ואם דל הוא -
תנן התם: השג יד בנודר, וְהַשָּׁנִים בנידר.
והערכין בנערך, והערך בזמן הערך.

השג יד בנודר כיצד?
עני שהעריך את העשיר - נותן ערך עני.
עשיר שהעריך את העני - נותן ערך עשיר.
אבל בקרבן אינו כן, הרי שאמר: קרבנו של מצורע זה עלי, היה מצורע עני - מביא קרבן עני, עשיר - מביא קרבן עשיר.

רבי אומר:
אומר אני: אף בערכין כן, וכי מפני מה עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני?
שאין העשיר חייב כלום, אבל עשיר שאמר: ערכי עלי ושמע עני ואמר: מה שאמר זה עלי - נותן ערך עשיר.

השג יד בנודר, השג יד בנודר, השג יד במעריך הוא, כדכתיב: על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן.
השנים בנידר, השנים בנערך הוא!
איידי דתנא השג יד בנודר, תנא נמי השנים בנידר.
עני שהעריך את העשיר - נותן ערך עני, מאי טעמא?
אמר קרא: אשר תשיג יד הנודר - בנודר תלה רחמנא, אבל בקרבנות אינו כן, הרי שאמר: קרבנו של מצורע זה עלי - היה מצורע עני - מביא קרבן עני, ואף על גב דמדירו עשיר, ואם דל הוא אמר רחמנא והא לאו דל הוא?

אמר רבי יצחק:
כשהיה מדירו עני.
ודילמא עליה דידיה הוא דחס רחמנא, אמדירו לא, דהא כתיב: הוא?

אמר רב אדא בר אהבה:
ואין ידו משגת - לרבות את הנודר, אבל מדירו עשיר מאי?
הכי נמי דמייתי בעשירות, אם כן מאי אבל בקרבנות אינו כן?
חדא אמצורע עני ומדירו עני, וחדא למעוטי מצורע עשיר ומדירו עני, סלקא דעתך אמינא הואיל ואיתרבו אתרבו, קא משמע לן.

כדתניא: לפי שמצינו בערכין עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני, יכול אף זה כן?
תלמוד לומר: ואם דל הוא.
ולרבי דאמר: אומר אני אף בערכין כן, אלמא אמר בתר חיובא דגברא אזלינן, והא לא צריכא קרא למעוטי, הוא למעוטי מאי?
למעוטי מצורע עני ומדירו עשיר, סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר רבי: בתר חיובא דגברא אזלינן, הכי נמי ליזל בתר חיובא דגברא קא משמע לן.

ואם דל הוא -
שומע אני דל איש פלוני ממה שהיה בן מאה מנה ונעשה בן חמשים מנה?
תלמוד לומר: ואין ידו משגת.
אי ואין ידו משגת - יש לו ואינו (רוצה) [מצא] ליקח?
תלמוד לומר: ואם דל הוא ואין ידו משגת, הא כיצד?
עד שיאמרו שני כתובים, ואם לאו לא שמענו.
הוא - ולא נודריו מפני שבערכין עני שהעריך עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני, יכול אפילו אמר: קרבנו של מצורע זה עלי והיה מצורע עשיר יביא קרבן עני?
תלמוד לומר: הוא - ולא נודריו.

רבי אומר:
אומר אני: אף בערכין כן, וכי מפני מה עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני?
(לא מפני) שאין העשיר חייב כלום, אבל עשיר שאמר: ערכי עלי ושמע עני ואמר: מה שאמר זה עלי - נותן ערך עשיר.
היה עני והעשיר או עשיר והעני - נותן ערך עשיר, אף זה מפני שחייב שלש בהמות ובקש האיש הזה לפוטרו, לפיכך יביא קרבן עשיר.

ולקח הכהן את כבש האשם -
מה תלמוד לומר: אחד?
שאלה זו שאל ר' עקיבא לרבי חנינא, אמר ליה: מה תלמוד לומר אחד?
אמר ליה: זה מביא מהשג יד ומטמא מקדש מביא מהשג יד,
מה מטמא מקדש מביא שנים תחת אחד, אף זה מביא שנים תחת אחד, והעולה תעלה חובה. אמר ליה רבי עקיבא: ממקום שבאת, זה מביא קרבן מהשג יד ומטמא מקדש מביא קרבן מהשג יד, אי מה מטמא מקדש מביא שנים תחת כפרתו אף זה יביא שנים תחת כפרתו, והעולה תהא עליו חובה.
א"ל: אם לאו מאין אתה מקיימו?
אמר ליה: זה מביא מהשג יד ובערכין מביא מהשג יד, מה בערכין מביא כל השג ידו אף זה יביא כל השג ידו?
תלמוד לומר: אחד.

לתנופה לכפר עליו -
וכי תנופה מכפרת, והלא אין כפרה אלא בדם, שנאמר: כי הדם הוא בנפש יכפר?
אלא מלמד שאם עשאה לתנופה שיירי מצוה, מעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר.

ולוג שמן -
מה תלמוד לומר?
שהיה בדין: שיביא שלישית לוג. מה מצינו?
עשיר שמביא שלשה עשרונים מביא לוג, אבל עני שמביא עשרון אחד יביא שליש לוג?
תלמוד לומר: ולוג שמן.

ושתי תורים או שני בני יונה -
שנים הוא מביא ואינו מביא ארבעה.
והלא דין הוא: זה מביא מהשג יד ויולדת מביאה מהשג יד, מה יולדת מביאה אחד תחת אחד אף זה יביא אחד תחת אחד.

או כלך לדרך זו:
זה מביא מהשג יד ומטמא מקדש מביא מהשג יד, מה מטמא מקדש מביא שנים תחת אחד אף זה יביא שנים תחת אחד.
נראה למי דומה?
דנין מחוסרי כפורים ממחוסרי כפורים, ואל יוכיח מטמא מקדש שאינו מחוסר כפורים.
או כלך לדרך זו: דנין קרבן שנוהג באיש כבאשה, מקרבן שנוהג באיש כבאשה, ואל יוכיח קרבן יולדת שאין נוהג באיש כבאשה?
תלמוד לומר: ושתי תורים או שני בני יונה - שנים הוא מביא ואינו מביא ארבעה.

אשר תשיג ידו מאשר תשיג ידו -
מאשר תשיג ידו, את אשר תשיג ידו - מה תלמוד לומר?
שיכול, אימתי אני אומר מביא קרבן עני?
בזמן שהיה עני מתחלתו, היה עשיר והעני מנין?
תלמוד לומר: אשר תשיג ידו.

מאשר תשיג ידו - מה תלמוד לומר?
שיכול אימתי אני אומר יגמור בעני?
בזמן שהתחיל בעני, הביא אשמו עשיר והעני מנין?
תלמוד לומר: מאשר תשיג ידו.

את אשר תשיג ידו - מה תלמוד לומר?
שיכול, אימתי אני אומר יגמור בעושר בזמן שהתחיל בעושר, הביא אשמו עני והעשיר מנין? תלמוד לומר: את אשר תשיג ידו.
יכול אפילו הביא קרבנו עני והעשיר יגמור כבעני?
תלמוד לומר: את האחד חטאת ואת האחד עולה - שממין חטאת מביא עולה.

על המנחה -
שתקדים מנחת בהמה לחטאת העוף.
יכול אף יולדת שהביאה קרבן עניה והעשירה תגמור בעניה?
תלמוד לומר: זאת.

תורת אשר בו נגע צרעת -
מלמד, שעני שהביא קרבן עשיר - יצא.
יכול אף עשיר שהביא קרבן עני יצא?
תלמוד לומר: זאת תורת אשר בו נגע צרעת – מלמד שמביא אדם על ידי בנו ועל ידי בתו, על ידי עבדו ועל ידי שפחתו קרבן עני ומאכילן בזבחים.
יכול אף על ידי אשתו יביא קרבן עני?
תלמוד לומר: זאת.

א"ר יהודה:
לפיכך אם פטרה אינו חייב לה, שכך הוא כותב: אחריות דאית ליך עלי מקדמת דנא.

אשר לא תשיג ידו בטהרתו -
מצורע שהפריש קרבנו והעשיר, הכל הולך אחר חטאת, דברי ר' שמעון.

ר' יהודה אומר:
הכל הולך אחר אשם.

ר' אליעזר אומר:
הכל הולך אחר צפרין.

אמר רב יהודה אמר רב:
שלשתן מקרא אחד דרשו.

אשר לא תשיג ידו בטהרתו -
רבי שמעון סבר: המכשירו.
רבי יהודה סבר: דבר המכפר.
ר' אליעזר סבר: דבר הגורם לו טהרה. ומאי?
צפרין.

כי תבואו אל ארץ כנען -
זהו שאמר הכתוב: יגל יבול ביתו נגרות ביום אפו - יהו גוררין ומוציאין. אימתי?
ביום שיגרה הקב"ה אפו באותו האיש, הא כיצד?
אומר אדם לחברו: השאילני קב חטין.
ואומר לו: אין לי.
קב שעורין,
ואומר לו: אין לי,
קב תמרים,
והוא אומר: אין לי.

אשה אומרת לחברתה: השאילני נפה אחת.
והיא אומרת: אין לי.
השאילני כברה.
והיא אומרת: אין לי,
מה הקב"ה עושה?
מגרה נגעים בתוך ביתו ומתוך שהוא מוציא את כליו הבריות רואות ואומרות: לא הוה אמרת: לית לי?!
ראו כמה חטין יש כאן!
כמה שעורין יש כאן!
כמה תמרים יש כאן!
לווט ביתא באלין לוטיא (בגווה).

רבי יצחק בן אלעזר:
מייתי לה מן הדין קרא: שקערורות שקיע ביתא באלין לוטיא, לפיכך משה מזהיר את ישראל ואמר להם: כי תבואו אל ארץ כנען.

על עשרה דברים נגעים באים:
על עבודת אלילים,
ועל גלוי עריות.
ועל שפיכות דמים,
ועל חלול השם,
ועל קללת השם
ועל גוזל את הרבים,
ועל גוזל את שאינו שלו,
ועל גסי הרוח,
ועל מספרי לשון הרע,
ועל עין הרע.

על עבודת אלילים מישראל שהעידו עדות שקר בהקב"ה, ואמרו לעגל: אלה אלהיך ישראל. ומנין שלקו בצרעת?
שנאמר: וירא משה את העם כי פרוע הוא - שפרחה בה זיבה וצרעת.

ועל גלוי עריות מבנות ציון, שנאמר: יען כי גבהו בנות ציון
וכתיב: ושפח אדני קדקד בנות ציון.

ועל שפיכות דמים מיואב, שנאמר: יחולו על ראש יואב וגו'.

ועל חלול השם מגחזי, שנאמר: ויאמר גחזי נער איש האלהים וגו'.
מהו מאומה?
מן מומה דאית ביה.
ומנין שלקה בצרעת?
דכתיב: וצרעת נעמן תדבק בך.

ועל קללת השם מגלית הפלשתי, ויקלל הפלשתי את דוד באלהיו.
וכתיב: והיום הזה יסגרך ה' בידי - ואין הסגר אלא צרעת, כמה דאת אמר: והסגיר הכהן.

ועל הגוזל את הרבים משבנא, שהיה נהנה מן ההקדשות.
וכתיב: הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר ועוטך עטה - ואין עטה אלא צרעת, שנאמר: ועל שפם יעטה.

ועל הגוזל את שאינו שלו מעוזיהו, ויהי עוזיהו מצורע.

ועל גסות הרוח, דכתיב: וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וגו'.

ועל לשון הרע ממרים, דכתיב: והנה מרים מצורעת.

ועל עין הרע אתיא כי ההיא דאמר רבי יצחק בן אלעזר:
שקערורות - שקיע ביתא באלין לוטיא, לפיכך משה מזהיר את ישראל: כי תבואו אל ארץ כנען.

א"ר לוי:
אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה.
ממי אתה למד?
מאיוב, שנאמר: הבקר היו חורשות ואחר כן ותפל שבא ותקחם, אש אלהים נפלה מן השמים, כשדים שמו שלשה ראשים, ולבסוף ויך את איוב בשחין רע.
אף במצרים כן, שנאמר: ויסגר לברד בעירם ומקניהם לרשפים ויך גפנם ותאנתם וישבר את גבולם ואחר כך ויך כל בכור בארצם.
ואף בנגעים הבאים לאדם:
בתחלה הן באין על ביתו, חזר בו - טעון חליצה, ואם לאו - טעון נתיצה.
לא חזר - הן באין על בגדיו, חזר בו - טעונים כבוס, ואם לאו - טעונים שרפה,
ולבסוף הן באין על גופו, חזר בו - יטהר, ואם לאו - בדד ישב.

דבר אחר:
כי תבואו אל ארץ כנען-
שבעת עממין הן ואת אמרת ארץ כנען?!

רבנן אמרין:
רמזו: חם חטא - וכנען לקה, אף כאן ישראל חוטאין - והארץ מתקללת.

רבי אבין אמר:
על ידי שהיה כנען אביהן של כולן, הדא הוא דכתיב: וכנען ילד את צידן וגו'.

ורבנן אמרין:
על ידי שהיו כולן תגרין, הדא הוא דכתיב: אשר סוחריה שרים נעניה נכבדי ארץ.

ונתתי נגע צרעת -
תני רבי חייא:
וכי בשורה היא להם שבאין עליהם נגעים?!

תני רבי שמעון בן יוחאי:
כיון ששמעו כנענים שישראל באים לארצם, עמדו והטמינו כל ממונם בכתלים ובשדות.
אמר הקב"ה לא הבטחתי לאבותיהן שאני מכניס את בניהם לארץ חרבה אלא לארץ מלאה כל טוב, הדא הוא דכתיב: ובתים מלאים כל טוב וגו' מה הקב"ה עושה?
מגרה בתוך ביתו נגעים והוא סותרו ומוצא בו סימא, שדהו נשדפה, ומתוך שהוא הופכה מוצא תחתיה סימא, וכי מי בא ואמר להם לכנענים שישראל באים לארצם?!

א"ר שמואל בר נחמן:
שלש פרוזדגמאות שלח יהושע אצלם:
הרוצה לפנות יפנה,
להשלים ישלים,
לעשות מלחמה יעשה.

גרגשי עמד מאליו ופנה, ולפיכך נתנה לו ארץ יפה כארצו, הדא הוא דכתיב: עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם - זו אפריקי.
גבעונים השלימו הדא הוא דכתיב: וכי השלימו יושבי גבעון.
שלשים ואחד מלכים עשו מלחמה ונפלו.

בבית ארץ אחוזתכם -
זה בית המקדש, שנאמר: הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמד עיניכם.

ובא אשר לו הבית -
זה הקב"ה, יען ביתי אשר הוא חרב.

והגיד לכהן -
זה ירמיה, שנאמר: מן הכהנים אשר בענתות.

כנגע נראה לי בבית -
זה טנופת אלילים.

ויש אומרים:
צלמו של מנשה.

וצוה הכהן ופנו את הבית -
ויקח את אוצרות בית ה'.

ונתץ את הבית -
וסיתה דנה סתרה.

(הוציא) [והשליכו אתהן] אל מחוץ לעיר -
עמה הגלי לבבל.
יכול לעולם?
תלמוד לומר: ולקחו אבנים אחרות - לכן כה אמר ה' הנני יסד בציון אבן בחן פנת יקרת מוסד המאמין לא יחיש.

על הגנבות ועל שבועות שוא נגעים באים, שנאמר: הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנח בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו.
איזהו דבר שמכלה עצים ואבנים?
הוי אומר: זה צרעת, דכתיב: ונתץ את הבית.

ועל הדיין המקלקל את הדין, שנאמר: לכן כאכול קש לשון אש וחשש להבה ירפה שרשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה כי מאסו את תורת ה' צבאות ואת אמרת קדוש ישראל נאצו, ואין פרח אלא צרעת, שנאמר: ואם פרוח תפרח הצרעת.

ועל הנכנס בתחום שאינו שלו מעוזיהו, שנכנס בתחום הכהונה, שנאמר: והצרעת זרחה במצחו.

ועל החושד בכשרים ממשה, שאמר: והן לא יאמינו לי.
וכתיב: ויוציאה והנה ידו וגו'.

ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם -
מה חטאה ארץ כנען שלוקה?
אלא בעון בני אדם הארץ לוקה, שנאמר: ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה.

מפני מה היסורין באין לעולם?
מפני הבריות, כדי שיראו ויסתכלו ויאמרו: מי שחטא - הוא לוקה, ומי שלא חטא - אינו לוקה.
ולמה העצים והאבנים והכתלים לוקין?
כדי שיראו הבעלים ויעשו תשובה.
וכן אתה מוצא שחטאו ישראל ובקש הקב"ה להגלותן, אמר הקב"ה: אם אני מגלה את ישראל תחלה עכשיו נעשין חרפה וקלון לכל האומות, מה עשה?
הביא לסנחריב על כל האומות והגלה אותם, שנאמר: ותמצא כקן ידי ואסיר גבולות עמים. אמר הקב"ה: יהיו ישראל רואין שהגליתי אומות העולם ויעשו תשובה, ויראו דין שלימה אני עושה באומות העולם וייראו ממשפטי, שנאמר: הכרתי גוים נשמו פנותם וגו'. אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר, כיון שלא עשו תשובה - מיד גלו.
אמר הקב"ה: נכונו ללצים שפטים.
אמר הקב"ה: עד שלא בראתי את האדם התקנתי לו את כל אלו.

משל לעבד רע שהיה נמכר. כיון שהלך רבו לקנותו והיה יודע שהוא עבד רע, לקח עמו כבלים ומגלבים שאם ברח רודה אותו בהם, כיון שברח הביא אותם כבלים וכבלו, הביא את המגלבים והכהו.
א"ל העבד: לא היית יודע שאני עבד ר?ע למה לקחת אותי?!
א"ל: לפי שהייתי יודע שאתה עבד רע התקנתי לך כבלים ומגלבים, שאם תסרח אני ארדה אותך בהם.
אף הקב"ה יתברך שמו לעולמים, עד שלא ברא את האדם התקין לו את כל היסורין, לפי שהוא יודע שיצר לב האדם רע, שנאמר: נכונו ללצים שפטים.

כי תבואו -
יכול משבאו לעבר הירדן?
תלמוד לומר: אל הארץ - אל הארץ המיוחדת.
יכול משבאו לעמון ומואב?
תלמוד לומר: אשר אני נותן לכם - לכם ולא לעמון ומואב.
לאחוזה - לא הוזהרו עד שיכבשו.
מנין אתה אומר כבשו ולא חלקו, חלקו למשפחות ולא חלקו לבתי אבות, חלקו לבתי אבות ואין כל אחד מכיר את שלו, יכול יהו מטמאין בנגעים?
תלמוד לומר: אשר לו הבית - עד שיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו.

ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם -
בשורה היא להן שנגעים באין עליהן, דברי ר' יהודה.

ר' שמעון אומר:
פרט לנגעי אונסין.
ולר' שמעון נגעי אונסין מי לא מטמו?
והתניא: אדם כי יהיה בעור בשרו מדבור ואילך.
והלא דין הוא: נאמר טמא בזב וטמא בנגעים, מה זב מדבור ואילך אף נגעים מדבור ואילך?!
לא, אם אמרת בזב שכן אינו מטמא באונס תאמר בנגעים שכן מטמאין באונס?
תלמוד לומר: אדם כי יהיה - מדבור ואילך.

רבא אמר:
פרט לנגעי רוחות.

רב פפא אמר:
פרט לנגעי כשפים, דבר הלמד מסופו, כיצד?
ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם - משמע בית שיש בו אבנים ועצים ועפר, ובית שאין בו אבנים ועצים ועפר.
כשהוא אומר: ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית - דבר הלמד מסופו שאין הבית מטמא בנגעים עד שיהו בו אבנים ועצים ועפר.

תניא:
אחוזתכם - מטמא בנגעים ואין ירושלים מטמא בנגעים.

רבי יהודה אומר:
אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד.

תנא קמא סבר: ירושלים לא נתחלקה לשבטים.
ור' יהודה סבר: נתחלקה לשבטים.
ובפלוגתא דהני תנאי: מה היה בחלקו של יהודה?
הר הבית הלשכות והעזרות.
ומה היה בחלקו של בנימין?
אולם והיכל ובית קדש הקדשים.
ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסה בחלקו של בנימין ובה מזבח בנוי. ובנימין הצדיק היה מצטער עליה בכל יום, שנאמר: חופף עליו כל היום, לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה, שנאמר: ובין כתפיו שכן.

תניא: לאחותכם - עד שכבשו, כבשו ולא חלקו וכו' (כדכתוב לעיל).

עשרה דברים נאמר בירושלים:
אין הבית חלוט בה, דכתיב: לצמיתת לקונה. וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים.
ואינה נעשית עיר הנדחת, דכתיב: עריך, וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים.
ואינה מטמאה בנגעים, דכתיב: אחזתכם וירושלים לא נתחלקה לשבטים וכו'.
אחוזתכם - מטמא בנגעים, ואין בתי נכרים מטמאין בנגעים.
אחזתכם - פרט לבית הבנוי בספינה (ובאכסדרה) [ובאסכריא] על ארבע קורות, ולהביא את הבית הבנוי על העצים ועל האבנים ועל העמודים.

ר' ישמעאל אומר:
אחוזתכם - מטמא בנגעים, ואין אחוזת נכרים מטמא בנגעים, וכשם שאין אחוזתם מטמא בנגעים, כך אין בגדיהם וגופן מטמאין בנגעים.

תניא: ובא אשר לו הבית -
בית הכנסת, בית האשה, בית השותפין - מטמאין בנגעים, שנאמר: ובא אשר לו הבית.
פשיטא?
מהו דתימא: ובא אשר לו הבית - לו ולא לה ולא להן, קא משמע לן.
ואימא הכי נמי, אמר קרא: בבית ארץ אחוזתכם. אלא לו למה לי?
למי שמיחד ביתו לו.
והא תניא: בית הכנסת אינו מטמא בנגעים?
לא קשיא, הא ר' מאיר הא רבנן.

דתניא: בית הכנסת שאין בו דירה לחזן, רבי מאיר – מחייב.
וחכמים - פוטרין.

ואי תימא הא והא רבנן והא דאית ביה בית דירה והא דלית ביה בית דירה, ואי בעית אימא הא והא דלית ביה בית דירה, הא בכרכין הא בכפרין.

תנו רבנן:
בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות - פטור מן המזוזה ומן המעקה ואינו מטמא בנגעים ואין חוזרין עליו מעורכי המלחמה. מאי טעמא?
דכלהו בית כתיב בהו: על מזוזות ביתך.
כי תבנה בית חדש.
ובא אשר לו הבית -
כי ימכור בית מושב.
מי האיש אשר בנה בית חדש.
ואין מערבין בו ואין משתתפין בו ואין מניחין בו ערוב דלא חזי לדירה. אבל שתופי מבואות מניחין בו, דלא גרע מחצר שבמבוי.

ותנן:
עירובי חצרות - בבית שבחצר.
שתופי מבואות - בחצר שבמבוי.
ואין עושין אותו עיבור בין שני עיירות, דאפילו כבורגנין לא משוינן ליה, מאי טעמא?
,בורגנין חזו למילתייהו והא לא חזי למילתיה.
ואין האחין והשותפין חולקין בו, דאין בו דין חלוקה בחצר.

דאמר רב הונא:
חצר מתחלקה לפי פתחיה.

ורב חסדא אמר:
נותן ארבע אמות לכל פתח ופתח, והשאר חולקין בשוה, והני מלי בפתח בית דלדירה קאי יהבינן ליה חצר, אבל האי דלאו לדירה קאי לא יהבינן ליה חצר.

ובא אשר לו הבית -
תנא דבי רבי ישמעאל:
מי שמיחד ביתו לו.

ובא אשר לו הבית -
שלא ישלח ביד שליח.
יכול אפילו זקן ואפילו חולה?
תלמוד לומר: ובא (אשר לו הבית).

והגיד לכהן -
ידקדק הכהן כיצד בא הנגע לביתו.

לאמר -
יאמר לו הכהן דברי כבושים: בני, אין הנגעים באים אלא על לשון הרע, שכן מצינו במרים שלא נענשה אלא על לשון הרע, שנאמר: השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם וגו' זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים וכו'.
מה ענין זה לזה?
אלא ללמדך, שלא נענשה אלא על לשון הרע.

והרי דברים קל וחומר: ומה אם מרים שלא דברה אלא שלא בפניו של משה כך נענשה, על אחת כמה וכמה המדבר בגנותו של חברו בפניו.

ר"ש בן אלעזר אומר: אף על גסי הרוח נגעים באים, שכן מצינו בעוזיהו, שנאמר: וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וגו'.

נגע - מה תלמוד לומר כנגע?
אפילו ת"ח ויודע שהוא נגע ודאי לא יגזור ויאמר: נגע נראה לי בבית, אלא כנגע נראה לי בבית.
לי - ולא לנרי.

מכאן אמרו:
בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו.

בבית -
להביא את הצבוע.
בבית - להביא את העליה,
בבית - מתוכו הוא מטמא ואין מטמא מאחוריו.

וצוה הכהן ופנו -
הצווי בכהן ופנוי בכל אדם.

ופנו את הבית -
אפילו חבילי עצים ואפילו חבילי קנים, דברי רי יהודה.

ר' שמעון אומר:
עסק הוא לפנוי.

א"ר מאיר:
וכי מי מטמא בנגעים, רשעים או צדיקים?
הוי אומר: הרשעים.
וכי מה מטמא לו?
אם תאמר כלי עציו ובגדיו ומתכותיו, מטבילן והן טהורין, על מה חסה התורה?
על כלי חרסו, על פכו, ועל תפיו.
אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי, קל וחומר על ממונו החביב.
אם כך על ממונו, קל וחומר על נפש בניו ובנותיו.
אם כך על של רשעים, קל וחומר על של צדיקים.

בטרם יבא הכהן לראות את הנגע -
ולא לראות את הפנוי.

ולא יטמא כל אשר בבית -
מה תלמוד לומר?
לפי שמצינו בנכנס בבית המנוגע שאין מטמא בגדים עד ששהה כדי אכילת פרס.
יכול אפילו היו שם כלים מקופלין ומונחין על כתפיו מקופלין ומונחין בתוך הבית, יכול לא יהו טמאין עד שישהו כדי אכילת פרס?
תלמוד לומר: ולא יטמא כל אשר בבית - מיד.

ואחר כן -
אף אחרים כיוצא בהן.

רבי אומר:
אם ממתינין לו לדבר הרשות לא ימתינו לו לדבר מצוה?!
וכמה הוא מצותו?
בחתן - נותנין לו שבע ימי משתאות לו ולאצטליתו ולכסותו,
ברגל - נותנין לו כל ימי הרגל.

וראה את הנגע -
יכול בכגריס?
תלמוד לומר: (בקיר). וראה את הנגע והנה הנגע - מלמד שאין הבית מטמא אלא בשני גריסין, בקירות - הרי שתים ולמטה הוא אומר קיר קירות הרי ארבע, מלמד שאין הבית מטמא אלא בארבע כתלים,

מכאן אמרו:
בית עגול, בית טריגון, אין מטמא בנגעים.
יכול עד שיראה על שני כתלים?
תלמוד לומר: ומראיהן שפל מן הקיר - ואפילו על כותל אחד.
יכול אפילו נראה על אבן אחת?
תלמוד לומר: וחלצו את האבנים - אין פחות משתי אבנים, דברי ר' עקיבא.

ר' ישמעאל אומר:
וחלצו את האבנים -
אין פחות משתי אבנים.
מנין אפילו נראה על אבן אחת?
תלמוד לומר: ומראיהן שפל מן הקיר - מן הקיר ואפילו מאבן אחת.

ר' אלעזר בר' שמעון אומר:
עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים בשתי כתלים בזוית, ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס, שקערורות - שוקעות במראיהן.
ירקרקות או אדמדמות - ירוק שבירוקין, אדום שבאדומין.
ומראיהן שפל מן הקיר - ולא ממשן.

תנו רבנן:
בית עגול, דיגון, טריגון, פנטיגון, אינו מטמא בנגעים.
טטריגון - מטמא בנגעים. מאי טעמא?
למעלה הוא אומר: קיר קירות.
ולמטה הוא אומר קיר קירות - הרי כאן ארבע.
כמאן אזלא הא דתניא: בית המנוגע ולא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב?
דרוש וקבל שכר.

כמאן כר' אליעזר בר' שמעון דאמר:
אין הבית נעשה טמא עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים בשני כתלים בקרן זוית, ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס, דכתיב: קיר וכתיב: קירות.
איזהו קיר שהוא כקירות?
הוי אומר: זה קרן זוית.

תניא אמר ר' אלעזר בר ר' צדוק:
מקום היה בתחום עזה והיו קורין אותה חורבת סגירתא.

אמר ר' שמעון בר ר' יהודה איש כפר עכו:
פעם אחת הלכתי לגליל, וראיתי מקום שמציינין אותו, ואמרו: אבנים מנוגעות פנו לשם.

ויצא הכהן מן הבית -
מנא הא מילתא דאמר רבנן אוקי מילתא אחזקתיה?

אמר רבי שמואל בר נחמן א"ר יונתן:
דאמר קרא: ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים - ודלמא אדנפיק ואתי בציר ליה שעורא?
אלא לאו משום דאמר אוקמיה אחזקתיה.

תניא: ויצא הכהן מן הבית - יכול ילך לתוך ביתו ויסגיר?
תלמוד לומר אל פתח הבית.
אי אל פתח הבית - יכול יעמוד תחת המשקוף ויסגיר?
תלמוד לומר: מן הבית עד שיצא מן הבית כלו. הא כיצד?
עומד בצד ומשקוף ומסגיר.
מנין שאם הלך לתוך ביתו והסגיר או שעמד בתוך הבית והסגיר שהסגרו מוסגר?
תלמוד לומר: והסגיר את הבית מכל מקום.

בשביעי - יכול בין ביום ובין בלילה?
תלמוד לומר: ביום ולא בלילה.

והנה פשה -
זה פשיון הסמוך כל שהו.
מנין לרבות את הרחוק?
תלמוד לומר: [בבית, יכול כל שהוא?
תלמוד לומר:] נגע.
[נאמר כאן נגע],
ונאמר להלן נגע,
מה נגע האמור להלן בכגריס,
אף נגע האמור כאן בכגריס.
נמצאת אומר פשיון הסמוך כל שהו והרחוק - בכגריס והחוזר - (בכגריס) [כב' גריסין]:

בקירות הבית -
ולא בקירות היציע, ולא בקירות האבוס ולא בקריות המחיצה ולא בקירות המנורה.

וצוה הכהן וחלצו -
הצווי – בכהן, והחליצה - בכל אדם.
וחלצו - מלמד ששניהן חולצין.

מכאן אמרו:
אוי לרשע אוי לשכנו, שניהן חולצין ושניהן קוצצין ושניהן מביאין ואת האבנים.
יכול אף הכותל הסמוך לאויר יהו שניהן חולצין?
תלמוד לומר: ואחר חלץ את האבנים, הא כיצד?
כותל שבינו לבין חברו - שניהם חולצין,
כותל הסמוך לאויר - הוא לבדו חולץ.

וחלצו את האבנים -
יכול חלץ שתי אבנים קיים בהן מצות חליצה?
תלמוד לומר: אשר בהם הנגע.
יכול אפילו קרדימין אפילו לבנים?
תלמוד לומר: אבנים, הא עד שיאמרו שני כתובים ואם לאו לא שמענו.

והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר -
אתהן חוץ לכל עיר, ולא אדם חוץ לכל עיר, אלא חוץ לכל העיירות המוקפות חומה.

אל מקום טמא -
שיהא מקומו טמא.

ר' יהודה אומר:
אל מקום טמא -
לרבות את הניטל.

ואת הבית יקציע -
יכול מבפנים ומבחוץ?
תלמוד לומר מבית.
אי מבית יכול אף הקרקע והקירות?
תלמוד לומר: סביב - לא אמרתי אלא סביב לנגע.

ושפכו את העפר אשר הקצו -
יכול צרורות?
תלמוד לומר: העפר.
אי העפר יכול [אף] הנושר?
תלמוד לומר: ושפכו אשר הקצו - הא עד שיאמרו שני הכתובים, ואם לאו לא שמענו.

ולקחו אבנים אחרות -
אין פחות מב' אבנים.

והביאו אל תחת האבנים -
אין פחות משתי אבנים.

מכאן אמרו:
אין חולצין פחות משתי אבנים, ואין מביאין פחות משתי אבנים, ואינו מביא אחת תחת שתים, ולא שתים תחת אחת, אלא מביא שתים תחת שתים, שתים תחת שלש, שלש תחת ארבע, וארבע תחת שלש, שלש תחת שתים.

ולקחו אבנים -
יכול יטול אבנים מצד זה ויביא בזה?
תלמוד לומר: אחרות.
אי אחרות, יכול אפילו קרדימין ואפילו לבנים?
תלמוד לומר: אבנים. הא עד שיאמרו שני הכתובים ואם לאו לא שמענו.

ועפר -
לרבות כל משמע עפר, אפילו מדר ואפילו חרסית.
יכול יטול עפר מצד ויביא בזה?
תלמוד לומר: אחר.
אי אחר, יכול אף הסיר אף הגפסיס?
תלמוד לומר: עפר - הא עד שיאמרו שני הכתובים ואם לאו לא שמענו.

ועפר אחר יקח וטח את הבית -
אין חברו מטפל עמו בטיחה.

ואם ישוב בנגע ופרח בבית -
משל חזר איש פלוני למקומו, כשחזר הנגע לאותן האבנים. אין לי אלא מקומו, מנין לרבות את כל הבית?
תלמוד לומר: בבית.
יכול (בכל שהו) [בכגריס]?
נאמר כאן נגע,
ונאמר להלן נגע,
מה נגע האמור להלן (כגריס), [כב' גריסין].
אף נגע האמור כאן (כגריס) [כב' גריסין].
נמצאת אומר פשיון הסמוך - כל שהו, והרחוק - כגריס, והחוזר בבתים - כשני גריסין.
אין לי אלא במראין, מנין שלא במראין?
תלמוד לומר: ופרח - במראין ושלא במראין.
או אינו אומר ופרח אלא שיהיה טמא עד שיחזור ויפשה?
והלא דין הוא: טימא בבגדים וטימא בבתים, מה בגדים טימא את החוזר אף על פי שלא פשה אף בבתים יטמא את החוזר אף על פי שלא חזר ופשה.
הן אם החמיר בבגדים, שעומד בהן בסוף שני שבועות ושורף, נחמיר בבתים שעומד בהם בסוף שני שבועות ואין נותץ?
תלמוד לומר: צרעת ממארת צרעת ממארת לגזרה שוה:
מה צרעת ממארת האמור בבגדים טימא את החוזר אף על פי שלא פשה,
אף צרעת ממארת האמור בבתים יטמא את החוזר אף על פי שאינו פושה.
אם סופנו לרבות את החוזר אף על פי שלא פשה, מה תלמוד לומר: ובא הכהן וראה והנה פשה?
הנח לו.
או שומע אני ישוב בנגע ופרח בבית - אם חזר הנגע ופרח בו ביום יהא טמא?
תלמוד לומר: ושב הכהן ואם ישוב הנגע - מה (עזיבה) [שיבה] האמור להלן בסוף שבוע, אף שיבה האמור כאן בסוף שבוע.
מנין עומד בראשון ופושה בשני, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע?
תלמוד לומר: ובא הכהן וראה והנה פשה - במי הוא מדבר?
אם בפושה בראשון, הרי אמור.
(או) [הא] אינו אומר: ובא הכהן וראה והנה פשה אלא שבא בסוף שבוע ראשון ומצאו עומד ובא בסוף שבוע שני ומצאו פושה, מה יעשה לו?
הריני דן: מה מצינו בפושה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, אף בפושה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע.
הן אם הקל בפושה בראשון שהרי הקל בעומד, נקל בפושה בשני שהרי החמיר בעומד בו, ויהא פושה כעומד?
תלמוד לומר: ושב הכהן ובא הכהן - היא שיבה היא ביאה, מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע.
מנין עומד בזה ובזה, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע?
תלמוד לומר: ובא ואם בא יבא - במי הוא מדבר?
אם בפושה בראשון הרי אמור, ואם בפושה בשני הרי אמור, הא אינו אומר: ואם בא יבא אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה - זה העומד, מה יעשה לו?

וטהר הכהן את הבית -
יכול יפטר והולך לו?
תלמוד לומר: כי נרפא הנגע - לא טהרתי אלא את הרפוי, מה יעשה לו?
הרי אתה דן:
מה מצינו בפושה בשני?
חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, אף בעומד בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע.
הן אם החמיר בפושה בשני שהרי החמיר בפושה בראשון, נחמיר בעומד בשני שהרי הקל בעומד בראשון, ויהא עומד כפושה בשני?
תלמוד לומר: בא ואם בא יבא - הרי כאן שתי ביאות ביאה אמורה למעלה וביאה אמורה למטה, מה ביאה האמורה למעלה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, אף ביאה האמורה למטה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע.

משום רבי ישמעאל אמרו:
נאמר צרעת ממארת בבגדים,
ונאמר צרעת ממארת בבתים,
מה צרעת ממארת האמורה בבגדים עשה את העומד בשני כפושה בשני,
אף צרעת ממארת האמורה בבתים עשה את העומד בשני כפושה בשני.

[אחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח -
מה תלמוד לומר]?
שיכול, אין לי חוזר ונותץ אלא הפושה בראשון, מנין לרבות את החוזר אחר הפושה בשני ואחר העומד בשני?
תלמוד לומר: אחר חלץ את האבנים - שאין תלמוד לומר: אחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח - וכי יש חליצה שאין עמה נתיצה וטיחה, ומה תלמוד לומר: אחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח?
אלא לרבות את החוזר אחר הפושה בשני ואחר העומד בשני.
מנין לכהה בשני והלך לו, קולפו וטעון צפרין?
תלמוד לומר: ולקח לחטא את הבית - הרי כאן בית אחר.
נמצאת אומר: עשרה בתים הן:
כהה בראשון והולך לו קולף - והוא טהור.
כהה בשני והולך לו קולפו - וטעון צפרין.
והפושה בראשון - חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, חזר – נותץ, לא חזר - טעון צפרין.
עמד בראשון ופשה בשני - חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, חזר – נותץ, לא חזר - טעון צפרים.
עמד בזה ובזה - חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, חזר – נותץ, לא חזר - טעון צפרין.

טמא - מה תלמוד לומר?
לפי שמצינו בנכנס בבית המוסגר שאין מיטמא אלא מתוכו, יכול אף מוחלט כן?
תלמוד לומר: טמא הוא הוסיף לו טומאה, שיטמא אותו מתוכו ומאחוריו.
בית המוסגר - מטמא מתוכו,
מוחלט - מטמא מתוכו ומאחוריו,
וזה וזה מטמאין בביאה,
ואי מוחלט כמיכתת דמי, והא בעינן והבא אל הבית וליכא?
שאני התם, דאמר קרא: ונתץ את הבית - אפילו בשעת נתיצה קרוי בית.

אמר רבי אושעיא:
בעינא דאימא מלתא ומסתפינא מחבריא. הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו אפילו כולו חוץ מחוטמו – טהור, דכתיב: והבא אל הבית - דרך ביאה אסרה תורה, ומסתפינא מחבריא. אי הכי כולו נמי?

אמר רבא:
כולו לא גרע מכלים שבבית, דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית.

תניא נמי הכי: גגין הללו - אין אוכלים שם קדשי קדשים, ואין שוחטין שם קדשים קלים. וטמא שנכנס דרך גגין להיכל – פטור, שנאמר: ואל המקדש לא תבא - דרך ביאה אסרה תורה.

ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית -
מלמד שאין הבית מטמא בנגעים עד שיהו בו אבנים ועצים ועפר.
כמה אבנים יהו בו?

ר' ישמעאל אומר:
ארבעה.

ורבי עקיבא אומר:
שמונה.

שהיה רבי ישמעאל אומר:
עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים או על אבן אחת.

ורבי עקיבא אומר:
עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים ולא על אבן אחת.

רבי אלעזר בר' שמעון אומר:
עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים בשני כתליו בזוית, ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס. אבניו – שלו,
עציו - שלו
עפר – שלו,
מלמד שגורר ומוציא.

אבניו- כל אבניו שנבנו עמו,
עציו - כל עצים שנבנה עמו.
עפר - כל עפר שנבנה עמו.

אבניו - ולא אבני עליה,
עציו - ולא עצי עליה.
עפר הבית - ולא עפר עליה.

מכאן אמרו:
נראה הנגע בבית - נותן את הקורות לעליה.
נראה בעליה - נותן את הקירות לבית.

אבניו - ולא אבניו שהכניס לו משנבנה.
עציו - ולא עציו שהכניס לו משנבנה.
עפר הבית - ולא עפר מתכות שבו.

אם נאמרו בחליצה למה נאמרו בנתיצה?
מפני שיש בחליצה שאין בנתיצה ובנתיצה שאין בחליצה.
בחליצה - אבן שבזוית בזמן שחולץ חולץ את כולה, בזמן שנותן נותץ את שלו ומניח את של חבירו.
בנתיצה - נותץ את האבנים שיש בהן הנגע ואת האבנים שאין בהן הנגע.
בחליצה - אינו חולץ אלא אבנים שיש בהן הנגע.
הא מפני שיש בחליצה שאין בנתיצה ובנתיצה שאין בחליצה צריך לומר בחליצה צריך לומר בנתיצה.

יטמא עד הערב -
מלמד שאין מטמא בגדים.
יכול אפילו שהה כדי אכילת פרס?
תלמוד לומר: והאוכל בבית יכבס את בגדיו.
אין לי אלא האוכל, מנין אף השוכב?
תלמוד לומר: והשוכב בבית יכבס וגו'.
אין לי אלא שוכב ואוכל, מנין אוכל ולא שוכב, שוכב ולא אוכל, לא אוכל ולא שוכב מנין?
תלמוד לומר: יכבס את בגדיו ריבה.
אם סופנו לרבות את כולן, מה תלמוד לומר האוכל והשוכב?
ליתן שעור (לאוכל) [לשוכב] כדי שיאכל, וכמה שעורו?
כדי אכילת פרס, פת חטין ולא שעורין מסב ואוכלו בלפתן.
כל כבוס בגדים האמור בתורה להחמיר, וזה להקל.
(יכול) אפילו לבוש עשרה סבריקין ועטוף עשרה פוליונים כולן טהורין עד שישהה כדי אכילת פרס? יכול אף הבהמה והכותי יהו מצילין בגדים בבית המנוגע?
תלמוד לומר: יכבס את בגדיו - (ריבה) המיטמא (בגדים) מציל בגדים בבית המנוגע, הבהמה והכותי שאין מיטמא (בגדים) אין מצילין בגדים בבית המנוגע.

מכאן אמרו:
היה עומד בפנים ופשט ידו לחוץ וטבעותיו בידיו, אם שהה כדי אכילת פרס - טמאין.
היה עומד בחוץ ופשט ידו לפנים וטבעותיו בידיו - ר' יהודה - מטמא מיד.
וחכמים אומרים: עד שישהה כדי אכילת פרס.

אמרו לו לרבי יהודה:
ומה אם בזמן שכל גופו טמא, לא טימא את מה שעליו עד שישהה כדי אכילת פרס, בזמן שאין כל גופו טמא אינו דין שלא יטמא את מה שעליו, עד שישהה כדי אכילת פרס.

אמר להן ר' יהודה:
מצינו שיפה כח טמא להציל, יותר מן הטהור.
ישראל מקבלין טומאה - מצילין בגדים בבית המנוגע.
הבהמה והכותי שאין מקבלין טומאה - אין מצילין בגדים בבית המנוגע.

והזה על הבית -
על (שקופי) [המשקוף].

ויש אומרים:
על כולו.

ושלח את הצפור החיה [מחוץ לעיר] אל פני השדה -
רבי יוסי ברבי יהודה אומר:
צפור שהיא חיה חוץ לכל העיר, ואי זו?
זו צפור דרור.

וכפר על הבית וטהר -
אם נאמר במצורע למה נאמר בבתים, ואם נאמר בבתים למה נאמר במצורע?
לפי שיש בבתים מה שאין במצורע ובמצורע מה שאין בבתים.
מצורע - טעון קרבן,
הבית - אין טעון קרבן,

מצורע - יש לו טהרה מטומאתו,
בית - אין לו טהרה מטומאתו,
הא מפני שיש במצורע מה שאין בבתים ובבתים מה שאין במצורע, צריך לומר במצורע וצריך לומר בבתים.

אמר רב אשי:
כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף נפחת, שנאמר: ולשאת, ולספחת, ולבהרת.
אין שאת אלא גובה, שנאמר: ועל הגבעות הנשאות,
ואין ספחת אלא טפלה, שנאמר: ספחני נא.

זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית, ולשאת ולספחת ולבהרת להורות וגו' -
מנין אתה אומר: כהן שהוא בקי בנגעים ולא בנתקים, בנתקים ולא בקרחת, באדם ולא בבגדים, בבגדים ולא בבתים, לא יראה את הנגעים עד שיהא בקי בהם ובשמותיהן?
תלמוד לומר: זאת התורה לכל נגע הצרעת וכו'.

רבי יוסי אומר:
למה בא להורות ביום?
ללמדך, שביום הוא מטמא וביום הוא מטהר.

חנינא בן חנינאי אומר:
לְמָה בא להורות?
לִמֵּד שלא יראה הנגעים עד שיורנו רבו.

איום ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו יצא –
איום ונורא - אלו ישראל, אני אמרתי אלהים אתם, ממנו משפטו ושאתו יצא - כיון שחטאו לקו בזיבות ובצרעת, הדא הוא דכתיב: וירא משה את העם כי פרוע הוא ולהלן ובגדיו יהיו פרומים, לפיכך לקו בזיבות ובצרעת. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואמר להם: איש איש כי יהיה זב מבשרו.

תני רבי שמעון בן יוחאי:
בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע - באותה שעה לא היו בהן לא זבין ולא מצורעין ולא חגרין ולא סומין ולא אלמים ולא שוטים ולא חרשים ולא טפשים. על אותה שעה הוא אומר: כלך יפה רעיתי ומום אין בך, וכיון שחטאו לא שהו ימים קלים עד שנמצאו בהן זבין, ומצורעי,ן סומין, חרשין, ואלמין, חגרין, ושוטים, וטפשים, על אותה שעה הוא אומר: וישלחו מן המחנה וכו'.

מהיכן נתחייבו ישראל בזיבה וצרעת?
רבי תנחום אומר:
על ידי שהיו מליזין אחר הארון, ואמרו: ארון זה הורג את נושאיו.

ורבנן אמרי:
מן העגל, דכתיב: כי פרוע הוא - שפרחה בהם זיבה וצרעת, כמה דאת אמר: בגדיו יהיו פרומים וכתיב: וראשו יהיה פרוע.

ר' יהודה בר רבי סימון אומר:
ממתאוננים, עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא - מכאן נעשו זרים לאהל מועד.

רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי:
בשר ודם נותן אכסיריא והקב"ה נותן אכסיריא צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה.
בשר ודם - חובש בבית האסורין.
והקב"ה - וכו' שנאמר: והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים.

בשר ודם - גוזר טורודין,
והקב"ה - גוזר טירודין, שנאמר: בדד ישב מחוץ למחנה מושבו.

בשר ודם - נותן קטפרס,
והקב"ה - נותן קטפרס, שנאמר: ארבעים יכנו לא יוסיף.

בשר ודם - גובה קטירקי,
והקב"ה - וגובה קטירקי, שנאמר: וענשו אותו מאה כסף.

בשר ודם - נותן דונאטיבא,
והקב"ה - נותן דונאטיבא, שנאמר: הנני ממטיר לכם לחם מן השמים.

בשר ודם - נותן פרקופי,
והקב"ה - נותן פרקופי, שנאמר: שאו את ראש כל עדת בני ישראל.

בשר ודם - נותן אנונס,
והקב"ה - נותן אנונס, שנאמר: עומר לגלגלת.

בשר ודם - מכה על ידי עדים,
והקב"ה - מכה אדם על ידי עצמו, שנאמר: מחצתי ואני ארפא.

בשר ודם - מכה באיזמל ומרפא ברטיה,
אבל הקב"ה - במה שהוא מכה באותו הוא מרפא, שנאמר: כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה'.

ילמדנו רבינו:
מהו לנדה שתישן עם בעלה הוא בבגדו והיא בבגדה במטה אחת זה לצד זה וזה לצד אחר?

כך שנו רבותינו:
אסור לשכב אפילו הוא בבגדו והיא בבגדה, שאין נותנין פרצה לפני הכשר וכל שכן לפני הגנב. שמשלו חכמים את הדבר כאש בנעורת, ואומר: ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב - ללמדך שהקב"ה מזהיר את ישראל על הקדושה ועל הטהרה שלא יעשו כמעשה כותים ולא יטמאו בנשותיהן כשהן נדות, שכל השמש אשתו כשהיא נדה חייב בה כרת, שנאמר: ואיש אשר ישכב את אשה דוה ונכרתו שניהם.


חזרה לשמעוני, ויקרא פרק יד חלק ראשון