יב. במעשה בי"ד ואישור גיור לא נאמר הכלל של"בית דין בתר בית דין לא דייקי"

להלן תשובתי לטוענים אלו ואתחיל בטעון ההלכתי כפי שהשבתי בתיק ט' בו קבעתי שעקרונית בעניני גיור בימינו מעשה בי"ד ואשור גיור שנעשה ע"י בי"ד לא נאמר הכלל של "בי"ד בתר בי"ד לא דייקי".

להלן ציטוט דברי ונמוקי ההלכתיים לקביעה זו.

נפנה לפן ההלכתי שהעלה ב"כ המערערים בערעורו על פסק דינו של ביה"ד האזורי. חלק חשוב מהטעונים ההלכתיים של ב"כ המערערים מתייחס לכלל שנקבע במס' ב"ב קל"ב כי "בית דין בתר בי"ד לא דייקא". וטענתו כלפי ביה"ד האזורי שפעל בנגוד לו ולפסיקתו של הש"ך בחו"מ סי' י"ט סעיף ב' "שאין בי"ד רשאין לשמוע דבריו כלל, אחר שיצא מבי"ד זכאי דב"ד בתר בי"ד לא דייקי".

כתשובה לטעון הלכתי זה נפתח בקביעה עקרונית. בעניני גיור בימינו, מעשה בי"ד, ואשור גיור שנעשה ע"י בי"ד, לא נאמר הכלל של "בי"ד בתר בי"ד לא דייקי".

בקריאה והוראת הלכה, שיצאו בט"ו בסיון תשמ"ד, מרבותינו מרנן ורבנן פוסקי גדולי התורה והדור, וראשי הישיבות, מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א מרן הגרש"ז אויירבך זצ"ל מרן הגרי"י קנייבסקי זצ"ל ומרן הגרמ"א שך זצ"ל לרבני ודייני ישראל, וכן לרושמי נשואין נאמר:

"היות ולצערינו הגדול נתרבו לאחרונה מקרים של קבלת גרים, מתברר שאחוז גדול מהם לא חשב לקבל על עצמו שמירת תורה ומצוות, בעת מעשה הגירות, הננו מזהירים בזה שהוא אסור חמור מאוד לקבל גרים מבלי להיות משוכנעים שאכן דעתם באמת לקבל עליהם עול תורה ומצות. הדבר פשוט ברור שגיור ללא קבלת תורה ומצות אינו גיור אפילו בדיעבד.

גם הננו מזהירים את כל רושמי הנישואין, שההלכה מחייבת אותם לבדוק את כל המציג תעודת גיור הן מהארץ והן מחוץ לארץ האם באמת היתה הגירות כהלכה, כאמור לעיל רק לאחר מכן אפשר לרושמם".

בקריאה והוראה זו נקבעו ע"י מרנן ורבנן פוסקי הדור כמה עקרונות הלכתיים הנוגעים לעניני גיור והם מקובלים על כל פוסקי הדורות – ואין חולק עליהם. להלן נתיחס לכל אחד מהם.

הקביעה העקרונית שכתבנו, שעניני גיור בימינו ובכל הדורות האחרונים, לא נאמר בהם הכלל דבי"ד בתר בי"ד לא דייקי, משתקפת באופן ברור מהאזהרה שהוזהרו כל רושמי נשואין לבדוק כל תעודת גיור הן מהארץ והן מחוץ לארץ. ההוראה אינה מבחינה בין תעודת גיור ומעשה בי"ד שהוצאו ע"י בתי דין גדולי תורה או בתי דין אחרים, אין היא מחלקת בין בית הדין של העדות החרדיות או של גדולי תורה ויראת שמים מוכרים בארץ או בחו"ל, או בתי דין אחרים שפחות מוכרים בגדולת התורה ויראת השמים שלהם. כאשר בפני רושמי הנישואין מציגים את תעודת הגיור ומעשה בי"ד, אנשים שחזותם רחוקה מלהתאים לחזות של יהודי שומר תורה ומצות, או שמגיעים ממקומות וחברה המנותקים משמירת תורה ומצות, הם מחוייבים לבדוק ולדייק אחר מעשה בי"ד ותעודת הגיור. אם רושמי נשואין נצטוו לבדוק אחר גיורו של בי"ד ולהפנות האנשים לבדיקת בי"ד, ק"ו בן ק"ו שבי"ד עצמם מצווים לבדוק ולדייק אחר אותם בתי דין.

בתיק ערעור א' ל' בררתי ע"פ מקורות חז"ל והפוסקים שעוסקים בכלל "דבי"ד בתר בי"ד לא דייקי", והמסקנה החד משמעית שנובעת ממקורות אלו שבעניני גיור שנעשה ע"י בי"ד לא נאמר הכלל דבי"ד בתר בי"ד לא דייקי, כפי שפסקו וקבעו מרנן ורבנן פוסקי הדור.

להלן ברור הדברים מצוטט מתוך פסה"ד:

באשר לטעונים ההלכתיים של המערערת וב"כ (וראש מנהל הגיור כבוד הרב ישראל רוזן שליט"א) שביה"ד בפסק דינו התעלם מהעקרון של "בית דין בתר בית דין לא דייקי", והאם בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חברו. השיב אבה"ד הגר"ח איזירר שליט"א (במכתב ששלח להרה"ר הראשל"צ הגר"א בקשי דורון שליט"א) שביה"ד נתן פס"ד חלוט ברור ומנומק על יסוד עובדות שלא היו לפני בי"ד שסידר את הגיור, ועל כן אין כאן מקום כלל לרעיון שבי"ד בתר בי"ד לא דייקי, והוסיף שם שהזדקקות ביה"ד הרבני לבקשת היתר הנשואין אינה שייכת לכלל של "בי"ד בתר בי"ד לא דייקי" כיון שמדובר בדרך כלל בנתונים שנתעלמו או הוסתרו מעיני ביה"ד שסידר הגיור ונתגלו אח"כ לפני רושם הנישואין וביה"ד, ופסק הדין התבסס באופן ברור על נתונים חדשים שלא היו לפני ביה"ד לגיור בירושלים הן בהודאת האשה על עצמה והן בהודאת בעלה (מנשואין אזרחיים).

ונלע"ד שצודק אבה"ד בקביעתו, דהכלל שבי"ד בתר בית דין לא דייקי נאמר כאשר אין בפני ביה"ד השני כל נתונים עובדתיים או מקורות הלכה ברורים, שלא היו כנגד עיני ביה"ד הראשון, דאז אסור לו לחזור ולדון מחדש בפסיקתו של ביה"ד הראשון. הדברים מוכרחים, מעיון בטעם שקבעו הפוסקים לכלל דבי"ד בתר בי"ד לא דייקי.

הרמב"ם בהל' עדות פ"ו ה"ה כותב:

"ולעולם אין בית דין בודקין אחר בית דין אחר אלא מחזיקין אותו שהן בקיאין ולא יטעו"...

הרמב"ם נותן את הטעם שאין בי"ד רשאים לבדוק אחר בי"ד אחר משום שבי"ד קבע קביעה, או הוציא פס"ד מחזיקין אותו שהוא בקי ולא טעה בדין, כלומר שהקביעה או הפסק שנקבעו חזקה שבי"ד ע"פ מה שהיה לעיניו, פסק כדין, משום שהם בקיאין ולא יטעו. משמע ברור שאם נתגלו עובדות לשנות את פסיקתם ודאי שלא נוכל לומר שמחזיקים אותם שבקיאים ולא טעו. שכן עובדות אלו נתגלו רק לאחר פסיקתם ובהם ודאי שלא היו בקיאין. בדין "בי"ד בתר ב"ד לא דייקי" דן בספר סמיכה לחיים, לר' חיים פאלאג'י ח' אה"ע סי' ט' נ"ו ע"ב ד"ה ועוד נראה, כתב, וז"ל:

"ועוד בה, דלא חשיב בזה טעה ח"ו, שהרי לא היו בזמנו כמה וכמה תשו' הגאונים והראשונים שנדפסו מחדש, ושפיר מצי הבי"ד אחרון לדין ולפסוק להיפך, והמפורסמות אינן צריכות ראיה שהרי כל ס' הפוסקים הראשונים והאחרונים מלאים מזה, שהפוסק הראשון פוסק הדין... ואחריו קם בי"ד אחר ומדקדק בדבר ופוסק להיפך, עפ"י ראיותיו המספיקות וסותר פס"ד מבי"ד הראשון, וכל לש"ש, אע"פ שהראשונים כמלאכים אנן סהדי דאינהו גופייהו ניחא להו בהכי ומידת קונם, יש בהם, להודות ולשבח נצחוני בני ע"ד אמת".

בנדון שבפנינו כאשר המערערת מופיעה בפני ביה"ד לגיור בירושלים ומצהירה בפניהם שלא מדליקה חשמל בשבת, ואין עושים קידוש, וכן הבדלה. עדין לא עושים, ובאותה ישיבה מצהירה בפני ביה"ד הנ"ל שמקבלת מצות, וכן ביה"ד מצוה עליהם להתחתן מיד לאחר הגיור. ועל סמך זה ביה"ד מעביר את המבקשת הליך הגיור וכותב במעשה בית דין שנתבררה לו כנות רצונה להדבק בכנסת ישראל, ולקבל עול תורה ומצות. ארבעה חודשים לאחר הגיור מצהירה המערערת בפני ביה"ד האזורי, שהיא מדליקה אור בשבת, ולשאלת ביה"ד, האם ידעת בגיור שצריך לשמור השבת, תשובתה היתה "כן אבל זה קשה בשבת אחת". באותה ישיבה מצהיר בן זוגה היהודי ש"אנו מדליקים חשמל בשבת" והוסיף "אשתי התגיירה לפני שלושה חדשים ואין שנוי משמעותי מאז הגיור מלבד טהרת המשפחה". כלומר למרות שקבלה בפני ביה"ד לגיור וכן יש להניח בשעת טבילה, בפועל לא שינתה התנהגותה בשמירת שבת כהלכתה אפי' בצווי ברור וחמור של אסור חלול שבת כהדלקת אור. דברים אלו שנתגלו רק בפני ביה"ד האזורי, מערערים באופן חמור את המרכיב המרכזי שבהליך הגיור, ענין קבלת עול תורה ומצות. דברים אלו, אילו היו ידועים לביה"ד המגייר בשעה שהכריזה שמקבלת מצות, הוא לא היה כותב וחותם במעשה בית הדין שנשתכנעו מכנותה של המבקשת לקבל עול שמירת תורה ומצות, שכולל בודאי את עקרונות המצות שנוגעות לשמירת השבת. על כן צדק ביה"ד האזורי שבנסיבות אלו לא נאמרת ההלכה ש"בית דין בתר בית דין לא דייקי" וכדי לדון בבקשת המערערת ובן זוגה היהודי להנשא בחו"ק כדמו"י, חובתו היתה לבדוק את פסק הדין של ביה"ד המגייר, בעיקר במרכיב של קבלת המצות שנמצא לקוי.

עקרונית ניתן לומר, שכאשר בי"ד עוסק בגיור ומתעוררים ספקות ביחס לענין קבלת המצות, שמעצם טבעו, מתברר רק בעתיד לאחר מעשה גיור, ועובדות העתיד ודאי שלא היו כנגד ביה"ד המגייר, דאז לא נאמר הכלל של בי"ד בתר בי"ד לא דייקי, וביה"ד מצווים לבדוק את פסק הדין לגיור, ולקבוע בהתאם, את מעמדו האישי של המתגייר האם יצא מגיותו ונכנס לכלל ישראל. וזאת ע"מ שלא יצאו מכשולות מרובים ליחידים ולצבור בעם ישראל.

בית הדין האזורי בפסק דינו מציין שלא רק בגלל העובדות שהיו בפניו ולא היו בפני ביה"ד המגייר הוא אינו יכול לקבוע שהמתגיירת יצאה מגיותה ונכנסה לכלל ישראל, ולכן אינו יכול להתיר לה ולהתיר לבן זוגה היהודי להנשא זל"ז כדמו"י בחו"ק. כותב ביה"ד שם בפסק דינו:

"אמנם לאחר העיון נראה כי בנוסף לנ"ל יש גם ספק בעצם הגיור וכשרותו. ביה"ד שסידר את הגיור ידע שהבעל הנשוי לה באופן אזרחי, אינו שומר תורה ומצות ובמקרים כאלה יש ספק גדול בכנות של קבלת המצות של המתגיירת, ועל כן הכרעת ביה"ד לגיור בירושלים בשאלה אם קבלת המצוות היא אמיתית, מיוסדת על הכרעה של שקול בדברים גבוליים ביותר, ולאור דבריה כיום הן על אמונתה והן בדבר קבלת מצות על ידה בזמן הגיור מתעורר ספק בהכרעת ביה"ד לגיור".

ונראה שגם בחלק זה פעל ביה"ד האזורי כדין בזה שבדק את פסק הדין עצמו של ביה"ד לגיור, וכתוצאה מכך הטיל ספק בתוקפו, ואין זה מנוגד הלכתית לכלל שקבע רבא דבי"ד בתר בי"ד לא דייקי.

יג. ברור בגדרי כלל בית דין בתר בית דין לא דייקי

איתא במס' ב"ב ק"ל ע"ב:

"דאמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע כי אתי פסקא דדינא לקמייכו וחזיתו ביה פירכא לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי, אי אית לי טעמא אמינא לכו ואי לא הדרנא בי. ופר' רש"י שם ד"ה, פסקא דדינא, שפסקתיו ומסרתיו לאדם להיות לראיה בידו, אל תקרעוהו לבטל דברי, ומובא בשיטה מקובצת על מס' ב"ב בשם הרא"ה והר"ן שפרשו דברי רבא, "ואי לא, הדרנא בי, "פירוש דוקא הך פירכא בטועה בדבר משנה, הא בשקול הדעת הא קיימא לן קם דינא ואינו חוזר". הרי דרבא הורה לתלמידיו שכאשר הם מצאו פירכא על פסק דין שנתן, שעליהם להראות פירכא זו בפניו ובמדה ויתברר לו שיש יסוד לפירכא ובפסק דינו היתה טעות בדבר משנה, שפסק הדין בטל. ודייק הגאון ר' חיים פלאג'י בספרו סמיכה לחיים ח' אה"ע סי' ט' בד"ה הרי מוכח, מדברי רבא, "ואפי' היה הב"ד הראשון רבו מובהק, כאשר בא הדבר מפו' שם בב"ב קל" ע"ב דאיתא התם אמ"ל רבא ... לר"פ ולר"ה בריה דר"י כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו...".

רבא בהוראתו זו לא ראה כל סתירה לכלל שהוא עצמו אמר ונהג על פיו, דב"ד בתר בי"ד לא דייקי, ולכאורה לאחר שרבא הוציא פס"ד איך אפשר לתלמידיו לדייק ולמצא פריכא בפסה"ד ולגרום אף לבטולו, מדוע לא אמר להם שלאחר שפסה"ד יצא "בי"ד בתר בי"ד לא דייקי" וכפי שבאר הרמב"ם בהל' עדות פ"ו ה"ה בטעמו של כלל זה, "לעולם אין בית דין בודקין אחר בית דין אחר אלא מחזיקין אותו שהן בקיאין ולא ייטעו". כלומר שהיה עליהם להחזיק אותו שהוא בקי ולא יטעה, ולא לדייק בפסה"ד ולהעלות עליו פירכות ובזה לערער את החזקה, שמוחזק שפעל והוציא את פס"ד כדין, על מנת להסביר שהוראותו של רבא לתלמידין שדייקו בפסה"ד שהוציא, אינה נסתרת מהכלל שהוא עצמו אמר והשתמש בו דבי"ד בתר בי"ד לא דייקי, י"ל שהכלל דבי"ד בתר בי"ד לא דייקי. נאמר כאשר יוצא פס"ד מלפני בי"ד אחד אסור לבי"ד אחר, בלי שמצא כל רעותא או פירכא לפסה"ד לחזור ולדייק ולעיין בפסה"ד מחדש. וחובה על ביה"ד השני להחזיק את ביה"ד הראשון "שהן בקיאין ולא יטעו" ולא לחדש את הדיון והעיון בפסה"ד, אבל כאשר בי"ד השני מצא כבר רעותא או פירכא לפס"ד הראשון, ונתערערה החזקה שלא טעו, בזה הורה רבא ואמר לתלמידיו, שהיה להם כבר פירכא על פסה"ד, שיעלו פירכא זו בפניו ובמדה שיצדקו שנמצא שטעה בדבר משנה דאז מתבטל פסה"ד שלו. בלשון אחר, הכלל דבי"ד בתר בי"ד לא דייקי. נאמר לכתחילה, שאל לו לבי"ד אחד לדייק בפסק דינו של בי"ד אחר ולערער את תוקפו, כאשר אין לו כל ידיעה על פירכא או רעותא בפסה"ד, אבל כאשר יש לו ידיעה על פירכא או רעותא בפסה"ד, ונתערערה החזקה שביה"ד לא טעה, דאז יש לביה"ד לעיין לדייק ולפסוק בהתאם. וכך קבע בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' רע"ט וז"ל:

"תשובה, איברא שאם היה הפסק דין בסתם הייתי אומר בדרך פשרה פסקו כן ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות ולא הייתי משיב על זה דבר, דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי, אבל לפי שראיתי שכתבו מה שנראה לנו בדין וכו', משמע דמן הדין פסקו ולפיכך הוכרחתי לכתוב על השאלה ולברר כי מה שפסקו אינו מן הדין לא כולו ולא מקצתו".

וכן מצינו שקבע בשו"ת חתם סופר ח"ו סי' נ' שאם בא לפני בי"ד פסק של בי"ד אחר ואינם יודעים מאיזה טעם פסקו ולהם נראה שהדין הוא להפך אין להם להחזיר את הדין, אבל אם יודעים טעמו והם רואים שיש לפרוך אותו אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ומחזירים את הדין. החת"ס קבע קביעה זאת לישב את האמור במשנה דבסוף פ"ד דמס' ר"ה כ"ה ע"א במעשה דרבן גמליאל שקבל עדים ועל פיהם קדש החודש וכאשר לר' יהושע היה קשה איך קבלם ר"ג, שנמצאו עדי שקר, ואיך קבע על פיהם וקדש החודש שלח לו ר"ג, גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביוה"כ שחל להיות בחשבונך ומזה משמע שאין להרהר אחר הוראת דיין ואילו בגמ' ב"ב פ' שמיני דף ק"ל אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע כי אתי פסקא דדינא דידי לקמיכו וחזיתו ביה פירכא לא תקרעוהו, ובסוף אמר שם אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ומשמע שיכול דיין לבטל פסק דין כאשר בעיניו נראה לדחות הפס"ד ויישב החת"ס סתירה זו בזה"ל:

"... אבל האמת יורה דרכנו אי אתא פסקא וידענו מאיזה טעם דנוהו ויש לנו עליו פירכא בזה מיירי בבבא בתרא אז אין לדיין אלא מה שעיניו רואות שהרי קמן שטעה בטעמו ושגיאות מי יבין מ"מ לא תקרעינהו אולי עוד תמצא פירוקא לקושיא כמ"ש הרשב"ם אבל מ"מ לא תעביד עובדא עפ"י אותו פסק. אך בר"ה לא ידעו טעמו של ר"ג ולא מקום טעותו שהרי א"א לאשה שילדה וכרסה בין שיניה ואילו היה שואל אותו ואומר לו טעם שאינו הגון הדרן לכללא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואך לא עמדו לפניו והוא קבל העדים וקדש החודש בזה אין להם להרהר דודאי עשה וכאשר היה באמת שהיה לו קבלה פעמים בא בארוכה פעמים בא בקצרה. היוצא מזה בנדון שלפנינו אלו היה לפנינו הפסק והגביית עדות שעליהם פסק הרב והיה נראה לנו פירכא על דבריו "אז אין משוא פנים ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות ...".וכקביעתם של הרדב"ז והחתם סופר הנ"ל קבע גם הגר' חיים פלאגי בספרו סמיכה לחיים שם ד"ה ועוד נראה וז"ל "ועוד נראה להוכיח מהאי לישנא דב"ד בתר ב"ד ל"ד דר"ל שמסתמא סמכינן על ב"ד הראשון שלא טעו ולא צריכי ב"ד השני לדקדק והכי משמע לשון הרמב"ם ולעולם א"ב אלא מחזי' כו' ולא יטעו דשמ', הא אם עברו ודקדקו וידעו שטעו אזדא, להו האי חזקה דלא יטעו וחזר הדין לכ"ע וכ"ש בנדון שלפנינו כשבא דיין לפסוק הדין הזה שבא לידו מחדש ומדקדק ופוסק להפך... והמפורסמות אינן צריכות ראיה שהרי כל ספרי הפוסקים הראשונים והאחרונים מלאים מזה שהפוסק הראשון פוסק הדין ועושה מעשה ואחריו קם ב"ד אחר ומדקדק בדבר ופוסק להיפך עפ"י ראיותיו המספיקות וסותר פס"ד מב"ד ראשון והכל לש"ש, אע"פ שהראשונים כמלאכים אנן סהדי דאינהו גופייהו ניחא להו בהני, ומידם קונם יש בהם להודות ולשבח נצחוני בני על דבר אמת".

הגרח"פ הביא שם בתשובה בהמשך את דברי הרדב"ז הנ"ל מתשובה רע"ט, שמתאימים לדבריו והוסיף והעיר על דברי הרדב"ז, "דלכאורה נראה דזה סותר מ"ש הרדב"ז בעצמו בתשו' הנז"ל (כוונתו לתשובת הרדב"ז שהובאה בשו"ת אבקת רוכל סי' כ"א וכן בשו"ת המבי"ט ח"ב סימן קע"צ) דבזמה"ז ב"ד בב"ד דייקינן והכי הכא היה על ב"ד שבזמנו ובכ"ז כתב דב"ד בב"ב ל"ד...", ויישב סתירה זו בזה"ל:

"אך הנראה לע"ד ברור בכוונת הרב ז"ל הוא דאה"נ דעודינו הוא מחזיק בשיטתו דבזה"ז ב"ב בב"ד, ברם בהך תשובה לא הוצרך הרב לטעם זה אלא אפי' אמרינן דב"ד בתר ב"ד ל"ד יש להשיב על פסק דינם והוא בזה דאמרינן ב"ד בב"ד ל"ד היינו בפסקו ב"ד הראשון, שלא נתגלה לב"ד הב' גופא דעובדא היכי הוי ויש לחוש שמא לא דקדקו בגוף המעשה כראוי אז ... אבל כל שנתגלה לבי"ד הב' ונתברר לו גוף הדבר היכי הוה בברור גמור עכ"ז מצינו במה שפסקו ב"ד הרא' באותו המעשה הוא שלא כדין. אך כשראינו ונתברר לב"ד הב' בגוף הדבר בדקדוק וראו שפסה"ד של ב"ד הא' היה לפי הדין וההלכה ומצינו שלפי הדין אינו כן אז יש כח להשיב על אותו מעשה ב"ד וב"ד בב"ד דייקי ואפי' לכתחילה זהו הנלע"ד ברור ופשוט מדברי הרדב"ז בתשובה הלזו".

ע"פ דברים אלו נראה ברור דלכל השיטות, גם לאותם שנתקבלו להלכה שאינם מקבלות את דברי הרדב"ז בשו"ת אבקת רוכל, שבזמנינו אמרינן בי"ד בתי בי"ד דייקי, הלוא הם הב"י שכתב שם בהגהה לדברי הרדב"ז הנ"ל וז"ל "אמר יוסף קארו דלא דיק, דלא אמר כן הרשב"א אלא בדין ההוא שהוא זר אבל בשאר דינים גם בזמן הזה לא דייקי בתר בית דינא וזה פשוט" ... הב"י קבע בדברי הרשב"א (שממנו דייק הרדב"ז) שאמר דבריו כלפי הדיינין שאינם בקיאין רק באותו הדין המסוים וכן נראה ברור מלשון הרשב"א שכתב דאנן סהדי דרוב הדיינים ... אינן בקיאין בכך, כלומר הב"י פסק שבאותו דין שיש ידיעה ברורה שאין הדיינים בקיאים אמרינן שבי"ד בתי בי"ד דייקי אבל מזה אין לעשות הכללה ולערער את חזקת הדיינים כלפי כלל ההלכות והדינים שהם פוסקים על פיהם. ונשאר הכלל דבי"ד בתר בי"ד לא דייקי וכן פסק הרא"ש בתשובתו בספר חזה התנופה שבסוף ספר חיים שאל סי' מ' (הובא בב"י חו"מ סי' י"ב מחודש אות ז'. ובדרכי משה שם ס' כ' ובסמ"ע סי' י"ט ס"ק ב'.

בשו"ת מהר"י בן לב סי' ק"ו (שאלה ק"ז) כתב ג"כ דאפילו בזמן הזה לא אמרינן דבכל מילי חיישינן לבית דין טועין, הביא דבריו הש"ך בחו"מ סי' ל"ט ס"ק לו ומסקנתו ג"כ "קיי"ל דלבית דין טועין לא חיישינן והכי אמרינן סי' מ"ו סעיף ט' (כ"ט) ובריש סימן ר"נה ע"ש" וכן פסק האורים ותומים סי' י"ט באורים ס"ק ג' כהש"ך הנ"ל ולא הרדב"ז הנ"ל דבי"ד בתר בי"ד דייקי וחיישינן לבי"ד טועין.

ועיין בפתחי תשובה חו"מ סי' י"ט ס"ק ג' שהביא את הב"י וכן דברי האו"ת הנ"ל ופסק כמותם וכן הכריע בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תילתאה ח"ב סי' קכ"ג לאחר שהביא את שו"ת הרא"ש מספר חזה התנופה שהובא בסמ"ע שגם בזמנינו אמרינן הכלל דבי"ד בתר בי"ד לא דייקי (עיין בפס"ד של ביה"ד הרבני בת"א שכתבתי בתיק בוררות קרלנשטיין-וילנסקי 1 - 35 - 347 נז' ועיין במאמרי בספר שורת הדין "מקור הסמכות של ביה"ד הגדול ומסגרת סמכותו, עמודים רי"א-ר"כ ועיין בספר זכרון להגר"ש רפאל זצ"ל במאמרו של הרה"ר ונשיא ביה"ד הגדול הגרי"מ לאו שליט"א תוקפו של ביה"ד הגדול לערעורים וסמכויותיו בגדר "בי דינא בתר בי דינא לא דייקי" עמודים תצ"ח-תקי"ב, שכתב במסקנת המאמר שם עמוד תק"י שלענין הלכה יש לפסוק כהרדב"ז דהכלל דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי ה"מ בזמניהם אבל האידנא דייקינן ודייקינן דהאידנא לא בקיאי כל כך בדינים הלכך דייקינן בתר ב"ד, והוסיף שם, ואנו נוסיף על דבריהם דאם בזמנו של הרשב"א והמבי"ט שייך חשש זה הרי שבזמנינו שאין אתנו יודע, עד מה קוטנם של הראשונים עבה ממתנינו הרי ודאי שדייקינן בתר ב"ד והוסיף שהורו כן להלכה בשו"ת סמיכה לחיים וכן הורה בשו"ת משפטי עוזיאל (חו"מ סי' א' סעיף ט"ו ובשו"ת ישכיל עבדי (ח"ג אהע"ז סימן ב'). ולענ"ד לאור דברי כל הפוסקים הנ"ל שאין לפסוק כהרדב"ז ולחלק בין בי"ד שבזמניהם, אין לקבל מסקנה זו ועל בסיסה להסביר את סמכותו וטעם פעולתו של ביה"ד הגדול לערעורים לדייק בתר בתי הדין האזוריים, בהמשך דברינו נקבע מהו הכח ומאיזה הלכה פועל ביה"ד הגדול לבטול פסקי דין של ביה"ד האזורי).

יד. על בתי הדין לגיור שבימינו לא נאמר הכלל בית דין בתר בית דין לא דייקי

וכאמור לעיל, גם לשיטת רוב הפוסקים דגם בזמנינו נשארה ההלכה שבי"ד בתר בי"ד לא דייקי כאשר מוצא ביה"ד השני בנמוקי ביה"ד הראשון פירכות וריעותות ואף טעות בדין ובהלכה, לא קיים הדין של בי"ד בתר בי"ד ל"ד, ובי"ד יכול לבטל הפסק דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וכך יש להסביר את דרך פעולתו ותוקפן שלביה"ד הגדול שמדייק ומעיין בפסק הדין של ביה"ד האזורי ואף מבטלו שכן כאשר בא פסק דין וטעמו והמערער מציין את אותם פגמים וליקויים שלדעתו הביא לטעות הפסק וביה"ד הגדול דן בערעור ע"פ הפירכאות והטעויות שנתגלו לפניו דאז נתערערה חזקת ביה"ד קמא שלא טעה ובנסיבות אלו רשאי ואף מצוה ביה"ד הגדול לערעורים לדון לשנות ואף לבטל פסה"ד זה.

לאור כל האמור בנדון שבפנינו שביה"ד האזורי מצא פירכות ורעותות קשות הקשורות להליך קבלת עול תורה ומצות של המערערת, ולקויים בשקול הדעת, ודרך קבלת החלטתו של ביה"ד המגייר להעבירה הליך גיור, נתערערה חזקת ביה"ד המגייר שהם בקיאין ולא יטעו ובזה לא אמר רבא את הכלל דבי"ד בתר בי"ד לא דייקי, וביה"ד רשאי אף לבטל את פסק דינו של ביה"ד הראשון, כפי שמוכח מהגמ' בב"ב ק"ל ע"ב ממה שאמר שם רבא לר' פפא ורב הונא בר' דרב יהושע כמבואר לעיל.

לענ"ד בתקופתינו רובם של בתי הדין שעוסקים בגיור ומגיירים, הן בארץ והן בחוץ לארץ (שכפופים לשו"ע וההלכה), אין להם את החזקה שהם לא טעו בהחלטותיהם ובפסיקתם, אין דברי נוגע דוקא לתחום ידיעת ההלכה וגדולתם בתורה של אותם בתי דין. עיקר התקלות והמכשולים נובעים מחוסר ראיה בהירה במשור העובדתי, ומההתאמה שבין אותה מציאות לאותם עקרונות והלכות שמהוות את הבסיס להעביר נכרי מגיותו ולהכניסו לכלל ישראל כמאמין בה', ביסודי האמונה היהודית ומקבל על עצמו להיות נתון לצווי האלוקי לשמירת מצוות התורה וקבלת עול מלכות שמים על עצמו. לענין הגיור, ובתי הדין המגיירים, מתאימים במיוחד דברי החזון איש בקובץ אגרות א' אגרת ל"א:

"ברור משפט הלכה למעשה נחלק לעיונים שונים. העיון הראשון, להניף הסלת הנקיה סעיפי משפט התוריים, ואחריו העיון השני, החדירה בעובדה הנוכחת לפנינו במעלותיה ומגרעותיה, ובדיוק משקל של כל פרק מפרקיה, כדי להתאים את הנדון אל סעיף ההלכה המכון עליו, ומרובים המכשולים של התאמה הכוזבת מהמכשולים ביסוד ההלכה, זאת אומרת אף שאין הדיין אומר על המותר אסור ועל האסור מותר, בכל זאת הוא נכשל במעשה שבא לידו להחליט בכח מדמה שזה שבא לידו הוא של הסעיף הידוע, בעת שהעלים עין מקו דק רב ערך בפלילת (שפיטת) המשפט הנבנה תמיד על קוים שכליים דקים, ובהעלמה זו מוציא משפט מעוקל מעות לא יוכל לתקון".

דברי החזו"א, שנאמרים במישור העקרוני ביחס לכל העוסקים בעשית המשפט הלכה למעשה, מתגלים במלוא אמיתותם הכואבת בבתי הדין שעוסקים בגיור ובגרים, בגלל אותם מכשולים שמציין החזו"א, ובמיוחד הדגשתו שמרובים המכשולים של התאמה הכוזבת מהמכשולים ביסוד ההלכה יוצא משפטם מעוקל ומעות לא יוכל לתקון. דבר זה ראינו בענינו בעשרות שנים של ישיבה בבתי הדין, ברוב רובם של אותם שעברו הליכי גיור וגיירו ע"י בתי דין למיניהם, כולל בתי הדין המיוחדים לגיור, שהיסוד המרכזי של הגיור שהיא קבלת מצות ועול מלכות שמים היה אצלם לקוי ביותר ואע"פ שהצהירו מן השפה ולחוץ שהם מקבלים על עצמם עול תורה אנן סהדי שבנסיבות האישיות והחברתיות שהם היו בשעה שהצהירו על כך, שההצהרה הזו היתה אמירת דברים בעלמא בלא כל קבלה אמיתי של תורה ומצות, וכל התנהגותם ואורחות חייהם מיד לאחר הגיור הוכיח סופם על תחילתם. לאור מציאות זו שנוגעת להליכי גיור, וגיור, שנעשים ע"י ביה"ד, ניתן לומר את שקבע הרשב"א (בשו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף קמ"ט, מובאת בב"י חו"מ סי' ל"ט מחודש ג'). ביחס לדינים מסוימים, אין לומר את העקרון שאין חוששין לבית דין טועין וכתב שם הרשב"א "דאנן סהדי ברוב הדיינים שיושבים עכשיו בדין אינן בקיאים בכך ולפיכך יש לחוש לכך". והרחיב קביעה זו הרדב"ז והובאו דבריו בשו"ת אבקת רוכל סי' כ"א ובשו"ת המביט חב' סי' קע"ד, בזה"ל:

"ואע"ג דאמרינן בתלמודא לא חיישינן לבי"ד טועין וכי דיינו בתר דייני לא דייקי, הני מילי בזמניהם אבל האידנא דייקינן ודייקינן, שכן כתב רבינו ירוחם בשם הרשב"א בתשובה דהאידנא דלא בקיאי כ"כ בדינין הילכך דייקינן בתר בית דינא, ואם בזמנו של הרשב"א ככה, כ"ש בזמנינו וכ"ש בזמנו שהדיינים היו הם יחידים".

אמנם הב"י שם (בשו"ת אבקת רוכל הנ"ל) חולק על דיוקו של הרדב"ז מהרשב"א וחולק על קביעתו הכוללנית והגורפת, שחזקת הדיינים נתערערה בזמנם. וכתב שם הב"י בהגהה על הרדב"ז ז"ל:

"אמר יוסף קארו לא דק, דלא אמר כך הרשב"א אלא בדין ההוא שהוא זר אבל בשאר דינים גם בזמן הזה לא דייקי בתר בית דינא, וזה פשוט בתשובת הרשב"א שכתבנו בבית יוסף...".

וכן נראה ברור מלשון הרשב"א שכתב "דאנן סהדי דרוב הדיינים אינן בקיאין בכך", כלומר שבאותו דין יש ידיעה ברורה ... שאין הדיינים בקיאים, ואין לערער את חזקת הדיינים ביחס לשאר הלכות ודינים, וכאמור גם הב"י יודה שאם יש דינים שאנן סהדי שאין בקיאין בכך נקבל את דברי הרשב"א והרדב"ז. על כן כאמור לעיל י"ל ביחס להליכי גיור וגיורם של גרים בתקופתינו שרבים מאוד מאותם שגוירו בשעת הגיור הצהירו שמקבלים תורה ומצות, אינם שומרי מצות וגם הנסיבות האישיות והחברתיות שהם היו מצויים בהם בשעת גיורם והכרזתם שהם מקבלים תורה ומצות, ומיד לאחר שעברו את הליך הגיור, דיש לומר את דברי הרשב"א והרדב"ז, דאנן סהדי שרוב הדיינים שיושבין בתקופתינו אינם בקיאים בכך. וכן נראה ברור מהוראת ופסיקת גדולי פוסקי הדור, וגדולי הדור, הגרי"י קניבסקי זצ"ל, הגרש"ז אויירבך זצ"ל הגרא"מ שך שליט"א והגרי"ש אלישיב שליט"א, לרושמי הנשואין שההלכה מחייבת אותם לבדוק את כל המציג תעודת גיור, הן בארץ והן בחוץ לארץ, בלי להבחין איזה בית דין מדובר -, האם באמת היתה הגירות כהלכה, וברור שדעתם, שבעניני גיור וגיורים, אין לומר שחזקה על בי"ד שלא טעו ובזה לא נאמר הכלל דבי"ד בתר בי"ד לא דייקי.

למרות כל האמור גם אם נשמע את טענת המערערת וב"כ (וטענות ראש מנהל הגיור הרב ישראל רוזן) שביה"ד האזורי לא היה רשאי לכתחילה לבדוק ולדייק בפסק דינו, ובמעשה הגיור של ביה"ד לגיור בירושלים, מהכלל שקבעה ההלכה שבי"ד בתר בי"ד לא דייקי. אם בכ"ז ביה"ד בדק את מעשה הגיור של המערערת ומצא רעותות חמורות כפי שנמק בפס"ד בבהירות, וכתוצאה מזה קבע שלא ניתן לסדר חופ"ק למערערת ובן זוגה היהודי על יסוד הגיור שנעשה ע"י ביה"ד לגיור בירושלים, ודאי שדינו דין, ולא אמרינן דבי"ד שעבר ובדק וערער את חזקת ביה"ד הראשון שהם בקיאים ולא יטעו, ופסק בנגוד לפסק הדין של ביה"ד הראשון, שפסק דינו בטל. מאחר שבפועל הוכיח את הרעותות שבפסק דין של ביה"ד הראשון וכן כתב מפורש בספר סמיכה לחיים לגר' חיים פלאג'י הנ"ל ד"ה ועוד נראה להוכיח וז"ל:

"ועוד נראה להוכיח מהאי לישנא דב"ד בתר ב"ד ל"ד דר"ל דמסתמא סמכינן על בי"ד ראשון ... שלא טעו ולא צריכי ב"ד שני לדקדק והכי משמע לשון הרמב"ם ולעולם א"ב אלא מחזי' וכו' ולא יטעו, דש"מ הא אם עברו ודקדקו וידעו שטעו אזדא להו האי חזקה דלא יטעו, וחוזר הדין לכ"ע".

באשר לטיעונים במישור הפרוצדוראלי כפי שצוטטו מדברי עמיתי הרב ש. דיכובסקי והרב ע. בר שלום תשובתי והשגותי להם נמצאים ג"כ בתיק ט' הנ"ל כדלהלן:

העולה מתוך הברור ההלכתי הנ"ל, שלהוראת וקביעת הלכה של מרנן ורבנן פוסקי וגדולי הדור יש השלכה והתייחסות גם למישור הפרוצדוראלי של הליכי קבלת גרים לצורך נשואין, שקיימים במסגרת הרבנות ומחלקות הנשואין. האזהרה שמזהירים את כל רושמי הנשואין שההלכה מחייבת אותם לבדוק את המציג תעודת גיור האם באמת היתה הגירות כהלכה כאמור לעיל ושרק לאחר מכן אפשר לרושמם לנשואין, מלמדת שתעודת גיור בפני עצמה שנתנה מכל בי"ד בעולם, יהיו הגדולים המוכרים והמוסמכים אשר יהיו, אינה מאפשרת לרושם הנישואין להכניסו לקהל ישראל לנשואין, כאשר מתעורר חשש שלא היתה אצל בעל תעודת הגיור, קבלת מצות אמיתית כדין, דבר שנתן להבחין בו, אם מחזותו של המבקש שרחוקה מלהיות חזות של אדם שומר מצות, אם מתוך דברים שהוא מסיח לפי תומו בפני רושם הנישואין, אם המסגרת החברתית והמשפחתית שהוא בא ממנה וחי בתוכה מנותקים ורחוקים משמירת מצות תורת ה', ואם אותו בי"ד שהנפיק את תעודת הגיור נתערערה חזקתו שעושה את הליך הגיור כהלכה וכדין. הוראה זו סותרת לחלוטין את התוקף הפרוצדורלי שיש לתעודת גיור כשלעצמה כאשר נמצאו רעותות ופגמים במהות הליך הגיור או בחזקת כשרותו של ביה"ד שבצע ואשר את הגיור.

טו. טעונים פורמלים פרוצדוראליים אינם גוברים על דברים מהותיים שסותרים להם

כבוד הגר"ש דיכובסקי בתיק א' ל' הנ"ל כתב: "מבחינה פרוצדורלית קשה לי מאד להבין את עמדתו של ביה"ד ברחובות. ביה"ד לגיור שביצע את הגיור הנ"ל הוא בית דין מוסמך ע"י הרבנות הראשית לישראל. יושבים בו תלמידי חכמים מובהקים המוכרים לי אישית כיראי שמים ויודעי דת ודין. בית דין זה מוסמך בעניני גיור לא פחות מבתי הדין הסדירים, על כן אין כל מקום לבי"ד סדיר לבטל את דבריהם.

הומצא לי פרוטוקול של מועצת הרבנות הראשית לישראל החתום על ידי נשיא המועצה כב' הראשל"צ הגר"א בקשי שליט"א. נאמר בו כדלהלן: "החלטה: תעודות גיור של בתי הדין הרבניים או של בתי הדין המיוחדים לגיור יתקבלו על ידי רושמי הנישואין. כל גיור שנערך בין בארץ ובין בחו"ל שלא מבתי הדין הרבניים ובבתי הדין המיוחדים לגיור שעל ידי הרבנות הראשית לישראל טעון אישור ביה"ד הרבני, או של הנהלת בתי הדין או של המחלקה המטפלת בכך בהרבנות הראשית לישראל".

אמור מעתה, גיור שנערך על ידי בית דין מיוחד לגיור אינו טעון אשורו של ביה"ד הרבני. כשם שאינו טעון אישורו של בית הדין הרבני, כך לא יוכל בית דין רבני לבטלו. על כן קשה לי להבין מנין לקח ביה"ד ברחובות את הסמכות לבטל או להטיל ספק בגיור שנעשה ע"י ביה"ד הנ"ל כשם שגיור שנעשה ע"י בי"ד רבני סדיר אינו יכול להתבטל ע"י ביה"ד רבני אחר כך לא יוכל בית דין רבני סדיר לבטל גיור שנערך ע"י בי"ד מיוחד". עכ"ל.

על בסיס טעונים פורמלים אלו והפרשנות שנתנו דעת הרוב בתיק זה להחלטת מועצת הרבנות הראשית, הם פסקו ליתן היתר למתגיירת להינשא ליהודי מבלי להתחשב כלל בפגמים והרעותות המהותיים, בחלק קבלת המצות, שנמצאו ע"י ביה"ד האזורי.

פסיקה זו נסתרת מהוראת פוסקי וגדולי הדור, המחייבת את רושמי הנישואין לבדוק מהותית את חלק קבלת המצות, כשמתעורר חשש רציני שיש פגם בתוקף חלות הגיור, ק"ו בן ק"ו שהוראה זו קיימת על בתי הדין שהם המוסמכים הלכתית ומצוותית לבדוק חששות אלו, כפי שנהג בפועל ביה"ד האזורי. לא שמענו בהלכה שטענות פורמליות פרוצדורליות גוברות על דברים מהותיים שסותרים להם. אולי זוהי גישת המשפט האזרחי, אך אינה קיימת במשפטי התורה. וכן כתב הגאון ר' חיים פלאג'י בספר סמיכת חיים ח' אה"ע סי' ט', ביחס לכלל בי"ד בתר בי"ד לא דייקי וז"ל "ועוד נראה להוכיח מהאי לישנא דב"ד בתר ב"ד ל"ד, דר"ל דמסתמא סמכינן על בי"ד ראשון ... שלא טעו ולא הצריכו בי"ד שני לדקדק, והכי משמע לשון הרמב"ם א"ב אלא מחזי' וכו' ולא יטעו,דש"מ הא אם עברו ודקדקו וידוע שטעו, אזדא להו האי חזקה דלא יטעון וחוזר הדין לכ"ע".

באותו תיק, דעת הרוב התירו למערערת לפנות לרב רושם נישואין בצרוף תעודת גיור שברשותה, ובזה תוכל להנשא, תוך התעלמות מוחלטת ובטול פסק הדין של ביה"ד האזורי שמצא פגמים מהותיים בהליך גיורה, בכל הנוגע לחלק קבלת המצות. בין השאר הם התבססו על החלטת מועצת הרבנות הראשית שקבעה: "תעודות גיור של בתי הדין הרבניים או בתי הדין המיוחדים לגיור יתקבלו ע"י רושמי הנישואין". לענ"ד אין בהחלטה זו כל קביעה הלכתית והוראה שרב רושם הנישואין מחויב לאשר ולהתיר את נשואים רק ע"פ תעודת גיור מוכרת ע"י הרבנות הראשית, גם כאשר נמצאו פגמים מהותיים בהלכה בהליך הגיור. קביעה זו נסתרת לחלוטין ע"י ההוראה שהורו הפוסקים גדולי הדור כפי שנתברר לעיל.

החלטה זו של הרבנות הראשית נמצאת במישור הפרוצדוראלי הקובע שגיור נעשה ע"י בי"ד רבני או בי"ד מיוחד לגיור אינו טעון אשור נוסף של בי"ד או גוף הלכתי אחר. אבל כאשר מתעוררות חששות הקשורות למהות הליך הגיור לא נאמר לרושמי הנישואין שעליהם להתעלם מזה, וכ"ש כלפי בי"ד שמופקד מבחינה הלכתית בקביעת מעמדם האישי של המבקשים לבא בקהל ישראל, כאשר מתעורר להם החשש שיש פגם מהותי בהליך הגיור ובעיקר בהליך הקשור לחלק קבלת המצות שהוא יסוד כל הגיור.

פרשנותו של כבוד הגר"ש דיכובסקי את החלטת מועצת הרבנות הראשית, שכשם שגיור ע"י בית דין המיוחד לגיור אינו טעון אישורו של בית הדין הרבני כן לא יוכל בית דין רבני לבטלו, אין לה כל אחיזה בהחלטת מועצת הרה"ר, לא פורמלית וודאי שלא הלכתית כפי שנתבאר לעיל בהרחבה.

גם קביעתו שגיור שנעשה ע"י בי"ד רבני סדיר אינו יכול להתבטל על ידי בית דין רבני אחר, אין לה כל בסיס לא פורמלי ובודאי שלא הלכתי, ואפילו אם היה לקביעה זו בסיס פרמלי אין בכוחו להיות בסיס לפסיקה ע"פ דין תורה, כאשר נמצאו פגמים מהותיים בהליך הגיור. שום בי"ד בעולם יהיה רבני, או בי"ד של העדות החרדיות, או בי"ד מיוחד לגיורת, שיהיו מחוסנים מפני בטול גיורם ע"פ ההלכה. עקרון זה מונח בהוראתם ופסיקתם של גדולי התורה פוסקי הדור כפי שנתברר לעיל במקורות ההלכתיים, שאין חולק עליו בין פוסקי הדורות, ושנתברר לעיל במקורות. הארכתי בלבון וברור המשקל, שיש לטענות פרוצדורליות פורמליות בהליכי ועניני גיור, כאשר ממולם עומדות טענות מהותיות הקשורות בהליכי ועניני גיור הסותרות את הטעונים הפורמליים, כפי שנתברר הן מהוראת ופסיקת גדולי התורה והפוסקים שבדור והן משאר מקורות ההלכה והפוסקים שהבאנו, למען ידעו כל העוסקים והממונים בענין קביעת מעמדם האישי של מי שמבקש לבוא בקהל ישראל, כולל רבנים, רושמי נשואין ובתי דין הממונים לקביעת מעמדם האישי ליהדות שרק ברור מהותי של הליכי הגיור הוא ורק הוא שקובע את ההלכה והפסיקה לתוקפם ויהדותם של בעלי תעודות הגיור בעיקר בחלק היסודי והבסיסי ביותר של הגיור והוא ענין קבלת מצות ה' וכניסה תחת כנפי השכינה.

כבוד ידידי הגר"ע בר שלום שליט"א הציג עמדתו ביחס לנדון שבפנינו וכתב את גישתו העקרונית גם בתיקים אחרים, שמתבססת על המישור הפורמלי, שאין לפסול או להטיל ספק בגיורם של המוסמכים לגייר מהרה"ר, ואין זה מתפקיד ביה"ד הגדול. והוסיף שמאחר והמבקשת יש לה תעודת גיור ע"כ על מועצת הרבנות להתמודד עם מחלקת הנשואין או כל מוסד רבני הכפוף לרבנות הראשית ולמועצת הרבנות שאינה מוכנה לקבל תעודה זו.

הרב שליט"א על בסיס גישה פורמלית זו שהליך גיור שנעשה ע"י בי"ד מוכר ע"י מועצת הרבנות הראשית, ומועצת הרבנות הראשית נתנה החלטה כי תעודות גיור כאלה יתקבלו ע"י רושמי הנישואין, אין לבעל תעודת הגיור הנ"ל צורך לפנות, לא לביה"ד האזורי וכ"ש שאין ענין לערעור.

אבקש מכבוד ידידי הגר"ע בר שלום שליט"א, ילמדנו רבנו, מהו הבסיס ההלכתי לגישתו העקרונית הפורמלית שמכוחה קבע את התנגדותו לפסק הדין המנומק של ביה"ד האזורי, שהטיל ספק בתוקף הליך הגיור של אם המערער לאחר שמצא בו גם פגמים מהותיים וגם פגמים פורמליים, וזאת לאור הוראתם ופסיקתם של גדולי הפוסקים שתעודת גיור שניתנת ע"י כל בי"ד באשר הוא חייבת לעבור בדיקה האם חלק קבלת המצות שבגיור היה כדין וכהלכה. וכפי שבארתי לעיל פסיקה זו מעוגנת בדברי חז"ל וכל הפוסקים כאמור. לא ברורה קביעתו שאין זה מתפקיד ביה"ד הגדול לדון בערעור על פסק דין הלכתי מנומק שמצא פגמים מהותיים בהליך הגיור שקבע את יהדותה של אם המערער.

טז. אין להשען על דעת הרוב שעברה שינויים ותהפוכות

אבקש לציין שעמדת עמיתי שליט"א דעת הרוב בתיק זה (תיק ט'), להשען על הטעונים הפורמליים כנ"ל עברה שינויים ותהפוכות כאשר הם חזרו בהם מהטעונים הפורמליים כנמוקים לדעתם ונשענו על סברתו ונמוקו "המחודש" של כבוד הגר"ש דיכובסקי שאין לבטל מעשה בי"ד לגיור משום שמבחן קבלת המצוות נמדד "באשר הוא שם".

להלן ציטוט מהחלטה נוספת שניתנה בתיק ונשלחה לכבוד נשיא ביה"ד הגדול הגרש"מ עמאר שליט"א, בו מתוארים בפרוט כל השינוים והתהפוכות שהיו אצל דעת הרוב כדלהלן:

"אבקש להוסיף ולהבהיר נקודה במישור העובדתי שאולי נעלמה מעיני כבוד נשיא ביה"ד הגדול הרה"ר והראשל"צ שליט"א והיא שאמירת "איני יודע" נאמרה בעקבות וכתוצאה מהתהפוכות והשינויים שהתחוללו בדעת הרוב. כפי שכתבתי בתחילת החלטתי לומר "איני יודע", שלאחר העיון בתהפוכות נמוקי החלטות עמיתי ובנמוקים לגופן שנוגעים לכל הליכי הגיור הנעשים בישראל אני מוצא שדבריהם טעונים ברור ולבון נוסף לפני שיצאו כפסק דין.

אבקש להרחיב ולתאר בפני כבוד הנשיא הרה"ר שליט"א את דרך התנהלות גבוש דעת הרוב של עמיתי שליט"א. בהחלטה הראשונה של דעת הרוב צויין במפורש שהדעות בין שלושת דייני ההרכב חלוקות ביניהם מהקצה לקצה. לדעה ראשונה, לדחות הערעור ולקיים את פסק דינו של בית הדין האזורי. לא לאפשר למערערים להנשא זל"ז. פסק דין, שנומק היטב הן מהמישור העובדתי ובעיקר מהמישור ההלכתי.

לדעה השניה שקבלה את הערעור וזאת על בסיס הקביעה כמעט עקרונית שכל גיור שנעשה בישראל לא ניתן לבטלו, ולכן התיר למערער שנולד לאם שעברה הליך גיור אקספרס מלא ספקות, והאם היתה בהריון עם המערער, להנשא ליהודיה כדין.

לדעה השלישית שקבעה, שביה"ד הרבני פעל בענין תוקף גיור האם והמערער והוציא פסק דין, בלא סמכות. לדעה זו הסמכות לבטל או לקיים את הגיור, מסורה ביד מועצת הרבנות הראשית. לסכום, פסק הדיין השלישי שיש להעביר את התיק למועצת הרבנות הראשית. ע"מ להגיע להכרעת הדין בדעת רוב. החליט הדיין בעל הדעה השניה לצרף דעתו לדעת הדיין בעל הדעה השלישית וקבעו יחדיו שכל עוד לא החליטה מועצת הרה"ר לבטל את הגיור הרי הגיור עומד במקומו ואין להפקיעו.

לא יכולתי לצרף דעתי לקביעה החריגה וקיצונית של דעת רוב כל עוד שלא ישיבו לי על השגותי ותמיהותי ההלכתיות העובדתיות והחוקיות לקביעה משונה זו.

פניתי לעמיתי הרה"ג שליט"א שילמדוני מהו הבסיס ההלכתי להוצאת נושא הגיור מסמכותם הבלעדית של בתי הדין הרבניים שהם הגוף ההלכתי היחיד שמוסמך לעסוק בגיור, שבמהותו נקבע ע"י בי"ד ומקבל תוקפו רק ע"י בי"ד. במישור העובדתי בתי הדין הרבניים הם ורק הם עסקו כל השנים בגיור ובעניני גיור מכח סמכות שהוענקה להם הן בדין והן בחוק וכך נהג גם ביה"ד האזורי ברחובות מכח אותה סמכות. בקשתי מעמיתי שיודיעו לי על אחד מכל אבות בתי הדין ודייני ישראל או גדולי התורה וההוראה שצרף דעתו לקביעה מהפכנית מוזרה שאינה מתבססת על כלום. איזה דין, תקנה או חוק קבעו ונתנו סמכות למועצת הרבנות הראשית להכריע בנושא הלכתי שפוטי שמסור רק ביד בי"ד.

לא זכיתי לקבל תשובה מדייני דעת הרוב, על אף אחד מתמיהותי והשגותי הנ"ל. עמיתנו בביה"ד הגדול הגר"ח איזירר שליט"א שפסק דינו שהוציא כאב"ד בביה"ד ברחובות, הוא נשוא הערעור, במסגרת סדרי ותקנות בתי הדין הרבניים פנה לעמיתי הרה"ג שליט"א והציג את השגותיו לקביעה זו של דעת הרוב. בה כתב בזה"ל: "אני תמה ולא ירדתי לסוף דעתו האם מועצת הרבנות הראשית היא גוף שיפוט מוסמך לפסוק בענינים פרטניים של מבקש היתר נשואין. כלום הוא גוף שמוסמך לגבות עדויות או לחקור חקירות. כלום הגר"ע בר שלום יאמר את דעתו גם בכל מקום שבו לאחר הגיור הוכח שהמתגייר היתל בביה"ד ופרק מיד כל עול גם זה בתחום פסיקתה של מועצת הרבנות משום שהיא אחראית על מינויו של בית הדין המגייר. מדבריו נובע שכל ערעור על פסיקה של דיין יש להפנות למועצת הרבנות שנתנה לו כושר דיינות – אתמהה. ואם נקבל את דעתו של הרב בר שלום ומועצת הרבנות תחליט שאיננה יכולה לפסוק או שאינה מוסמכת לאיזה מצב נקלע אז. יתרה מזו יש אפשרות שמועצת הרבנות תחליט שאין לה לאשר את הגיור ותאמץ את פסה"ד של בי"ד קמא א"כ גם לתוצאה כזו מתכוונים דבריו של הגר"ע בר שלום, וא"כ כיצד יכולות דעתו ודעת הגר"ש דיכובסקי להצטרף לדעה אחת והרי אלו שתי דעות מנוגדות. סוף דבר, אנו סבור שיש כאן שלוש דעות נפרדות שאין ביניהם מכנה משותף כלל ובמצב כזה חייבים להוסיף שני דיינים".

גם השגותיו ותמיהותיו של הגר"ח איזירר שליט"א לא זכו לכל התייחסות מצד דעת הרוב.

לסכום קביעת דעת הרוב בהחלטה הראשונה לא נתבררה כלל, ולא נתקיים בה כלל משא ומתן בין דייני ביה"ד כפי שמתחייב מהאמור בשו"ע חו"מ סי' י"ח סעיף א' "וישאו ויתנו בדבר". וידועים דברי הרשב"א שו"ת הרשב"א ח"ב סי' ק"ד, הובאו בבית יוסף סי' י"ג אין הולכין אחר הרוב אלא כשרבו המזכים על החיובים או המחייבים על המזכים מתוך משא ומתן של כולם".

ועיין בבאר היטב חו"מ סוף סימן רל"א שהביא את דברי המהרש"ך ח"ב ק"ט דהא דמהני רוב נגד המיעוט היינו דוקא כשהיו כולם במעמד אחד ונשאו ונתנו בדבר אבל כל אינן נקבצים במעמד אחד כולם.

ועיין בפד"ר ז' עמוד 238 דברי הגר"א גולדשמיד זצ"ל "כלל הלכה זה שאין כוחו של הרוב להכריע אלא אך ורק אחרי שכל אחד ואחד מביע דעתו ואחרי בירור הדעות המנוגדות בדרך ויכוח, וזה בהקבצם יחדיו לישיבה פנים אל פנים, כלל זה הוא כה מסתבר ופשוט ... התנאי הזה דין הוא בתורת אחרי רבים להטות.

גם מסקנת החלטת דעת הרוב, הקובעת שכל עוד שלא החליטה מועצת הרה"ר לבטל את הגיור הרי הגיור עומד במקומו ואין להפקיעו, תמוהה ביותר. לאחר שביה"ד הרבני ברחובות הוציא פסק דין מנומק היטב, בו נתעוררו ספקות רבים על יכולתו של המערער להנשא לבת ישראל, ולכן לא קבלו המבקשים היתר נשואין. איך אנו נוכל לאפשר להם להנשא כל עוד שמועצת הרה"ר לא בדקה ועיינה בפסה"ד. וכפי שכתב עמיתי הגר"ח איזירר שליט"א שאילו יצוייר שמועצת הרה"ר תקבל את פסק דינו של ביה"ד האזורי האם ניתן להחזיר הגלגל אחורה ולבטל את נשואיהם האסורים עליהם.

לאור כל הדברים האמורים, פניתי לכבוד הרה"ר ונשיא ביה"ד הגדול בבקשה לקביעת הרכב מורחב בראשות הרה"ר נשיא ביה"ד הגדול כאשר בנמוקי לבקשה ציינתי את החשיבות העקרונית שיש להחלטה זו הנוגעת לכלל תוקפם של מעשי הגיור ותעודות הגיור שנעשים בבתי הדין הרבניים וכל בתי הדין בארץ ובכל קהילות ישראל ובעיקר למסקנת החלטה זו שמוציאה את כל מערכת בתי הדין האזוריים ובית הדין הגדול מסמכותם ומחובתם לדון בגיורים, ומעבירה למועצת הרבנות הראשית את הסמכות לדון ולקבוע בכל ענין הגיור מעשה בית הדין ופסיקתו ותעודת הגיור ותוקפם.

בנמוקי לפנייתי זו הוספתי את השוני והחריגה הקיצוניים שיש בהחלטת רוב הזו כאשר היא מתנכרת לכל שהיה נהוג מאז ומעולם בעניני הגיור המסורים לבתי הדין בלבד.

כבוד נשיא ביה"ד הגדול הרה"ר שליט"א דחה את פנייתי בטענה פורמלית, שהאמור בתקנות הדיון אינו מאפשר להורות על קיום הדיון בתיק בהרכב מורחב. לנמוקים המהותיים לא היתה תשובה בהתיחסותו ועמדתו של כבוד הרה"ר שליט"א. בסיום תשובתו של כבוד נשיא ביה"ד הגדול הרה"ר שליט"א קובע הרב שאין דרך אחרת אלא להוציא פסק דין ברוב דעות כפי דין תורה.

לאחר קבלת תשובתו של נשיא ביה"ד הגדול שליט"א חזרו דעת הרוב על החלטתם הראשונה וכתבוה כפס"ד בו נאמר: "לאור הנמוקים המצורפים החלטנו כי אין מקום לדיון בדבר ביטול גירותו של המערער כל עוד לא בוטלה תעודת הגיור ע"י הגוף המוסמך. תעודה זו עומדת בתוקפה, פסק דין זה ניתן ברו"ד.

גם פסק דין זה ניתן ע"י דעת הרוב למרות היותו משולל כל בסיס הלכתי משפטי וחוקי. ומנוגד להתנהגות בתי הדין הרבניים האזוריים או בית הדין הגדול לדורותיהם. בפסק דין זה לא התנהל כל מו"מ בין חברי ביה"ד ולא זכיתי לכל התייחסות או תגובה להשגותי הקשות על פסק דין זה.

לאור דברים אלו ומנימוקים הלכתיים נוספים שאציין אותן להלן לא מצאתי שעל פי דין תורה, חלה עלי ההלכה של אחרי רבים להטות.

לאחר תקופה ממושכת שלא היתה כל פעילות להביא לסיום ברור דעת הרוב למתן פס"ד וכלשון דעת הרוב, שתיק זה "נתקע" במתן פסק דין. מתקבלת החלטה חדשה של כבוד עמיתי הרה"ג שליט"א, בה שינו טעמם והחליפו את הבסיס ההלכתי להכרעתם לקבל את הערעור על פסק דינו של ביה"ד הרבני ברחובות ולהתיר למערערים להנשא זה לזה. בעוד שבהחלטות הראשונות נשען הרוב על דעתו של כבוד הגר"ע בר שלום שליט"א כאשר הגר"ש דיכובסקי מצטרף לדעה זו, שביה"ד פעל בחוסר סמכות והגוף המוסמך לקבוע את תוקף גיורים של אם המערער והמערער היא מועצת הרבנות הראשית, בהחלטתם האחרונה חזרו בהם עמיתי הרה"ג שליט"א והפכו את דעתו של כבוד הגר"ש דיכובסקי כהבסיס לדעתם, לקבלת הערעור ומתן היתר נשואין. כאשר הגר"ע בר שלום מצטרף לדעה זו שנתנה תוקף להליך גיור אקספרס לקוי ביותר ע"י שלושה שאינם בי"ד מוסמך לגיור. ותעודת גיור שלא היתה חתומה ע"י שום גורם מוסמך לאישור הגיור. אבקש להדגיש שגם החלטה זו ניתנה ללא כל משא ומתן בין חברי הרכב ביה"ד. עמיתי שליט"א לא שתפו אותו בשיקוליהם ההלכתיים להפוך דעתם ולחזור בהם מהבסיס ההלכתי מהחלטה הראשונה. ובודאי שלא שמעתי מכבוד הגר"ע בר שלום מה הוא משיב על השגותי והערותי ההלכתיות החמורות לפסק דינו של הגר"ש דיכובסקי המנוגד לדעת כל גדולי הפוסקים ואינו נסמך על שוב שיטת פוסקים מפוסקי דורינו או פוסקי הדורות. הגר"ע בר שלום לא הציג בפנינו על איזה בסיס נמוקים הלכתיים הוא מקבל את הערעור לסתירת פסק הדין שמנומק היטב גם במישור ההלכתי וגם במישור העובדתי.

לאור האמור ועל רקע קבלת ההחלטות וגבוש דעת הרוב של כבוד עמיתי שליט"א ולאור השנויים והתהפוכות בנמוקי החלטותיהם, החלטתי להודיע לעמיתי שאיני מצטרף לדעתם דעת הרוב משום שאיני יודע. וכך כתבתי מפורש בראשית נמוקי החלטתי לומר איני יודע: "לאחר העיון בתהפוכות נמוקי החלטות עמיתי ובנמוקים לגופן שנוגעים לכל הליכי הגיור שנעשים בישראל אני מוצא שדבריהם טעונים ברור וליבון נוסף לפני שיצאו כפסק דין מבית הדין הגדול וזאת ע"י צרוף של עוד שני דיינים ע"י אמירת איני יודע.

אמנם נכון שדעתי הייתה ידועה לעמיתי הרה"ג אבל לאחר התהפוכות שהתחוללו בדעתם, ולאחר שלא שתפו אותי ולא נתקיים כל משא ומתן במהות הדברים נתנו את דעתם דעת הרוב איני יודע. כאשר עמיתי הרה"ג שליט"א אינם משתפים אותי ואינם נושאים ונותנים עמדי איך ניתן לומר שאני יודע ומבין את דעתם. לאחר שדעתי ונמוקי ההלכתיים היתה ידועה להם הם שינוי טעמם והחליפו את הבסיס לגבוש דעת הרוב שלהם. האם בנסיבות אלו יכול כבוד הנשיא הרה"ר שליט"א להגיד שהדין הוכרע, כאשר דעתם של הרוב לא הוכרעה ונשתנתה לאחר מכן. ואמנם אמת ונכון שאת דעת והבנת גבוש דעת הרוב ונמוקיו "איני יודע". לאור זאת לא ניתן לומר את שכתב כבוד הנשיא והרה"ר שליט"א דמשעה שגילה דעתו בענין הנדון כבר הצטרף עמם בפסק הדין והו"ל יחיד נגד רבים.

יש להוסיף ולומר שביחס לנדוננו הכלל של בית דין בתר בי"ד לא דייקי אינו נוגע כלל, וזאת משום שכלל זה מדבר שבי"ד לאחר שהוציא את פסק דינו אין לבי"ד אחד לדון ולהוציא פסק דין אחר וזאת כפי שכתב הרמב"ם של "דלעולם אין בית דין בודקין אחר בית דין אחר אלא מחזיקין אותו שהן בקיאין ולא יטעו" כלומר שלאחר שיצא פס"ד מחזיקין את ביה"ד שהוציא את פסק הדין שהוא בקיא ולא יטעה בפסק דינו. ואילו בנדונינו שכבוד הרב עטיא עיקר טענתו לבטל את מעשה הגיור שנעשה ע"י הרב דרוקמן ובית דינו, משום שהרב דרוקמן ובי"ד הם בי"ד פסול מלהיות בי"ד מחמת כל הטענות שהעלה ומעשה הבי"ד לגיור בטל, ממילא משום העדר בי"ד כשר. ובנסיבות אלו לא נאמר כלל דבי"ד בתר בי"ד לא דייקי. אין ספק שבי"ד או עדים רשאים לבטל פסק דין כאשר נתברר ומצאו או העידו שבשעה שביה"ד שדן ופסק הוא עבר עברה שפוסלתו להיות בי"ד, שודאי פסק הדין בטל מעיקרו ומתערערת החזקה שלא יטעו.

גם ביחס לטעון הפורמאלי של העדר סמכות אין הדבר נוגע כלל לנדונינו וזאת משום שהטענה המרכזית עליה נשען ביה"ד האזורי שמעשה הגיור נעשה ע"י בי"ד פסול מחמת אותם עבירות שפוסלות אותו מלהיות בי"ד וביטול הגיור, הוא תוצאה מהעדר בי"ד שכשר ומוסמך לבצע הליך גיור ומאחר ונמצאו אותם עבירות אצל ביה"ד ממילא נעקר מעיקרו המנוי שנתמנו "מראש העדה" וממועצת הרבנות הראשית, ובודאי שמתבטל וסמכות ביה"ד מכח שליחותאי וקמאי ולכן פוקע תוקף מעשה הגיור שעשו.

ערעורה של ב"כ המערערים על פסק הדין נשוא הערעור התייחס להוראה לרשום את המערערת ואת ילדיה ברשימת מעוכבי הנשואין.

יודגש בזאת, דאין בפסק הדין קביעה לביטול גיורה של המערערת וקביעת מעמדה כיהודיה, וכן אין בפסה"ד המבטל את מעמד שלושת ילדיה כיהודים. אדרבא בסעיף י"ב של פסה"ד כותב כבוד הרב עטיה, "וזכות האשה לבקש דיון בהרכב מלא שידון במעמדה ובמעמד ילדיה. ואני כתבתי את דעתי, מאחר ואני צריך להוציא מעב"ד ות"ג כתבתי שאין לזה מקום ונימוקי כאמור".

הרי שלא בבטול גיור עסקינן אלא בהפניה לרשום במעוכבי נשואין עד שיתברר מעמדם ותוקף גיורם מחדש ע"י בי"ד מוסמך, וזאת לאור הפגמים החמורים שנתגלו בהליך הגיור שעברה המערערת ופורטו בהרחבה בפסק הדין ובשאר הנמוקים הנוספים ששלח הגר"א עטיה להשלמת טעוניו, שמערערים באופן חמור את תוקף הגיור שנעשה ע"י ביה"ד המיוחד לגיור בראשות הרב חיים דרוקמן.

על כן, כל ההלכות והמקורות ההלכתיים שציינה ב"כ המערערים בהלכה המפורשת שגר שחזר לסורו הוא יהודי כשר לכל דבר, אינו שייכות כלל לנדונינו באשר הלכה זו נאמרה כאשר שהליך הגיור נתקיים על כל חלקיו, קבלת מצות, מילה וטבילה שנעשית ע"י בי"ד כשר.

גם בדברי השו"ע יו"ד רס"ח סעיף י"ב שצוטטו ע"י ב"כ המערערים "ואם לא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו שכר מצות וענשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל עובדי כוכבים, וחוששים לו עד שתתברר צדקתו, ואפילו חזר ועבד אלילים – הרי זה כישראל מומר שקדושיו קדושין", אינם סותרים לפסק הדין נשוא הערעור, שכן הלכה זו נאמרת שביה"ד המגייר לא בדק את מטרת רצונו של המתגייר, ולאחר שהתגייר נודע שמטרת בקשתו להתגייר היתה בשביל דבר, אבל בפועל הגיור נעשה בפני ג' הדיוטות שלא נמצא בהם דבר שפוסל אותם וכן לא נתברר שהיה פגם בקבלת המצות שלו הרי שהוא יצא מנכריותו, משום שלא נודע על פגם מרכיבי הליך הגיור. ואמנם אם נתברר אח"כ שלא היתה קבלת מצות או שנמצא פסול בג' ההדיוטות מאותם דברים שפוסלים אותם מלהיות בי"ד, כגון שנמצא שעברו עבירות שפוסלות אותם הגיור בטל.

לאור כל האמור וכפי שנתבררו הדברים בפנינו שיש להטיל ספק ביהדותם וכשירותם להנשא של המערערת פלונית ושלושת ילדיה, ולכן יש לרשום את המערערים 2-5 ברשימת מעוכבי נישואין, וזאת עד לבדיקת יהדותם וכשירותם לנשואין ע"י ביה"ד האזורי.

יש לבטל את החלטת ביה"ד האזורי כלפי רישומו של המערער פלוני ברשימת מעוכבי הנישואין. לא מצאנו כל נמוק הלכתי שיצדיק רשומו במעוכבי נישואין.

(-) אברהם שרמן

מצטרף.

נמוקים נוספים יצורפו על ידי בקרוב.

(-) חגי איזירר

מצטרף למסקנת הדברים.

(-) אברהם שינפלד

לאור האמור לעיל מוחלט כנ"ל.

ניתן ביום ד' באדר א' תשס"ח (10.2.2008)

(-) אברהם שרמן (-) חגי איזירר (-) אברהם שינפלד

העתק מתאים למקור.

הרב עזריאל אבן חן
המזכיר הראשי