את בנה, וכולן אין למדים אלא מן הבכור.
מה בכור קדש אינו יונק אלא מן החולין,
אף כולם לא יניקו אלא מן החולין.
כיצד עושין?
נוטלין מעות מן ההקדש ולוקחין בהמה מן החולין ומתרחמות עליהן ומניקות אותן, אף על פי שאמרו אחרים מתנדבים היו על מנת כן.

וביום השמיני תתנו לי -
אין לי אלא שמיני, משמיני ולהלן מנין?
הרי אתה דן:
נאמר כאן שמיני,
ונאמר להלן מיום השמיני והלאה ירצה,
מה שמיני שנאמר להלן, הכשיר בו שמיני ומשמיני ולהלן,
אף שמיני האמור כאן, הכשיר משמיני ולהלן.

ביום השמיני תתנו לי -
להוציא מחוסר זמן.

תנן התם:
עד כמה ישראל חייבין לטפל בבכור?
בבהמה דקה - שלשים יום.
ובגסה - חמישים יום.

ר' יוסי אומר:
בדקה - ג' חדשים.
אמר ליה הכהן בתוך הזמן: תנהו לי! הרי זה לא יתן לו.
ואם היה בעל מום, וא"ל תן לי שאוכלנו! מותר.
ובשעת המקדש, אם היה תמים, ואמר ליה: תן לי ואקרבנו! מותר.
מנא הני מילי?

אמר רב כהנא דאמר קרא:
בכור בניך תתן ליכן תעשה לצאנך מלאתך ודמעך לא תאחר כן תעשה לשורך –
איפוך אנא?
מסתברא דמוקדם למוקדם דמאוחר למאוחר. (אלא) אדרבה דסמיך לדסמיך ליה.

אמר רבא:
תעשה - הוסיף לך הכתוב עשיה אחרת בשורך.
ואימא שיתין?
לא מסרן הכתוב אלא לחכמים.

ר' יוסי אומר:
בדקה - שלושה חדשים, מפני שטפולה מרובה.

תנא:
מפני שֶׁשִּנֶּיהָ דקות.
אם אמר לו הכהן בתוך הזמן: תנהו לי! הרי זה לא יתן.
מאי טעמא?

אמר רב ששת:
מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות.

האחין והשותפין פטורין ממעשר בהמה.

תנו רבנן:
יהיה לך - ולא של שותפות.
והאי בבכור כתיב!
אם אינו עניין לבכור דהא איתיה בשותפות, דכתיב: ובכורות בקרכם וצאנכם, תנהו עניין למעשר בהמה.

ר' יוחנן אמר:
אפילו חלקו תשעה כנגד תשעה ועשרה כנגד עשרה, אין אומרים זהו חלקו המגיעו משעה ראשונה, מאי טעמא?
דומיא דדבנך - מה בנך בַּבָּרוּר לך אף צאנך בַּבָּרוּר לך.

ואנשי קדש תהיון לי -
ר' ישמעאל אומר: כשאתם קדושים אתם לי.

איסי בן עקיבא אומר:
כשהמקום מחדש מצווה לישראל, הוא מוסיף להם קדושה.

איסי בן גוריון אומר:
נאמר כאן קדושה,
ונאמר להלן קדושה,
מה קדושה האמורה להלן אסורה באכילה,
אף קדושה האמורה כאן תהא אסורה באכילה.

תניא רבי שמעון בן יהודה אומר, משום רבי שמעון:
בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה, שנאמר: כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך לא תבשל גדי בחלב אמו.
ולהלן הוא אומר: ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו.
מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה,
אף כאן אסור באכילה ומותר בהנאה.

ובשר בשדה טרפה לא תאכלו -
כיון שיצא חוץ למחיצתו נאסר.

ובשר בשדה טרפה -
מה תלמוד לומר?
לפי שמצינו במעשר שני ובכורים אף על פי שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרין.
יכול אף זה כן?
תלמוד לומר: טרפה.
מאי תלמודא?

אמר רבא:
כטרפה - מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר, אף בשר כיון שיצא חוץ למחציתו - אין לו היתר.

אמר רבי יוחנן:
לא תאכל הנפש עם הבשר - זה אבר מן החי.
ובשר בשדה טרפה לא תאכלו - זה בשר מן החי, ובשר מן הטרפה.

וריש לקיש אמר:
לא תאכל הנפש עם הבשר - זה אבר מן החי, ובשר מן החי.
ובשר בשדה טרפה לא תאכלו - זה בשר מן הטרפה.
אכל אבר מן החי ובשר מן החי לר' יוחנן - חייב שתים.
לריש לקיש - אינו חייב אלא אחת.
אכל בשר מן החי ובשר מן הטרפה - דברי הכל חייב שתיים.

אמר רבא:
זר שאכל עולה לפני זריקה חוץ לחומה, לוקה חמש לרבי שמעון.
ולילקי נמי משום ובשר בשדה טרפה - דכיון דיצא בשר חוץ לקלעים נאסר?
כל היכא דחזי בפנים קרינן ביה: ובשר בשדה טרפה וכל היכא דלא חזי בפנים, לא קרינן ביה: ובשר בשדה טרפה.

ובשר טרפה -
אין לי אלא בשדה, בבית מנין?
תלמוד לומר: נבלה וטרפה.
הקיש טרפה לנבלה:
מה נבלה לא חלק בה בין בבית בין בשדה,
אף טרפה לא תחלוק בה בין בבית בין בשדה.
הא מה תלמוד לומר: ובשר בשדה טרפה?
דבר הכתוב בהווה.

כיוצא בו: כי בשדה מצאה - אין לי אלא בשדה, בבית מנין?
דבר הכתוב בהווה.

כיוצא בו: כי יהיה בך איש - אין לי אלא מקרה לילה, מקרה יום מנין?
דבר הכתוב בהווה.

כיוצא בו: ומי האיש אשר נטע כרם - אין לי אלא כרם, שאר כל אילנות מנין?
דבר הכתוב בהווה.

כיוצא בו: לא תבשל גדי - ואין לי אלא גדי, שאר כל בהמה מנין?
דבר הכתבו בהווה.
ואף אתה אומר כאן: ובשר בשדה טרפה - דבר הכתוב בהווה, מקום שדרך בהמה להטרף.

כיוצא בו: אל תגזל דל וגו' - אין לי אלא דל, עשיר מנין?
תלמוד לומר: כן ארחות כל בוצע בצע וגו' אלא דבר הכתוב בהווה, שדרכו של דל להגזל.

אמר רבי אייבו:
מעשה בטבח אחד בצפורי שהיה מאכיל את ישראל נבלות וטרפות. פעם אחת ערב יום הכפורים שתה ונשתכר, עלה לראש הגג, ונפל ומת. התחילו הכלבים מלקקים בו, אתו ושאלו לרבי חנינא: מהו למיעבריה יתיה מן קדמיהון?
אמר להון: ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אתו - וזה שהיה גוזל את הכלבים ומאכיל את ישראל נבלות וטרפות, ארפון לון, מן דלהון הוא.

לכלב תשליכון אותו -
לר' יהודה - אותו אתה משליך לכלב, ואי אתה משליך לכלב כל אסורים שבתורה.
ולר' מאיר - אותו אתה משליך לכלב, ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה.

לכלב תשליכון אותו -
ככלב.
או לכלב כמשמעו?
תלמוד לומר: לא תאכלו כל נבלה.
והרי דברים קל וחומר: ומה אם נבלה שהיא מטמאה במשא היא מותרת בהנאה, טרפה שאינה מטמאה במשא אינו דין שתהא מותרת בהנאה.
הא מה תלמוד לומר: לכלב תשליכון אותו?
לכלב וככלב. ללמדך, שאין המקום מקפח שכר כל בריה, שנאמר: ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו.
אמר הקב"ה: תנו לו שכרו.

והרי דברים קל וחומר:
ומה אם שכר חיה לא קפח המקום, קל וחומר שכר אדם!
וכן הוא אומר: קורא דגר ולא ילד וגו'.
ואומר: כסא כבוד מרום מראשון וגו'.

א"ר אלעזר בן עזריה:
כל המספר לשון הרע, וכל המקבל לשון הרע, וכל המעיד עדות שקר בחברו, ראוי להשליכו לכלבים, שנאמר: לכלב תשליכון אותו.
וכתיב בתריה: לא תשא שמע שוא קרי ביה לא תשיא - אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חברו, קרי ביה שמע בין אחיכם.

רב כהנא אמר:
מלא תשא לא תשיא.