תנו רבנן:

כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטתן.

כיצד?
שחטן לשמן וזרק דמן לשמן - קדש הלחם.
שחטן שלא לשמן וזרק דמן שלא לשמן - לא קדש הלחם.
שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן - הלחם קדוש ואינו קדוש, דברי רבי.

ר' אלעזר בר' שמעון אומר:
לעולם אינו קדוש, עד שישחוט לשמן ויזרוק לשמן.
מאי טעמא דרבי?
דכתיב: זבח שלמים לה' למימרא דשחיטה מקדשה.

ור' אלעזר בר ר' שמעון, יעשה עד שיעשה כל עשיותיו.
ורבי הכתיב: יעשה?
אי כתב זבח יעשה כדקאמרת, השתא דכתיב: יעשה זבח במה יעשה?
בזביחה.

ורבי אלעזר בר' שמעון, האי דכתיב: (יעשה) [זבח] מיבעי ליה לכדר' יוחנן.
דאמר ר' יוחנן:
הכל מודים שיהא לחם בשעת שחיטה.
מאי קדוש ואינו קדוש?

אביי אמר:
קדוש ואינו גמור,

רבא אמר:
קדוש ואינו ניתר.
מאי בינייהו?
איכא בינייהו למיתפס פדיונו.
לאביי לא תפיס פדיונו
לרבא תפיס.
בשלמא לרבא, הינו דאיכא בין רבי לרבי אלעזר ברבי שמעון, אלא לאביי מאי בינייהו?
לאפסולי ביוצא.
יהיו עולה לה' ומנחתם ונסכיהם אשה ריח ניחוח לה' - דבר הכתוב בקצרה.

ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים -
שתהא זביחתן לשם שלמים.

א"ר שמעון:
על מה שני כבשי עצרת מכפרין?
על הטהור שאכל את הטמא.
אם כפר הראשון על מה השני מכפר?
על טומאה שאירעה בין זה ובין זה.
אמור מעתה: כך חייבין ישראל בכל שעה, אלא שחיסך הכתוב את ישראל.

אמר רבי ישמעאל:
שני כבשי עצרת למה הן באין?
כבשי עצרת שלמים נינהו, אלא שעירי עצרת למה הן באין?
על טומאת מקדש וקדשיו. נזרק דמו, שני למה קרב וכו'? (כדלעיל).

ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים -
הקישן הכתוב לחטאת, מה חטאת אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה אף זכרי שלמי צבור אינן נאכלין אלא לזכרי כהונה.

והניף הכהן אותה על לחם הבכורים -
יכול יניח כבשים על גבי לחם?
תלמוד לומר: על שני כבשים.
אי על שני כבשים יכול לחם על גבי כבשים?
תלמוד לומר: על לחם הבכורים נשתקל הדבר, ואיני יודע אם לחם על גבי כבשים אם כבשים על גבי לחם. מה מצינו?
בכל מקום לחם למעלה, אף כאן לחם למעלה.
והיכא?

אמר רב פפא:
במלואים.

רבי יוסי בן המשולם אומר:
כבשים למעלה, ומה אני מקיים על שני כבשים?
להוציא על שבעה.

חנניה בן חכינאי אומר:
מניח שתי הלחם בין ירכויהן של כבשים ומניף אותם ונמצא מקיים שני מקראות:
לחם על גבי כבשים,
וכבשים על גבי לחם.

אמר רבי:
לפני מלך ב"ו אין עושין כן, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה על אחת כמה וכמה?
אלא מניח זה בצד זה ומניף.
והא בעינן על רבי לטעמיה, דאמר על בסמוך.
דתניא: ונתתה על המערכה לבונה זכה,
ר' אומר:
על בסמוך.
או אינו אלא על ממש?
כשהוא אומר: וסכותה על הארון את הפרוכת הוי אומר על בסמוך.
מוליך ומביא מעלה ומוריד.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:
מוליך ומביא - למי שהרוחות שלו.
מעלה ומוריד - למי ששמים וארץ שלו.

במערבא מתני הכי:
אמר רבי (חייא) [חמא] בר עוקבא אמר רבי יוסי בר חנינא:
מוליך ומביא - כדי לעצר רוחות רעות,
מעלה ומוריד - כדי לעצר טללים רעים.

א"ר יוסי בר אבין:
זאת אומרת שירי מצוה מכבין את הפורענות, דהא תנופה שירי מצוה היא ועוצרת רוחות רעות וטללים רעים.

אמר רבא:
וכן בלולב.

רב אחא בר יעקב, ממטי ליה ומייתי ליה, ומחוי הכי, ואמר: גירא בעינוהי דשטנא, ולאו מילתא היא, משום דאתו לאוגרויי ביה.

תנו רבנן:
זבחי שלמי צבור טעונין תנופה, ותנופתן כמו שהן, דברי (ר' מאיר) [רבי].

וחכמים אומרים:
בחזה ושוק.

רבנן סברי, מינה ומינה.
מה זבחי שלמי יחיד טעונין תנופה,
אף זבחי שלמי צבור טעונין תנופה.
ומינה: מה התם בחזה ושוק,
אף הכא נמי בחזה ושוק

ור' סבר, דון מינה ואוקי באתרה.
מה זבחי שלמי יחיד טעונין תנופה,
אף זבחי שלמי צבור טעונין תנופה.
ואוקי באתרה התם הוא בחז' ושוק אבל הכא כמות שהן.

רב פפא אמר:
דכולי עלמא דון מינה ומינה.
והיינו טעמא דרבי כהתם, מה התם דבר שמתנה לכהן, אף הכא נמי דבר שמתנה.

רבינא אמר:
דכולי עלמא דון מינה ואוקי באתרה, והויינו טעמא דרבנן:
שלמיכם רבויא הוא, ויהו שלמי יחיד טעונין תנופה חיים מקל וחומר:
ומה זבחי שלמי צבור שאין טעונין סמיכה טעונים תנופה חיים, זבחי שלמי יחיד שטעונים סמיכה, אינו דין שיטענו תנופה חיים?!
מיעט רחמנא גבי זבחי שלמי צבור אותם למעוטי זבחי שלמי יחיד.
ויהו זבחי שלמי צבור טעונים סמיכה מקל וחומר:
ומה זבחי שלמי יחיד שאינה טעונין תנופה חיים טעונין סמיכה, זבחי שלמי צבור שטעונין תנופה חיים אינו דין שטעונין סמיכה?!

אמר רבא:
גמירי שתי סמיכות בצבור.
ויהא אשם מצורע טעון תנופה שחוט מקל וחומר:
ומה זבחי שלמי יחיד שאין טעונין תנופה חיים טעונין תנופה שחוטין, אשם מצורע שטעון תנופה חי, אינו דין שיטעון תנופה שחוט?!
מיעט רחמנא גבי שלמי יחיד אותו למעוטי אשם מצורע.

ובקצרכם את קציר ארצכם -
(כתוב בפרשת קדושים).

שלשה גרים הם:
יש גר שנתגייר לשם אכילה, א"ל הקב"ה: נתגיירת בשביל הנבלה הרי היא נתונה לך, שנאמר: לגר אשר בשעריך תתננה. הגר השני להיות מתפרנס כעני הריהם נתונים לו שנאמר: לגר אשר בשעריך תתננה.

הגר השני להיות מתפרנס כעני, הרי הם נתונים לו, שנאמר: ובקצרכם את קציר וגו'.

הגר השלישי שנתגייר לשמו של הקב"ה א"ל הקב"ה: הרי הוא שקול עלי כאחד מכם, שנאמר: הקהל חוקת אחת וגו' תורה אחת וגו' יהיה לכם ולגר.
ולא עוד, אלא שהוא שקול עלי כלוי, שנאמר: ובא הלוי כי אין לו וגו'.
אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, הגר הזה כלוי לפניך?
א"ל: גדול היא לפני שנתגייר לשמי.
משל לצבי שגדל במדבר ובא מעצמו ונתערב בצאן, היה הרועה מאכילו ומשקו ומחבבו יותר מצאנו.
אמרו לו: לצבי זה אתה מחבב יותר מן הצאן?
א"ל: כמה יגיעות יגעתי בצאני מוציאן בבוקר ומכניסן בערב עד שלא גדלו, וזה שגדל במדברות וביערים ובא בעצמו לתוך צאני, לכך אני מחבבו.
כך אמר הקב"ה: כמה יגעתי בישראל הוצאתים ממצרים והארתי לפניהם הורדתי להם את המן הגזתי להם את השליו העליתי להם את הבאר הקפתים ענני כבוד עד שקבלו תורתי, וזה בא מעצמו, לפיכך שקול עלי כישראל וכלוי.

ובקצרכם את קציר -
א"ר ורדימוס בר רבי יוסי:
וכי מה ראה הכתוב ליתנו באמצע רגלים פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכפורים מכאן והלא כבר נאמר בפרשת קדושים?!
אלא ללמדך, שכל מי שמניח לקט שכחה ופאה ומעשר עני - מעלה עליו כאלו בית המקדש קיים והקריב קרבנותיו בתוכו.
וכל מי שאין מניח לקט שכחה ופאה ומעשר עני - מעלה עליו כאלו בית המקדש קיים ולא הקריב קרבנותיו בתוכו.

ובחדש השביעי באחד לחדש -
ר' יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש פתח:
עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר - בשעה שהקב"ה עולה ויושב על כסא דין, בדין הוא עולה דכתיב: עלה אלהים בתרועה.
ובשעה שישראל נוטלין שופר ותוקעין, הקדוש ב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, דכתיב: ה' בקול שופר ומתמלא עליהם רחמים והופך להם מדת הדין למדת רחמים.
ואימתי?
בחדש השביעי.

אמר רבי יאשיה:
כתיב: אשרי העם יודעי תרועה ואומות העולם יודעין להריע?
כמה קרנות יש להם!
כמה בוקיינוס יש להם!
כמה (סנפירים) [סלפידס] יש להם!
אלא אשרי העם שיודיען לפתות את בוראם בתרועה.
ואימתי?
בחדש השביעי.

רבי ברכיה בשם רבי ירמיה פתח:
אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה -
אין אורח חיים אלא דברי תורה, דכתיב: עץ חיים היא למחזיקים בה.
למעלה למשכיל - למי שהוא מסתכל למצותיה של תורה.
מה כתיב למעלה מן הענין?
לא תכלה פאת שדך אומות העולם שהם מכלין את שדותיהן, עליהם הוא אומר: כי אעשה כלה וגו', ישראל שאין מכלין את שדותיהם עליהם הוא אומר: ואותך לא אעשה כלה וגו', וייסרתיך למשפט ונקה לא אנקך - מיסרך אני ביסורין בעולם הזה, בשביל לנקותך מעונותיך לעולם הבא.
ואימתי?
בחדש השביעי.

ר' ברכיה פתח:
תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו -
וכל חדש אינו חדש?
אלא בכסה.
וכל חדשים אינם נכנסים?
אלא ליום חגנו.
והלא ניסן חודש נכסה ויש לו חג בפני עצמו?
אלא אי זו חדש שהוא נכסח ויש בו חג וחגו ביומו?
הוי זה תשרי. תשרי על שם תישרי ותשבוק כל חובינו.
ואימתי?
בחודש השביעי.

ר' לוי בשם ר' חמא בר' חנינא פתח:
כה אמר ה' גואלך קדוש ישראל אני ה' מלמדך להועיל -
מסקיר לך כמה דהדין מאסאסה דהוא מסקיר להדא פרתא.
ושלשה שמות נקראו לו:
מַלְמַד,
מַרְדֵּעַ,
דָּרְבָן.
מלמד - שהוא מלמד לפרה לחרוש,
מרדע - שהוא מורה דעה בפרה.
דרבן - שהיא מורה בינה בפרה.
ואמר הקב"ה: אדם עושה דרבן לפרתו, וליצרו הרע אינו עושה דרבן?!

מדריכך בדרך תלך -
רבי לוי בשם ר' חמא בר חמינא:
משל למה הדבר דומה?
לבן מלכים שהיה לו דין לפני אביו.
אמר לו אביו: אם אתה מבין לזכות לפני בדין, מנה לך נוקילוקוס פלוני, ואת זוכה בדין.
כך אמר הקב"ה לישראל: בני, אם מבקשים אתם לזכות לפני בדין, תהיו מזכירין לפני אבותיכם, ואתם זכים לפני בדין.
באחד - זה אבינו אברהם, שנאמר: אחד היה אברהם.
זכרון תרועה - זה אבינו יצחק, שנאמר: וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו,
מקרא קדש - זה אבינו יעקב, שנאמר: שמע אלי יעקב וישראל מקוראי.
אימתי אתם מזכירין זכות אבותיכם ואתם זוכין לפני בדין?
בחדש השביעי.

רבי חייא בר מריא בשם ר' לוי פתח:
אך הבל בני אדם כזב בני איש -
כל כזבים והבלים שישראל עושין בעולם הזה, כדאי הוא אבינו אברהם לכפר את כולם.
ומה טעם?
האדם הגדול בענקים.
במאזנים לעלות - מתכפרת להם בחדש שמזלו מאזנים. ואי זה?
זה תשרי.
תקעו בחדש - חדשו מעשיכם.
שופר - שפרו מעשיכם
אמר הקב"ה: שפרתם מעשיכם לפני, הריני נעשה לכם כשופר הזה.
מה השופר הזה מכניס בזה ומוציא בזה,
אף אני עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, ומרחם אתכם והופך לכם מדת הדין למדת הרחמים.
אימתי?
בחדש השביעי.

דבר אחר:
בחדש השביעי -
בחד שהוא משובע במצות:
שופר בתוכו,
כפור בתוכו,
סוכה בתוכו,
ערבה בתוכו.

דבר אחר:
בחדש השביעי -
בחדש שהוא משובע בכל.
גרנות בתוכו,
גיתות בתוכו,
כל מיני מגדים בתוכו.

דבר אחר:
בחדש השביעי -
רבי ברכיה הוה קרי ליה:
ירחא דשבועה, שבו נשבע הקב"ה לאברהם: ויאמר בי נשבעתי נאם ה'.
מה צורך היה בשבועה?

אמר רבי ביבאי רבה בשם רבי יוחנן:
אמר אברהם לפני הקב"ה: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך, בשעה שאמרת לי: קח נא את בנך שהיה בלבי לומר לך: אתמול אמרת לי: כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו אתה אומר לי קח את בנך?!
אלא כשם שהיה בלבי להשיבך, וכבשתי את יצרי ולא השבתיך, כך בשעה שיהיו בניו של יצחק באין לידי עבירות ומעשים רעים, תהא נזכר להם עקדת יצחק אביהם ותתמלא עליהם רחמים.
ומרחם עליהם והופך להם מדת הדין למדת רחמים.
ואימתי?
בחדש השביעי.

וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל -
א"ר יודן:
מלמד שהראה הקב"ה לאברהם אבינו את האיל נטש מחורש זה ונסבך בחורש זה.
אמר הקב"ה: אברהם, כך עתידים בניך להיות נאחזין בעונות ונסככים בצרות, וסופן להגאל בקרנו של איל, שנאמר: וה' עליהם יראה ויצא כברק חצו וה' אלהים בשופר יתקע.

א"ר חנינא:
מלמד, שהראה הקב"ה לאברהם את האיל נטש מחורש זה ונסבך בחורש אחר.
א"ל הקדוש ברוך הוא: אברהם, כך עתידין בניך להיות נאחזין באומות העולם ונסבכין במלכים, ונמשכין ממלכות למלכות:
מבבל למדי,
וממדי ליון,
ומיון לאדום,
וסופן להגאל בקרניו של איל, שנאמר: וה' אלהים בשופר יתקע.
כל השביעיים חביבים כו' (כוב ברמז רע"ו).

רבי אבא בריה דרב ביבי:
כל ימות השנה ישראל עוסקין במלאכתן, ובראש השנה נוטלין שופרות ותוקעין, והקב"ה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים.

רבי יוחנן וריש לקיש הוון מתקשין:
תנינן:

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה.

אמרי: אי דבר תורה - במדינה ידחה!
ואם אינו דבר תורה - אף במקדש לא ידחה!
עד דאינון יתבין מתקשיין עבר רב כהנא, אמרין:
הא אתא מרא דשמעתא, ניקום ונשאל.
קמון ושאלון ליה.
אמר להון: כתוב אחד אומר: יום תרועה יהיה לכם.
וכתוב אחד אומר: זכרון תרועה.
כיצד יתקיימו שני כתובים?
בזמן שהוא בחוֹל - יום תרועה יהיה לכם.
ובזמן שהוא בא בשבת - זכרון תרועה יהיה לכם - מזכירין אבל לא תוקעים.

רבי זעירא הוה מפקר לחבריה עיילון ושמעוּן קליה דרבי לוי דדריש.
אמרי: לית אפשר דליפוק פרשתא בלא אולפן.
עלון ודריש קומיהון:
כתוב אחד אומר: יום תרועה וכו' (כדלעיל).

תני רבי שמעון בן יוחאי:
ידחה במקדש, שהם יודעים זמנו של חדש, ואל ידחה במדינה, שאין יודעין זמנו של חדש.

דתני ר' שמעון בן יוחאי:
יום תרועה יהיה לכם ועשיתם עולה - במקום שהקרבנות קרבין.

אמר רבי תחליפא דמן קיסריייא
בכל הקרבנות כתוב: והקרבתם,
וכאן כתיב: ועשיתם?!
אמר הקב"ה מכיון שנכנסתם לפני בדין ביום הזה ויצאתם זכאין, מעלה אני עליכם כאלו היום בראתי אתכם בריה חדשה, שנאמר: כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה וגו' כן יעמוד זרעכם ושמכם.

בני ישראל מקרא קדש -
ואין הנכרים קדש.
בני ישראל - אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות את הגרים ואת העבדים המשוחררים?
תלמוד לומר: יהיה.

תנו רבנן:
מנין שאומרים אבות?
שנאמר: הבו לה' בני אלים.
ומנין שאומרים גבורות?
שנאמר: הבו לה' כבוד ועוז.
ומנין שאומרים קדושת השם?
שנאמר: בהדרת קדש.
ומנין שאומרים: מלכיות זכרונות ושופרות?
שנאמר: שבתון זכרון תרועה מקרא קדש.

רבי אליעזר אומר:
שבתון - זה קדושת היום.
זכרון - אלו זכרונות.
תרועה - אלו שופרות.
מקרא קדש - קדשהו בעשית מלאכה.

אמר ליה רבי עקיבא:
מפני מה לא נאמר שבתון תשבות, שהרי בו פתח הכתוב תחלה?
אלא שבתון - קדשהו בעשית מלאכה.
זכרון - אלו זכרונות.
תרועה - אלו שופרות.
מקרא קדש - זה קדושת השם.
ומנין שאומרים: מלכיות?

דתניא: רבי אומר:
לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' אלהיכם, וסמיך ליה: בחדש השביעי מכאן רמז למלכיות.

רבי יוסי בר"י אומר:
אינו צריך.
הרי הוא אומר: והיה לכם לזכרון לפני אלהיכם [אני ה' אלהיכם], שאין תלמוד לומר: אני ה' אלהיכם הרי מלכיות. הני עשר מלכיות כנגד מי אמרן?
כנגד עשר מאמרות שבהן נברא העולם.
ומאי נינהו?
אילימא ויאמר ויאמר דבראשית, תשעה הוו?
בראשית, נמי מאמר היא, דכתיב: בדבר ה' שמים נעשו.

כיצד סדר ברכות?
אומר: אבות,
וגבורות,
וקדושת השם,
וכלל עמהם מלכיות ואינו תוקע,
קדושת היום ותוקע,
(זכרונות ותוקע),
שופרות ותוקע,
ואומר:
עבודה,
והודאה,
וברכת כהנים, דברי רבי יוחנן בן נורי.

אמר ליה ר' עקיבא:
אם אינו תוקע למלכיות למה אומרן?
אלא אומר:
אבות,
וגבורות,
וקדושת השם,
וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע
זכרונות ותוקע,
שופרות ותוקע,
ואומר:
עבודה,
והודאה,
וברכת כהנים.

רבן שמעון בן גמליאל אומר:
קדושת היום עם הזכרונות.

אמר רבן שמעון בן גמליאל:
מה מצינו בכל מקום שאומרה אמצעית, אף כאן אמצעית.

רבי אומר:
מה מצינו בכל מקום שאומרה רביעית אף כאן רביעית.
ביום הראשון עבר רבי יוחנן בן בדוקא ואמר כדברי רבי יוחנן בן נורי.

אמר רבן שמעון בן גמליאל:
לא היו נוהגין ביבנה כן.

ביום השני עבר ר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי, ואמר כדברי ר' עקיבא.
אמר רבן שמעון בן גמליאל כך היו נוהגין ביבנה.

מנין שבשופר?
תלמוד לומר: והעברת שופר תרועה.
אין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין?
תלמוד לומר: והעברת שופר תרועה בחדש השביעי.
מה תלמוד לומר: בחדש השביעי?
שיהו כל תרועות כל חדש שביעי כזה, מה זה בשופר אף זה בשופר.
מנין שפשוטה לפניה?
תלמוד לומר: והעברת שופר תרועה.
ומנין שפשוטה לאחריה?
תלמוד לומר: תעבירו שופר בכל ארצכם.
אין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין?
תלמוד לומר: והעברת בחודש השביעי - שיהו כל תקיעות של חודש כזה.
ומנין שהם שלש של שלש?
תלמוד לומר: והעברת שופר תרועה, זכרון תרועה, יום תרועה יהיה לכם.
ומנין ליתן את של זה בזה ושל זה בזה?
תלמוד לומר: שביעי לגזרה שוה, הא כיצד?
שלש שהם תשע.
שעור תקיעה כתרועה,
ושעור תרועה כשלשה שברים.
והא תנא מעיקרא מייתי לה בהיקשא, והשתא מייתי לה בגזרה שוה?
הכי קאמר: אי לאו גזרה שוה הוה מייתי לה בהיקשא, השתא דאתא בגזרה שוה היקשא לא צריך.
והאי תנא מייתי לה בגזרה שוה ממדבר, דכתיב: ותקעתם תרועה, תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה.
או אינו אלא תקיעה ותרועה אחת היא?
כשהוא אומר: ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו הא תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה.
ומנין שפשוטה לפניה?
תלמוד לומר: ותקעתם תרועה.
ומנין שפשוטה לאחריה?
תלמוד לומר: תרועה יתקעו.

רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר:
אינו צריך, הרי הוא אומר: ותקעתם תרועה שנית מה תלמוד לומר: שנית?
זה בנין אב: כל מקום שנאמר תרועה תהא תקיעה שניה לה.
ואין לי אלא במדבר, בראש השנה מנין?
תלמוד לומר: תרועה תרועה לגזרה שוה:
מה כאן פשוטה לאחריה,
אף להלן פשוטה לאחריה.
ושלש תרועות נאמר בראש השנה:
שבתון זכרון תרועה,
והעברת שופר תרועה,
ויום תרועה יהיה לכם,
שתי תקיעות לכל אחת ואחת.
נמצינו למדין ראש השנה שש תקיעות ושלש תרועות, שתים מדברי תורה ואחת מדברי סופרים.
והעברת שופר תרועה, שבתון זכרון תרועה מדברי תורה.
יום תרועה - לתלמודו הוא בא.

רבי שמואל בר נחמן אמר:
אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים.
שבתון זכרון תרועה - מדברי תורה,
והעברת שופר תרועה ויום תרועה - לתלמודו הוא בא.
מאי לתלמודו הוא בא?
מיבעי ליה ביום ולא בלילה.
ואידך, ביום ולא בלילה מנא ליה?
נפקא ליה מביום הכפורים.
וליגמר נמי פשוטא לפניה ולאחריה?
והעברת תעבירו לא משמע ליה.
והעברת - מיבעי ליה לכדרב מתנה: דרך העברתו.
תעבירו - אמר רחמנא תעבירו ביד,
ואידך דרב מתנה: מדשני קרא בדבוריה. תעבירו ביד לא מצית אמרת, דיליף העברה העברה ממשה, דכתיב: ויצו משה ויעבירו קול.
מה להלן בקול,
אף כאן בקול.
והיא תנא דמייתי ממדבר, אי מה להלן בחצוצרות אף כאן בחצוצרות?
תלמוד לומר: תקעו בחדש שופר וגו'.
אי זהו חג שהחדש מתכסה בו?
הוי אומר: זה ראש השנה, וקאמר דחמנא: בשופר.
כתוב אחד אומר: שבתון זכרון תרועה.
וכתוב אחד אומר: יום תרועה?
לא קשיא, כאן ביום טוב שחל להיות בשבת,
כאן ביום טוב שחל להיות אחר השבת.

אמר רבא:
אי מדאורייתא היא, במקדש היכי תקעינן?
ועוד, הא לאו מלאכה היא, למאי איצטריך קרא למעוטי,
והא תנא דבי רבי ישמעאל:
כל מלאכת עבודה לא תעשו - יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה, אלא מדאורייתא משרי שרי. ורבנן הוא דגזרי בהו.

דאמר רבה:
הכל חייבים בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, וגזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים.
והיינו טעמא דלולב,
והיינו טעמא דמגילה.

אך בעשור לחדש -
יכול יהא יום הכפורים מכפר על השבין ועל שאינן שבין?
ודין הוא: הואיל וחטאת ואשם מכפרין ויום הכפורים מכפר, מה חטאת ואשם אין מכפרין אלא על השבין אף יום הכפורים אין מכפר אלא על השבין, מה לחטאת ואשם שכן אין מכפרין על המזיד כשוגג, תאמר ביום הכפורים שמכפר על המזיד כשוגג, הואיל ומכפר על המזיד כשוגג יכול יכפר על השבין ועל שאינן שבין?
תלמוד לומר: אך, חלק סתם ספרא מני?
רבי יהודה היא ורמי סתם ספרא אסתם ספרא.
דתניא: מקרא קדש, כי יום כפורים הוא ועניתם וגו' וכל מלאכה לא תעשו כי יום כפורים הוא.
יכול לא יהא יום הכפורים מכפר אלא אם כן התענה בו וקראו מקרא קדש ולא עשה בו מלאכה, לא התענה בו ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה מנין?
תלמוד לומר: יום כפורים הוא מכל מקום.

אמר אביי:
לא קשיא, הא רבי הא רבי יהודה.

רבא אמר:
הא והא רבי, ומודה רבי בכרת דיומיה.

דתניא רבי אומר:

כל עבירות שבתורה בין עשה בין לא תעשה תשובה ויום הכפורים מכפר חוץ מן הפורק עול ומגלה פנים בתורה והמפר ברית בשר שאם עשה תשובה - מוחלין לו, לא עשה תשובה - אין מוחלין לו.

כל ענין דיום הכפורים כתוב למעלה ברמז תקע"ח).

כל הנפש אשר לא תעונה -
אמר ריש לקיש:
האוכל אכילה גסה ביום הכפורים פטור, שנאמר: נפש אשר לא תעונה פרט למזיק.

(בעי) [אמר] רבי יוחנן:
יום הכפורים שחל להיות (בחול) [בשבת] מותר בקניבת ירק.
[מיתיבי: מנין ליום הכפורים שחל בשבת שאסור בקניבת ירק]?
תלמוד לומר: שבתון שבות, למאי?
אילימא למלאכה, הא כתיב: כל מלאכה לא תעשו, אלא לאו לקניבת ירק. לעולם למלאכה, ולעבור עליו בעשה ולא תעשה.

תניא: כוותיה דרבי יוחנן:
יום הכפורים שחל להיות (בחול) [בשבת] מותר בקניבת ירק (וכך הו) מפצעין באגוזים ומפרכין ברמונים מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש.

ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש -
תנירב חייא בר רב מדיפתי:
וכי בתשעה מתענין והלא בעשרה מתענין?
אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשעה בו מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי. עובדא הוה ברומי בערובא דצומא רבא (כתוב בפסוק ויברך אלהים את יום השביעי):

מערב עד ערב תשבתו שבתכם -
אמר רב (אשי הא דאמר):
צריך שיהא לילה ויום מן החֹדֶשׁ מנלן?

רבי יוחנן אמר:
מערב עד ערב תשבתו שבתכם.

וריש לקיש אמר:
עד יום האחד ועשרים לחדש בערב.
מאי בינייהו כו'?
חצות לילה איכא בינייהו.

תניא: ועניתם את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו.
יכול יהא ענוש כרת על תוספת מלאכה?
תלמוד לומר: ונפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה - על עצומו של יום ענוש כרת, ואין ענוש כרת על תוספת (מלאכה).
יכול יהא ענוש כרת על תוספת ענוי?
תלמוד לומר: וכל הנפש אשר לא תעונה - על עצומו של יום ענוש כרת ואין ענוש כרת על תוספת ענוי.
יכול לא יהא בכלל עונש אבל יהא מוזהר על תוספת מלאכה?
תלמוד לומר: וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה - על עצומו של יום הוא מוזהר ואינו מוזהר על תוספת מלאכה.
יכול יהא מוזהר על תוספת ענוי?
ודין הוא: ומה מלאכה שנוהגת בשבתות וימים טובים אינו מוזהר עליה, ענוי שאינו נוהג בשבתות וימים טובים, אינו דין שלא יהא מוזהר עליו?!
אבל אזהרת ענוי שלי יום עצמו לא למדנו, לא יאמר עונש במלאכה, שהרי בא בקל וחומר מענוי:
ומה עינוי שאין נוהג בשבת וימים טובים ענוש עליו, מלאכה שנוהגת בשבת וימים טובים אינו דין שענוש עליו, למה נאמר?
מופנה לדון ממנו גזרה שוה:
נאמר עונש בענוי,
ונאמר עונש במלאכה,
מה מלאכה לא ענש אלא אם כן הזהיר,
אף ענוי לא ענש אלא כן הזהיר.

איכא למיפרך: מה לענוי שכן כא הותר (מקצתו) [מכללו] תהמר מלאכה שכן הותרה (מקצתה) [מכללה]. אלא לא יאמר [ענוש] בעינוי וליגמר ממלאכה, ומה מלאכה שהותרה (מקצתה) [מכללה] ענוש כרת, עינוי שלא הותרה (מקצתו) [מכללו], אינו דין שיהא ענוש כרת, אם כן למה נאמר?
מופנה להקיש ולדון ממנו גזרה שווה:
נאמר עונש בעינוי,
ונאמר עונש במלאכה,
מה מלאכה לא ענש אלא אם כן הזהיר,
אף עינוי לא ענש אלא אם כן הזהיר.

איכא למיפרך: מה למלאכה שכן נוהגת בשבתות ויום טוב.
אמר רבינא:
תנא עצם עצם גמיר לה.
מופנה דאי לא מופנה איכא למיפרך כדפרכינן.
לאיי אפנויי מופנה. מכדי חמשה קראי כתיבי במלאכה:
חד לעונש דיממא,
וחד לעונש דלילא,
וחד לאזהרה דיממא,
וחד לאזהרה דלילא,
וחד לאפנויי לאקושי עינוי למלאכה בין דיממא בין דלילא.

דבי רבי ישמעאל תנא:
נאמר כאן עינוי,
ונאמר להלן עינוי,
מה להלן לא ענש אלא אם כן הזהיר,
אף כאן לא ענש אלא אם כן הזהיר.

רב פפא אמר:
אתיא שבת משבת בראשית,
מה להלן לא ענש אלא אם כן הזהיר,
אף כאן [לא ענש אלא אם כן הזהיר].

רב אחא בר יעקב אמר:
הוא גופיא שבת הוא, דכתיב: תשבתו שבתכם.

בשלמא רב אחא לא אמר כרב פפא, קרא דגופיה עדיף.
אלא רב פפא מאי טעמא לא אמר כרב אחא?
מיבעי ליה לכדתניא: ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש, יכול בתשעה?
תלמוד לומר: בערב.
אי בערב יכול משתחשך?
תלמוד לומר: בתשעה. הא כיצד?
מתחיל ומתענה מבעוד יום, מכאן שמוסיפין מחול על הקדש.
אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין?
תלמוד לומר: מערב עד ערב.
אין לי אלא יום הכפורים, שבת ויום טוב מנין?
תלמוד לומר: תשבתו שבתכם.
הא למדת כל מקום שנאמר שבת, מוסיפין מחול על הקדש.
ותנא דעצם עצם האי בתשעה לחדש מאי עביד ליה?

מיבעי ליה לכדתני ר' חייא בר רב מדפתי:
וכי בתשעה מתענין והלא בעשרה מתענין וכו'.
יכול לא יהא יום הכפורים מכפר אלא עם הקרבנות ועם השעיר. מנין שאף על פי שאין קרבנות ואין השעיר היום מכפר?
תלמוד לומר: יום כפורים הוא.

וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה -
הרי זה ענוש כרת.
והאבדתי מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא.
כשהוא אומר: והאבדתי לימד על הכרת שאינו אלא אבדן.
מנין ליום הכפורים שאסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה?
תלמוד לומר: שבתון - שבות.
יכול אף שבת בראשית תהא אסורה בכולן?
תלמוד לומר: הוא - הוא אסור בכולן ואין שבת בראשית אסורה בכולן.

דבר אל בני ישראל לאמר בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה'. שבעת ימים למה נאמר?
לפי שהוא אומר: בסוכות תשבו שבעת ימים אין אנו יודעין אם שבעה ראשונים אם שבעה אחרונים?
תלמוד לומר: בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה' הרי שבעה ראשונים ולא שבעה אחרונים.

הזה חג הסוכות -
זה טעון סוכה ואין חג המצות טעון סוכה.
והלא דין הוא: ומה אם זה שאין טעון מצה טעון סוכה, חג המצות שטעון מצה אינו דין שטעון סוכה?
תלמוד לומר: הזה חג הסוכות - זה טעון סוכה ואין חג המצות טעון סוכה.

חג הסוכות שבעת ימים לה' -
יכול חגיגה וסוכה לשמים?
תלמוד לומר: חג הסוכות תעשה לך.
יכול חגיגה וסוכה להדיוט?
תלמוד לומר: חג הסוכות שבעת ימים לה', הא כיצד?
חגיגה לשמים וסוכה להדיוט.

ביום הראשון מקרא קדש -
קדשהו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה.

כל מלאכת עבודה לא תעשו -
הרי זה בא ללמד על ימי מועד שאסורין במלאכה.
יכול יהו אסורין בכל מלאכת עבודה?
תלמוד לומר: הוא - הוא אסור בכל מלאכת עבודה ואין ימי מועד אסורים בכל מלאכת עבודה, דברי רבי יוסי הגלילי.

רבי עקיבא אומר:
הרי הוא אומר: אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש, במי הוא מדבר? אם בימים טובים הרי ימים טובים אמורים, שנאמר: ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון, אם כן למה נאמר: אלה מועדי ה' מקראי קדש?
אלו ימן מועד שאסורין במלאכה.
יכול יהו אסורין בכל מלאכת עבודה?
תלמוד לומר: הוא - הוא אסור בכל מלאכת עבודה ואין ימי מועד אסורין בכל מלאכת עבודה.

אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראו קדש להקריב אשה לה' עולה ומנחה -
אם אין עולה אין מנחה שתקדים עולה למנחה (מנין אם) [שאם] קדמה מנחה לעולה פסולה? (תלמוד לומר:) זבח ונסכים - אם אין זבח אין נסכים שיקדים הזבח לנסכים, שאם קדמו נסכים לזבח פוסלין.
דבר יום - מלמד שכל היום כשר למוספין.
ביומו - אם עבר זמנו ואין חייבין באחריותן.
יכול לא יהו חייבין באחריות נסכיהם למחר?
תלמוד לומר: ומנחתם ונסכיהם (ביום מנחתם ונסכיהם אבל לא) למחר.

עולה ומנחה זבח ונסכים -
(כתוב ברמז תפ"א וברמז תשמ"ה).

תנו רבנן:
ומנחתם ונסכיהם -
הבא מנחה ואחר כך נסכים וכו'.

ורבי נמי הא כתיב: ומנחתם ונסכיהם?
ההוא מיבעי ליה: מנחתם ונסכיהם - (ביום, ולא) בלילה.
מנחתם ונסכיהם - אפילו למחר.

ורבנן נמי, הכתיב: זבח ונסכים?
ההוא מיבעי ליה לכדזעירי, דאמר זעירי: אין נסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח.
ורבי נמי מיביעי ליה לכדזעירי.
ורבנן נמי מיבעי להו למנחתם ונסכיהם (ביום ולא) בלילה כו' אלא היינו טעמא דרבנן, דכתיב: עולה ומנחה.
ורבי נמי הכתיב: עולה ומנחה?
אלא בבאין עם זבח כולי עלמא לא פליגי דמנחה ואחר כך נסכים, דהא כתיב: עולה ומנחה.
כי פליגי בבאין בפני עצמן.
רבנן סברי מדבאין עם הזבח מנחה ואחר כך נסכים בפני עצמן וכו'.
ורבי התם הוא איידי דאתחיל באכילה גמר לה לכולה מילתא דאכילה, אבל נסכים בפני עצמן עדיפות דמתאמרא שירה עלייהו.

אמר רבי יוחנן:
מודה ר' מאיר בשעיר של ראש השנה, דבעינן שעיר בן שעירה.
מאי טעמא?
אמר קרא: אחד - המיוחד ובא מששת ימי בראשית.
והא מהכא נפקא, מהתם נפקא: שור או כשב פרט לכלאים.
או עז לנדמה. צריכא.
דאי מהתם הוה אמינא: הני מלי היכא דלא נחית (לרדיא) [לדרי] אבל היכא דנחות (לרדיא) [לדרי] לא.
ואי מהכא הוה אמינא: הני מלי חובה, אבל בנדר אימא לא, צריכא.

א"ר חסדא:
הכל מודים דאין לוקין על צמרת משום כלאים, שנאמר: לא תלבש שעטנז וגו'.
מה פשתן שלא נשתנה, אף צמר שלא נשתנה.

אמר רב [פפא]:
הכל מודים שצמרו פסול משום תכלת: לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו גדילים תעשה לך - מה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה.

אמר רב נחמן בר יצחק:
הכל מודים שאין צמרו מטמא בנגעים, שנאמר: בבגד צמר או בבגד פשתים - מה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה.

אמר רב אשי:
אף אנו נאמר: הדלה גפן על גבי תאנה יינו פסול לנסכים. מאי טעמא?
זבח ונסכים - מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנו.

מתקיף לה רבינא:
אלא מעתה הדלה פשתן על גבי היגי הכי נמי דלישתנו.
אם כן תו ליכא למימר מה (נשתנה) פשתן שלא נשתנה, דהא פשתן משכחת לה דנשתנה.
הכי השתא, התם נשתנה ריחו, הכא לא נשתנה ריחו.

תנו רבנן:
דבר יום - [מלמד] שכל היום כולו כשר למוספין.
ביומו - מלמד שאם עבר זמנו וכו'.

ר"ל אמר מהכא:
מלבד שבתות ה' – וצריכא.
דאי כתב רחמנא מלבד שבתות ה' הוה אמינא: ביממא אין, בליליא לא.
ואי כתב רחמנא מנחתם ונסכיהם, ולא כתב מלבד שבתות ה' הוה אמינא: בליליא אין ביממא לא, צריכא.
ומנחתם - מי קרבי בליליא כו' (כתוב ברמז תפ"א):

מנין שיקריבו מוספי שבת עם אימורי הרגל?
תלמוד לומר: מלבד שבתות ה'.

מלבד מתנותיכם ומלבד כל נדריכם ומלבד כל נדבותיכם, מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר אלה תעשו לה' במועדיכם, יכול אין לי קרב ברגל אלא קרבנות הרגל בלבד?
תלמוד לומר: מלבד וגו'.
מנין לקרבנות [היחיד וקרבנות] צבור שהודרו לפני הרגל שיבואו ברגל, ושהודרו לבא ברגל שיבואו ברגל?
תלמוד לומר: מלבד מתנותיכם מלבד כל נדריכם ומלבד כל נדבותיכם.

אשר תתנו לה' -
לרבות העופות והמנחות, להתיר כולן לבא ברגל.
יכול רשות?
תלמוד לומר: אלה תעשו לה' במועדיכם, אם להתיר כבר התיר, אם כן למה נאמר: אלה תעשו לה' במועדיכם?
לקבען [חובה] שכולן יבואו ברגל.
יכול באיזה רגל שירצה?
תלמוד לומר: ובאת שמה והבאתם שמה, אם להתיר כבר התיר אם לקבען כבר קבעה, אם כן למה נאמר: ובאת שמה והבאתם שמה?
לקבען חובה שלא יביאם אלא ברגל הראשון שפגע בו.
יכול אם עבר עליו הרגל ולא הביא יהא עובר עליו משום בל תאחר?
תלמוד לומר: אלה תעשו לה'. במועדיכם - אינו עובר עליו עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה.

ר' שמעון אומר:
שלשה רגלים כסדרן, וחג המצות ראשון. כיצד?
נדר לפני הפסח, עד שיעברו עליו הפסח והעצרת והחג.
נדר לפני העצרת, עד שיעברו עליו העצרת והחג [והפסח והעצרת והחג].
נדר לפני החג, עד שיעברו עליו החג והפסח והעצרת והחג.

בית שמאי אומרים:
יכול יחוג אדם בשבת) [ביום טוב]?
תלמוד לומר: אך (ביום טוב) [במועד] אתה חוגג ואי אתה חוגג (בשבת) [ביום טוב].

בית הלל אומרים:
יכול יחוג אדם (ביום טוב) [בשבת]?
תלמוד לומר: אך (במועד) [ביום טוב] אתה חוגג אי אתה חוגג (ביום טוב) [בשבת].

באספכם את תבואת הארץ -
עבר את השנה שתעשה את החג באסיפת פירות.
יכול באסיפת כל הפירות?
תלמוד לומר: באספך מגרנך ומיקבך.
מגרנך - ולא כל גרנך.
מיקבך - ולא כל יקבך.
אי מגרנך ויקבך יכול מקצת?
תלמוד לומר: באספכם את תבואת הארץ. הא כיצד?
השתדל לעבר את השנה שתעשה את החג ברוב אסיפת פירות.

תחוגו את חג ה' שבעת ימים -
תשלומי כל שבעה.

ביום הראשון שבתון -
שבות.

וביום השמיני שבתון -
שבות.

ולקחתם לכם -
רבי אבא בר כהנא פתח:
קחו מוסרי ואל כסף -
משכר לקיחה אתה למד שכר לקיחה.
במצרים כתיב: ולקחתם אגודת אזוב בכמה טימין?
בארבעה מנה בחמשה מנה. היא שעמדה להם בביזת מצרים, בביזת הים, בביזת סיחון ועוג, בביזת שלשים ואחד מלכים.

לולב -
שהוא עומד לאדם בכמה דמים, וכמה מצות יש בה, על אחת כמה וכמה. לכך משה מזהיר את ישראל, ואמר להם: ולקחתם לכם ביום הראשון.

תודיעני אורח חיים -
אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם, הודיעני באיזה פילון מפולש (לעתיד לבא) [לחיי העולם הבא].
אמר ליה הקב"ה לדוד: אםן חיים אתה מבקש, צפה ליראה, שנאמר: יראת ה' תוסיף ימים.

רבי עזריה אמר:
א"ל הקב"ה לדוד: אם חיים אתה מבקש, צפה ליסורין, שנאמר: ודרך חיים תוכחות מוסר.

שובע שמחות את פניך -
שבענו בחמש שמחות: משנה, מקרא, תלמוד, הלכה, ואגדה.

דבר אחר:
את תקרי שׂוֹבַע שמחות אלא שֶׁבַע שמחות, אלו שבע כתות של צדיקים שהן עתידין להקביל פני שכינה, ופניהם דומות לחמה, וללבנה, לרקיע, לברקים, לכוכבים, ולשושנים, ולמנורת בית המקדש.

נעימות בימינך נצח -
אמר דוד לפני הקב"ה: רבון העולמים, ומי מודיעני אי זו כת החביבה והנעימה שבהם?
תרין אמוריאין: חד אמר:
זו היא שבאה מכח מצות ומעשים טובים.
ואחרינא אמר:
אלו סופרים ומשנים שהם מלמדים את התינוקות לאמיתן, שהן עתידין לישב בימינו של הקב"ה, הדא הוא דכתיב: נעימות בימינך נצח.

דבר אחר:
שובע שמחות את פניך - אלו שבע מצות שבחג: ארבע מינין שבלולב, וסוכה, ושמחה, וחגיגה. אם שמחה למה חגיגה ואם חגיגה למה שמחה?

א"ר אבין:
משל לשנים שנכנסו אצל הדיין, ולית אנן ידעין הידין נצוחיא, אלא מאן דנסיב ביין בידיה אנן ידעין דהוא נצח.
כך לפי שישראל ושרי אומות העולם נכנסים (ומקטרגין) [לדין] לפני הקב"ה בראש השנה, לית אנן ידעין מאן אינון נצוחיא, אלא ממה שישראל יוצאון מלפני הקב"ה ולולביהן בידיהן ואתרוגיהן בידיהן, אנן יודעין דישראל איגון נצוחיא.

דבר אחר:
ולקחתם לכם ביום הראשון -
הדא הוא דכתיב: פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם וגו'.

רבי יצחק פתר קריא בדורות הללו, שאין לא מלך ולא נביא ולא אורים ותומים ואין להם אלא תפלה זו בלבד.
אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אף היא לא תבזה.
תכתב זאת לדור אחרון - אלו הדורות הללו שהן נטוין למיתה.
ועם נברא יהלל יה - שעתיד הקב"ה לבראתו בריה חדשה.
ומה עלינו [לעשות]?
ליקח לולב ואתרוג לקלס להקב"ה, לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: ולקחתם לכם ביום הראשון.

דבר אחר:
ולקחתם לכם ביום הראשון -
הדא הוא דכתיב: יעלוז שדי וכל אשר בו.
יעלוז שדי - זה העולם הזה, דכתיב: ויהי בהיותם בשדה.
וכל אשר בו - אלו הבריות כמה דאת אמר: לה' הארץ ומלואה.
אז ירננו (כל) עצי יער - אלו האילנות שהן עושין פירות.
[כל עצי יער - אלו האילנות שאין עושין פירות].
לפני ה' – למה?
כי בא לשפוט - בראש השנה.
ארחץ בנקיון כפי - במקח ולא בגזל.
ואסובבה את מזבחך ה', לשמוע בקול תודה - אלו הקרבנות.

ולספר כל נפלאותיך -
אמר רבי אבין:
זה הלל, שיש בו לשעבר, ויש בו לדורות, ויש בו לימות המשיח, וישבו לימות גוג ומגוג, ויש בו לעתיד לבא.
יש בו לשעבר - בצאת ישראל ממצרים.
ויש בו לדורות - לא לנו.
ויש בו לימות המשיח - אהבתי כי ישמע ה'.
כל גוים סבבוני - לימות גוג ומגוג.
אלי אתה ואודך - לעתיד לבא.

דבר אחר:
ולקחתם -
תני רבי חייא:
שתהא לקיחה לכל אחד ואחד (מכם).
לכם - משלכם ולא מן הגזל.

א"ר לוי:
כל מי שנוטל לולב גזול, למה הוא דומה?
לליסטים שהוא יושב בפרשת דרכים ומקפח את העוברים ואת השבים.
חד זמן עבר חד לגיון בעילמיגבי דימוסיא דחדא מדינתא. וקם עלוהי וקדמיה וקפחיה ונסב כל דהיה גביה. בתר יומין איתסב ההוא ליסטאה ואיתיהב בפולקי. שמע ההיא לגיונא ואזל לגביה.
א"ל: קום הב לי כל מה דקפח ההוא גברא ונסב מינאי ואנא מילף עלך וכו'.
א"ל: כל מה דקפחית ונסבית מינך ליתלי אלא טפיטא הדין דהוה מן דידך.
א"ל: הב לי ואנא מילף עלך זכו קדם מלכא, יהב ליה טפיטא דנסב מיניה אמר:
למחר את נפיק לדינא קדם מלכא קרי לך ואמר לך: אית לך בר נש דמילף עלך זכו?
ואת א"ל: לגיון פלן.
והוא משלח וקרי לי, ואנא מילף עלך זכו.
למחר נפק לדינא, קרי ליה מלכא א"ל: אית לך בר נש מילף עלך זכו?
אמר ליה: לגיון פלן.
שלח מלכא וקרי ליה.
א"ל: מה את מכיר ומילף זכו בהדין גברא?
א"ל: חכים אנא, בההוא זימנא דשלחתני למגבי דימוסיא דמדינתא פלגיתא, קם עלי וקדמי וקפחי ונסב כל דהוה גבי, והדין טפיטא מסהיד עליו.
התחילו הכל אומרים: אוי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו.
כך אדם לוקח לולב לזכות בו. ואם היה גזול, הוא צווח לפי הקב"ה ואומר: גזול אני! חמוס אני!
ומלאכי השרת אומרים: אוי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו.

ביום הראשון -
זה חמשה עשר, ואת אמרת ביום הראשון?!

רבי מני דשאב ורבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי:
משל למדינה שהיתה חייבת ליפס למלך, והלך המלך לגבותה. יצאו בתוך חמשה עשר מיל גדולי המדינה וקראתו וקילסו אותו. והתיר המלך שליש מדימיסיא שלהן. בתוך חמשה מיל יצאן פטרופלי המדינה וקילסו אותו והתיר להם שליש מדימוסיא שלהן. וכיון שנכנס המלך למדינה יצאו כל בני המדינה לקראתו וקילסו אותו וא"ל: מלכא מה דאזל אזל מכאן ולהלן חושבנא.
כך באין ישראל בראש השנה ועושין תשובה - והקב"ה מתיר להם שליש של עונותיהם.
באין עשרת ימי תשובה ומתענין הכשרים - והקב"ה מתיר להן רוב עונותיהן.
כיון שבא יום הכפורים וכל ישראל מתענין - הקב"ה סולח לכל עונותיהן.

אמר רבי:
כתיב: כי עמך הסליחה למען תורא - הסליחה מופקדת אצלך מראש השנה, וכל כך למה?
למען תורא ליתן אימתך על הבריות.
מיום הכיפורים עד החג כל ישראל עסוקין במצות, זה עוסק בסוכתו וזה עוסק בלולבו וביום טוב הראשון של חג הם נוטלין לולביהן ואתרוגיהן בידיהן. ומקלסין להקב"ה, והקב"ה אומר: להן כבר מחלתי לכם על מה שעבר, מכאן ואילך חשבו עונותיכם [לפניכם].
לפיכך אמר: ביום הראשון, ראשון לחשבון עונות מיום הראשון של מועד ואילך.
ביום הראשון - ביום ולא בלילה.
ביום הראשון - ואפילו בשבת. אין דוחין את השבת אלא יום הראשון של חג בלבד.

פרי עץ הדר -
עץ שטעם עצו ופריו שוה זה אתרוג.

בן עזאי אומר:
הדר - זה הדר באילנו משנה לשנה.

תירגם עקילס:
הדר [הידור] שהוא דר על פני המים.

כפות תמרים -
ר' טרפון אומר:
כפוּת ולא פרוד, שאם היה פרוד, יכפתנו.

וענף עץ עבות -
עץ שענף עצו דומה לקליעה, זה הדס.

וערבי נחל -
אין לי אלא של נחל, של בקעה ושל הרים מנין?
תלמוד לומר: וערבי נחל. (ב' ערבות).

אבא שאול אומר:
וערבי – שתים:
ערבה ללולב,
וערבה למקדש.

רבי ישמאל אומר:
פרי עץ הדר - אחד,
וכפות תמרים – אחד,
וענף עץ עבות – שלשה,
וערבי נחל - שתי דליות ואחת שאינה קטומה.

רבי טרפון אומר:
אפילו שלשה קטומין.

רבי עקיבא אומר:
פרי עץ הדר - זה הקב"ה, דכתיב ביה: הוד והדר לבשת.
כפות תמרים - זה הקב"ה, דכתיב [ביה]: צדיק כתמר יפרח.
וענף עץ עבות - זה הקב"ה, דכתיב ביה: והוא עומד בין ההדסים.
וערבי נחל - זה הקב"ה, דכתיב ביה: סולו לרוכב בערבות.

דבר אחר:
עץ הדר - זה אברהם אבינו, שהידרו הקב"ה בשיבה טובה. דכתיב: ואברהם זקן בא בימים. כפות תמרים - זה יצחק אבינו, שהיה כפות על גבי המזבח.
וענף עץ עבות - זה יעקב אבינו, מה הדס הזה רחוש בעלים, כך היה יעקב רחוש בבנים.
וערבי נחל - זה יוסף, מה ערבה זו כמושה ויבשה לפני שלשת המינין, כך מת יוסף לפני אחיו.

דבר אחר:
פרי עץ הדר - זו אמנו שרה, שהידרה הקב"ה בשיבה טובה, דכתיב: ואברהם ושרה זקנים. וכפות תמרים - זו אמנו רבקה, מה תמרה זה יש בה אוכל ויש בה קיצים, כך העמידה רבקה צדיק ורשע.
וענף עץ עבות - זו אמנו לאה, מה הדס רחוש בעלים, כך היתה לאה רחושה בבנים.
ערבי נחל - זו אמנו רחל, מה ערבה זו כמושה ויבשה לפני שלשת המינין, כך מתה רחל לפני אחותה.

דבר אחר:
פרי עץ הדר - זו סנהדרי גדולה של ישראל, שהידרם הקב"ה (בשיבה), דכתיב: מפני שיבה תקום והדרת פני זקן.
כפות תמרים - אלו תלמידי חכמים, שהן כופין עצמן ללמוד תורה אלו מאלו.
וענף עץ עבות - אלו שלש שורות של תלמידי חכמים שיושבין לפני סנהדרין.
וערבי נחל - אלו סופרי הדיינין שהן עומדין לפני סנהדרין אחד מימין ואחד משמאל.

דבר אחר:
פרי עץ הדר - אלו ישראל.
מה אתרוג זה יש בו ריח ויש בו אוכל.
כך ישראל יש בהן בני אדם שהן בעלי תורה ובעלי מעשים טובים.

כפות תמרים - אלו ישראל.
מה תמרה זו יש בה אוכל ואין בה ריח.
כך ישראל יש בהן בעלי תורה ואין בהן מעשים [טובים].

וענף עץ עבות - אלו ישראל.
מה הדס הזה יש בו ריח ואין בו אוכל.
כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בידיהם מעשים טובים ואין בהן תורה.

וערבי נחל - אלו ישראל.
מה ערבה זו אין בה [לא] טעם ולא ריח,
כך ישראל יש בהן בני אדם שאינם לא בעלי תורה ולא בעלי מעשים.
אמר הקב"ה לאבדן אי אפשר, אלא יעשו כולן אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו, לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: ולקחתם לכם.

אמר רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא:
בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון אני נגלה לכם ראשון, ופורע לכם מן הראשון, ובונה לכם את הראשון ומביא לכם את הראשון.
אני נגלה לכם ראשון - זה הקב"ה, דכתיב: אני ה' ראשון.
ופורע לכם מן הראשון - זה עשו הרשע, דכתיב: ויצא הראשון אדמוני.
ובונה לכם את הראשון - זה בית המקדש, דכתיב: כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו. ומביא לכם את הראשון - זה מלך המשיח, דכתיב ביה: ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן.

תניא:

לולב בין שאגוד בין שאינו אגוד - כשר.

רבי יהודה,
אגוד – כשר, שאינו אגוד - פסול.
מאי טעמא דרבי יהודה?
יליף לקיחה לקיחה,
כתיב הכא: ולקחתם לכם ביום הראשון.
וכתיב התם: ולקחתם אגודת אזוב,
מה להלן אגודה,
אף כאן אגודה.

ורבנן, לא ילפי לקיחה לקיחה.
מאן תנא להא דתנו רבנן:
לולב מצוה לאגדו, ואם לא אגדו - כשר.
מנו, אי כרבי יהודה כי לא אגדו אמאי כשר?
אי כרבנן מאי מצוה?
לעולם רבנן, ומאי מצוה?
משום זה אלי ואנוהו.

תנו רבנן:
ולקחתם - שתהא לקיחה לכל אחד ואחד.
לכם – משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול.

מכאן אמרו:
אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חברו אלא אם כן נותנו לו במתנה.

ומעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהיו באין בספינה, ולא היה לולב אלא לרבי גמליאל שלקחו באלף זוז, לידע כמה מצות חביבות עליהן.
נטלו רבן גמליאל ויצא בו,
ונתנו לרבי יהושע ויצא בו,
והחזירו לרבן גמליאל וכו'.
מילתא אגב אורחיה קא משמע לן, דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה.

אמר רבי אלעזר ברבי צדוק:
כך היה מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מביתו ולולבו בידו, [הולך לב"ה לולבו בידו], קורא קרית שמע לולבו בידו, קורא בתורה ונושא את כפיו מניחו על גבי הקרקע, הולך לנחם אבלים ולבקר חולים לולב בידו, הולך לבית המדרש משגרו ביד בנו ביד עבדו, להודיעך כמה הם זריזין במצות. ד' מנין שבלולב מעכבין זה את זה, דכתיב: ולקחתם - לקיחה תמה.

אמר (רבה בר חנן) [ר' בר רבא]:
לא שנו אלא שאין לו, אבל יש לו אין מעכבין.
מיתיבי: ארבעה מינין שבלולב שנים מהן עושין פירות ושנים מהן אין עושין פירות, העושין פירות יהו זקוקין לשאין עושין פירות ושאין עושין פירות יהו זקוקין לעושין פירות. ואין אדם יוצא ידי חובתו בהן עד שיהו כולן באגודה אחת.
וכן ישראל לא ישובו לארצם עד שיהו כולן באגודה אחת, שנאמר: הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה.

תנאי היא דתניא:

לולב בין אגוד בין שאינו אגוד כשר וכו'.

אמר (רבא) [רבה]:
לא לינקט אינש הושענא בסודרא, דבעינא לקיחה תמה.

אמר רבי אסי:
אתרוג של מעשר שני לדברי רבי מאיר - אין אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב.
מצה של מעשר שני לדברי רבי מאיר - אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח.
עיסה של מעשר שני לדברי רבי מאיר - פטורה מן החלה.

מתקיף לה רב פפא:
בשלמא עיסה, דכתיב: ראשית עריסותיכם. אתרוג נמי לכם - משלכם, אלא מצה מי כתיב מצתכם?

אמר רב יימר בר שלמיא:
אתיא לחם לחם.
כתיב הכא: לחם עוני.
וכתיב התם והיה באכלכם מלחם הארץ.
מה התם לכם - משלכם ולא משל מעשר, הכא נמי משלכם ולא משל מעשר.

תנו רבנן:
ולקחתם לכם -
שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד.
לכם - משלכם להוציא את השאול ואת הגזול.
ביום - ואפילו בשבת.
ראשון - ואפילו בגבולין.
[הראשון] - הא מלמד שאינו דוחה אלא יום טוב הראשון בלבד.

אמר מר:
ביום - ואפילו בשבת, מכדי טלטול בעלמא הוא, איצטריך קרא למישרי טלטול דרבנן?

אמר רבא:
לא נצרכא, אלא למכשירי לולב ואילבא דרבי אליעזר.

דתניא:
לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת דברי ר' אליעזר.
מאי טעמא [דר' אליעזר]?
אמר קרא: ביום - ואפילו בשבת.
ורבנן ביום - ולא בלילה.
ורבי אליעזר נפקא ליה מסיפיה דקרא: ושמחתם לפני ה' שבעת ימים ולא לילות.
ורבנן אי מהתם הוה אמינא: נילף ימים ימים מסוכה, מה להלן ימים ואפילו לילות, אף כאן ימים ואפילו ליות כו' קא משמע לן.
לולב הגזול פסול, דכתיב: ולקחתם לכם משלכם.
ויבש פסול, דכתיב: הדר.

תנו רבנן:
פרי עץ הדר -
עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה אתרוג.
ואימא פלפלין?
כדתניא היה רבי מאיר אומר:
ממשמע שנאמר: ונטעתם וגו' איני יודע שעץ מאכל הוא, מה תלמוד לומר עץ מאכל?
עץ שטועם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה פלפלין.
התם משום דלא אפשר היכי נעביד?
נינקוט חד, לא מינכרה לקיחה.
לינקוט תרי או תלת, פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה פירות, הילכך לא איפשר.

רבי אומר:
אל תקרי הדר אלא הַדִּיר,
מה דיר זה עד שבאו קטנים עדיין גדולים קיימין ויש בו תמימים ובעלי מומין, אף הכא נמי כשבאו קטנים עדיין גדולים קיימין ויש בו תמימין ובעלי מומין.

רבי אבהו אמר:
מהו הדר?
הדר באילנו משנה לשנה, זה אתרוג.

בן עזאי אומר:
אל תקרי הדר אלא הִדּוּר שכן בלשון יוני קורין למים הידור.
ואיזה פרי גדל על כל מים?
הוי אומר זה אתרוג.

כפות תמרים -
ר' יהודה אומר משום רבי טרפון:
אם היה פרוד יכפתנו.
וממאי דהאי כפת תמרים לולב יאימא חרותא?
בעינן כפות וליכא. ואימתי אופתא?
כפות מכלל שהוא פרוד, והאי כפות ועומד לעולם. אימא כופרא?

אמר אביי:
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ואימא תרתי כפי תדמרי?
כפת כתיב.
ואימא חדא כפתא?
ההוא כף קרו ליה.

תנו רבנן:
וענף עץ עבות -
שענפיו חופין את עציו, זה הדס.
ואימא זיתא?
בעינן עבות וליכא.
ואימא דולבא?
בעינן עץ עבות וענפיו חופין את עציו וליכא.
ואימא הרדוף?
דרכיה דרכי נועם וליכא.

רבא אמר מהכא:
והאמת והשלום אהבו.

תנו רבנן:
קלועה כמין קליעה, דומה לשלשלת, זהו הדס.
תנא: עבות – כשר, שאינו עבות - פסול.
היכי דמי עבות?
דקאי תלתא טרפי בקינא.

רבינא אמר:
אפילו תרי [וחד].

אמר רב כהנא:
להא הדס שוטה קרי ליה.
נשרו רוב עליו [נשתיירו מעוטן] – כשר, ובלבד שתהא עבותו קיימת.
ומשכחת לה באסא מצראה דקיימי שבעה טרפי בחד קינא. שמע מינה האי אסא מצראה כשר להושענא. [פשיטא]?
מהו דתימא הויאל ואית ליה שם לווי לא נתכשר?
תלמוד לומר: וענף עץ עבת אמר רחמנא מכל מקום.

תנו רבנן:
ערבי נחל -
שגדלות על הנחל.

דבר אחר:
שעלה שלה משוך בנחל.
אין לי אלא ערבי נחל, של בעל ושל הרים מנין?
תלמוד לומר: ערבי נחל מכל מקום.

אבא שאול אומר:
ערבי נחל – שתים:
אחת ללולב,
ואחת למקדש.

ורבנן,
למקדש מנא להו?
הילכתא גמירי לה.
ערבי נחל - פרט לצפצפה שגדלה בהרים.
איזהו ערבה ואיזהו צפצפה?
ערבה - קנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק.
צפצפה - קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל.

רבי ישמעאל אומר:
פרי עץ הדר - אחד,
כפת תמרים – אחד,
ענף עץ עבות – שלשה,
ערבי נחל - שתים [אפילו ב'] קטומים ואחד אינו קטום.

רב טרפון אומר:
אפילו שלשתן קטומין.

ר' עקיבא אומר:
כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת.
יכול יהא אתרוג עמהן באגודה אחת?
אמרת: וכי נאמר וְכַפֹּת והלא לא נאמר אלא כַּפֹּת.
ומנין שמעכבין זה את זה?
תלמוד לומר: ולקחתם לכם - שתהא לקיחה תמה.

רבי יהודה בשם ר' שמעון בן פזי פתח:
שמע בני וקח אמרי - הרבה מצוות צויתי אתכם בשביל לזכות אתכם.
אמרתי לכם: ויקחו אליך פרה אדומה, שמא בשבילי?
לא בשביל לזכות אתכם, שנאמר: והזה הטהור על הטמא.

אמרתי לכם: ויקחו לי תרומה, לא בשביל לזכות אתכם, שנאמר: ועשו לי מקדש, כביכול אמר הקב"ה: קחו אותי לכם ואדור ביניכם. תקחו תרומה אין כתיב כאן אלא ויקחו לי תרומה, אמרתי לכם אותיאתם לוקחים.

ויקחו אליך שמן זית זך – וכי אור צריך והלא נהורא עמיה שרא, אלא בשבשיל לזכות אתכם ולכפר על נפשותיכם שמשולה כנר, דכתיב: נר ה' נשמת אדם עכשיו שאמרתי לכם: ולקחתם לכם ביום הראשון - כדי לזכות אתכם להוריד לכם מטר.

רבי מני פתח:
כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך - לא אמר דוד הפסוק הזה אלא בשביל לולב, השדרה דומה לשדרו של אדם,
וההדס דומה לעין,
וערבה דומה לפה,
ואתרוג דומה ללב.
[אמר דוד] אין בכל האברים גדול מהן והן שקולין ככל הגוף הוי כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך.

דבר אחר:
ולקחתם לכם -
אחר כל אותה החכמה שכתוב בשלמֹה החכמה והמדע נתון לך ותרב חכמת שלמה וגו' ויחכם מכל האדם ישב לו תמיה על ארבע מינין הללו, שנאמר: שלשה אלה נפלאו ממני - פסח מצה ומרור. וארבעה לא ידעתים - אלו ארבעת מינין הללו שבקש שלמה לעמוד עליהן.

פרי עץ הדר -
מי יאמר שהוא אתרוג כל אילנות עושין פירות הדר.

כפות תמרים -
התורה אמרה טול שתי כפות תמרים להלל בהן והוא אינו נוטל אלא לולב, לולב ליבה של תמרה.

וענף עץ עבות -
מי יאמר שהוא הדס הרי הוא אומר במקום אחר: צאו ההר והביאו עלי זית.

וערבי נחל -
כל האילנות גדלין על המים וד' לא ידעתי. חזר ומזכירן פעם אחרת שלשה המה מיטיבי צעד - אלו ארבעת מינין שכל אחד ואחד מישראל הולך ורץ ליקח מהן להלל להקב"ה והן נראין קטנים בעיני בני אדם וגדולים להקב"ה, ומי פירש להן לישראל על ארבעת מינין הללו שהן אתרוג, לולב, הדס וערבה?
חכמים, שנאמר: והמה חכמים מחוכמים.

ושמחתם לפני ה' שבעת ימים -
ולא בגבולין שבעת ימים.
משחרב בית המקדש התקין רבי יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה כל שבעה, זכר למקדש. מי שלא חג ביום הראשון של חג, חוגג והולך כל הרגל כולו ואפילו ביום טוב אחרון.
מנא הני מילי?

אמר ר' יוחנן:
נאמר עצרת בשביעי של פסח,
ונאמר בשמיני של חג,
מה להלן לתשלומין,
אף כאן לתשלומין.
מופנה. דאי לא מופנה איכא למיפרך מה לשביעי של פסח שכן אין חלוק משלפניו תאמר בשמיני של חג שחלוק משלפניו. לאיי אפנויי מופנה מה עצרת ועצור מעשיית מלאכה. הא כתיב: לא תעשה כל מלאכה עצרת דכתב רחמנא למה לי שירי לאפוניי.
ותנא מייתי לה מהכא: וחגותם אותו חג לה' [שבעת ימים], יכול יהא הולך וחוגג כל שבעה? תלמוד לומר: אותו, אותו אתה חוגג אי אתה חוגג כל שבעה אם כן למה נאמר שבעה? לתשלומין.
ומנין שאם לא חג ביום טוב הראשון של חג שחוגג והולך את כל הרגל ואפילו ביום טוב האחרון של חג?
תלמוד לומר: בחודש השביעי תחוגו אותו.
יכול יהא חוגג והולך כל החדש כולו?
תלמוד לומר: אותו - אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג חוצה לו.
חגיגת ארבעה עשר מאי טעמא לא דחיא שבת הא קרבן צבור הוא אמר קרא: וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים שבעה שמונה הוו, אלא מכאן לחגיגה שאינה דוחה את השבת.

בית שמאי אומרים:
מביאין שלמים ואין סומכין עליהן אבל לא עולות.

ובית הלל אומרים:
מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהים.

אמר עולא:
מחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך, ועולת ראיה ליקרב דבית שמאי סברי וחגותם אותו חג לה' - חגיגה אִין עולת ראיה לא.
ובית הלל סברי לה' - כל דלה' מכלל דנדרים ונדבות דברי הכל אין קרבין ביום טוב.

מיתיבי אמר רבי שמעון בן אלעזר:
לא נחלקו על עולה שאינה של יום טוב שאינה קרבה ביום טוב, ועל שלמים שהן של יום טוב שקרבין ביום טוב, על מה נחלקו?
על עולה שהיא של יום טוב ועל שלמים שאינן של יום טוב, שבית שמאי אומרים: לא יביא. ובית הלל אומרים: יביא.

אמר רב יוסף:
תנאי היא,
דתניא: שלמים הבאין מחמת יום טוב:
בית שמאי אומרים: (מביאין) [סומך עליהם] בערב יום טוב ושוחטין ביום טוב, אבל נדברים ונדבות דברי הכל (אין) קרבין ביום טוב.

תניא: אמרו להן בית הלל לבית שמאי:
ומה במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה מקום שמותר להדיוט אינו דין שמותר לגבוה?!
א"ל בית שמאי: נדרים ונדבות יוכיחו שמותרין להדיוט ואסורים לגבוה.
א"ל בית הלל: מה לנדרים ולנדבות שאין קבוע להן זמן, תאמר בעולות ראיה שקבוע להן זמן
א"ל בית שמאי: אף עולה אין קבוע לה זמן, דתנן: מי שלא חגג ביום טוב הראשון חוגג והולך כל הרגל.
א"ל בית הלל: אף זה קבוע להן זמן, דתנן: עבר הרגל ולא חגג אינו חייב באחריותו.
א"ל בית שמאי: והלא כבר נאמר לכם ולא לגבוה.
א"ל בית הלל: והלא כבר נאמר לה' כל דלה' אם כן מה תלמוד לומר: לכם?
לכם - ולא לגוים,
לכם - ולא לכלבים.

אבא שאול אומר:
בלשון אחרת, ומה אם במקום שכירתך סתומה כירת רבך פתוחה מקום שכירתך פתוחה אינו דין שכירת רבך פתוחה?!
וכן בדין שלא תהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם.
במאי קא מיפלגי?

מר סבר:
נדרים ונדבות קרבין ביום טוב.

ומר סבר:
אין קרבין.

אמר ר' יוסי:
לא נחלקו בית שמאי ובית הלל, על הסמיכה שצריך, על מה נחלקו?
על תיכף לסמיכה שחיטה.
שבית שמאי אומרים: אין צריך.
ובית הלל אומרים: צריך.

ר' יוסי בר יהודה אומר:
לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על תיכף לסמיכה שחיטה שצריך, על מה נחלקו?
על הסמיכה עצמה.
שבית שמאי אומרים: אין צריך,
ובית הלל אומר: צריך:

וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: שבעת ימים תחוג לה' אלהיך, יכול יטעון חגיגה כל שבעה?
תלמוד לומר: אותו, יום אחד בלבד.
אם כן למה נאמר: שבעת ימים?
ללמד שיש לו תשלום כל שבעה.
ומנין שאם לא חג יום טוב ראשון של חג שחוגג והולך את כל הרגל ויום טוב האחרון?
תלמוד לומר: בחדש השביעי תחוגו.
יכול לא חג בתוך הרגל חוגג אחר הרגל?
תלמוד לומר: אותו, אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג חוצה לו.

בסוכות תשבו שבעת ימים -
זהו שאמר הכתוב: סוכה תהיה לצל יומם.

אמר רבי לוי:
כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה, אומר הקב"ה הוא קיים מצות סוכה אני מסך עליו מחמתו של יום הבא.

רבי ינאי וריש לקיש אמרי:
אין גיהנם לעתיד לבא אלא היום הבא הוא מלהט את הרשעים, שנאמר: כי הנה היום בא ביער כתנור וגו' והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש ולהט אותם היום הבא וגו', אשר לא יעזוב להם שורש וענף.
באותה שעה הקב"ה עושה סוכה לצדיקים ומטמין אותם לתוכה, שנאמר: כי יצפנני בסוכה ביום רעה וגו'. ה' אלהים עוז ישועתי סכותה לראשי ביום נשק.
לעתיד לבא עתידין אוה"ע להכנס על ארץ ישראל ולעשות מלחמה עמהם, שנאמר: ואספתי את כל הגוים אל ירושלים למלחמה.
ומה הקב"ה עושה?
יוצא ונלחם עם הגוים, שנאמר: ויצא ה' ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב כיומו של פרעה.
ומהו עושה?
מסכך על ראשם של ישראל, שנאמר: סכותה לראשי ביום נשק.
מהו נשק?

אמר רבי שמואל בר נחמן:
ביום שישיקו שני עולמות זה לזה, באיזה יום?
הנה יום בא לה'.

דבר אחר:
וסוכה תהיה לצל יומם - כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה, הקב"ה מיסך עליו מן המזיקין שלא יזיקו אותו. שכן הוא אומר: באברתו יסך לך.
כל [מי] שמקיים מצות סוכה בעולם הזה הקב"ה נותן לו חלק לעתיד לבא בסוכתה של סדום, שנאמר: אלהים דבר בקדשו אעלוזה אחלקה שכם ועמק סכות אמדד.
מהו עמק סכות?
זו סוכתה של סדום, שהיתה מסוככת בשבעה אילנות שהן מסוככות זו על גב זו: גפן, תאנה, ורמון, ופרסק, ושקדים, ואגוז, ותמרים על גביהם.

דבר אחר:
כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה, הקב"ה מושיבו בסוכתו של לויתן לעתיד לבא, שנאמר: התמלא בשוכות עורו.
אתה מוצא בשעה שבאו יסורין על איוב היה עומד וקורא תגר אחר מדת הדין, שנאמר: מי יתן ידעתי ואמצאהו וגו', אדעה מלים יענני.
א"ל הקב"ה: הרי עורו של לויתן שאני עתיד לעשות לצדיקים לעתיד לבא, אם חסר אני מטלית אחת ממנו יש לי למלאות, שנאמר: התמלא בשוכות עורו.
אם תאמר שאינו דבר משובח -
אמר רבי פנחס:
חדודות שלו מכבות גלגל חמה, שנאמר: תחתיו חדודי חרש וגו'.
א"ל הקב"ה לישראל: בני היו עושים את הסוכות ודרים בתוכה ז' ימים, כדי שתהיו נזכרין הנסים שעשיתי לכם במדבר, ואף על פי שאתם עושין את הסוכה אין אתם גומלין לי אלא פורעין לי, שנאמר: כי בסוכות הושבתי את בני ישראל.
ועוד אמרתי לכם, שתקחו את הלולב ותנענו לפני ואף על פי שאתם עושין כן, אין אתם גומלין לי אלא פורעין לי. למה?
שבשעה שהוצאתי אתכם ממצרים עשיתי את ההרים לנענע לפניכם, שנאמר: ההרים רקדו כאילים. ואף לעתיד לבא כן אני עושה לכם, הדא הוא דכתיב: ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימאו כף.

אמר רבי אליעזר בר מרוס:
למה אנו עושין סוכה אחר יום הכפורים?
[לומר לך שכן] אתה מוצא בראש השנה יושב הקב"ה בדין על באי העולם, וביום הכפורים הוא חותם את הדין שמא יצא דינן של ישראל לִגְלוֹת ועל ידי כן עושין סוכה וגולין מבתיהן לסוכה והקב"ה מעלה עליהן כאלו גלו לבבל, שנאמר: חולי וגוחי בת ציון כיולדה כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה ובאת עד בבל, שם תנצלי שם יגאלך ה' מכף אויביך.

אתה מוצא שלש שמחות כתיב בחג:
ושמחת בחגך,
והייתי אך שמח,
ושמחתם לפניי ה' אלהיכם שבעת ימים.
אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת, למה?
אתה מוצא שבפסח התבואה נידונית ואין אדם יודע אם עושה השנה [תבואה] אם אינו עושה, [לפיכך אין כתוב שם שמחה].

דבר אחר:
בשביל שמתו בו המצריים.
וכן אתה מוצא, כל שבעת ימי החג אנו קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין את ההלל אלא ביום טוב הראשון ולילו. למה?
משום בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך.
וכן אתה מוצא, שאין כתוב בעצרת אלא שמחה אחת, דכתיב: ועשית חג שבועות לה' אלהיך ושמחת אתה וביתך.
ולמה כתב בה שמחה אחת?
[מפני]שהתבואה נכנסת בפנים.
ומה טעם אין כתוב שם שתי שמחות?
לפי שפירות האילן נידונין אבל בראש השנה אין כתיב שם אפילו שמחה אחת, שהנפשות נידונות ומבקש אדם את נפשו יותר מממונו, אבל בחג לפי שנטלו הנפשות דימוס ביום הכפורים, כמו שנאמר: וכי ביום הזה יכפר עליכם.
ועוד, שהתבואה ופירות האילן בפנים לפיכך כתב שלש שמחות:
ושמחת בחגך.
ושמחתם לפני ה' אלהיכם.
והיית אך שמח.
מהו אך שמח?
את מוצא אף על פי שאדם שמח בעולם הזה אין שמחותו שמחת שלמה. היאך?
נולדו לו בנים הוא מיצר עליהן לומר שמא אינן של קיימא. אבל לעתיד לבא הקב"ה מבלע את המות לנצח אותה השמחה תהיה שלמה, שנאמר: אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה.

בסוכות תשבו שבעת ימים -
סוכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה פסולה.
מנא הני מילי?

אמר רבא:
דאמר קרא: למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בנ ישראל.
עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה, למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שהוא דר בסוכה משום דלא שלטא ביה עינא.

רבי זירא אמר מהכא:
וסוכה תהיה לצל יומם וגו' - עד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה. למעלה מעשרים אמה אינו ישוב בצל סוכה אלא בצל דפנות.

אמר ליה אביי:
אלא מעתה העושה סוכתו בעשתרות קרנים מקום שאין חמה זורחת, הכי נמי דלא הויא סוכה.
א"ל התם דל עשתרות קרנים איכא צל סוכה הכא דל דפנות ליכא צל סוכה.

ורבא אמר מהכא:
בסוכות תשבו שבעת ימים - תשבו כעין תדורו אמרה תורה צא מדירת קבע ושב בדירת עראי. עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי. למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע.

אמר ליה אביי:
אלא מעתה עשה מחיצות של ברזל וסיכך על גבן הכי נמי דלא הויא סוכה.
א"ל הכי קאמינא לך עד עשרים אמה דאדם עושה דירתו דירת עראי כי עביד לה נמי דירת קבע שפיר דמי. למעלה מעשרים אמה דאין אדם עושה דירתו דירת עראי כי עביד לה נמי דירת עראי לאו כלום הוא. כולהו כרבה לא אמרי ההוא ידיעה לדורות הוא דכתיב.
כר' זירא נמי לא אמרי ההוא לימות המשיח הוא דכתיב.
כרבא נמי לא אמרי משום קושיא דאביי.

תנו רבנן:
שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח.

ר' שמעון אומר:
שלש כהלכתן רביעית אפילו טפח.
במאי קא מיפלגי?
רבנן סברי: יש אם למסורת, כתיב: בסכת בסכת בסוכות הרי כאן ארבע דל חד לגופיה פשו להו תלתא [שתים כהלכתן] אתא הילכתא וגרעתה לשלישית ואוקמה אטפח.
ר' שמעון סבר יש אם למקרא, בסוכות בסוכות בסוכות הרי כאן שש, דל חד קרא לגופיה פשו להו ד' [שלש כהלכתן] אתאי הילכתא וגרעתה ולרביעית ואוקמה אטפח.

ואיבעית ימא דכולי עלמא יש אם למקרא.
מר סבר: סככה בעיא קרא.
ומר סבר: סככה לא בעיא קרא.

ואיבעית אימא דכולי עלמא יש אם למסורת.
מר סבר: הילכתא לגרע,
ומר סבר: הלכתא להוסיף.

ואיבעית אימא דכולי עלמא לגרע.
ומר סבר: דורשין תחלות.
ומר סבר: אין דורשין תחלות.

תנו רבנן:
בסוכות תשבו - ולא בסוכה על גבי סוכה ולא בסוכה שתחת האילן ולא בסוכה שבתוך הבית. אדרבה בסוכות תרתי משמע,

אמר רב נחמן בר יצחק:
בסכת כתיב.

תנו רבנן:
שומרי העיר ביום פטורין מן הסוכה ביום, וחייבין בלילה.
שומרי העיר בלילה פטורין מן הסוכה בלילה, וחייבין ביום כו'.
שומרי גגות ופרדסין פטורין בין ביום בין בלילה.
אמאי ליעבדו סוכה וליתבה בה.

אביי אמר:
תשבו - כעין תדורו.

רבא אמר:
פירצה קרואה לגנב, מאי בינייהו?
איכא בינייהו, דקא מינטר כריא דפירי.

ר' אליעזר אומר:
ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה.

וחכמים אומרים:
אין לדבר קצבה חוץ מלילי יום טוב הראשון.
מאי טעמא דר' אליעזר?
דאמר קרא: תשבו, כעין תדורו, מה דירה אחת ביום ואחת בלילה, אף סוכה אחת ביום ואחת בלילה.
ורבנן כי דירה, מה דירה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל, אף סוכה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל. אי הכי לילי יום טוב הראשון נמי.
נאמר כאן חמשה עשר
ונאמר חמשה עשר בחג המצות,
מה להלן לילה הראשון חובה, דכתיב: בערב תאכלו מצות, קבעו הכתוב חובה,
אף כאן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות, וחזר בו ר' אליעזר.

תנו רבנן:
בסוכות תשבו -
כעין תדורו.

מכאן אמרו:
כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי, כיצד?
היו לו כלים נאים מעלן לסוכה, מצעות נאות מעלן לסוכה אוכל ושותה בסוכה ומטייל בסוכה ושונה בסוכה.

והאמר רבא:
מקרא ומשנה במטללתא אתנויי בר ממטללתא.
לא קשיא, הא למיגרס הא לעיוני.
מאני משתיא במטללתא מאני מיכלא בר ממטללתא.
חצבא ושחיל בר ממטללתא. שרגא אמרי לה במטללתא ואמרי לה בר ממטללתא ולא פליגי, הא הסוכה גדולה והא בסוכה קטנה.

תניא:
בסוכות תשבו שבעת ימים - סוכה של כל דבר.

רבי יהודה אומר:
אין סוכה נוהגת אלא בארבעת מינים שבלולב.
והדין נותן: ומה לולב שאינו נוהג בלילות כבימים אין נוהג אלא בארבעת מינין, סוכה שנוהגת בלילות כבימים אינו דין שלא תהא נוהגת אלא בארבעת מינין?!
אמרו: כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, אם לא מצא ארבעת מינין יהא יושב ובטל והתורה אמרה בסוכות תשבו [סוכה] של כל דבר.
וכן בעזרא הוא אומר: צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן וגו' לעשות סכות ככתוב.

תנו רבנן:
בסוכות תשבו שבעת ימים -
ואפילו לילות. או אינו אלא ימים ולא לילות?
ודין הוא: נאמר כאן ימים,
ונאמר בלולב ימים,
מה להלן ימים ולא לילות,
אף כאן ימים ולא לילות.

או כלך לדרך זו: נאמר כאן ימים,
ונאמר במלואים ימים,
מה להלן ימים ואפילו לילות,
אף כאן ימים ואפילו לילות.
נראה למי דומה?
דנין דבר שמצותו כל היום מדבר שמצותו כל היום, ואל יוכיח לולב שמצותו שעה אחת.

או כלך לדרך זו: דנין דבר שנוהג לדורות מדבר שמצותו לדורות ואל יוכיח מלואים שאין נוהגים לדורות?
תלמוד לומר: תשבו תשבו לגזרה שוה:
נאמר כאן תשבו,
ונאמר במלואים תשבו,
מה להלן ימים ואפילו לילות,
אף כאן ימים ואפילו לילות.

הכל חייבין בסוכה כהנים לוים וישראלים.

פשיטא, אי הני לא מיחייבו מאן מיחייבו, כהנים איצטריך ליה סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב: בסוכות תשבו. ואמר מר:
תשבו כעין תדורו, מה דירה איש ואשתו,
אף סוכה איש ואשתו.
והני כהנים הואיל ובני עבודה נינהו לא ליחייבו קא משמע לן נהי דפטירי בעידן עבודה דלא בעידן עבודה חיובי מיחייבי מידי דהוה אהולכי דרכים דאמר מר:
הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה.

כל האזרח בישראל ישבו בסוכות -
תניא ר' אליעזר אומר:
אין יוצאין מסוכה לסוכה ואין עושין סוכה בחולו של מועד.

וחכמים אומרים:
יוצאין מסוכה לסוכה ועושין סוכה בחולו של מועד. ושוין שאם נפלה שחוזר ובונה.
מאי טעמא דר' אליעזר?
דכתיב: חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים - עשה סוכה הראויה לשבעה.
ורבנן, (מאי) [הכי] קאמר רחמנא עשה סוכה בחג.

ר' אליעזר אומר:
כשם שאין אדם יוצא ידי חובתו בלולב של חברו ביום טוב הראשון, דכתיב: ולקחתם לכם – משלכם, כך אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חברו, דכתיב: חג הסוכות תעשה לך - משלך.

וחכמים אומרים:
אף על פי שאין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חברו אבל יוצא ידי חובתו בסוכתו של חברו, דכתיב: כל האזרח בישראל ישבו בסוכות - מלמד שכל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת.

ורבנן, האי לך מאי עבדי ליה?
מיבעי להו להוציא את הגזולה, אבל בשאולה כתיב: כל האזרח בישראל.

ור' אליעזר האי כל האזרח מאי עביד ליה?
מיבעי ליה לגר שנתגייר בינתים.

ורבנן כיון דאמרו עושין סוכה בחולו של מועד לא איצטריך קרא.
האזרח - להוציא את הנשים (כתוב ברמז תקע"ח):

למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל -
ענני כבוד היו, דברי ר' אליעזר.

ר' עקיבא אומר:
סוכות ממש עשו להם:
אמר הקב"ה לאברהם אבינו: אתה אמרת: יוקח נא מעט מים, חייך שאני פורע לבניך, הדא הוא דכתיב: אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר.
הרי במדבר, בארץ מנין?
דכתיב: ארץ נחלי מים.
לעתיד לבא מנין?
שנאמר: והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים.

אתה אמרת: רחצו רגליכם חייך, שאני פורע לבניך וארחצך במים.
הרי במדבר, בארץ מנין?
כתיב: רחצו הזכו.
לעתיד לבא מנין?
שנאמר: אם רחץ ה' את צואת בנות ציון.

אתה אמרת: והשענו תחת העץ, חייך, שאני פורע לבניך, שנאמר: פרש ענן למסך.
הרי במדבר, בארץ מנין?
כתיב: בסכות תשבו שבעת ימים.
לעתיד לבא מנין?
שנאמר: וסוכה תהיה לצל יומם.

ואל הבקר רץ אברהם - חייך שאני פורע לבניך, שנאמר: ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים.
הרי במדבר, בארץ מנין?
דכתיב: והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר.

והוא עומד עליהם - וה' הולך לפניהם יומם.
הרי במדבר, בארץ, מנין?
שנאמר: אלהים נצב בעדת אל.
לעתיד לבא מנין?
שנאמר: עלה הפורץ לפניהם.

שם חזרה לשמעוני ויקרא, פרק כג חלק א