ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה בפומבדיתא אתא לקמיה דרב יהודה.
א"ל: שקול ארבע זוזי ואטיל עלייהו ושדינהו בנהרא ואישתרי לך. אלמא קסבר סתם חרמים לבדק הבית, כמאן?
כשמואל דאמר: הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל. אימר דאמר שמואל שחללו, לכתחלה מי אמר?
הני מילי בזמן שבית המקדש קיים משום פסידא דהקדש, אבל בזמן הזה אפילו לכתחלה.
אי הכי אפילו פרוטה נמי?
לפרסומי מיתא.

אמר עולא:
אי הואי התם הוה יהיבנא כולהו לכהנים.
אלמא קסבר עולא סתם חרמים לכהנים.
מיתיבי: אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר: עד שנת היובל יעבוד עמך.
ואין שדה אחוזה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר: ויצא ביובל ושב לאחוזתו.
אין בתי ערי חומה נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר: לא יצא ביובל.

ר' שמעון אומר:
אין שדה חרמים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר: והיה השדה בצאתו ביובל וגו'.

ר' שמעון בן אלעזר אומר:
אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג.

אמר רב דימי:
מאי טעמא?
אתיא טוב טוב, כתיב הכא כי טוב לו עמך.
וכתיב התם: בטוב לו לא תוננו.
לא קשיא, הא במקרקעי הא במטלטלי.
והא מעשה דהוה בפומבדיתא במקרקעי הוה?
מקרקעי דחוצה לארץ כמטלטלי דארץ ישראל דמי.

ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה -
(כתוב ברמז תקס"ה)
המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד, וגואל כל שנים עשר חדש. ואין זה (כמין) רבית. מת המוכר - יגאל בנו, מת הלוקח - יגאל מיד בנו. ואין מונין לו שנה אלא משעה שמכר לו, שנאמר: עד מלאת לו שנה תמימה.
מה תלמוד לומר: תמימה?
להביא את חדש העבור.

רבי אומר:
ליתן לו שנה ועיבורה, הגיע יום שנים עשר חדש ולא נגאלה, היתה חלוטה לו, אחד הלוקח ואחד שניתן לו במתנה, שנאמר: לצמיתות, מתניתין דלא כרבי.

דתניא רבי אומר:
ימים - אין ימים פחות מב'.
ורבנן האי ימים מאי עבדי ליה?
מיבעי להו למיום ליום.
ורבי, מיום ליום מנא ליה?
נפקא ליה מעד תום שנת ממכרו [שלו], ולא שנים של מנין עולם.
וימים מיבעי להו למעת לעת, דאי מעד תום שנת ממכרו הוה אמינא מיום (ראשון) [ליום] אין, מעת לעת לא.
ורבי, מעת לעת מנא לה?
נפקא ליה מתמימה.
ורבנן, ההוא מיבעי להו לעיבורה.
ורבי, נמי הא מיבעי ליה לעיבורה?
הכי נמי מיום ליום מעת לעת מעד תום שנת ממכרו נפקא.
מת המוכר - יגאל בנו. פשיטא?
מהו דתימא ואיש כי ימכור אמר רחמנא, והאי לאו מוכר הוא, קא משמע לן.

והיתה גאולתו -
מכל מקום.
מת הלוקח יגאל מיד בנו. פשיטא?
מהו דימא לקונה אותו אמר רחמנא, והאי לא קנה, קא משמע לן:

והיתה גאולתו -
מכל מקום.

תנו רבנן:
ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה -
מה תלמוד לומר? מנין אתה אומר: מכרה לראשון ועמד הראשון ומכרה לשני איני יודע אם שנה לראשון אם שנה לשני?
כשהוא אומר: עד מלאת לו וגו' הוי שנה לראשון. למי חלוט?

רבי אלעזר אומר:
לראשון.

ורבי יוחנן אמר:
לשני.

בשלמא לרבי אלעזר דלדידיה קא מנינן. אלא לרבי יוחנן מאי טעמא?
אמר רבי אבא בר ממל:
מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו.

תנו רבנן:
שנה תמימה.

רבי אומר:
מונה שס"ה ימים כנגד ימות החמה.

וחכמים אומרים:
מונה י"ב חדש מיום ליום, ואם נתעברה נתעברה לו.
לצמיתות - לחלוטין.

דבר אחר:
לרבות את המתנה. מאי טעמא?
צמית, צמיתות, רבה.

אמרוה רבנן לרב פפא:
כמאן דלא כרבי מאיר דאי רבי מאיר הא קאמר מתנה אינה כמכר.

א"ל רב פפא:
אפילו תימא רבי מאיר, שאני הכא דרבי רחמנא לצמיתות. הא גבי יובל דכתיב: תשובו לרבות את המתנה.
ור' מאיר לא קא מַרְבִּי?
אלא הא ודאי דלא כרבי מאיר.

תנו רבנן:
המקדיש בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד וגואל לעולם.
גאלו אחר מיד הקדש, הגיע יום שנים עשר חדש ולא נגאל, היה חלוט לו.
מנא הני מילי?

אמר שמואל:
אמר קרא: לקונה אותו ואפילו מיד הקדש.
ולחלוט להקדש?
אמר קרא: לדורותיו - יצא הקדש שאין לו דורות.

לא יצא ביובל -
למה לי?
אמר רב ספרא:
לא נצרכה אלא למוכר בית בבי ערי חומה ופגע יובל בתוך שנתו, סלקא דעתך אמינא, ליפוק ביובל, קא משמע לן דל יצא ביובל.
בראשונה היה נטמן יום שנים עשר חדש כדי שתהא חלוטה לו, התקין הלל הזקן שיהא חולש מעותיו ללשכה, והוא שובר את הדלת ונכנס אימתי שירצה. והלה יבא ויטול את מעותיו. כל שהוא לפנים מן החומה, הרי הוא כבתי ערי חומה, חוץ מן השדות כו'.

תנו רבנן:
בית - אין לי אלא בית, מנין לרבות בתי בדים ובתי מרחצאות ומגדלים ושובכים ובורות שיחין ומערות?
תלמוד לומר: אשר בעיר.
יכול שאני מרבה את השדות?
תלמוד לומר: בית, דברי רבי יהודה.

רבי מאיר אומר:
בית - אין לי אלא בית, מנין לרבות בתי בדים וכו' ובורות שיחין ומערות ואפילו שדות?
תלמוד לומר: בית, דברי רבי יהודה.

רבי מאיר אומר:
בית, אין לי אלא בית, מנין לרבות בתי בדים וכו' ובורות שיחין ומערות ואפילו שדות?
תלמוד לומר: אשר בעיר. אלא הא כתיב בית?

אמר רב חסדא:
חולסית ומצולה איכא בינייהו.
רבי מאיר אומר:
כבתים.

רבי יהודה אומר:
כשדות.

וקם הבית אשר בעיר -
בית הבנוי בחומה.

רבי יהודה אומר:
אינו כבתי ערי חומה.

רבי ישמעאל אומר:
כותל החיצון היא חומתו.

אמר רבי יוחנן:
ושניהם מקרא אחד דרשו, שנאמר: ותורידם בחבל בעד החלון וגו'.
רבי שמעון סבר: כפשטיה דקרא, שנאמר: כי ביתה בקיר החומה ובחומה היא יושבת.
ורבי יהודה סבר: בחומה היא יושבת ולא בעיר חומה.

תנו רבנן:
חומה ולא שור איגר.
סביב - פרט לטבריא שימה חומתה.

ר' אליעזר בר יוסי אומר:
אשר לו חומה -
אף על פי שאין לו חומה עכשיו והיה לו חומה קודם לכן.

אמר רבי יהושע בן לוי:
כרך שישב ולבסוף הוקף נידון ככפר, מאי טעמא?
דכתיב: כי ימכור בית מושב עיר חומה - כשהוקף ולבסוף ישב, ולא שישב ולבסוף הוקף.

עד תום שנת ממכרו -
(כתוב למעלה ברמז שי"א).

לצמיתות -
(כתוב ברמז תקס"א).
שלשה לא כתוב בתורה אל"ף למ"ד וקוראין לו,
אשר לא כרעים,
אשר לא חומה,
אם לוא יגיד.

ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה -
יכול שהקיפוה חומה מכאן ולהבא?
תלמוד לומר: בית מושב עיר חומה שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון, ולא שהקיפוה מכאן ולהבא.
אלו הן בתי ערי חומה:
שלש חצרות של שני בתים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון כגון:
קצרה הישנה של ציפורי,
וחקרה של גוש חלב,
(וידעת) [ויורפה] הישנה
וגמלה בגליל,
וגדר בעבר הירדן,
וחריד,
ואונו,
וירושלים ביהודה.

אמר רבי ישמעאל בר' יוסי:
לא מנו את אלו אלא שהוקדשו כשעלו מן הגולה, אבל הראשונות בטלו משבטלה הארץ.

לקונה אותו -
יכול לו לבדו?
תלמוד לומר: לדורותיו.
יכול לדורותיו ולא לו?
תלמוד לומר: לקונה אותו.
הא עד שיאמרו שני כתובין, ואם לאו לא שמענו.

בתי החצרים -
נותנין להן כח יפה שבבתי ערי חומה וכח יפה שבשדות.
נגאלין מיד ונגאלין כל שנים עשר חדש כבתים ויוצאין ביובל ובגרעון כסף כשדות.

תנו רבנן:
על שדה הארץ יחשב -
הקישו הכתו בלשדה אחוזה, מה שדה אחוזה יוצאה ביובל ובגרעון כסף, אף בתי חצרים יוצאים ביובל ובגרעון כסף.
אי מה שדה אחוזה אינה נגאלת בפחות משתי שנים, אף בתי חצרים אינן נגאלין בפחות משתי שנים?
תלמוד לומר: גאולה תהיה לו - מיד.
הואיל ונתת להם כח יפה שבבתים יכול לא יצאו ביובל?
תלמוד לומר: וביובל יצא. מאי קאמר?

אמר רב הונא:
לא נצרכה אלא להקדיש בית בבתי ערי החצרים וגאלן אחר מיד הקדש ופגע בו יובל בשנה שניה. למאי מדמית ליה, אי לבתי ערי חומה מדמית ליה, ללוקח איחלט ליה, ואי לשדה חוזה מדמית ליה, לכהנים נפקע, להכי איצטריך.

וביובל יצא -
מתקיף לה רבי זירא:
מאי איריא גאלו אחר, אפילו לא גאלו אחר נמי.
א"ל אביי:
(גזרה) שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. מנלן?
קל וחומר מבן לוי: [מה בן לוי] שיפה כחו בממכרו הורע כחו בהקדשו, ישראל שהורע כחו בממכרו אינו דין שהורע כחו בהקדשו. והתם מנלן?
דתניא: ויצא ממכר (בית וגו') שומע אני אפילו עבדיו ושטריו ומטלטליו?
תלמוד לומר: בית ועיר אחוזתו, יאמר בית ועיר אחוזתו, למה נאמר ממכר?
ממכרו יוצא בחנם, ואין הקדשו יוצא בחנם אלא בפדיון.

ופליגא דרבי הושעיא, דאמר רבי הושעיא:
הכל היו בכלל ונתן הכסף וקם לו כשפרט לך הכתוב בשדה אחוזה: והיה השדה בצאתו ביובל וגו' - שדה הוא דפריק ליה אחר יוצא לכהנים, אבל אינך כדקיימי קיימי. אלא וביובל יצא למה לי?

אמר רב פפא:
לא נצרכה אלא למוכר בית בבתי החצרים ופגע בו יובל בשנה שניה.
למאי מדמית ליה?
אי לבתי ערי חומה מדמית ליה, ללוקח איחלט ליה, אי לשדה אחוזה מדמית ליה, השלמה בעי, להכי איצטריך וביובל יצא.

תניא כוותיה דרב הונא ותיובתא לרבי הושעיא:
המקדיש בית בבתי ערי חצרים הרי זה גואל מיד וגואלו לעולם.
גאלו אחר מיד הקדש, הגיע יובל ולא נגאל, חוזר לבעלים ביובל.

אשר אין להם חומה סביב -
מה תלמוד לומר: ובתי החצרים?
שאף על פי שיש להם חומה [רואין אותו] כאלו אין להם.
וכמה הן?
בתים – שנים, החצרים – שנים, שתי חצרים של שני שני בתים, דברי ר' עקיבא.
היו שלש של שני [שני] בתים, הרי הן כבתי ערי חומה.

אשר אין להם חומה סביב -
ולא שור איגר.
הכהנים והלוים מוכרין לעולם וגואלין לעולם, שנאמר: (כי אחוזת עולם הוא להם) גאולת עולם תהיה ללוים.

תנו רבנן:
גאולת עולם -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: מספר שני תבואות ימכר לך, יכול אף זה כן?
תלמוד לומר: גאולת עולם, ולפי שנאמר: והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה' יכול אף זה כן? תלמוד לומר: גאולת עולם תהיה ללוים.
ולפי שנאמר: וגם הבית וגו' [יכול אף זה כן]?
תלמוד לומר: גאולת עולם תהיה ללוים.
בשלמא אינך תרתי לחיי, אלא בתי ערי חומה ללוים מי אית להו?
והתניא: ערים הללו אין עושין אותן אל טירי קטנים ולא כרכים גדולים אלא עיירות בינוניות.

אמר רב כהנא:
לא קשיא, כאן שהוקף ולבסוף ישב כאן שישב ולבסוף הוקף.
וכי האי גוונא מי הואי [חומה]?
והתניא: ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה שהוקף ולבסוף ישב, ולא שישב ולבסוף הוקף.
יכול אפילו הקיפו ישראל?
נאמר כאן חומה,
ונאמר להלן חומה,
מה להלן נכרים,
אף כאן נכרים.
יכול אפילו הקיפוה נכרים לאחר מכאן?
נאמר כאן חומה,
ונאמר להלן חומה,
מה להלן קודם לכן,
אף כאן קודם לכן, תרגמה רב יוסף בריה דרב סלא חסידא קמיה דרב פפא: כגון שנפלו להן הן ומגרשיהן.
הן ומגרשיהן למיסתר קיימי?

אמר רב אשי:
איצטריך סלקא דעתך אמינא: דמסתרי מסתרי, אי מזדבנן ליחלטו, קא משמע לן.
ואלו הן בתי חצרים:
שתי חצרות של שני בתים אף על פי שמוקפין חומה מימות יהושע בן נון - הרי אלו כחצרים. ממשמע שנאמר: בתי [החצרים], איני יודע שאין להם חומה, ומה תלמוד לומר: אשר אין להם חומה?
אף על פי שיש להם חומה כמו שאין להם חומה.
וכמה הן?
שני חצרים של שני בתים.
ואימא בית וחצר בית וחצר?
אם כן ליכתוב קרא חצרים וכי תימא אי כתב רחמנא חצרים, חצר בלא בית משמע, ההוא קרפף מיקרי. ישראל שירש אבי אמו לוי, אינו גואל כסדר הזה.
ובן לוי שירש אבי אמו ישראל, אינו גואל כסדר הזה, שנאמר: כי בתי ערי הלוים גו', עד שיהא לוי ובערי הלוים, דברי רבי.

וחכמים אומרים:
אין דברים הללו אמורים אלא בערי הלוים.
אלא כמאן כבן לוי, הדר תני, עד שיהא בן לוי וערי הלוים?
אימא אינו גואל אלא כסדר הזה, עד שיהא לוי וערי הלוים, דברי רבי.
בשלמא ערי הלוים, דכתיב: כי בתי ערי הלוים, אלא לוי מנלן?
דכתיב: ואשר יגאל מן הלוים.
ותניא: ואשר יגאל מן הלוים, מן תלמוד לומר?
יכול לוי מישראל יגאל שזה יפה כחו וזה הורע כחו, אבל לוי מלוי שזה יפה כחו וזה יפה כחו לא יגאל?
תלמוד לומר: ואשר יגאל.
ומה תלמוד לומר: מן הלוים?
ולא כל הלוים, פרט לבן לוי נתין ובן לוי ממזר.

וחכמים אומרים:
אין הדברים האלו אמורים אלא בערי הלוים, אבל עד שיהא לוי לא אמרינן. אין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה, ולא מגרש עיר ולא עיר מגרש. דכולי עלמא מיהא בלוים לא משנינן.
מנא הני מילי?

אמר ר' אלעזר:
אמר קרא: ושדה מגרש עריהם וגו', מאי לא ימכר?
אילימא לא ימכר כלל, הא מדכתב: גאולת עולם תהיה ללוים מכלל דמזבן, אלא מאי לא ימכר?
לא ישנה.

ויצא ממכר בית וגו' -
המקבל שדה מחברו לשנים מועטות לא יורענה פשתן, ואין לו בקורת שקמה.

אמר אביי:
בקורַת שקמה אין לו, בשבח שקמה יש לו.

ורבא אמר:
אפילו בשבח שקמה אין לו.
מיתיבי: המוכר שדה לחברו והגיע זמנו לצאת, שמין לו.
מאי לאו שמין לו בשבח שקמה?
לא, שמין לו ירקא וסילקא.
ירקא וסילקא ביובל הפקרא הוא?
אלא לאו שבח.

תרגמה אביי אליבא דרבא:
שאני התם, דאמר קרא: ויצא ממכר בית - ממכר - חוזר, שבח - אינו חוזר.
וליגמר מינה?
התם זבינא מעליא היא, ויובל אפקעתא דמלכא הוא.

כי אחוזת עולם הוא להם -
המחרים עבדו ושפחתו העבריה, ושדה מקנתו, אינן מוחרמין, שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו. הכהנים והלוים - אינן מחרימין, דברי רבי יהודה.

ר' שמעון אומר:
הכהנים אינם מחרימין, שהחרם שלהן.
והלווים מחרימין, שאין החרמין שלהם.

רבי אומר:
נראין דברי ר' יהודה בקרקעות, שנאמר: כי אחוזת עולם הוא להם.
ודברי ר' שמעון במטלטלין, שאין החרם שלהם.
ור' יהודה בשלמא כהנים אין מחרימין, שהחרם שלהן. אלא לוויים, בשלמא מקרקעי לא מחרימין, דכתיב: כי אחוזת עולם הוא להם.
אלא מטלטלין לחרמו?
אמר קרא: מכל אשר לו וגו' ומשדה אחוזתו. אתקש מטלטלין לקרקעות.

ור' שמעון בשלמא כהנים כדאמרן: אלא לוים, בשלמא מטלטלין ליחרמו דלא מקיש, אלא מקרקעות אמאי?
הא כתיב: כי אחוזת עולם הוא להם. מאי מחרימין נמי דקאמר?
אמטלטלי. והא מדקתני סיפא:

אמר רבי:
נראין דברי רבי יהודה בקרקעות, ודברי רבי שמעון במטלטלין.
מכלל דר' שמעון מקרקעי נמי אמר?
הכי קאמר: אמר רבי:
נראין דברי ר' יהודה לר' שמעון בקרקעות, שאף ר' שמעון לא נחלק עליו אלא במטלטלי, אבל במקרקעי מודי ליה.

לא ימכר -
לא ימכר מֶכֶר גזבר. או לא ימכר מכר לעולם?
תלמוד לומר: כי אחוזת עולם הוא להם.
הא מה אני מקיים לא ימכר?
מֶכֶר גזבר.

כי אחוזת עולם הוא להם -
להגיד מה גרם.

וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו -
כתיב: אשרי משכיר אל דל
א"ר יונה:
אשרי נותן אל דל - אין כתיב כאן, אלא אשרי משכיל אל דל הוי מסתכל בו היאך לזכות עמו.
ר' יונה כך היה עושה: בשעה שהיה רואה עני ובן טובים ובן גדולים, שירד מנכסיו והוא מתבייש ליקח, היה הולך אצלו ואמר לו: בשביל ששמעתי שנפל לך ירושה במדינת הים, הא לך חפץ זה, וכיו שאת מרויח, את נותנו לי. ובשעה שהיה נותן לו, היה אומר לו: במתנה נתתים לך.

ר' לוי בשם רבי חמא ברבי חנינא אמר:
עשרים ושנים פעמים כתיב: אשרי ומכולן לא נטל איפוכין אלא זה בלבד.

ביום רעה ימלטהו ה' - אין יום רעה אלא יום דינה של גיהנם, לפיכך משה מזהיר את ישראל והחזקת בו.

דבר אחר:
כי ימוך -
הדא הוא דכתיב: מלוה ה' חונן דל.
כתיב: נותן לחם לכל בשר
ובא זה וחטף את המצוה, אמר הקב"ה: עלי לשלם לו גמולו, הדא הוא דכתיב: וגמולו ישלם לו.
דרכו של עולם ליעשות הלוה עבד למלוה, דכתיב: ועבד לוה לאיש מלוה. כל מי שהוא נותן פרוטה לעני, הקב"ה נותן לו (פרוטה אחרת)?!
וכי פרוטה הוא נותן לו?
והלא לא נתן לו אלא נפשו! הא כיצד?
היה ככר בעשר פרוטות, והעני עומד ליקח, ואין לו אלא תשע, ובא אחד ונתן לו פרוטה ונטל הככר ואכלה, ושבה נפשו אליו, א"ל הקב"ה: אף אתה כשנפשך מצפצפת לצאת מגופך, הרי אני משיבה לך לתוך גופך. לפיכך מזהיר את ישראל ואומר להן: וכי ימוך אחיך.

גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי - זה שהגיע לו שמחה ואינו מדבק את קרוביו עמו משום עניות.

אמר ר' (אייבו) [נחמן]:
נתון תתן לו וגו' כי בגלל הדבר הזה, מתגלגל הוא ועובר על הכל. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להן: כי ימוך וגו'.

רש ואיש תככים נפגשו - רש זה שהוא רש מן הנכסים.
ואיש תככים - זה שהוא בינוני מן הנכסים.
אמר רש לאיש תככים: תן לי מצוה ונתן לו.
מאיר עיני שניהם ה' - זה קנה חיי שעה וזה קנה חיי עולם הבא.
עשיר ורש נפגשו – עשיר - זה שהוא עשיר בנכסים.
ורש - זה שהוא רש בנכסים.
אמר רש לאותו עשיר: תן לי מצוה ולא נתן לו.
עושה כולם ה' - מי שעשה את זה עשיר יכול לעשותו עני, וי שעשה את זה עני יכול לעשותו עשיר,
א"ל עשיר לאותו עני: למה לית את לעי ונגיס?!
חמי שקין חמי כרעין, חמי ערפין חמי קפדון!
א"ל הקב"ה: לא דייך שלא נתת לו משלך, אלא במה שנתתי לו אתה מכניס בו עין הרע?!
לפיכך והוליד בן ואי בידו מאומה מכל מה דהוה ליה, הדא הוא דכתיב: ואבד העושר ההוא בענין רע בעונה רעה, לפיכך משה מזהיר את ישראל וכו'.

ביום טובה היה בטוב -
אמר ר' תנחום בר חייא:
ביום טובתו של חברך היה עמו בטובה, ואל תכניס בו עין הרע.
וביום רעה ראה - אם באה רעה לחברך, הוי מסתכל בו היאך לזכות בו.

ר' תנחום, כך היה עושה: בשעה שהיתה אמו לוקחה לו אגודה אחת ירק מן השוק, היתה לוקחת שתים, אחת לו ואחת לעניים, על שם: גם את זה לעומת זה עשה האלהים, עניים ועשירים, כדי שיהו זוכים אלו עם אלו ומתכפרים אלו עם אלו, לפיכך משה מזהיר וכו'.

שמונה שמות נקראו לו:
עני,
אביון,
מסכן,
רש,
דל,
דך,
מך,
והלך.
עני - כמשמעו.
אביון - שהוא מתאוה לכל.
מסכן - שהוא בזוי לפני הכל, כמה דאת אמר: וחכמת מסכן בזויה.
רש - שהוא רש מן הנכסים.
[דל - מדולדל],
דך - שהוא מדוכדך, רואה דבר ואינו אוכל, רואה דבר ואינו שותה.
מך - שהוא מך לכל, שהוא עשוי כאסקופה התחתונה.
הלך - שכל נכסיו הלכו לו, לפיכך משה מזהיר וכו'.

רבי זעירא אמר:
אפילו שיחתן של בני ארץ ישראל תורה היא, כיצד?
אדם אומר לחברו: זכי בי! זכי גרמך בי! (כד) [איכא דאמרי:] זכי בי, סכי בי מה הוינא, ואסתכל בי מה אנא.

ר' סימון אמר בשם ר' אלעזר:
מי שהוא עושה חסד וכו' (לעיל בפסוק: והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו).

תני בשם רבי יהושע:
יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית, שכן רות אמרה לנעמי: שם האיש אשר עשה עמי אין כתיב כאן, אלא אשר עשיתי עמו! בשביל פרוסה שנתן לה.
למדתך תורה דרך ארץ, שכשאדם עושה מצוה, יהא עושה אותה בלב שלם ושמח.
שאילו היה ראובן יודע מה כתבו אחריו, שנאמר: וישמע ראובן ויצילהו מידם, היה טוענו להוליכו אצל אביו על כתפו.
אלו היה אהרן יודע שהקב"ה כותב עליו: וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו, בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו.
אילו היה יודע בועז שהקב"ה כותב עליו: ויצבט לה קלי, עגלים פטומות היה מביא ומאכיל.
לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביאים כותבין אותה, עכשיו שאין נביאים מי כותב אותה?
אליהו ומלך המשיח והקב"ה חותם על ידיהן, דכתיב: אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע וגו'.

כתיב: יען וביען הוא יען, הוא עני.

אמר ר' שילא:
העני הזה עומד על פתחך, והקב"ה עומד על ימינו, דכתיב: כי יעמוד לימין אביון, אם נתת לו, דע, שמי שעומד על ימינך עתיד לשלם לך שכרך.
ואם אין אתה נותן, דע, שמי שעומד על ימינך הוא עתיד ליפרע מאותו האיש, דכתיב: להושיע משופטי נפשו.
כי בגלל הדבר הזה - הדין עלמא דמי להדין גלגלין ואנטילון, דמלא מתרוקן, דמתרוקן מתמלי.

תני בשם רבי אליעזר:
נקמתן של ישראל ביד ענייהן, ונקמתו של אדום ביד הקב"ה על ידי ישראל, שנאמר: ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל - נקמתן של ישראל ביד ענייהן, שנאמר: וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא.

אמר ר' אבהו בשם ר' אליעזר:
צריכין אנו להחזיק טובה לרמאין, שאילולא הרמאין שבהן, כיון שהיה אחד מהם תובע בידי אדם והא מחזירו ריקם, מיד היה נענש למיתה, שנאמר: וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא וכתיב: הנפש החוטאת היא תמות.

ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש:
נחתין למסחי בהדין דימוסיא דטבריא, ופגע בהון חד מסכן.
אמר להון: זכון בי!
אמרין ליה: כד מחזרין אנן זכיין בך.
כד חזרין אשכחן דמית.
אמרון: הואיל ולא אטפלינן ביה בחיים, ניטפל ביה במותיה.
כד מסחין ליה, אשכחון ביה כיס דחמש מאה דינרין תלוי בצואריה.
אמרי: ברוך שבחר בחכמים ובדבריהם, צריכין אנו להחזיק טובה לרמאין.

רבי יהודה בר סימון בשם רבי יהושע בן לוי:
לעולם לא תהא מצות עני קלה בעיניך, שהפסדה כ"ד קללות ומתן שכרה כ"ד ברכות.
הפסדה כ"ד קללות מנין?
דכתיב: הפקד עליו רשע וכל ענינא דמזמור, כל כך למה?
יען אשר לא זכר עשות חסד.

מתן שכרה כ"ד ברכות, מנין?
דכתיב: הלא פרוס לרעב לחמך וגו' אז תתענג על ה' וגו'.
הלא פרוס - הלא תפרוס אין כתיב כאן אלא הלא פרוס, כבר היא פרוסה, שמראש השנה נגזר על האדם מה שהוא משתכר ומה שהוא מתחסר.

ר' שמעון בן יוחאי, כד דמך ליה בלילי ריש שתא וחמא בחלמיה, דבנוי דאחתיה מתבעיין מן מלכותא שית מאה דינרין. אנסינון ואוקים יתהון פרנסין.
אמרין ליה: מן דמא מפקתא?
אמר לון: יהון מפקין וכתבין, ובסופא דשתא אנן מחשבין ואנן משלים לכון.
בסופא דשתא עבדון כן, איתמר עליהון לישנא בישא, דהוון יהבין ונסבין בהדין מיטכסא.
אתא חד גבר סב מן מלכותא.
אמר להון: או דאתון עבדין פורפירא דמלכא או דאתון מזדמיין שית מאה דינרין.
נסבינון וחבש יתהון בסילקי.
כיון דשמע ר' שמעון בן יוחאי אזל לגביהון.
אמר לון: כמה אפקתון?
אמרין ליה: הא כתבא. שרי קרא כתבא, ואשכח דאפקון שית מאה דינרין חסר שית דינר.
אמר לון: הבון לי שית דינר ואנא מפיק לכון.
אמרי: אתון חמון להדין סבא! מיתבע מן גבן שית מאה דינרי.
והוא אמר: הבו לי שיתא דינר ואנא מפיק לכון!
אמר לון: הבו לי שיתא דינרי, ולא איכפת לכון אתון.
נסבין שיתא דינר ויהבון לגו קומציה, אזל יהבון שוחדא לההוא סבא דלא לדבר מלכא מילא, ואפיך אפוי ונפק ליה.
מדנפק, אמרין ליה: דילמא דהוית ידע דאנן מזדמיין?
אמר לון: חייכון, מן לילי ריש שתא הוינא ידע דאתון מזדמיין שית מאה דינרין.
אמרין ליה: ואלו אמרת לן, הוינן יהבין אף אלין שיתא דינרין בגו מצוותא!
אמר לון: אילון אמרית לכון לא הויתון מהימנו יתי.
ותפק לרעב (לחמך) [נפשך] - אם זכיתם - לרעבו של יעקב, ואם לאו - לשבעו של עשו.
ועניים מרודים תביא בית - אלו הן עניים מרודים מנעוריהן.

אמר ר' יצחק:
כהדין סמיא דצווחין ליה סגי נהורא.
ועניים מרודים - אלו בעלי בתים שירדו מנכסיהן. מי גרם שיענו?
על ידי שלא פשטו ידיהן במצות, ועל ידי שלא עשו רצון אביהם שבשמים.

דבר אחר:
אלו תלמידי חכמים, שנכנסין לבתי עם הארץ ומרוין אותן מדברי תורה.

דבר אחר:
שהן מורין את ישראל בין טומאה לטהרה, בין איסור להיתר, מלמדין אותן לעשות רצון אביהן שבשמים.

ר' אבין אמר:
כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב בכורים.
נאמר כאן תביא,
ונאמר להלן: ראשית בכורי אדמתך תביא,
מה תביא האמור להלן בכורים,
אף תביא האמור כאן בכורים.

כי תראה ערום וכסיתו -
ר' אבא בר זבדא ור' יוחנן, חד אמר:
מדקדקין בכסות ואין מדקדקין בחיי נפש.

וחכמים אומרים:
אף בכסות אין מדקדקין מפני בריתו של אברהם אבינו.
ומבשרך לא תתעלם - הוי רואה בשרו כבשרך.

דתני בר קפרא:
אין לך אדם שאינו בא למידה זו, אם לא בא הוא, בא בנו, אם לא בא בנו, בא בן בנו.

דבר אחר:
ומבשרך לא תתעלם - זו גרושתו.

ר' יוסי הגלילי הוה ליה איתתא בישא. והוות מבזיא ליה קמי תלמדוי.
א"ל תלמידוי: שבקא, דלית היא עבדא לקרך.
אמר לון: פורנא רב עלי, ולית לי משבק לה.
חד זמן הוה פשיט הוא ור' אלעזר בן עזריה.
כיון דחסלון מן פשיטיהון, א"ל משגח רבי, ואנן סליק לביתא?
א"ל: אין, כיון דעיילון נפקת לה. צפה בההוא קידרא יהיבת על תפייה.
אמר: אית בהא קידרא כלום?
אמרה ליה: היא פרפריין.
גליתא ואשכח מלייא פרגיין.
ידע ר"א בן עזריה דלא יתיבא דעתאה עם בעלה,
מדיתיב, א"ל: רבי, לא אמרה אלא פרפריין, והא אשכחנא לה מליא פרגיין!
א"ל: רבי מעשה נסים הן.
כיון דחסלון מיכלן ומשתיין, א"ל: רבי, שבוק הדא איתתא מינך, דלית היא דיקרך.
א"ל: פורנא רב עלי ולית לי מישבק לה.
א"ל: ואנו פסקין פורנא.
ושבקה ואסבוניה לחדא איתתא טב מינה.
גרמין חובייא דההיא אינתתא דשבק ואזלת ואתנסיבת לסנטרא דקרתא.
בתר יומין נפלין עלוי יסורין, ואתעביד סגי נהורא, והוות איתתא נגידא ליה בכל שכוניה דקרתא, ובשכונתיה דר' יוסי הגלילי לא הות מובלא ליה.
ההוא גברא מן דחכים קרתא אמר לה: למה לית את מובלת לי לשכונתיה דר' יוסי הגלילי דאנא שמע דעביד מצוון סגיאן?
א"ל: משבקתיה אנא, ולת לי מחמי סבר אפוי.
חד זמן מטון לההוא שכונתא, שרי חבט עלה, והוון מתבזון בשוקא. אודיק ר' יוסי הגלילי וחמתהון, ויהבינון בחד בית מן דידיה, והיה זיין להון כל יומיא דהוה חיין, על שום דכתיב: ומבשרך לא תתעלם.

ביומי דרבי תנחומא הוו צריכין ישראל למיטרא.
אתון לגביה, אמרין ליה: לרבי, גזור תעניתא דליחות מיטרא. גזר תעניתא דיתי מיטרא פעם ראשונה ושניה ולא אתא מטר. פעם שלישית על ודרש: כל עמא יפלגון מצוה.
חד גבר נסב מן דהווה ליה גו ביתיה ונפק למיפלג גו שוקא. פגע ביה משבקתיה.
אמרה ליה: זכי בי, דמן ההוא יומא דנפקת ההיא איתתא מן ביתך לא חמית טב.
כיון שראה אותה ערומה ובצרה גדולה, נתמלא עליה רחמים ונתן לה על שום: ומבשרך לא תתעלם, וצפה בהן חד גברא, אזל א"ל לרבי תנחומא.
א"ל: חמית גבר פלן מישתעי עם משבקיה ויהב לה פריטין. אלולי דהוה חשיד עמה, לא הוה משתעי לה ויהיב לה פריטין.
שלח ר' תנחומא ואייתיה.
א"ל: לית את ידע דעלמא קאים בצערא, בני אנשא קיימין בצערא, ואשתעית למשבקתך, ולא עוד יהיבת לה פריטין?
לית את ידע דהא לא אריך?
אמר ליה: ולא את דרשת: כל עמא יפקון ויפלגון מצוה, נסיבית מן מה דהוה גו ביתי ונפקית למיפלג מצוה גו שוקא ופגעת בי משבקתי א"ל: זכי בי, דמן ההוא יומא דנפקת ההיא איתתא מן ביתך לא חמית טב, כיון שראיתי אותה בצרה גדולה נתמלאתי עליה רחמים ונתתי לה על שום: ומבשרך לא תתעלם.
באותה שעה הגביה [ר' תנחומא] פניו לשמים ואמר: אם בשר ודם אכזרי, שאין לה עליו מזונות, כיון שראה אותה ערומה ובצרה גדולה תמלא עליה רחמים ונתן לה, אנו שאנו בניך, בני בחוניך, בני אברהם יצחק ויעקב, ומזונותינו עליך על אחת כמה וכמה, באותה שעה ירדו גשמים ונתרווה העולם.

אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח - אפילו אותה שכתוב בה: והארכת ימים, [מהרה תצמיח], והלך לפניך צדקך כל מה דאת לעי, עם גרמך את לעי, לפיכך וכבוד ה' יאספך וכל ענינא.
ותפק לרעב נפשך - אם אין לך ליתן לו נחמו בדברים.
א"ל: תצא נפשי עליך, שאין לי מה ליתן לך וכו'. ובנו ממך חרבות עולם.

רבי טרפון יהיב ליה לרבי עקיבא שיתא קינטרא דכסף.
אמר ליה: זבון לי חדא אוסיא דנהוי מתפרנסין מינה ולעין באורייתא תרוינן נסבהון ופלגון לספריא ולמתנייא ולאלין דלעין באורייתא.
בתר יומין קם עמיה רבי טרפון א"ל: זבינתיה ההיא אוסיא?
א"ל: אין,
אמר ליה: ולית אם מחמי יתה לי?
נקטיה וחמתיה לספריא ולמתנייא ולאלין דלעין באורייתא ודסגלין באורייתא.
אמר ליה: איתא בר נש דלעי מגן?
אפוכיה (הן) היא גבי דודו מלכא, דכתיב: פזר נתן לאביונים. [צדקתו עומדת לעד] אז תתענג על ה' הרי ארבע עשרה, ואילו עשרי אחרנייתא הן אינון גבי יעקב, דכתיב ביה: והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו' ויתן לך האלהים יעבדוך עמים וגו'.

וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך -
אל תניחהו שירד.
למה הוא דומה?
למשוי שעל גבי חמור עודהו במקומו אחר אוחז בו ומעמידו, נפל לארץ חמשה אין מגביהין אותו.
מנין אם החזקת ארבעה וחמשה פעמים, חזור וחזק?
שנאמר: והחזקת בו.
יכול אפילו אתה מפסידו לתרבות רעה?
תלמוד לומר: עמך.
גר - זה גר צדק.
תושב - זה גר אוכל נבלות.

וחי אחיך עמך -
חייך קודמין לחייו.

תניא רבי אומר:
גר צדק האמור לענין מכירה איני יודע מה הוא, דכתיב: כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך, ולא לך אלא לגר, שנאמר: וכי תשיג יד גר זה גר צדק כו'. למימרא דגר קני עבד עברי, ורמינהו:

אין הגר נקנה בעבד עברי, ואין אשה וגר קונין עבד עברי.

גר לא מיקני בעבד עברי, ושב אל משפחתו אמר רחמנא, יצא גר שאין לו משפחה.

ואין אשה וגר קונין עבד עברי.

אשה דלאו אורח ארעה.
גר גמירי דמיקני קני דלא מיקני לא קני.

אמר רב נחמן בר יצחק:
אינו קונה ודינו כישראל, אבל קונה הוא ודינו כנכרי.
דתניא:

הנרצע והנמכר לנכרי הרי זה אינו עובד לא את הבן ולא את הבת.

אמר מר:
אין אשה [וגר] קונה עבד עברי. נימא דלא כרבן שמעון בן גמליאל.
דתניא:

אשה קונה שפחות ואין אשה קונה עבדים.

רבן שמעון בן גמליאל אומר:
אף קונה עבדים.
אפילו תימא רבן שמעון בן גמליאל, לא קשיא, כאן בעבד עברי כאן בעבד כנעני.
עבד עברי צניע לה, עבד כנעני פריץ לה.
אלא הא דתני רב יוסף:
ארמלתא לא תרבי כלבא, ולא תשרי בר בי רב באושפיזא, בשלמא בר בי רב צניע לה, אלא כלבא כיון דקא מיסריך בה כעבד כנעני דמי?
כיון דכי שדי ליה אומצא מיסריך סריך, אמרי אינשי: משום אומצא דשדיא ליה.

אל תקח מאתו נשך ותרבית -
הניח להן אביהן מעות של רבית, אף על פי שיודעין שהן של רבית אינן חייבין להחזיר.
דאמר קרא: אל תקח מאתו נשך ותרבית לדידה קא מזהר ליה רחמנא, בריה לא קא מזהר ליה רחמנא.

ואלו עוברין בלא תעשה:
המלוה,
והלוה,
והערב,
והעדים.

וחכמים אומרים:
אף הסופר.
עוברים על לא תן לו ועל בל תקח ממנו ועל לא תהיה לו כנושה ועל לא תשימון עליו נשך ועל פנ עור לא תתן מכשול.

אמר אביי:
מלוה עובר בכולן, ולוה עובר משום:
לא תשיך לאחיך,
ולאחיך לא תשיך,
ולפני עור לא תתן מכשול.

ערב סופר ועדים אינן עוברין אלא משום: לא תשימון עליו נשך וכו' (כדכתוב ברמז ש"נ).

תנו רבנן:
אל תקח מאתו נשך ותרבית -
אבל אתה נעשה לו ערב כנגד הנכרי. כיון דנכרי דיניה הוא דאזיל בתר ערבא, הוא ניהו דקא שקיל מיניה רביתא?
כגון שקבל עליו לדון בדיני ישראל.
אי הכי רבית נמי לא לשקל?
לזו ולא קבל עליו לזו.

תניא רבי אומר:
גר תושב האמור לענין רבית איני יודע מהו, דכתיב: וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית.
ורמינהו: לוין מהן ומלוין אותן ברבית, וכן בגר תושב.

אמר רב נחמן בר יצחק:
מי כתיב אל תקח מאתם, מאתו כתיב, מישראל.

אמר רבי אלעזר:
רבית קצוצה יוצאה בדיינים.

ורבי יוחנן אמר:
אפילו רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין.

מאי טעמא דרבי יוחנן?
דכתיב: בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה, למיתה ניתן ולא להשבון.

רב אדא בר אהבה אמר:
אמר קרא: ויראת מאלהיך למורא ניתן ולא להשבון.

רבא אמר:
מגופיה דקרא נפקא: מות יומת דמיו בו.
הוקשו מלוי ברבית לשופכי דמים:
מה שופכי דמים לא ניתנו להשבון
אף מלוי ברבית לא ניתנו להשבון.

מאי טעמא דרבי אלעזר?
אמר קרא: וחי אחיך עמך אהדר ליה דניחי בהדך.
ורבי יוחנן, האי וחי אחיך עמך מאי עביד ליה?
מיבעי ליה לכדתניא: שנים שמהלכין בדרך וביד אחד קיתון של מים אם ישתו שניהן ימותו אם ישתה אחד מהן יגיע לישוב.
דרש בן פטורא: מוטב שימותו שניהן ולא יראה אחד במיתתו של חברו.
עד שבא רבי עקיבא ולמד: וחי אחיך עמך - חייך קודמים לחיי חברך.

ויראת מאלהיך -
תניא א"ר יוסי:
בוא וראה כמה סמויות עיניהן של מלוי ברבית!
אדם קורא לחברו רשע יורד עמו לחייו, והן מביאן מגילה עדים ולבלר וקולמוס ודיו, וכותבין וחותמים: פלוני כפר באלהי ישראל.

אל תקח מאתו נשך ותרבית -
איזהו נשך ואיזהו תרבית?
[נשך - מלוה סלע בה' דינרין וסאתים חטין בג', מפני שנושך.
איזהו תרבית]? המרבה בפירות, כיצד?
לקח הימנו חטין בדינר זהב הכור, וכן השער, עמדו חטים בשלשים דינרים.
א"ל: תן לי חטי שאני מוכרן ולוקח אני בהן יין.
א"ל: הרי חטיך עשויות עלי בשלשים דינרין, הרי לך אצלי בהן יין, וייין אין לו. הא אם יש לו חייב ליתן לו.
כספך - ולא כסף אחרים.
אכלך - ולא אוכל אחרים.
או כספך - ולא כסף מעשר.
אכלך - ולא אוכל בהמה.
כשהוא אומר: נשך כסף לרבות כסף מעשר, נשך אוכל לרבות אוכל בהמה.

את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך -
למה חלקן הכתוב בתרי קראי?
לעבור עליו בשני לאוין.

תנו רבנן:
אין לי אלא נשך בכסף ורבית באוכל, נשך באוכל מנין?
תלמוד לומר: (לא תשיך) [נשך] אוכל, רבית בכסף מנין?
תלמוד לומר: נשך כסף אם אינו ענין לנשך כסף, דהא כתיב: לא תשיך, תנהו ענין לרבית בין בכסף בין באוכל.
אין לי אלא בלוה, דכתיב: לא תשיך, במלוה מנין?
(תלמוד לומר: נשך כסף).
נאמר נשך בלוה,
ונאמר נשך במלוה,
מה נשך האמור בלוה לא חלקת בין בכסף בין באוכל בין בנשך בין בתרבית,
אף נשך האמור במלוה לא תחלוק בו בין בנשך בין בתרבית בין בכסף בין באוכל.
מנין לרבות כל דבר?
תלמוד לומר: נשך כל דבר אשר ישך.

רבינא אמר:
לא נשך באוכל ולא תרבית בכסף צריכי קרא.
דאי כתב רחמנא: את כספך לא תתן לו בנשך ואכלת לא תתן במרבית כדקאמרת.
השתא דכתיב: את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך קרי ביה הכי: את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית בנשך ובמרבית לא תתן אכלך.
והא תנא נאמר נאמר קאמר?
הכי קאמר: אלו לא נאמר קרא הייתי אומר גזרה שווה.
השתא דכתב קרא גזרה שוה למה?
לנשך כל דבר דלא כתיב במלוה.

אמר רבא:
למה לי למיכתב לאו ברבית (כתוב ברמז תר"ו).

אמר רבא:
למה לי דכתב יציאת מצרים גבי רבית, וגבי משקלות, וגבי ציצית, אמר הקב"ה: אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור, ואני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל ברבית. ואני הוא שהבחנתי וכו' אני הוא שעתיד ליפרע ממי שטומן משקלותיו במלח ושוקל בהם. וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת היא. ובמרבית לא תתן אכלך אני ה' אלהיכם.

מכאן אמרו:
כל המקבל עליו עול מצוה רבית מקבל עליו עול מלכות שמים.

אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים -
על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים שתקבלו עליכם מצות רבית, שכל המודה במצות רבית - מודה ביציאת מצרים וכל הכופר במצות רבית - כופר ביציאת מצרים.

לתת לכם את ארץ כנען -
תנו רבנן:
לעולם יחזר אדם ידור בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה נכרים, ואל ידור בחוצה לארץ אפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בארץ ישראל מעלה עליו הכתוב כאלו קבל עליו [עול] מלכות שמים, שנאמר: לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים.
וכל הדר בארץ שראל יש לו אלוה. וכי הדר בכל העולם אין לו אלוה?!
אלא לומר לך כל מי שאינו דר בארץ ישראל לא קבל עליו עול מלכות שמים.
וכן הוא אומר בדוד: כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים.
ומי אמר לו לעבוד אלילים?
אלא לומר לך כל היוצא מארץ ישראל לחוצה לארץ מעלה עליו הכתוב כאלו עובד אלילים.

תנא דבי רב ענן:
כל הקבור בארץ ישראל כאלו קבור תחת המזבח.
כתיב הכא: מזבח אדמה תעשה לי.
וכתיב התם: וכפר אדמתו עמו.
מנין שאין אדם רשאי למכור את עצמו ולהניח בפונדתו, וליקח בהן בהמה וליקח בהן כלים וליקח בהן בית, אלא אם כן העני?
תלמוד לומר: כי ימוך ונמכר אין מנכר אלא לכשיעני.
מנין כשתהא קונה, לא תהא קונה אלא עבד עברי?
תלמוד לומר: כי תקנה עבד עברי.
ומנין כשיהא נמכר, לא יהא נמכר אלא לך?
תלמוד לומר: ונמכר לך.
ומנין כשיהיו בית דין מוכרין אותו לא יהו מוכרין אותו אלא לך?
תלמוד לומר: כי ימכר לך אחיך - אחיך נהוג בו אחוה.
יכול אף הוא ינהוג בעצמו אחוה?
תלמוד לומר: עבד. הא כיצד?
אתה הוי נוהג בו אחוה, והוא ינהוג בעצמו עבדות.

לא תעבוד בו עבודת עבד -
לא יטייל אחריך בגלטקא. ולא יוליך אחריך כלים לבית המרחץ.

דבר אחר:
לא תעבוד בו עבודת עבד -
בו אי אתה עובד עבודת עבד, אבל עובד אתה בבן חורין עבודת עבד (כתוב ברמז שי"א).

כשכיר -
מה שכיר ביומו תתן שכרו,
אף זה ביומו תתן שכרו.

כתושב -
מה תושב בטוב לו לא תוננו,
אף זה בטוב לו לא תוננו.

יהיה עמך -
עמך במאכל,
עמך במשתה,
שלא תהא -
אתה אוכל פת נקיה
והוא אוכל פת הדראה,

אתה שותה יין ישן
והוא שותה יין חדש,

אתה ישן על גבי מוכין
והוא ישן על גבי תבן.

עד שנת היובל -
שלא יכנס בה כלום.

יעבוד עמך -
שלא ימסור אומנתו לאחר, שאם היה בלן לרבים, ספר לרבים, נחתום לרבים, שולחני לרבים, לא יעשה.

[ר' יוסי אומר:
אם היה אומנתו לפנים מכאן יעשה, אבל רבו לא ילמדנו בתחלה].

אבל אמרו חכמים:
מספר לו את שער, ומכבס לו את כסותו, ואופה לו את עיסתו.

ויצא מעמך -
שלא תהא אתה בכפר והוא בכרך, אתה בכרך והוא בכפר.

הוא ובניו עמו -
מה הוא רבו חייב במזונותיו, אף אשתו ובניו רבו חייב במזונותיהם.
יכול אפילו נשא אשה שלא מדעת רבו?
תלמוד לומר: הוא ואשתו ובניו - מה הוא מדעת רבו אף אשתו ובניו מדעת רבו (כתוב בפסוק ויצאה אשתו עמו).

ושב אל משפחתו -
אמר רבי אליעזר בן יעקב:
במי הוא מדבר?
אם במוכר עצמו הרי כבר אמור, אם בנרצע הרי כבר אמור, הא אין הכתוב מדבר אלא במכרוהו בית דין שתים ושלש שנים לפני היובל, שהיובל מוציאו.

סלקא דעתך אמינא: מוכר עצמו דלא עבד איסורא, אבל מכרוהו בית דין דעבד איסורא אימא נקנסיה, קא משמע לן (כתוב לעיל בפסוק ושבתם איש אל אחוזתו).

(רבי אליעזר בר יודן) [אמר ר' אלעזר יודן בריבי] היה דורש: אין רוצעין אלא במילתא.

וחכמים אומרים:
אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום. ויעשה בעל מום?
אמר קרא: ושב אל משפחתו למוחזק שבמשפחתו.

תנו רבנן:
ושב אל משפחתו -
למשפחתו הוא שב, ואינו שב למה שהוחזקו אבותיו, דברי רבי יהודה.

רבי מאיר אומר:
אף הוא שב למה שהוחזקו אבותיו, ואל אחוזת אבותיו - כאבותיו, וכן בגולה.
כשהוא אומר: ישוב לרבות את הרוצח, מאי וכן בגולה?
כדתניא: ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו, לארץ אחוזתו הוא שב ואין שב למה שהוחזקו אבותיו דברי ר' יהודה.

רבי מאיר אומר:
אף הו שב למה שהוחזקו אבותיו, גמר שיבה שיבה מהתם.

כי עבדי הם -
שטרי קודם עליהם ראשון.

אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים -
על תנאי כך הוצאתי אותם מארץ מצרים, שלא ימכרו ממכרת עבד.

דבר אחר:
לא ימכרו ממכרת עבד -
לא יעשם סימטא ויעמידם על אבן הלקח.
אזהרה לגונב נפשות מנין?

רבי יאשיה אמר:
מלא תגנוב.

רבי יוחנן אמר:
מלא ימכרו ממכרת עבד.
ולא פליגי, מר קא חשיב לאו דגנבה.
ומר קא חשיב לאו דמכירה.

לא תרדה בו בפרך -
לא תאמר לו החם את הכוס הזה ואינו צריך, הצנן הכוס הזה ואינו צריך, עדור תחת הגפן הזה עד שאבוא, שמא תאמר לצורך עצמי אני עושה, הרי הדבר מסור ללב, שנאמר בו: ויראת מאלהיך.
שמא תאמרו הואיל ואסרת לנו את כל הדברים האלה, במה נשתמש?
תלמוד לומר: ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגויים מה תלמוד לומר?
מנין אתה אומר ישראל שבא על שפחתו וילדה ממנו בן תהא אתה מותר לשעבדו?
תלמוד לומר: אשר יהיו לך.

מאת הגוים אשר סביבותיכם -
ואל מן הכנענים שבארץ.

מהם תקנו -
בניהם ובנותיהם, הן עצמן מנין?
תלמוד לומר: אשר הולידו בארצכם,

מהם תקנו עבד ואמה -
מקיש עבד לאמה:
מה אמה אין לה קידושין,
אף עבד אין לו קידושין.

וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו -
בניהם ובנותיהם, הן עצמן מנין?
תלמוד לומר: מהם תקנו.

וממשפחתם אשר עמכם -
מנין לאחד מן האומות שבא על הכנענית וילדה הימנו בן שאתה רשאי לקנות בעבד?
תלמוד לומר: וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו.
יכול אף כנעני שבא על אחת מן האומות והוליד [ממנה] בן, שאתה רשאי לקנותו בעבד?
תלמוד לומר: אשר הולידו בארצכם מן הנולדים בארצכם ולא מן הגרים בארצכם.

אמר ריש לקיש:
מנין לנכרי שקונה (חברו) [הנכרי] למעשה ידיו?
תלמוד לומר: וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו - אתם קונים מהן ואל הן קונין מכם ואל הן קינין זה מזה. (האי איצטריך לגופיה).
יכול לא יקנו זה את זה למעשה ידיו?
אמרת קל וחומר: נכרי ישראל קונה, נכרי נכרי לא כל שכן?!
ואימא הני מילי בכספא, אבל בחזקה לא?

אמר רב פפא:
עמון ומואב טהרו בסיחון. אשכחן נכרי נכרי, נכרי ישראל מנלן?
דכתיב: וישב ממנו שבי. (וקאמר רחמנא: אתם קונין מהם, אלמא נכרי גופו קנוי).

והיו לכם לאחוזה -
הרי הוא כאחוזה.
מה אחוזה נקנית בכסף בשטר ובחזקה,
אף העבדים וכו'.

והתנחלתם אותם -
אמר רב:
בת הניזונת מן האחין מעשד ידיה לעצמה, דכתיב: והתנחלתם אותם לבניכם אותם לבניכם, ולא בנותיכם לבניכם. מגיד, שאן אדם מוריש זכות בתו לבנו.

המפקיר עבדו יצא לחירות, וצריך גט שחרור, דגמר לה לה מאשה, אבל גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו והיו בהן עבדים בין גדולים בין קטנים, קנו עצמן בני חורין. עבדיו דגר כי אשתו, מה אשתו לאחר מיתתו משתלחת בלא גט אף עבדיו משתלחין בלא גט.
אי הכי ישראל נמי?
אמר קרא: והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה.
אי הכי גרים נמי?
אתם ולא גרים.

אמה העבריה נקנית בשטר, מנלן?
אמר (רב הונא) [עולא]:
אמר קרא: אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת:
מה אחרת נקנית בשטר,
אף אמה העבריה נקנית בשטר כו'.

ורב חסדא אמר:
לא תצא כצאת העבדים - אבל נקנית כקנין עבדים. ומאי ניהו?
שטר, אבל בחזקה לא.
דאמר קרא: והתנחלתם אותם - אותם בחזקה ולא אחר בחזקה כו'. ומה ראית?
מסתברא שטר הוה ליה לרבויי, שכן מוציא באישות בת ישראל.
ורב הונא, לא תצא כצאת העבדים שאינה יוצאה בראשי אברים כעבד.
ורב חסדא, אם כן נכתוב קרא: לא תצא כעבדים מאי כצאת?
שמע מינה תרתי.

והתנחלתם אותם וגו' -
הקישן הכתוב לעבד כנעני ולשדה אחוזה:
מה שדה אחוזה נקנית בכסף בשטר ובחזקה
אף עבד כנעני ולשדה אחוזה נקנה בכסף בשטר ובחזקה.

אי מה שדה אחוזה חוזרת לבעלים ביובל,
אף עבד כנעני חוזר לבעלים ביובל?
תלמוד לומר: לעולם בהם תעבודו.

תנו רבנן:
כיצד בחזקה?
התיר לו מנעלו, הנעיל לו מנעלו, או הוליך כליו אחריו לבית המרחץ, הפשיטו, הרחיצו, סכו גרדו, הלבישו, הנעילו, הגביהו קנהו (לו).

א"ר שמעון:
לא תהא חזקה גדולה מהגבהה, קונה בכל מקום כו'.
הבנים נוחלין את האב ולא הבנות, דכתיב: והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם ולא לבנותיכם. אלא מעתה למען ירבו ימיכם הכי נמי בניכם ולא בנותיכם?
ברכה שאני.
מנין למוחזק אחריו בנו שהוא בנו?
תלמוד לומר: לבניכם אחריכם.

לרשת אחוזה -
הרי הן כאחוזה, מה אחוזה אין לה אונאה, אף עבדים אין להן אונאה.

לעולם בהם תעבודו -
איזהו סימניה של בוגרת?
רבי יוסי הגלילי אומר:
משיעלה הקמט תחת הדד.

אמר שמואל:
לא שיעלה הקמט ממש, אלא כל שתחזור יריה לאחוריה ונראה כמו שיעלה קמט תחת הדד. שמואל בדק באמתיה ויהיב לה ארבעה (מאה) זוזי דמי בשתה.

שמואל לטעמיה דאמר שמואל:
לעולם בהם תעבודו - לעבודה ניתנו ולא לבושת, שמואל מייחד להן.
רב נחמן מחליף להן.
רב ששת מסר להו לערבאי, ואמר להו: אזהרו מישראל.

לעולם בהם תעבודו -
רשות דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: חובה.
מאי טעמא דרבי ישמעאל?
איידי דכתב רחמנא: לא תחיה כל נשמה איצטריך נמי למיכתב לעולם בהם תעבודו, למישרי אחד מכל האומות שבא על הכנענית וילדה לו בן וכו' (כדלעיל).
ורבי עקיבא, ממהם תקנו נפקא, לעולם בהם תעבודו למה לי?
לחובה.
ורבי ישמעאל בהם ולא באחיכם.
ורבי עקיבא, [באחיכם] מסיפיה דקרא נפקא: ובאחיכם בני ישראל לא תרדה בו בפרך.
ור' ישמעאל איידי דכתב ובאחיכם כתב נמי בהם, לכדתנא: כו' כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה.

אמר רבא:
בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים בנכסיהם. דמפקי עבדייהו לחירות, ומסיירי נכסייהו בשבתא, ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא.

שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתה בערב שבת ואחת קבעה סעודתה בשבת בזמן מדרש, ושתיהן נעקרו.

מעשה ברבי אלעיזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה, ושחרר עבדו.
והא המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר: לעולם בהם תעבודו?
לדבר מצוה שאני.
והא מצוה בעבירה הוא?
מצוה דברבים שאני.

רב סעורם אחוה דרבא:
הוה תקיף אינשי דלא הוו מעלו ומעייל להו בגוהרקא דרבא.
א"ל רבא: שפיר קא עבידת, דתניא: ראיתו שאינו נוהג כשורה מנין שאתה רשאי להשתעבד בו?
תלמוד לומר: לעולם בהם תעבודו ובאחיכם.
יכול אפילו נוהג כשורה?
תלמוד לומר: איש באחיו לא תרדה בו בפרך.

ובאחיכם בני ישראל איש באחיו -
אין לי אלא איש באיש, איש באשה אשה באיש אשה באשה מנין?
תלמוד לומר: איש באחיו מכל מקום.

לא תרדה בו בפרך -
בו אי אתה רודה בפרך, אבל רודה אתה בבן חורין.

וכי תשיג יד גר ותושב עמך -
מי גרם לזה שיעשיר?
דבוקו עמך.
ומך אחיך עמו?
מי גרם לזה שיעני?
דבוקך עמו.

ונמכר לגר -
זה גר צדק.
תושב - זה גר אוכל נבלות.
משפחת גר - זה הנכרי.
כשהוא אומר לעקר - להביא את הנמכר לאלילים עצמה.
איזהו גר תושב?
זה שקבל עליו בפני שלשה שלא לעבוד אלילים, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים:
כל שקבל עליו שבע מצות שקבלו עליהן בני נח.

אחרים אומרים:
אלו לא באו לכלל גר תושב, אלא איזהו גר תושב?

רבי יהודה אומר:
זה גר אוכל נבלות, ומייחדין אצלו יין אפילו בעיר שרובה נכרים, ואין מפקידין אצלו יין אפילו בעיר שרובה ישראל, אבל מפקידין אצלו שמן אפילו בעיר שרובה נכרים. יינו כשמנו ושאר כל דבריו כגוי.

רבן שמעון בן גמליאל אומר:
יינו יין נסך, ואמרי לה: מותר בשתיה, ושאר כל דבריו כגוי, לין רשות ולבטל רשות.
והתניא: איזהו גר תושב?
כל שקבל עליו בפני שלשה שלא לעבוד אלילים?
כי תניא ההיא להחיותו.

אחרי נמכר גאולה תהיה לו -
א"ר שמעון: דבר זה דרש ר' עקיבא:
כשבא (מכופרי) [מזפירין] מנין לגזלו שהוא אסור?
שנאמר: אחרי נמכר גאולה תהיה לו שלא ימשכנו ויצא.
יכול יגלום עליו?
תלמוד לומר: וחשב עם קונהו - ידקדק עם קונהו. גזלו אסור, הפקעת הלואתו מותר.

אמר ליה אביי לרבא:
עבד עברי נמי הפקעת הלואתו היא!

רבא לטעמיה דאמר רבא:
עבד עברי גופו קנוי.

אמר רבי שמעון חסידא:

גזל הנכרי אסור, אבדת גוי מותרת.

מנין לגזל שאסור?
שנאמר: ואכלת את כל העמים - בזמן שהן מסורין בידך.
אבדת גוי מותרת, דכתיב: לכל אבדת אחיך - לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לגוי.
אימא הני מילי היכא דלא אתא לידיה דלא מיחייב לאהדורי בתריה כדישראל, אבל היכא דאסא לידיה לגוי נמי ליהדר?
אמר רבינא:
ומצאתה דאתא לידיה משמע.
בא ואמר לו: הריני הולך לימכר יכול תזקק לו?
תלמוד לומר: אחרי נמכר אי אתה זקוק לו אלא עד שימכר.

גאולה תהיה לו -
מיד אל תניחהו שיטמע.
ומנין שאחיו מאביו קודם לאחיו מאמו?
תלמוד לומר: אחד מאחיו יגאלנו.
דודו - זה אחי אביו,
בן דודו - זה בן אחי אביו,

או משאר בשרו -
[מלמד] שהקרוב קרוב קודם.

או השיגה ידו -
יד עצמו,
ונגאל -מכל אדם,
מה תלמוד לומר יגאלנו שלשה פעמים?
לרבות כל גאולות שיהו כסדר הזה.

בעא מיניה רב הונא בר חיננא מרב ששת:
עבד עברי הנסכר לנכרי נגאל לחצאין או לא, א"ל ולאו אומרת התם ונמכר כלו ולא חציו ה"נ נגאל כלו ולא חציו.

בעא מיניה רב הונא בר חיננא מרב ששת?
עבד עברי בנמכר לנכרי, נגאל לחצאין או לא?
אמר ליה: ולאו אמרת התם ונמכר כלו ולא חציו, הכי נמי נגאל כלו ולא חציו.

בעה מינה רב הונא בר חיננא מרב ששת:
המוכר בית בבתי ערי חומה נגאל לחצאין או אין נגאל לחצאין?
גאולה גאולה גמר משדה אחוזה מה שדה אחוזה אין נגאל לחצאין אף האי נמי אין נגאל לחצאין, או דילמא היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי.
אמר ליה: ממדרשו של ר' שמואל נשמע שלוה וגואל וגואל לחצאין וגו'.

אמר רבי שמעון:
מה טעם?
לפי שמצינו במוכר שדה אחוזה שיפה כחו שאם הגיע יובל ולא נגאלה חוזרת לבעלים ביובל, הורע כחו שאין לוה וגואל וגואל לחצאין.
מקדיש שהורע כחו שאם הגיע יובל ולא נגאלה יוצאה לכהנים ביובל, יפה כחו שלוה וגואל וגואל לחצאין. האי מוכר בית בבתי ערי חומה נמי, הואיל והודע כחו שאם מלאה לו שנה תמימה ולא נגאל נחלט, יפה כחו שלוה וגואל וגואל לחצאין.
תני חדא: לוה וגואל.
ותניא אידך: אינו לוה וגואל.
לא קשיא, הא רבנן, הא רבי שמעון.


נרצע - אינו עובד לא את הבן ולא את (האח) [הבת], דכתיב: ורצע אדוניו את אזנו ועבדו - לו ולא לבן לו ולא (לאח) [לבת].
נמכר לנכרי - אינו עובד את הבן, דאמר קרא: וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו. מכלל דאית ליה כו'.
גר יורש את הנכרי אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים, יורשים כו', אקילו רבנן גבי גר שמא יחזור לסורו.

ורבי חיא בר אבא, אמר רבי יוחנן:
נכרי יורש את אביו, דכתיב: כי לבני לוט נתתיה ירושה.

וחשב עם קונהו -
עמו הוא מחשב, (כח) ואין מחשב עם היורשין.

משנת המכרו לו עד שנת היובל -
ואין יוצא בשש.

והיה כסף ממכרו -
בכסף הוא נמכר, ואין נמכר לא בתבואה ואל בכלים.
מנין שיוצא בגרעון כסף?
תלמוד לומר: אם עוד רבות בשנים לפיהן ישיב גאולו (כתוב ברמז תרסד).

ההוא גברא דקדיש בשיראי.

רבה אמר:
לא צריכא שומא.

ורב יוסף אמר:
צריכא שומא.
אי דאמר לה: בכל דהו דכולי עלמא לא צריכא שומא.
אי דאמר ליה: חמשין ולא שוו חמשין. הא לא שוי.
כי פליגי דאמר חמשין ושוי חמשין.

רבא אמר:
לא צריכא שומא, כיון שאיתתא לא בקיאה בשומא לא סמכה דעתה.

ואיכא דאמרי:
בכל דהו נמי פליגי.

רב יוסף אמר:
שוה כסף ככסף,מה כסף דקיץ אף שוה כסף דקיץ.

אמר רב יוסף:
מנא אמינא לה?
דתניא: מכסף מקנתו - בכסף הוא נקנה, ואינו נקנה בתבואה וכלים.
היכי דמי, אילימא דלא מיקני בהו כלל, ישיב גאולתו אמר רחמנא, לרבות שוה כסף ככסף. אלא דלית בהו שוה פרוטה, מאי איריא תבואה וכלים, אפילו כסף נמי?
אלא לאו דאית בהו שוה פרוטה וכיון דלא קייצי לא.
ואידך, אמר לך: לעולם דלית בהו שוה פרוטה, ולא מיבעיא קאמר: לא מיבעיא כסף דאי אית ביה שוה פרוטה אִין, אי לָא לָא, אבל תבואה וכלים כיון דמקרבא הנייתן גמרה ומקניא נפשה, קא משמע לן.

עבד עברי נקנה בכסף ובשטר וקונה את עצמו ביובל וגרעון כסף.

יתרה עליו אמה עבריה:

שהיא קונה את עצמה בסימנים.

הנרצע נקנה ברציעה וקונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון.

בכסף מנלן?
אמר קרא: מכסף מקנתו מלמד שנקנה בכסף.
עבד עברי הנמכר לנכרי הואיל וכל קניינו דנכרי בכסף, נמכר לישראל מנלן?
אמר קרא: והפדה, מלמד שמגרע פדיונה ויוצאה
אשכחן אמה העבריה הואיל ומקדשה בכסף מיקניא נמי בכסף, עבד עברי מנלן?
אמר קרא: כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה.
מקיש עבד עברי לאמה העבריה:
מה אמה העבריה נקנית בכסף,
אף עבד עברי נקנה בכסף.
מוכר עצמו מנלן?
אמר קרא: וכי תשיג וי"ו מוסיף על ענין ראשון.
נמכר מנה מנה [והשיח] והרי הוא [יפה] ממאתים מאתים, מנין שאין מחשבין אלא ממנה מנה?
תלמוד לומר: מכסף מקנתו.
מאתים ואינו [יפה] אלא ממנה מנה מנין וכו'?
תלמוד לומר: כפי שניו ישיב את גאולתו.
למדנו, לנמכר לנכרי שנגאל ידו על העליונה. מנין אף נמכר לישראל ונגאל ידו על העליונה?
תלמוד לומר: שכיר שכיר לגזרה שוה.
מה שכיר האמור בנכרי נגאל וידו על העליונה,
אף שכיר האמור בישראל נגאל וידו על העליונה.

כשכיר שנה בשנה יהיה עמו -
מה שאוכל יאכל, ומה ששותה ישתה.

לא ירדנו בפרך לעיניך -
יכול נכנס לביתו לידע מה עושין לו?
תלמוד לומר: לעיניך, אי אתה מצווה אלא לעיניך.

מרבין על השכר ואין מרבין על המכר.

כיצד?
השכיר לו את החצר בפחות, ואמר לו: מאם מעכשיו אתה נותן לי, הרי הוא לך בעשרה סלעים לשנה, ואם של חודש בחודש, סלע בחודש מותר.
מכר לו את השדה ואמר לו: אם עכשיו אתה נותן לי, הרי שלך באלף זוז, ואם לגורן, בשנים עשר מנה, אסור.
מאי שנא רישא מאי שנא סיפא?

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו:
שכירות אין משתלמת אלא לבסוף, והאי כיון דלא מטא זמניה למיגבי לאו אגר נטר ליה משוי הוא דהכי שווי, והאי דקאמר ליה: אם מעכשיו אתה נותן לי הרי שלך בעשר סלעים אוזולי הוא דקא מהיל גביה.
סיפא, כיון דזביני נינהו בעי למישקל דמי מהשתא, הלכך אגר נטר הוא ואסור.

אמר רבא:
דקו בה רבנן בהא מילתא, ואוקמוה אקרא.

כשכיר שנה בשנה יהיה עמו -
שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה אחרת.

תניא: רבי אומר:
אם לא יגאל באלה -
באלה נגאל ואין נגאל בשש, שיכול ומה מי שאינו נגאל באלה נגאל בשש זה שנגאל באלה אינו דין שנגאל בשש?
תלמוד לומר: באלה - באלה הוא נגאל ואינו נגאל בש וכו',
אמר קרא: יגאלנו לזה ולא לאחר.

רבי יוסי הגלילי אומר:
באלה – לשחרור. בשאר כל אדם לשעבוד.

ר' עקיבא אומר:
באלה – לשעבוד, בשאר כל אדם לשחרור.

ובסברא קמיפלגי.
רבי יוסי הגלילי סבר: מסתברא גאולת אחרים לשעבוד, דאי אמרת לשחרור מימנעי ולא פרקי ליה.

ר' עקיבא סבר:
מסתברא גאולת קרובים לשעבוד, דאי אמרת לשחרור כל יומא אזיל ומזבן נפשיה.

וחכמים אומרים:
הכל לשחרור.
מאן חכמים?
רבי היא, דמפיק ליה האי באלה לדרשא אחריתא, ומקרא נדרש בין לפניו בין לאחריו.
ורבי האי ויצא בשנת היובל מאי עביד ליה?
מיבעי ליה לכדתניא: ויצא בשנת היובל - בנכרי שישנו תחת ידך הכתוב מדבר, או אינו אלא בנכרי שאינו תחת ידך?
אמרת: וכי מה אפשר לעשות לו, הא אינו מדבר אלא בנכרי שישנו תחת ידך.

כי לי בני ישראל עבדים -
אמר רב:
פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, שנאמר: כי לי בני ישראל עבדים - עבדי הם ולא עבדים לעבדים.

אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים -
על תנאי כך הוצאתי אותם מארץ מצרים שלא ישתעבדו.

חזרה לשמעוני ויקרא תחילת פרק כה