תנו רבנן:
ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו - להביא אבר ובשר המדולדלין בבהמה חיה ועוף ושחטן שהן אסורין.

ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן:
אין בהן אלא מצות פרישה בלבד.

יתיב רב יוסף קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר אמר רב יהודה אמר רב:
אכלו לזה - לוקה.

א"ל ההוא מרבנן:
לא תציתו ליה לההוא גברא,

הכי אמר רב יצחק בר שמואל משמיה דרב:
אכלו לזה - אינו לוקה.

אמר רב הונא:
אנו אמאן נסמוך?

אהדרינהו רב יוסף לאפיה.
א"ל: מאי קשיא?
כי אמרי אנא במיתה דעושה ניפול, כי אמר איהו בשחיטה דאינה עושה ניפול.

אמר רבינא:
מנא האי מילתא דאמור רבנן מיתה עושה ניפול שחיטה אינה עושה ניפול?
דכתיב: וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא.
למעוטי מאי?
אילימא למעוטי בחייהם, מנבלתם נפקא, אלא שמע מינה מיתה עושה ניפול.

א"ל רב אדא בר אהבה לרבא:
והא קרא בשרצים כתיב?
א"ל: אם אינו ענין לשרצים דלאו בני שחיטה נינהו, תנהו ענין לבהמה.
ואכתי מיבעי ליה כעין מיתה, לַחִים מטמאין יבשים אין מטמאין?
תרי במותם כתיבי.

בעי רבא:
נמלה שחסרה מהו?
שעור גמירי לה והא חסר, או בריה גמירי לה והא איכא?
תא שמע: בהם - יכול בכולן?
תלמוד לומר: מהם.
אי מהם - יכול מקצתן? וכו' כדלעיל.
שמע מינה שעורא גמירי לה, כי בעינא בה נשמה תיבעי לך.
בהם - יכול בכולם?
תלמוד לומר: מהם.
אי מהם יכול מקצתן?
תלמוד לומר: בהם, הא כיצד?
כאן בלח כאן ביבש.

מכל כלי עץ -
יכול אף הסולם והקולב והאנחותא והמנורות?
תלמוד לומר: מכל כלי עץ - ולא כל כלי עץ.
יכול שאני מוציא את השלחן והטבלא וְהַדּוּלְבְקִי?
תלמוד לומר: כל כלי ריבה.
ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו?
אחר שרבה הכתוב ומעט?
תלמוד לומר: שק - מה שק מיוחד שמשמש את האדם ואת משמשי האדם, אף אני ארבה את השלחן והטבלא והדולבקי שמשמשין את האדם ואת משמשי האדם, ומוציא אני את הסולם, שמשמש את האדם ואין משמש את משמשי אדם.
והאנחותא והקולב והמנורה, שמשמשין את משמשי אדם ואין משמשין את האדם.

כלי עץ -
יכול אף שידה תיבה ומגדל כוורת הקש כוורת הקנים ובור ספינה אלכסנדרית אף על פי (שאין) [שיש] להם שולים שמחזיקין ארבעים סאה בלח שהן כורים ביבש?
תלמוד לומר: מכל כלי עץ - ולא כל כלי עץ.

או בגד או עור -
(כתוב ברמז תנ"ה).
יכול שאני מוציא את הדרדר עגלה וקסדור קסתות מלכים ועריבת העבדנין ובור ספינה קטנה וארון?
תלמוד לומר: כל כלי עץ – ריבה.
ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו?
אחר שרבה הכתוב ומעט?
תלמוד לומר: שק - מה שק מיוחד שמיטלטל במלואו אף אני מרבה את דרדר עגלה קסדור קסתות מלכים ערבת העבדינין בור ספינה קטנה וארון שהן מיטלטלין במלואן, ומוציא את השידה תיבה ומגדל כוורת הקש כוורת הקנים בור ספינה אלכסנדרית אף על פי שיש להם שולים ומחזיקין ארבעים סאה בלח שהן כורים ביבש שאין מיטלטלין במלואן.

רבי מאיר אומר:
כל המנוי לטהרה טהור, והשאר טמא.

רבי יהודה אומר:
כל המנוי לטומאה טמא, והשאר טהור.
אין בין דברי רבי מאיר לדברי רבי יהודה אלא עריבת בעל הבית.

רב נחמן אומר:
קופות גדולות והסאים הגדולים שיש להן שולים ומחזיקין [ארבעים] סאה בלח שהן כורים ביבש, הרי אלו טמאים שאף על פי שאין מיטלטלים במלואן מיטלטלין במשתייר בהן.

יכבס -
יכול אף (הצפד) [הציפה]?
תלמוד לומר: בגד.
אי בגד יכול בגד גדול לבן המטמא בזב ומטמא בנגעים, מנין גדול צבוע [קטן] לבן קטן צבוע, עד שאתה מרבה להביא שביס של שבכה וגלגילין?
תלמוד לומר: בגד בגדים - ריבה.
מנין לרבות את הלבדים?
תלמוד לומר: או בגד או עור.
יכול אף עורות של ים יהו טמאים?
והלא דין הוא: טמא בנגעים וטמא בשרצים, מה נגעים פטר בהן עורות של ים אף שרצים יפטור בהם עורות של ים, וקל וחומר הוא:
ומה נגעים שטימא בהן שתי וערב פטר בהן עורות של ים, שרצים שלא טימא בהן שתי וערב אינו דין שיפטור בהן עורות של ים?!
לא, אם אמרת בנגעים שלא טמא בהן צבועין, תאמר בשרצים שטמא בהן צבועין, והואיל וטמא בהן צבועין יטמא בהן עורות של ים?
תלמוד לומר: בגד - מה בגד מן הגדל בארץ אף עורות מן הגדל בארץ.
יכול שאני מוציא את שחיבר לו מן הגדל בארץ כל שהוא?
תלמוד לומר: או עור - להביא את שחיבר לו הגדל בארץ כל שהוא אפילו חוט אפילו משיחה, ובלבד שיחברנו לו כדרך חבורו לטומאה.
יכול אף עור המצה ועור החיפה במשמע?
תלמוד לומר: אשר יעשה מלאכה בהם – יצאו עור המצה ועור החיפה שלא נעשתה בהן מלאכה.
אוציא וכו' ולא אוציא את עורות רצועות סנדלין, שנעשה מלאכה בהן?
תלמוד לומר: כלי - יצאו עורות רצועות סנדלים שאינם כלים.
יכול שאני מוציא את עורות אהלים?
תלמוד לומר: או עור - להביא את עורות אהלים.

תנא דבי רבי ישמעאל:
הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחד מהן צמר ופשתים, אף כל צמר ופשתים.
עור - אין לי אלא עור בהמה טהורה, עור במה טמאה מנין?
תלמוד לומר: או עור.

כי אתא רב דימי אמר:
מנין לתכשיט כל שהוא טמא?
מציץ.
אריג כל שהוא טמא?
מאו בגד,
אריג ותכשיט כל שהוא טמא?
מכל כלי מעשה.
ואף על גב דבמדין כתיב, גמר כלי כלי מהתם, מוסיף שק על הבגד, אף על פי שאינו אריג טמא, למאי חזי?

א"ר יוחנן:
שכן עני קולע שלש נימין ותולה בצואר בתו.

תנו רבנן:
שק - אין לי אלא שק, מנין לרבות את הַקִּלְקְלִי ואת הַחֲבָק?
תלמוד לומר: או שק.
יכול שאני מרבה את החבלים והמשיחות?
תלמוד לומר: שק - מה שק מיוחד טווי ואריג.
הרי הוא אומר במת: וכל מעשה עזים תתחטאו.
יכול שאני מרבה את החבלים ואת המשיחות?
תלמוד לומר: בגד ועור לגזרה שוה:
מה בגד ועור האמור בשרץ לא טימא אלא טווי ואריג,
אף כשטימא במת טווי ואריג.

ומה בגד ועור האמור במת טימא כל מעשה עזים,
אף בשרץ טימא כל מעשה עזים.
מנין לרבות דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה?
תלמוד לומר: או שק.
והא אפיקתיה לקילקלי וחבק?
הני מילי מקמי דתיתי גזרה שוה, השתא דאתא לגזרה שוה אייתר ליה.
אין לי אלא בשרץ, במת מנין?
נאמר: בגד ועור לגזרה שוה:
מה כשטמא בשרץ עשה דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה כמעשה עזים. מופנה, דאי לא מופנה איכא למיפרך:
מה לשרץ שכן מטמא בכעדשה. לאיי אפנויי מופנה, מכדי שרץ איתקש לשכבת זרע, דכתיב: ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע, וסמיך ליה: או איש אשר יגע בכל שרץ.
וכתיב בשכבת זרע: וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע.
בגד ועור דכתיב בשרץ למה לי?
לאפנויי.
ובמת נמי אפנויי מופנה.
מכדי מת איתקש לשכבת זרע, דכתיב: והנוגע בכל טמא נפש, או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע וגו', עור דכתיב במת, למה לי?
לאפנויי.
הרי הוא אומר במת: וכל מעשה עזים, יכול יטמא חבלים ומשיחות?!
ודין הוא: נאמר טמא במת
וטמא בשרץ,
מה בשרץ לא טמא אלא טווי ואריג,
אף במת לא יטמא אלא טווי ואריג?
הן אם הקל בשרץ הקל נקל במת החמור.
תלמוד לומר: בגד ועור לגזרה שוה.
אין לי אלא שק העשוי מן העזים, העשוי מן החזיר ומזנבה של פרה מנין?
תלמוד לומר: שק.
אין לי אלא בשרץ, במת מנין?
ודין הוא: ומה בשרץ הקל עשה בו מעשה חזיר כמעשה עזים, אף במת החמור נעשה בו מעשה חזיר כמעשה עזים. הן אם ריבה טומאת ערב מרובה, נרבה טומאת שבעה מועטת.
תלמוד לומר: בגד ועור לגזרה שוה.

כל כלי -
לרבות את הקליעה ואת הקמיעה ואת התפילין.
יכול שאני מרבה את העץ ואת העבות?
תלמוד לומר: אשר יעשה מלאכה בהם - ולא העושה מלאכה באחרים.
יכול שאני מרבה אף חפוי כלים?
תלמוד לומר: בהם - פרט לחפוי כלים.

במים יובא -
כולו כאחד.
יכול מקצתו?
תלמוד לומר: ובא השמש וטהר - מה ביאת שמש כולו כאחד, אף ביאתו במים כולו כאחד.

וטמא עד הערב -
יכול לכל דבר?
תלמוד לומר: וטהר.
אי וטהר, יכול לכל דבר?
תלמוד לומר: וטמא עד הערב, הא כיצד?
טהור (לחולין) [למעשר] מבעוד יום, לתרומה משתחשך. ואיפוך אנא?
מסתברא כי היכי דחמירא אכילה דתרומה מאכיליה דמעשר, הכי נמי חמירא נגיעה דתרומה מנגיעה דמעשר.
ואיבעית אימא: נגיעה דתרומה מהכא נפקא: בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא.
אזהרה לאוכל מנין?
תלמוד לומר: ולא יאכל מן הקדשים.
או אינו אלא אזהרה לנוגע?
תלמוד לומר: בכל קדש לא תגע אל המקדש לא תבא.
מקיש קדש למקדש:
מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה,
אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה.
ובנגיעה ליכא נטילת נשמה.
והא דאפקה רחמנא בלשון נגיעה (מאי)?
[הכי] קאמר רחמנא נגיעה כי אכילה.

כלי חרש -
אין לי אלא חרס, מנין לרבות כלי נתר?
תלמוד לומר: וכלי חרס.
מנין לרבות אוהלין?
ודין הוא: ומה אם כלי עץ שטמא פשוטיו טיהר אוהלין, כלי חרס שטיהר פשוטיו אינו דין שטיהר אהלין?!
תלמוד לומר: וכלי חרס - לרבות אוהלין.
מנין לרבות שברי כלי חרס?
תלמוד לומר: וכל כלי חרס.

מכאן אמרו:
הדקין שבכלי חרס, קרקרותיהן, ודפנותיהן יושבים שלא מסומכין, שעורן בכדי סיכת קטן עד לוג.
מלוג ועד סאה - ברביעית.
מסאה ועד סאתים - בחצי לוג.
מסאתים ועד לשלש ועד חמש סאין - בלוג דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר:
אני איני נותן בהן מדה. אלא, הדקין שבכלי חרס, קרקרותיהן, ודפנותיהן יושבין שלא מסומכין, שעורן בכדי סיכת קטן, עד קדרות הדקות.
מקדרות הדקות עד חביות לודיות – ברביעית.
מלודיות עד לחמיות - בחצי לוג.
מלחמיות ועד חצבים גדולים – בלוג.
נשקע דבר ולא נאמר עכשיו.

(רב נחמן) [ר' נחמיה] ור' אליעזר בן יעקב:
חצבים גדולים שעורן כבשני לוגין. הפכין והחביצין והגלילין, שעור קרקרותיהן כל (שאין) [שהן, ואין] להן דפנות.

אשר יפול מהם -
יש מהם שמטמא ויש מהם שלא מטמא, פרט לתרנגולת שבלע את השרץ ונפלה לאויר התנור – טהור, ואם מתה - טמא.

אל תוכו -
את שיש לו תוך – טמא, ואת שאין לו תוך – טהור, פרט למטה לכסא לספסל לשלחן לספינה ולמנורה של חרס.
עדות זו העיד חזקיה איש עיקוש לפני רבן גמליאל ביבנה, שאמר משום רבן גמליאל הזקן: כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחורים.

תנו רבנן:
אויר כלי חרס טמא וגבו טהור.
אויר הכלים טהור וגבן טמא.
נמצא טהור בכלי חרס - טמא בכל הכלים,
טהור בכל הכלים - טמא בכלי חרס.
מנא הני מילי?

דתנו רבנן:
תוכו - אף על פי שלא נגע. או אינו אלא אם כן נגע.

ר' יונתן בן אבטולמוס אומר:
נאמר תוכו לְטַמֵּא,
ונאמר תוכו לִטַּמֵּא,
מה תוכו האמור לטמא, אף על פי שלא נגע,
אף תוכו האמור ליטמא אף על פי שלא נגע.

והתם מנלן?
א"ר יוחנן:
התורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חרדל.

א"ל רב אדא בר אהבה לרבא:
ויהא כלי חרס מטמא מגבו מקל וחומר:
ומה כל הכלים שאין מטמאין מאוירן מטמאין מגבן, כלי חרס שמטמא מאוירו אינו דין שיהא מטמא מגבו?!
אמר קרא: וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא
איזהו כלי שטומאה קודמת לפתחו?
הוי אומר: זה כלי חרס.
וכי אין צמיד פתיל עליו הוא דטמא, הא יש צמיד פתיל עליו טהור. ויהו כל הכלים מטמאין מאוירן מקל וחומר:
ומה כלי חרס שאינו מטמא מגבו מטמא מאוירו, כל הכלים שמטמאין מגבן אינו דין שיהו מטמאין מאוירן?!
אמר קרא: תוכו - תוכו של זה ולא תוכו של אחר.
והני תוכו הא דרשינהו?
ד' תוכו כתיבי, תוכו, תוך תוכו, תוכו, תיכו,
חד לגופיה,
וחד לגזרה שווה,
וחד תוכו של זה ולא תוכו של אחר,
וחד תוכו ולא תוך תוכו,
ואפילו כלי שטף מציל. ולא יהיו כל הכלים מטמאין מגבן אלא מתוכן ובנגיעה, מקל וחומר: ומה כלי חרס שמטמא מאוירו אינו מטמא מגבו, כל הכלים שאין מטמאין מאוירן אינו דין שלא יהו מטמאין מגבן?!
אמר קרא: וכל כלי פתוח וגו' האי הוא דכי אין צמיד פתיל עליו – טמא, הא יש צמיד פתיל עליו – טהור, הא כל הכלים בין שיש צמיד פתיל עליהן בין שאין צמיד פתיל עליהן טמאין.

אל תוכו -
כשיפול לתוכו טמא, ולא כשיפול לתוך תוכו. כיצד?
חבית הנתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור, שרץ בחבית - אוכלין ומשקין שבתנור טהורין.
וכי איזו מדה מרובה מדה לְטמא או מדה לִיטמא?
מרובה מדה לְטמא מלִיטמא שמְּטַמֵא את אחרים מאחריו ואין מִיטַּמֵּא מאחוריו.
ומה אם במקום שמטמא אחרים מאחריו לא טימא מתוך תוכו, מקום שאין מטמא מאחריו אינו דין שלא יטמא את תוך תוכו?!

או מרובה מדת לִיטמא מלְטמא, שמִיטמא מבית השאור ואין מְטמא את השאור, אף הוא יְטמא מתוך תוכו ואף על פי שלא טִמא את תוך תוכו?
תלמוד לומר: כל אשר בתוכו יטמא - ולא שבתוך תוכו.
יכול אף על פי שניקבה?
תלמוד לומר: כל אשר בתוכו יטמא.
כמה שעורו של נקב?
כלי חרס - בכונס משקה, וכלי שטף - במוציא זיתים.

מכאן אמרו:
כוורת פתוחה ופקוקה בקש ומשולשת לאויר התנור, שרץ בתוכה - תנור טמא, שרץ בתנור - אוכלין ומשקין שבתוכה - טמאין.

ור' אליעזר אומר:
מצלת.

אמר רבי אליעזר:
אם הצילה במת בחמוּר, לא תציל בכלי חרס הקל?!
א"ל: אם הצילה במת חמוּר מקום שהמחיצה מצלת, תציל בכלי חרס הקל שאין מחיצה מצלת.

א"ר יוחנן בן נורי אמרתי לו לר' אליעזר:
אם הצילו אהלין מיד אוהלין במת חמוּר שכן חולקין אוהלין, יצילו אוהלין מיד אוהלין באהל השרץ שאין חולקין כלי חרס.

אמר ר' יוסי אמרתי לו לר' יוחנן בן נורי:
תמה אני אם קבל ממך ר' אליעזר תשובה, מפני שהוא הנדון, אלא זו תשובה לדבר:
אם הצילו אוהלין מיד אוהלין במת חמוּר שכן הוא עושה טפח על טפח על רוּם טפח בבית טהור, יצילו אוהלין מיד אוהלין בשרץ הקל, שכן הוא עושה טפח על טפח על רום טפח בכלי חרס טמא.
א"ל: הוא הנדון.

בו ביום דרש ר' עקיבא:
וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא -
אינו אומר טָמֵא אלא יִטְמא - לְטַמא אחרים. למד על ככר שני שיְטמא את השלישי.

אמר רבי יהושע:
מי יגלה עפר מעיניך רבי יוחנן בן זכאי שהיית אומר:
עתיד דור אחר לטהר ככר שלישי שאין לו מקרא מן התורה.
והלא רבי עקיבא תלמידך מביא לו מקרא מן התורה שהוא טמא, שנאמר: כל אשר בתוכו יִטְמָא.

ואותו תשברו -
יכול ישברנו ודאי, שנאמר בזב: ישבר?
תלמוד לומר: אותו תשברו - אותו אתה שובר ואי אתה שובר כלי חרס של זב.
קל וחומר: ומה הנוגע בזב חמוּר אין טעון שבירה, הנוגע בשרץ הקל אינו דין שלא יטעון שבירה?! א"כ למה נאמר: ואותו תשבורו?
שאין לו טהרה אלא שבירה.

דבר אחר:
אותו תשברו - אותו אתה שובר לטהרתו ואי אתה שובר אוכלין ומשקין לטהרתן.

ר' עקיבא אומר:
השרץ מטמא את הכלים, וכלים את המשקין, ומשקין את האוכלין, הא למדת ששלשה מיטמאין בשרץ.
יכול יהו כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס?
תלמוד לומר: כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל - אוכלין מיטמאין מאויר כלי חרס, ואין [כלים] מיטמאין מאויר כלי חרס.
וכן שנינו:

השרץ שנמצא בתנור הפת שבתוכו שניה שהתנור תחלה.

בשר המדולדל בבהמה ומתה הבהמה, הבשר צריך הכשר.

ורבי שמעון
מטהר.

אמר רבי יוחנן:
מאי טעמא דרבי שמעון?
אמר קרא: מכל האוכל אשר יאכל - אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל. אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל.

א"ר אושעיא:
שמעתי פיגל במנחה לר' שמעון אינו מיטמא טומאת אוכלין וכו'.
מאי טעמא דר' שמעון?
מכל האוכל אשר יאכל - אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים מיטמא טומאת אוכלין, אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אינו מיטמא טומאת אוכלין.
טומאת אוכלין כביצה מנלן?

א"ר אבהו:
מכל האוכל אשר יאכל - אוכל שאתה יכול להאכילו בבת אחת, שערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת.
יכול אף אוכלי בהמה יהו מיטמאין באויר כלי חרס?
תלמוד לומר: האוכל - אוכל אדם מיוחד מיטמא באויר כלי חרס, ואין אוכל בהמה מיטמא באויר כלי חרס.
יכול שאני מוציא אוכל בהמה שחישב עליהן לאדם?
תלמוד לומר: [כל] אוכל יִטְמָא.
יכול כל אוכל?
תלמוד לומר: אשר יאכל - פרט לאוכל סרוח.

אוכל יִטְמָא -
מלמד שמיטמא בכל שהוא.
יכול יטמא אחרים בכל שהוא?
תלמוד לומר: אשר יאכל - הא אין מטמא אלא כביצה.
יכול המוקף צמיד פתיל בכלי חרס וניתן לאויר התנור, יהא טמא?
תלמוד לומר: מכל האוכל - ולא כל אוכל, פרט למוקף צמיד פתיל בכלי חרס וניתן לאויר התנור.
יכול המוקף צמיד פתיל בכלי שטף וניתן לאויר התנור יהא טהור?
ודין הוא: ומה אם כלי חרס שלא הציל על עצמו בלא צמיד פתיל, באהל המת הציל על מה שבתוכו בצמיד פתיל באהל המת, כלי שטף שהציל על עצמו בלא צמיד פתיל באויר כלי חרס, אינו דין שיציל על מה שבתוכו בצמיד פתיל באויר כלי חרס?!
תלמוד לומר: כל האוכל - להביא את המוקף צמיד פתיל בכלי שטף וניתן לאויר התנור.
קל וחומר לכלי שטף שלא יציל עצמו בלא צמיד פתיל באויר [כלי חרס].

מה כלי חרס שהציל על מה שבתוכו בצמיד פתיל באהל המת, לא הציל על עצמו בלא צמיד פתיל באהל המת, כלי שטף שלא הציל על מה שבתוכו בצמיד פתיל באויר כלי חרס, אינו דין שלא יציל על עצמו בלא צמיד פתיל באויר כלי חרס?!
תלמוד לומר: אוכל - אוכלין מיטמאין מאויר כלי חרס, ואין הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס. קל וחומר לכלי חרס שלא יציל על מה שבתוכו בצמיד פתיל באהל המת.

ומה אם כלי שטף שהציל על עצמו בלא צמיד פתיל באויר כלי חרס, לא הציל על מה שבתוכו בצמיד פתיל באויר כלי חרס, כלי חרס שלא הציל עצמו בלא צמיד פתיל באהל המת, אינו דין שלא יציל על מה שבתוכו בצמיד פתיל באהל המת?!
תלמוד לומר: וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא - הא יש צמיד פתיל עליו טהור.

יכול אף [הדלעת] שנפלה לאויר התנור ולא הוכשרה תהא טמאה?
תלמוד לומר: אשר יבא עליו מים יטמא.
אין לי אלא מים, מנין הטל והיין והשמן והדם והדבש והחלב?
תלמוד לומר: וכל משקה.
יכול אף מי תותין ומי רמונים ושאר כל מיני פירות?
תלמוד לומר: וכל אשר יבוא עליו מים - מה מים מיחדין שאין להם שם לווי אף אני ארבה את הטל, ואת היין והשמן הדם והחלב והדבש שאין להם שם לווי, ומוציא אני את מי תותים ומי רמונים ושאר כל מיני פירות שיש להם שם לווי.
יכול אפילו הן בבורות בשיחין ובמערות יהו מכשירין?
תלמוד לומר: אשר ישתה.
אין לי אלא שמלאן לשתיה, מנין שמלאן לגבל בהן את הכלים?
תלמוד לומר: אשר יבא עליו מים.
יכול אפילו הן בבורות בשיחין ובמערות יכול יהו מכשירין?
תלמוד לומר: אשר ישתה - מה שתיה מיוחדת שיש עמה מחשבה, אף אני מרבה את שמלאן לגבל בהן את הטיט ולכבס בהן את הכלים שיש עמהם מחשבה, ומוציא אני את שהן בבורות בשיחין ובמערות שאין עמהם מחשבה.
יכול אפילו חשב שירדו לבורות לשיחין ולמערות יהו מכשירין?
תלמוד לומר בכלי יטמא.
אין לי אלא שמלאן בכלים, מנין מלאך להדיח בהן עצים ואבנים?
תלמוד לומר: בכלי יטמא.
אי בכלי יטמא יכול אפילו חשב שירדו לבורות לשיחין ולמערות יהו מכשירין?
תלמוד לומר: כלי יטמא - מה כלי מיוחד שתלוש מן הקרקע, אף אני מרבה את שמלאן להדיח בהן עצים ואבנים שהן תלושין מן הקרקע, ומוציא אני את שחשב שירדו לבורות לשיחין ולמערות שאינן תלושין מן הקרקע.

משקה -
זה יין.

אשר ישתה -
זה הדם.
וכן הוא אומר: מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש, דברי רבי יהודה.

רבי אלעזר אומר:
אשר ישתה - פרט למשקה סרוח.
אמרו לו: אין המשקה יוצא מידי העופות אף לא מידי פרה.

וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא -
מלמד שהמשקה מטמא את הכלים, דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר:
אין טומאת משקין לכלים מדברי תורה אלא מדברי סופרים.


אמר רבי יהושע בן קרחה אמרתי לו לרבי יהודה:
מפני מה אין אנו רואין לדברי רבי יוסי שאמר: אין טומאת [משקין] לכלים מדברי תורה אלא מדברי סופרים?
שאין טומאה מן התורה (לטמא כלי שטף) עולה ידי טמאתו בו ביום, וכלים שנטמאו במשקין עולין ידי טומאתו בו ביום.

רבי אומר:
תדע שאין טומאת משקין לכלים מדברי תורה אלא מדברי סופרים, שאין טומאה מן התורה מטמא כלי שטף מאחוריו שאין תוכו טמא, וכלים שנטמאו במשקין תוכו טהור.
אם כן למה נאמר: בכל כלי יטמא?
מלמד שהכלים מיטמאין ולא המשקין.

רבי אליעזר אומר:
אין טומאה למשקין כל עיקר.
תדע, שהרי העיד יוסי בן יועזר איש צרידה על משקי בית מטבחים, דָּכָן.
משקין הבאין מחמת שרץ דאורייתא, דכתיב: וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא.

תניא:
ספק משקין לִיטַּמֵּא - טמא. לְטַמֵּא אחרים – טהור, דברי רבי מאיר.

וכן היה רבי אלעזר אומר כדבריו, רבי יהודה אומר:
לַכֹּל טמא.

רבי יוסי ורבי שמעון אומרים:
לאוכלין – טמאין, לכלים - טהורין.

וכל משקה אשר ישתה וגו' -
לטמא אוכלין.
או אינו אלא לטמא טומאת משקין?
אמרת: לא כך היה, לא מצינו טומאה שעושה כיוצא בה.

רבינא אמר:
מגופיה דקרא לא מתית אמרת יִטְמָא - לטמא טומאת משקין. דאי סלקא דעתך לטמא טומאת משקין, יטמא (דסיפא) [דרישא] נמי לטמא טומאת משקין, נערבינהו ונכתב ינהו: מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים וכל משקה אשר ישתה יטמא.
תרתי יטמא למה לי?
אלא יטמא דרישא לטמא טומאת משקין, יטמא דסיפא לטמא טומאת אוכלין.
ואימא לטמא את הכלי?
ולאו קל וחומר הוא: ומה כלי שמטמא משקין אין מטמא כלי, משקין הבאים מחמת כלי אינו דין שלא יטמאו את הכלי. ואימא כי לא יטמאו משקין הבאין מחמת כלי, אבל משקין הבאין מחמת שרץ הכי נמי דמטמאי וכו'.

וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא -
במי הוא מדבר?
אם במיתתן - הרי מיתתן אמרו,
אם באבר מן החי - הרי אבר מן החי אמור למעלה,
הא במי הוא מדבר?
באבר מן המת.

מנבלתם -
ולא מעצמות ולא מן השינים ולא מן הצפרנים ולא מן השער שלהן.
יטמא - תנור שלם טמא, חתכו הרי הוא טהור.

מכאן אמרו:
תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו?
חולקין אותו לג' וגורר את הטפילה עד שיהא בארץ.

ר' מאיר אומר:
אין צריך לגרור את הטפילה ולא עד שיהא בארץ, אלא ממעטו מבפנים ד' טפחים.

רבי שמעון אומר:
צריך להסיעו, חלקו לשנים אחד גדול ואחד קטן, הגדול – טמא, והקטן - טהור.
חלקו לשלשה אחד גדול כשנים, הגדול – טמא, ושנים טהורין.
חלקו לשנים והן שוין - שניהם טמאין, מפני שאי אפשר לצמצם.
נטמא תנור שלם – טמא, מחותך - הרי הוא טהור.

מכאן אמרו:
תנור שבא מחותך מבית האומן, עושה לו למודים ונותן עליו – טהור.
נטמא וסילק הלמודים - טהור. החזירן לו - טהור.
מרחו בטיט - מקבל טומאה, ואין צריך להסיקו שכבר הוסק.

תנור - שומע אני בין חדש ובין ישן.
ודין הוא: טימא כלי חרס וטימא תנור, מה כלי חרס משנגמרה מלאכתו, אף התנור משנגמרה מלאכתו, דברי רבי אליעזר.

אמר ליה ר' עקיבא:
וכי דנין אפשר משאי אפשר?

א"ל רבי אליעזר:
אף על פי שאי אפשר ראיה גדולה היא.

חזר ר' עקיבא וחילף את הדין:
טִמא כלי חרס וטִמא תנור, מה כלי חרס משנגמרה מלאכתו באור, אף התנור משנגמרה מלאכתו באור. אי מה כלי חרס בשמו אף התנור בשמו, תנור שלא הוסק תנור שמו?
תלמוד לומר: אך.
מאימתי מקבל טומאה?
משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין.

ר' יהודה אומר:
משיסיק את (החרס) [החדש] כדי לאפות בישן סופגנין.

יותץ טמאים הם -
את שיש לו נתיצה - יש לו טומאה, ואת שאין לו נתיצה - אין לו טומאה, פרט לתנור של אבן ושל מתכות ולכירה של אבן ושל מתכות.

מכאן אמרו:
תנור של אבן ושל מתכות טהור משום כלי מתכות.
ניקב נפגם נסדק עשה לו טפילה או הוסיף על טיט - טמא.
כמה יהא בניקב?
כדי שיוציא בו האור.
וכן בכירה: כירה של אבן ושל מתכת – טהורה, וטמאה - משום כלי מתכות.
ניקבה נפגמה ונסדקה עשה לה פיטפוטין - טמאה.
מרחה בטיט בין בפנים בין בחוץ - טהורה.

רבי יהודה אומר:
בפנים – טמאה, מבחוץ - טהורה.

יותץ טמאים -
את שיש לו נתיצה - יש לו טומאה, את שאין לו נתיצה - אין לו טומאה.

מכאן אמרו:
אבן שהיה שפת עליה ועל התנור, עליה ועל הכירה, עליה ועל הכופח – טמאה, מפני שיש להן נתיצה.
עליה ועל האבן, עליה ועל הסלע, עליה ועל הכותל – טהורה, מפני שאין להן נתיצה.
עליה ועל הזיז, רואין שאם ינטל הכתל הזיז עומד בפני עצמו – טמא, ואם לאו - טהור.

יותץ -
יכול יתצם ודאי?
תלמוד לומר: טמאים הן - מקיימין אותם בטומאתן.

יהיו לכם -
לכל צרכיכם, לרבות ידות הכלים.

מכאן אמרו:
אבן היוצא מן התנור טפח, מן הכירה שלש אצבעות, חבור.
היוצא מן הטפח, עשאו לאפיה - שעורו כתנור, עשאו לבשול - שעורו בכירה.

אמר רבי יהודה:
והלא אמרו: אבן היוצא מן התנור כל שהוא טמא, ולא אמרו טפח אלא בין התנור ולכותל.
היו שני תנורין סמוכין זה לזה, נותן לזה טפח ולזה טפח, והשאר טהור.
יכול שאני מרבה את יותר מכשעור ומוציא את פחות מכשעור?
תלמוד לומר: הם.

תנן:

נתנן על פי הבור או על פי הדות ונתן שם אבן -

רבי יהודה אומר:
מסיק מלמטה והוא ניסוק מלמעלה – טמא, ואם לאו – טהור.

וחכמים אומרים:
אם הוסק מכל מקום טמא.
וקא מיפלגי בהאי קרא דכתיב: תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם.

רבי יהודה סבר:
מחוסר נתיצה – טמא, שאינו מחוסר נתיצה – טהור.

ורבנן סברי:
וטמאים יהיו לכם - מכל מקום וכו'.
ואידך נמי הכתיב: וטמאים יהיו לכם -
כדרב יהודה אמר שמואל:
מחלוקת בהיסק ראשון אבל בהיסק שני אפילו תלויה בצואר גמל.

אמר עולא:
והיסק ראשון לרבנן אפילו תלוי בצואר גמל.

תנן: התם כל שהוא יד ולא שומר טמא ומטמא ואין מצטרף שומר ואף על פי שאינו יד טמא ומטמא ומצרף.
לא יד ולא שומר לא טמא ולא מטמא.
ידות היכא כתיבא: וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם.
לכם - לכל שבצרכיכם לרבות את הידות.
וכתיב: וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם.
לכם - לכל שבצרכיכם לרבות את הידות, יד להכניס יד להוציא, שומר להכניס ולהוציא לא צריך קרא קל וחומר מיד אתי:
ומה יד שאינה מגינה מכנסת ומוציאה שומר, לא כל שכן שומר דכתב רחמנא למה לי שמע מינה לצרף, ואימא יד להכניס ולא להוציא שומר להכניס ולהוציא אבל יד להוציא ושומר לצרף לא, יד להכניס ולא להוציא לא מצית אמרת השתא עיולי מעיילא אפוקי מיבעיא.
ואימא יד להוציא ולא להכניס שומר להוציא ולהכניס אבל יד להכניס ושומר לצרף לא.
יד יתירא כתיבא: תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם - לכל שבצרכיכם לרבות את הידות.
ואימא יד להוציא ולא להכניס שומר להכניס ולא להוציא לא מצית אמרת השתא עיולי מעיילא אפוקי מבעיא. הי מינייהו מייתר ליכתוב רחמנא בזרעים וליתי הנך מינייהו, מה לזרע שכן טומאתו מרובה. ליכתוב רחמנא בתנור וליתי הנך מינייהו, מה לתנור שכן מטמא מאוירו. ליכתוב רחמנא בנבלה וליתו הנך מינייהו, מה לנבלה שכן מטמאה אדם ומטמאה במשא וטומאה יוצאה עליה מגופה. חדא מחדא לא אתיא תיתי חדא מתרתי. הי תיתי לא ליכתוב רחמנא בזרעים ותיתי מהנך, מה להנך שכן מטמאין שלא בהכשר תאמר בזרעים שאין מטמאין אלא בהכשר.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע:
פירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו דמי, אלא פריך הכי מה להנך שכן אוכל, אלא לא ליכתוב רחמנא בנבלה ותיתי מהנך, אין ה"נ ואלא יד דנבלה למה לי?
אם אינו ענין ליד דנבלה תנהו ענין ליד דעלמא.
יד להכניס יד להוציא שומר לצרף.
ואכתי יד דנבלה איצטריך דאי לא כתב ביה רחמנא ה"א דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה הנך לא מטמא אדם אף (בהמה) [נבלה] נמי לא מטמאה אדם, אלא ודאי יד דנבלה מצרך צריך ושומר דנבלה הוא דלא צריך. למאי הילכתא כתביה רחמנא אי לאיצטרופי הא אמרת לא מצטרף, אי להוציא, קל וחומר מיד אתי, אלא אם אינו ענין (לטומאה) [לשומר] דנבלה תנהו ליד דנבלה, ואם אינו ענין ליד דנבלה תנהו ענין ליד דעלמא, יד להוציא יד להכניס שומר לצרף. ואימא אם אינו ענין לשומר דנבלה תנהו ענין לשומר דעלמא, שומר להכניס ושומר לצרף אבל יד להכניס לא, אלא מעיקרא כי כתביה יד להכנסה כתביה, ואלא שומר דנבלה למה לי, לגופיה, ולמאי אי לאיצטרופי הא אמרת לא מצטרף ואי להכניס ולהוציא, קל וחומר מיד אתי. מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא. א"ה שומר בעלמא נמי אימא לך להכניס ולהוציא ומלתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא, היכא דאיכא למידרש דרשינן.

רב חביבא אמר:
שאני שומר דנבלה כיון דמעשה יד קא עביד על יד שדינן ליה.
והא דתנן: הפיטמא של רמון והנץ שלו אין מצטרף ואמאי קרי כאן על כל זרע זרוע אשר יזרע וליכא, ותו הא תנן העור והרוטב והקיפה והאלל והעצמות וכו' מצטרפין לטמא טומאת אוכלין מנין?
אלא תלתא קראי כתיבי על כל זרע זרוע אשר יזרע - חד לשומר זרעים וחד לשומר אילנות ואידך לשומר בשר וביצים ודגים.

אמר ר' חייא בר אשי אמר רב:
יש יד לטומאה ואין יד להכשיר.

ורבי יוחנן אמר:
יש יד לטומאה ויש יד להכשיר.
במאי קמיפלגי?
איבעית אימא קרא מ"ס מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו.

ומר סבר:
לפניו ולפני פניו.
איבעית אימא סברא מר סבר: הכשר תחלת טומאה הוא.
ומר סבר: הכשר לאו תחלת טומאה הוא.
אילו אמר: מקוה מים יהיה טהור - יכול אפילו מלא בכתפו ועשה מקוה יהא טהור?
תלמוד לומר: מעין, מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים.
אי מה מעין שאין בו תפיסת ידי אדם אף מקוה שאין בו תפיסת ידי אדם, יצא המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים?
תלמוד לומר: בור.
אי בור יכול אף בור שבספינה יהא טהור?
תלמוד לומר: מעין.
מה מעין שעיקרו בקרקע אף מקוה שעיקרה בקרקע, אי מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין?
תלמוד לומר: אך מעין - המעין מטהר בזוחלין והמקוה באשבורן.
מנין אם היה טמא יטהרנה?
תלמוד לומר: מעין ומקוה יהיה טהור.
אין לי אלא מעין את המקוה, מנין מקוה את המקוה, ומקוה את הבור, ובור את הבור, ובור את המקוה?
תלמוד לומר: מעין יהיה טהור ובור יהיה טהור ומקוה מים יהיה טהור.
אי מה מעין מטהר בכל שהוא אף מקוה יטהר בכל שהוא?
תלמוד לומר: אך מעין - המעין מטהר בכל שהוא והמקוה בארבעים סאה.
מקוה מים ולא מקוה כל המשקין כולן, פרט לשנפלו לתוכן מי כבשין ומי צבעין ושנו המראה דברי רבי מאיר.
שהיה רבי מאיר אומר:
כל הפוסלו בשלשת לוגין פוסלו בשנוי מראה.
מי כבשין ומי צבעין פוסלין אותו בג' לוגין ופוסל אותו בשנוי מראה.

רבי יהודה אומר:
כל הפוסל בשלשת לוגין אין פוסלין אותו בשנוי מראה (מי כבשין ומי צבעין פוסלין אותו בג' לוגין ופוסלין אותו בשנוי מראה.

רבי יוסי אומר:
כל הפוסלו בשלשת לוגין אין פוסלו [בשנוי מראה] מי כבשין ומי צבעין פוסלין אותו בשלשת לוגין) ואין פוסלין אותו בשנוי מראה.

תניא: ספק טומאה צפה בין בכלים בין בקרקע – טהורה.

רבי שמעון אומר:
בכלים – טמאה, בקרקע - טהורה,
מאי טעמא דתנא קמא?

אמר רב יצחק בר אבדימי:
כתיב: וכל השרץ השורץ על הארץ - כל מקום שהוא שורץ.
וכתיב: על הארץ, הא כיצד?
ודאי נֶגַע – טמא, ספק נגע – טהור.

ורבי שמעון, מאי טעמא?
אמר עולא:
כתיב: מעין ובור מקוה מים יהיה טהור.
וכתיב: יִטְמָא, הא כיצד?
בכלי טמא בקרקע – טהור.
תנן התם:
נתן ידיו או רגליו או עלי ירקות כדי שיעברו מים לחבית - פסולים, עלי קנים ועלי אגוזין – כשרין.
זה הכלל: דבר שמקבל טומאה – פסולין, דבר שאינו מקבל טומאה - כשרין,
מנה הני מילי?

אמר ר' יוחנן משום רבי יוסי בר אבין:
אמר קרא: אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור הוייתן על ידי טהרה תהא.

אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן:
זאת אומרת אויר כלי ככלי דמי.

א"ל רבי זירא לר' חייא:
דילמא בשותת.
א"ל: תרדא כדי שיעברו מים לחבית תנן.

אמר ליה יעקב מינאה לרבא: קי"ל חיה בכלל בהמה לסימנין.
ואימא נמי דבהמה בכלל חיה לכסוי.
אמר ליה: עליך אמר קרא: לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים - מה מים לא בעי כסוי אף האי נמי לא בעי כסוי, אלא מעתה יטבלו בו.
אמר קרא: אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור - הני אין מידי אחרינא לא.
ואימא הני מילי למעוטי שאר משקין דלא איקרו מים אבל דם דאיקרו מים הני מילי, תרי מעוטי כתיבי: מעין מים ובור מים.
ואימא אידי ואידי למעוטי שאר משקין חד למעוטי זוחלין וחד למעוטי מכונסין. תלתא מעוטי כתיבי מעין מים ומקוה מים ובור מים.

ונוגע בנבלתם יטמא -
הלל אומר:
אפילו הם בתוך המים.
מפני שהייתי אומר הואיל והארץ מעלה הטמאים מטומאתן והמקוה מעלה הטמאים מטומאתן מה הארץ מצלת על הטהור מלטמא, אף מקוה מציל על הטהור מלטמא?
תלמוד לומר: ונוגע בנבלתם יטמא ואפילו הן בתוך המים.

רבי יוסי הגלילי אומר:
ונוגע - במגע הוא – מטמא, ואין מטמא – במשא.
והלא דין הוא: ומה אם בהמה שלא עשה דמה כבשרה מטמאה, במשא שרץ שעשה דמו כבשרו אינו דין שיטמא במשא?
תלמוד לומר: ונוגע בנבלתם יטמא - במגע הוא מטמא ואין מטמא במשא.

רבי עקיבא אומר:
ונוגע בנבלתם - לרבות את כלי עצם.
והלא דין הוא: ומה אם העץ שאביו טהור כלים הנעשים ממנו מקבלין טומאה עצם שאביו טמא, אינו דין שיהו כלים הנעשים ממנו מקבלין טומאה?!
לא, אם אמרת בעץ שמכשיר בבית המנוגע, תאמר בעצם שאינו מכשיר בבית המנוגע, הואיל ואינו מכשיר בבית המנוגע לא יהו כלים הנעשים ממנו מקבלין טומאה?
תלמוד לומר: ונוגע בנבלתם יטמא לרבות כלי עצם.

רבי ישמעאל ברבי יוחנן בן ברוקה אומר:
הרי הוא אומר: וכל מעשה עזים - לרבות כל העשוי מן העזים ואפילו מן הקרנים ואפילו מן הטלפים, שאר חיה בהמה מנין?
תלמוד לומר: וכל מעשה.
אם כן למה נאמר עזים?
פרט לעוף.

וכי יפול מנבלתם -
יש מנבלתם מטמא ויש מנבלתם שאין מטמא, פרט לִיבֵשָה שאינה יכולה להשרות.
מנין לזרעים טמאים שזרען שיטהרו?
תלמוד לומר: אשר יזרע טהור.
יכול אע"פ שלא השרישו?
תלמוד לומר: הוא.

וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע וגו' טהור הוא -
התולש מעציץ נקוב – חייב, משאינו נקוב – פטור.
ר' שמעון, פוטר בזה ובזה, לכל מילי כתלוש משוי ליה.
והא דתנן אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא להכשיר את הזרעים, שאני לענין טומאה דהתורה ריבתה זרעים: על כל זרע זרוע אשר יזרע.

תנא דבי רבי ישמעאל:
על כל זרע זרוע -
מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר, אף כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר, יצא נבלת עוף טהור שסופו לטמא טומאה חמורה שאינה צריכה הכשר.

תניא:

חטה בין קלופה בין שאינה קלופה מצטרפת, שעורה קלופה מצטרפת שאינה קלופה אין מצטרפת,

והתני רבי ישמעאל:
על כל זרע זרוע אשר יזרע - כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטה בקליפתה שעורה בקליפתה עדשים בקליפתן, לא קשיא כאן בלַחוֹת כאן ביבשות.

תנן התם: העור והרוטב והקיפה וְהָאֲלָל והעצמות והגידין והקרנים והטלפים מצטרפין לטומאת אוכלין אבל לא לטומאת נבלות,

תנינא להא דתנו רבנן:
שומרין לטומאה קלה ואין שומרין לטומאה חמורה.
שומרין לטומאה קלה מנלן?

דתנא דבי ר' ישמעאל:
על כל זרע זרוע אשר יזרע - כדרך שבני אדם מוציאין וכו',
ולא שומרין לטומאה חמורה מנלן?

דתנו רבנן:
בנבלתם ולא בעור שאין עליו כזית בשר.
יכול הנוגע כנגד בשר מאחוריו לא יהא טמא?
תלמוד לומר: יטמא. מאי קאמר?

אמר רבא:
ואמרי לה כדי חסורי מחסרא והכי קתני בנבלתה ולא בעור שאין עליו כזית בשר ועור משלימו לכזית.
יכול שאני מוציא אף עור שיש עליו כזית בשר הנוגע כנגד (העור) [הבשר] מאחוריו, יכול לא יהא טמא ואפילו מעשה יד נמי לא עביד?
תלמוד לומר: יטמא.
בנבלתה ולא בעור שיש עליו שני חצאי זיתים.
יכול אף במשא?
תלמוד לומר: והנושא יטמא, דברי ר' ישמעאל.

רבי עקיבא אומר:
הנוגע והנושא - את שבא לכלל מגע - בא לכלל משא, לא בא לכלל מגע - לא בא לכלל משא.

אמר עולא:
שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם אפילו מוליך ומביא כל היום כלו – טהור.
מאי טעמא?
כתיב: נשא וקרינן נושא בעינן נושא והוא דנשא [בבת אחת],

תנו רבנן:
בנבלתה ולא בקולית סתומה.
יכול אפילו ניקבה?
תלמוד לומר: הנוגע יטמא את שאפשר ליגע – טמא, שאי אפשר ליגע – טהור.

אמר ליה רבי זירא לאביי:
אלא מעתה בהמה בעורה לא תטמא.
אמר ליה: חזי כמה נקבים יש בה.

אמר ליה רב פפא לרבא:
כוליא בחלבה לא תטמא.
אמר ליה: חזי כמה חוטין נמשכין הימנה.
חישב עליה לְנַקְּבָה מהו?
מחוסר נקיבה לאו כמחוסר מעשה דמי.

תניא: האבר והבשר המדולדלין בבהמה ומעורין כחוט השערה, יכול יטמא טומאת נבלות? תלמוד לומר: וכי יפול - עד שיפול, ואפילו הכי טומאת אוכלין והתולש מהן בשבת חייב חטאת.

וכי יותן מים על זרע -
הכופה קערה על הכותל אם בשביל שתודח הרי זה בכי יותן אם בשביל שלא ילקה הכותל אינו בכי יותן. הא גופא קשיא אמרת בשביל שתודח הרי זה בכי יותן הא בשביל שתודח הכותל אינו בכי יותן והדר תני בשביל שלא ילקה הכותל אינו בכי יותן הא בשביל שיודח הכותל הרי זה בכי יותן.

אמר רב פפא:
הכי קאמר הכופה קערה על הכותל אם בשביל שתודח הרי זה בכי יותן הא בשביל שיודח הכותל אין זה בכי יותן, במה דברים אמורים?
בכותל מערה אבל בכותל בנין בשביל שלא ילקה הכותל הוא דאינו בכי יותן הא בשביל שיודח הכותל הרי זה בכי יותן.

תניא: יכול יהא אוכל מטמא אוכל?
תלמוד לומר: וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא - הוא טמא ואינו עושה כיוצא בו.

אמר אביי:
לא שנו אלא בחולין אבל בתרומה וקדשים עושה כיוצא בו.

ורבא אמר:
לא שנו אלא בחולין ותרומה אבל קדשים עושה כיוצא בו.

רבינא משמיה דרבא אמר:
מקרא מלא דבר הכתוב לא שנא חולין ולא שנא קדשים ולא שנא תרומה.
מכדי כתיב: וכי יותן מים על זרע, מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים למה לי?
חד בטומאת מת, וחד בטומאת שרץ.
וצריכי דאי אשמעינן טומאת מת התם הוא דבעיא הכשר משום דלא מטמא בכעדשה, אבל שרץ דמטמא בכעדשה אימא לא ליבעי הכשר.
ואי אשמעינן שרץ משום דלא מטמא טומאת שבעה אבל מת דמטמא טומאת שבעה אימא לא ליבעי הכשר צריכא.
עודהו הטל עליהן ושמח הרי זה בכי יותן.
נגבו אף על פי שהוא שמח אינו בכי יתן, דכתיב: וכי יותן עד שיתן.
אי הכי רישא נמי, כדרב פפא דרב פפא רמי כתיב: כי יֻתַּן וקרינן כי יוּתַן, הא כיצד?
כי יותן דומיא דכי יתן מה יתן לדעת וניחא ליה אף יותן לדעת וניחא ליה.

וכי יותן מים -
יש לי בענין הזה זרעים טמאים וזרעים טהורים, מחוברין ותלושין מן הקרקע, מתן בידי אדם ומתן בידי שמים, אוכלי אדם ואוכלי בהמה יש לך לחלוק:
אם אתה אומר: מחוברין טמאין ותלושין טהורין - טמאת הכל.
וכשאתה אומר: מחוברין טהורין ותלושין טמאין - טמאת מקצת וטהרת מקצת.
אם אתה אומר: אוכלי בהמה טהורין ואוכלי אדם טמאים - טמאת הכל.
כשאתה אומר: אוכלי בהמה טמאין ואוכלי אדם טהורים - טמאת מקצת וטהרת מקצת.
אם אתה אומר: בידי שמים – טמא, ובידי אדם - טהור - טמאת הכל.
וכשאתה אומר: בידי שמים – טהור, ובידי אדם – טמא - טמאת מקצת וטהרת מקצת.

וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא -
הרי זה בא ללמד על השרץ שלא יטמא את הזרעים עד לאחר הכשר.
והלא דין הוא: טימא בכלי חרס וטימא בשרץ, מה כלי חרס לא טימא את הזרעים אלא לאחר הכשר, אף שרץ לא טימא את הזרעים עד לאחר הכשר. הן אם הקל בכלי חרס הקל נקל בשרץ חמוּר, אלא יטמא בהכשר ושלא לאחר הכשר?
תלמוד לומר: וכי יותן מים על זרע וגו' - הרי זה בא ללמד על שרץ שלא יטמא את הזרעים אלא לאחר הכשר.
אין לי אלא הכשר מים מנין לעשות שאר משקין כמים?
ודין הוא: ומה אם כלי חרס הקל עשה בו שאר משקין כמים, שרץ חמוּר אינו דין שנעשה בו שאר משקין כמים?!

או כלך לדרך זו: חמוּר כלי חרס שמטמא באויר?
תלמוד לומר: מים, מים אמורין למעלה ומים אמורין למטה, מה מים האמורין למעלה עשה בו שאר משקין כמים, אף מים האמורין למטה עשה בו שאר משקין כמים.

קל וחומר: ומה אם מים שהן חוזרין ליד אביהן ליטהר מכשירין את הזרעים שאר משקין שאין חוזרין ליד אביהן ליטהר אינו דין שיכשירו את הזרעים?!
לא, אם אמרת במים שנעשו אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים, תאמר בשאר משקין שלא נעשו אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים, הואיל ואין נעשין אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים לא יכשירו את הזרעים?
תלמוד לומר: מים, מים אמורין למעלה ומים אמורין למטה, מה מים האמורין למעלה עשה בו שאר משקין כמים, אף וכו.

מנין לעשות מחשבה כְּמַתְנֶה?
ודין הוא: ומה כלי חרס הקל עשה בו מחשבה כמתנה, שרץ חמוּר אינו דין שנעשה בו מחשבה כמתנה?!

או כלך לדרך זו: חמוּר כלי חרס שמטמא באויר?
תלמוד לומר: מים, מים אמורין למעלה ומים אמורין למטה, מה מים האמורין למעלה עשה מחשבה כמתנה, אף מים האמורין למטה עשה מחשבה כמתנה.
אין לי אלא שנתן מים על גבי זרע, נתן זרע על גבי מים מנין?
תלמוד לומר: ונפל מנבלתם עליו טמא.

טמא הוא לכם -
לכל צרכיכם, לרבות ידות (הזרע) האוכלין.
יד הפרכיל טפח מכאן וטפח מכאן.
יד האשכול כל שהוא.
זנב של אשכול כל שריקנה.
יד מכבדת של תמרה ד' טפחים.
קנה של שבולת שלשה טפחים.
יד כל הנקצרין שלשה טפחים.
את שדרכן ליגזז ואין דרכן ליקצץ וידיהן ושרשיהן כלשהן, ומלעין של שבלים כל שהן.
או יכול אע"פ שבססן?
תלמוד לומר: הוא.

וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה -
להביא את בן שמונה שאין שחיטתו מטהרתו.

רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר בר' שמעון אמרי:
שחיטתו מטהרתו,
לאכילה כולי עלמא מת הוא.

רבי יוסי ורבי אלעזר אמרי:
כטרפה, מה טרפה אף על גב דמתה היא שחיטתה מטהרתה הכא נמי לא שנא.

ורבנן אמרי:
לא דמי לטרפה, טרפה היתה לה שעת הכושר כו',
וכי תימא טרפה מבטן מאי איכא למימר?
התם יש במינה שחיטה הכא אין במינה שחיטה.

וכי ימות מן הבהמה -
מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה, ואי זו?
זו טרפה ששחטה.
בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ונגע בו, בין בבהמה טהורה בין בבהמה טמאה – טהור.

רבי יוסי הגלילי אומר:
בטמאה – טמא, בטהורה - טהור, מאי טעמא דתנא קמא?

אמר רב חסדא:
קל וחומר אם הועילה לו אמו להתירו באכילה לא תועיל לו אמו לטהרו מידי נבלה?!
אשכחן בהמה טהורה בהמה טמאה מנלן?
דאמר קרא: וכי ימות מן הבהמה - זו בהמה טמאה,

אשר היא לכם לאכלה -
זו בהמה טהורה.
מה בהמה טהורה עוברה – טהור, אף בהמה טמאה עוברה – טהור.

ורבי יוסי הגלילי, מאי טעמא?
אמר רבי יצחק:
דאמר קרא: וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע טמאים הם לכם - מהלכי כפים בחיה טמאתי לך.

רב נחמן בר יצחק אמר מהכא:
או נפש אשר תגע בכל דבר טמא - או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה.
וכי נבלת בהמה טמאה מטמאה ונבלת בהמה טהורה לא מטמאה?!
אלא איזה זה עובר שבמעי טמאה שהוא טמא ושבטהורה שהוא טהור.
וכי מאחר דנפקא לן מדרב נחמן בר יצחק קרא דרבי יצחק למה לי?
אי לאו דרבי יצחק הוה אמינא כוליה לכדרבי הוא דאתא קמשמע לן.

וכי ימות -
הרי זו מיתה ודאי.

מן הבהמה -
יש מן הבהמה שמטמאה ויש מן הבהמה שאינה מטמאה פרט לטרפה ששחטה.
והלא דין הוא: אם מצינו בבהמה טמאה שלא השם פוסלה מאכילה מביאה לידי טומאה אלא מיתתה וכו',

או כלך לדרך זו: בהמה טמאה אסורה קודם למיתתה וטרפה אסורה קודם למיתתה, מה בהמה טמאה אין שחיטה מטהרתה אף טרפה לא תטהרנה שחיטתה?!
תלמוד לומר: מן הבהמה יש מן הבהמה מטמאה ויש שאין מטמאה פרט לטרפה ששחטה.

דין אחר: בהמה טמאה אסורה באכילה וטרפה אסורה באכילה, מה בהמה טמאה אין שחיטתה מטהרתה, אף טרפה לא תטהרנה שחיטתה?!
לא, אם אמרת בבהמה טמאה שלא היתה לה שעת הכושר תאמר בטרפה שהיתה לה שעת הכושר, טול לך מה שהבאת. הרי שנולדה טרפה מן הבטן מנין?
לא, אם אמרת בבהמה טמאה שאין למינה שחיטה, תאמר בטרפה שיש למינה שחיטה.
בן שמונה יוכיח שיש למינו שחיטה ואין שחיטתו מטהרתו, אף אתה אל תתמה על הטרפה אע"פ שיש למינה שחיטה לא תטהרנה שחיטתה.
תלמוד לומר: מן הבהמה - יש מן הבהמה שאינה מטמאה ויש שמטמאה פרט לטרפה ששחטה.

אשר היא -
היא מטמאה במשא ואין השרץ מטמא במשא.
והלא דין הוא: ומה אם בהמה שלא עשה דמה כבשרה מטמאה במשא שרץ שעשה דמו כבשרו, אינו דין שיטמא במשא?!
תלמוד לומר: אשר היא היא מטמאה במשא ואין השרץ מטמא במשא.

לכם -
להביא בהמה טמאה שהיא מטמאה במשא.
והלא דין הוא: ומה אם בהמה טהורה ששחיטתה מטהרתה מטמאה במשא, בהמה טמאה שאין שחיטתה מטהרתה אינו דין שתטמא במשא?!
השרץ יוכיח שאין שחיטתו מטהרתו ואין מטמא במשא, אף אתה אל תתמה על בהמה טמאה אע"פ שאין שחיטתה מטהרתה לא תטמא במשא.
תלמוד לומר: לכם להביא בהמה טמאה שמטמאה במשא.

לאכלה -
להביא את בן שמונה ששחיטתה מטהרתה וכו' כדלעיל,

בנבלתה -
ולא בעצמות ולא בגידים וכו',
יכול אפילו בשעת חבורן?
תלמוד לומר: יטמא, בנבלתה (ולא בעצמות) ולא בקולית סתומה.
או יכול אפילו נקובה?
תלמוד לומר: יטמא בנבלתה ולא באלל המפוזר.
יכול אפילו מכונס?
תלמוד לומר: יטמא, בנבלתה ולא במפשיט לשטיח כדי אחיזה (למת) [לחמת] עד שיוציא את כל החזה.
יכול שאני מוציא את פחות מכשעור?
תלמוד לומר: יטמא, בנבלתה ולא בעור שאין עליו כזית בשר.
יכול שאני מוציא את הנוגע בעור שכנגד הבשר מאחוריו?
תלמוד לומר: יטמא.

אמר רבה:
כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה כך טהרה בלועה אינה מטמאה.
טומאה בלועה מנין?
דכתיב: והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב, מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא טהור. אשכחן טומאה בלועה טהרה בלועה מנלן?
קל וחומר: ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל שאינו מציל על טומאה שבתוכו מלטמא, אדם שמציל על טומאה שבתוכו מלטמא אינו דין שיהא מציל על טהרה שבתוכו מלטמא?!

והאוכל מנבלתה -
יכול תהא נבלת בהמה מטמאה בגדים אבית הבליעה?
תלמוד לומר: נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה את שאין לו טומאה אלא באכילתה יצאת נבלת בהמה שמטמאה עד שלא יאכלנה.
יכול נבלת העוף מטמאה מן הכתוב נבלת בהמה מקל וחומר?
תלמוד לומר: בה - בה אתה מטמא בבית הבליעה [ואי אתה מטמא בנבלת בהמה בבית הבליעה], א"כ למה נאמר האוכל?
ליתן שעור [לנוגע ולנושא] מה אוכל בכזית אף הנוגע והנושא בכזית.
יכבס - יכול אף הציפה?
תלמוד לומר בגד.
אי בגד, יכול בגד גדול לבן מטמא בזב ומטמא בנגעים מנין גדול צבוע וקטן לבן וקטן צבוע, עד שאתה מרבה להביא שביס של שבכה והגלגלין?
תלמוד לומר: בגד בגדיו מרבה.
מנין לעשות שאר כלים כבגדים?
תלמוד לומר וטמא.
יכול יטמא אדם וכלי חרס?
תלמוד לומר: בגד - בגד הוא מטמא ואין מטמא אדם וכלי חרס.

לכל השרץ השורץ -
כמאן אזלא הא דתניא:
לכל השרץ השורץ על הארץ - לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהן,

כמאן כרבי אליעזר בן יעקב דאמר:
אפרוחין שנולדו אף בחול אסורין לפי שלא נתפתחו עיניהן.

אמר רב הונא:
לא לישפי איניש שיכרא בצבייתא באורתא דילמא קא פריש ממנא לצבייתא והדר נפיל למנא וקא עבר משום השרץ השורץ על הארץ.
אי הכי במנא נמי דלמא פריש לדפני דמנא והדר נפיל למנא, התם היינו רביתיה.
ומנא תימרא דתניא: מנין לבורות שיחין ומערות ששוחה ושותה?
תלמוד לומר: תאכלו מכל אשר במים.
וליחוש דילמא פריש לדפנא והדר נפל אלא היינו רביתיה הכא נמי היינו רביתיה,

א"ל רב חסדא לרב הונא:
תניא דמסייע לך: כל השרץ השורץ - לרבות יבחושין שסיננן טעמא דסיננן הא לא סיננן שרי.

אמר שמואל:
קישות שהתליעה באיביה אסורה משום השרץ השורץ וגו'.
לימא מסייע ליה תני חדא על הארץ להוציא את הזיזין שבעדשין ואת היתושים שבכליסים ותולעת שבתמרים.

ותניא אידך: כל השרץ השורץ - לרבות תולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים.
מאי לאו אידי ואידי בפירא והא שהתליע באביה והא שלא התליע באביה, לא אידי ואידי באביה ולא קשיא הא בפירא והא באילנא. דיקא נמי דקתני תולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים.

אמר רבי אבהו אמר ר' אלעזר:
כל מקום שנאמר: לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה, לגר בנתינה, ולנכרי במכירה.
והרי שרצים דרחמנא אמר: שקץ הוא לא יאכל, ותניא: ציידי חיה ועוף ודגים שנזדמנו להן מיני טמאין מותרין למכרם. שאני התם דאמר קרא: לכם שלכם יהא, אי הכי אפילו לכתחלה נמי, שאני התם דכתיב יהו בהוייתן יהו.

תנו רבנן:
כל הולך על גחון -
זה נחש.
כל - לרבות את השלשול ואת הדומה לשלשול.
על ארבע - זה עקרב.
כל הולך - לרבות את החיפושית ואת הדומה לחיפושית.
מרבה רגלים - זה נדל,
עד כל - לרבות את הדומה לדומה, לפיכך נקראו ראשונים סופרים שהיו סופרין כל אותיות שבתורה, שהיו אומרים:
וי"ו דגחון - חציין של אותיות של ספר תורה.
דרש דרש - חציין של תיבות,
והתגלח - חציין דפסוקין,
יכרסמנה חזיר מיער - עי"ן דיער חציין של אותיות של ספר תהלים.
והוא רחום יכפר עון - חציין של פסוקים.

בעי רב יוסף:
וי"ו דגחון מהאי גיסא או מהאי גיסא.

א"ל אביי:
וניתי ספר תורה ונימנינהו מי לא

אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן:
לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום.
א"ל: אינהו בקיאי בחסרות ויתרות אנן לא בקיאינן.

לא תאכלום -
(כתוב ברמז תקפ"ג),

בעי רב יוסף:
והתגלח - מהאי גיסא או מהאי גיסא.

אמר ליה אביי:
פסוקי מיהו ליתי ונימני. בפסוקי נמי לא בקיאינן,

דכי אתא רב אחא בריה דרב אדא אמר במערבא פסקי להאי קרא לתלתא פסוקי:
ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן.

תנו רבנן:
[חמשת] אלפים ותתקפ"ג פסוקין הוו פסוקי ס"ת, יתר עליו ספר תהלים שמונה, חסר ממנו דברי הימים שמונה.

אמר רב אחאי:
האי מאן דמשהה בנקביו עובר משום בל תשקצו.

אמר רב ביבי בר אביי:
האי מאן דשתי מיא בקרנא דאומנא עובר משום בל תשקצו, ולא תטמאו בהם, מכאן לטומאת גויה מן התורה,

מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא,

תנא דבי רבי ישמעאל:
עבירה מטמטם את לבו של אדם, שנאמר: ולא תטמאו בהם ונטמתם בם - אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם.

תנו רבנן:
ולא תטמאו בהם -
אם מטמא אדם את עצמו מעט מלמטה מטמאין אותו הרבה מלמעלה, בעולם הזה מטמאין אותו לעולם הבא.

תנו רבנן:
והתקדשתם והייתם קדושים -
אדם מקדש את עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, בעה"ז מקדשין אותו לעה"ב.

אל תשקצו את נפשותיכם, בכל השרץ השורץ -
להביא את שפירשו לארץ וחזרו.
יכול יטמאו טומאה חמורה?
תלמוד לומר: ולא תטמאו בהם.
יכול לא יהו פוסלין את הגוף?
תלמוד לומר: (יטמאו) [ונטמתם] בם,
יכול אף דמם וחלבם כיוצא בהם?
תלמוד לומר: בם - בם את מטמא ואי את מטמא בדמם וחלבם.

(לא יאכל) -
לא יאכלו לחייב את המאכיל כאוכל.
או לא יאכלו אלא לאסרם בהנאה?
תלמוד לומר: לא תאכלום. הא כיצד? באכילה אסורים, בהנאה מותרין.
הא מה אני מקיים: לא יאכלו?
לחייב את המאכיל כאוכל.

ולא תטמאו בהם ונטמתם בם -
אם אתם מטמאים בהם, סופכם לטמא (בכם) [בם].

כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני -
כשם שאני קדוש - כך תהיו אתם קדושים, וכשם שאני פרוש - כך אתם פרושים.

ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ -
ואעפ"י שאין פרה ורבה.

כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים -
על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים שתקבלו עליכם עול מצותי.
חמוּרים שרצים שכל המודה במצות שרצים - מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר במצות שרצים - כופר ביציאת מצרים.

להיות לכם לאלהים -
על כרחכם.

והייתם קדושים כי קדוש אני -
כשם שאני קדוש - כך אתם קדושים, וכשם שאני פרוש - כך אתם פרושים.

אמר ליה רבי חנינא:
מסורא דפרת לרבינא יציאת מצרים דכתב רחמנא גבי שקצים, ורמשים למה לי?
אמר הקב"ה: אני הוא שהבחנתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור, ואני הוא שעתיד ליפרע ממי שמערב קרבי דגים טמאין בקרבי דגים טהורין ומוכרן לישראל.
אמר ליה: אנא המעלה קשיא לי מאי שנא דכתב המעלה.

אמר ליה כדתנא דבי רבי ישמעאל:
אמר הקב"ה אלמלי לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מיטמאין בשרצים כשאר אומות העולם די.
אמר ליה: ומי נפיש אגרייהו טפי ממשקלות ומרבית ומציצית?
אמר ליה: אף על גב דלא נפיש אגרייהו מאיסי למיכלינהו.

זאת תורת הבהמה -
תניא רבי אומר:
עם הארץ אסור לו לאכול בשר, שנאמר: זאת תורת הבהמה והעוף - כל העוסק בתורה - מותר לאכול בשר, וכל שאינו עוסק בתורה - אסור לאכול בשר.

זאת תורת הבהמה והעוף -
וכי באיזו תורה שותה בהמה לעוף ועוף לבהמה?
בהמה מטמאה במגע ובמשא,
ועוף אינו מטמא במגע ובמשא,

עוף מטמא בגדים אבית הבליעה,
בהמה אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה,

אמר ר' מאיר:
באיזו תורה שותה?
לומר לך: מה בהמה דבר המכשירה לאכילתה מטהר טרפתה מטומאתה,
אף עוף דבר המכשירו לאכילה מטהר טרפתו מטומאתו,

ור"י מאי טטעמא?
אמר רבא:
קרא אשכח ודרש: והנפש אשר תאכל נבלה וטרפה.

אמר ר' יהודה:
אם נאמר: נבלה טרפה למה נאמר?
אלא להביא טרפה ששחטה שהיא מטמאה.

ורבי מאיר:
האי טרפה מאי עביד ליה?
מיבעי ליה למעוטי שחוטה שהיא לפנים.

ור' יהודה, טרפה אחרינא כתיב.
ור' מאיר חד למעוטי שחיטה שהיא לפנים וחדא למעוטי עוף טמא.
ור' יהודה עוף טמא מנבלה נפקא ליה. ואידך נבלה מיבעי ליה לשעור אכילה בכזית ותיפוק ליה מקרא קמא, מדאפקי רחמנא בלשון אכילה חדא לשעור אכילה בכזית וחדא לשעור אכילה בכדי אכילת פרס סלקא דעתך אמינא, הואיל וחדוש הוא יותר מכדי אכילת פרס נמי מטמא קא משמע לן (כתוב ברמז תש"ל).

באיזו תורה שותה בהמה לעוף ועוף לבהמה?
מה בהמה בשחיטה,
אף עוף בשחיטה,

אי מה בהמה שנים או רוב שנים,
אף עוף שנים או רוב שנים?
תלמוד לומר: זאת.

ר' אליעזר אומר:
באיזו תורה שותה בהמה לעוף או עוף לבהמה?
עוף הכשרו מן הצואר,
ובהמה הכשרה מן הצואר,

אי מה עוף ממול ערפו,
אף בהמה ממול ערפה?
תלמוד לומר: ראשו - ראשו של עוף ממול ערפו ואין ראשה של בהמה ממול ערפה.

וכל נפש החיה הרומשת במים -
להביא את הדגים.

ולכל נפש השורצת -
להביא את החגבים.
למה בא?
אלא לידע איזה טמא ואיזה טהור.

ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור -
אין צריך לומר בין חמוֹר לפרה הלא כבר מפורשין א"כ למה נאמר: בין הטמא ובין הטהור? בין טמאה לך בין טהורה לך, בין שנשחט רובו של קנה לשנשחט חציו.
וכמה הוא בין רובו לחציו?
מלא השערה.

בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל -
אין צריך לומר בין צבי לערוד והלא כבר מפורשין,: א"כ למה נאמר בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל?
בין טרפה כשרה לטרפה פסולה.

אחרים אומרים:
בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל, בא ליתן אזהרה על החיה.

והתקדשתם והייתם קדושים -
אמר ר' בנימין בר יפת:
כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הויין לו בנים זכרים, דכתיב: והתקדשתם והייתם קדושים וסמיך ליה: אשה כי תזריע וגו'.

אמר רב יהודה אמר רב:
ואמרי לה במתניתא תנא והתקדשתם?
אלו מים ראשונים.

והייתם קדושים -
אלו מים אחרונים.

כי קדוש -
זה שמן ערב,

אני ה' אלהיכם -
זו ברכה. חזרה לתחילת ילקוט שמעוני פרק יא