המחלוקות בצפת בענייני שמיטה ומעשרות*
מאת: פרופ' דוד תמר
מתוך: המעין, ניסן תשנ"ה
יש בידינו רק ידיעות מעטות על תולדות היישוב היהודי בצפת בימי הביניים, שלא כאן המקום לדון בהן. עד סמוך לסופה של המאה הט"ו, כלומר עד לאחר גירוש ספרד, גורמים כלכליים בעיקר הם שהביאו עולים לארץ להתיישב בצפת ובסביבותיה. ייתכן שהמקובלים נמשכו לשם בגלל קרבתה למירון 1. במשך הזמן היא הפכה לעיר מלאה חכמים וסופרים.
בראש הקהל בצפת לאחר הגירוש עמדו ר' פרץ קולון ור' יוסף סראגוסי, שניהם נזכרים בתעודות חשובות הנוגעות לצפת שלפני הכיבוש העות'מאני, שנתפרסמו בידי גוטהייל-וורל ומאיר בניהו.
קביעת שנת השמיטה
"להיות השמיטה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה בגלות - - - היא סבה עצומה לבלתי היות לאנשי בית ועד החכמים ידיעה גמורה ברורה ופשוטה בפרטי שמיטה - - - ואחרי אשר העיר ה' אתר רוח קצת מחכמי דורנו ללכת אל ארץ הצבי, הוכרחנו להשתדל בחזקת היד להשיג פי' זאת המצווה. ולפי מה ששמענו נפל [בין החכמים בארץ ישראל] מחלוקת בשנת השמיטה - - - ובמקום אשר אמר ה' כי יפלא וכו' וקמת ועלית (דברים יז, ח), נהפוך הוא כי שם הספק והמבוכה, מחלוקת וקטטה רבה" (שו"ת הרלב"ח, וונציה שכ"ה, סימן קמג).והרלב"ח ממשיך:
"כי כמעט אומר שאילו היה יודע זה כל איש אשר נדבה רוחו אותו לעלות לארץ הצבי לא דבר ריק שבסבת זה יתעכב ויאמר, מה לי לעלות על הר ה' - - - איך בזמן הזה יוכלו להתפרנס אחרי היות הספק, ואם כן צריכים הברכה לה' שנים" (שם).נחזור לאיגרת שנת רס"ד. באיגרתם כותבים חכמי צפת:
"זה כמה שמענו מפי מגידי אמת, כי אתם אגודות-אגודות בידיעת שנת השמיטה ורפו ידינו וימס לבבנו, יפול קטטה בעיר אלוקינו".אעפ"כ אין ספק בעיניי, שיש גוזמא בדבריו של בניהו, ש"המחלוקת חרגה מן התחום הצר של השאלה ואיימה לפלג את קהילות א"י לשני מחנות, בדומה למחלוקת שפרצה בין רס"ג ובן מאיר בדבר הלוח העברי, בזעיר אנפין" (ספר אסף שם עמ' 118). את החשיבות העיקרית יש לראות לענ"ד, בכך, שכבר אז פנו חכמי ירושלים, שאותה שעה כבר היו בה חכמים גדולים, לשאול את חוות דעתם של חכמי צפת, כבר אז נפתח המגע ההדדי בין צפת לירושלים בשאלות מהכא להתם ומהתם להכא, מגע שלא פסק במשך מאות בשנים בין שני המרכזים הגדולים ביותר בארץ ישראל במאה הט"ז ולאחריה. טעה בניהו בדבריו: "באגרתם של חכמי צפת שלפנינו נשמע הד חזק לעלבון שמצאו חכמי צפת בזה שחכמי ירושלים לא פנו אליהם לשאול את דעתם". יש בתלונה זו מן הדמיון למחלוקת הגדולה והחשובה ביותר שהתעוררה בין רבני שתי הערים שלשים וארבע שנים לאחר מכן, בדבר הסמיכה, אלא שם נפגע כבודה של ירושלים משום שהסמיכה קשורה בה, ופה מתרעמים חכמי צפת שלא מתחשבים במרכז התורה שהוקם בגליל" (שם עמ' 121). אדרבה, מדברי בעל ספר חרדים, שנביא מיד, מוכח ללא ספק, שחכמי ירושלים שלחו שליח מיוחד לחכמי צפת בנידון. וכך כתב רבי אלעזר אזכרי:
"שנת השמיטה. שנה זו שהיא שנת השמ"ח לבריאת העולם היא שנת השמיטה לדעת הרמב"ם, ונמצא בפסקי הרבנים הראשונים אשר לפנים קרוב לצ' שנה היום (משנת שמ"ח עד שנת רס"ד, 84 שנים) קם חכם אחד לערער על חשבון שנת השמיטה כפי הבנת לשון הרמב"ם, ועמדו החכמים השלמים רבני ירושלים תוב"ב אשר היו בימים ההם, ונשאו ונתנו לברר לשון הרמב"ם, ושלחו חכם אחד לרבני צפת תוב"ב יוציאו לאור משפט לשון הרמב"ם ז"ל והבנתו, גם לדעת המנהג אשר היו נוהגים קדמוניהם. והרבנים, אלה מפה ואלה משם, אחר העיון עלתה הסכמת כולם היות מיוסד על אדני האמת סברת הרמב"ם, והשנה אשר היו נוהגים בה שביעית היא על פי סברת הרמב"ם כפי מה שהורו הרבנים. גם כתוב באותו פסק, כי אז העידו זקני דמשק וכל סוריה היות המנהג כן".לפיכך יש להבין את לשון האיגרת של חכמי צפת: "וכבוא אלינו החכם השלם כמהר"ר שמואל מסעוד ושאל ממנו מנהגנו" וכו'. שר' שמואל מסעוד זה היה שלוחם של חכמי ירושלים לבירור סוגיה זו של שנת השמיטה, שלא כבניהו הסבור, שהלה נזדמן לשם לשם כשלוחו של הנגיד.
קדושת שביעית בפירות נכרי
תחילה יש לציין את דבריו של מרן בשו"ע יו"ד תחילת סימן של"א:
"בזמן הזה אפילו במקום שהחזיקו בו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה אלא מדבריהם מפני שנאמר כי תבואו משמע ביאת כולכם ולא ביאת מקצתן כמו שהיתה בימי עזרא".המבי"ט כתב בכמה מקומות בסוגיה זו, בין השאר בשו"ת שלו חלק א סימנים יא, כא, שלו, שהובאו גם בשו"ת אבקת רוכל סימנים כב, כג, כה. את תשובתו בסימן של"ו פותח המבי"ט בלשון זה:
"כח מעשה ידי הגדתי, זה לי כ"ח שנים משנת הרצ"ב עד שנת השגי"ח [שכ"א] שנות ד' שמטות, ובכל שמטה ושמטה לא שמטתי עצמי מלהתעסק ולעיין בעניין דמי שמטה בפירות הגדלים בקרקע של גוי בא"י. ואם נתמרחו ע"י ישראל אם יהיו חייבים בתרומות ומעשרות. ומאז כתבתי שהיו פטורים, וגם שהיה בהם דין שביעית, וכמו שהבאתי ראיות לזה מן הסברא משנה וברייתא ותוספתא וירושלמי ודברי המפרשים, ועוד הוספתי ראיות בכתב בשנת הרצ"ט שהיתה שנת שמטה, ומאז ועד עתה הייתי מורה לשואלים ממני בשנת השמטה על חיוב תרומה ומעשר שלא היו חייבים כלל.תשובה זו הובאה כאמור בשו"ת אבקת רוכל סימן כה. בתשובה שלפניה, שם סימן כד, כתב מרן:
ועתה בשמטה זו ראיתי את החכם מה"ר ר' יוסף נר"ו, שהיה מורה להפריש תרומה ומעשר, ושלחה לי שאשלח לו תופס מה שכתבתי על עניין זה, ושלחתי לו, וכתב דחיות על הראיות אשר כתבתי ועל דברי המפרשים וז"ל כמו שכתוב בכתבו, ואצלי הן דחיות בקש".
"ואני יוסף קארו לא נכשרו בעיני דברי החכם הנזכר, והנני אומר כי זה עשרים שנה ראיתי מה שכתב הר' שלמה שירילייו זלה"ה לנהוג דין שביעית בפירות הגויים הגדלים בארץ וראיתי ראיותיו - - - ולא נראה לי שיש בראיותיו כדי לבטל מנהג הקדמונים שלא נהגו כן".ובסוף תשובתו, לאחר חתימתו "הצעיר יוסף קארו" כתב:
"אח"ך [אחר כך] כתבו לי מירושלים תובב"א כי כן מנהגם מימי קדם להפריש תרומה ומעשרות בשביעית מפירות שזרע הגוי בשדהו ונתמרחו ביד ישראל וכמ"ש [וכמו שכתבתי] והנהגתי".לאחר התשובה של המבי"ט, שהזכרנו למעלה, כתב מרן:
"אחר שכתב החכם ר' משה מטראני אגרת זאת השנית, רצה לעשות מעשה כדבריו בשמטה שעברו (של שנת שכ"ז) ומיחו בידו. ובשמטה זו, שהיא שנת השל"ד, הקשה את רוחו ואמץ את לבבו לתקוע עצמו לעשות מעשה כדבריו ביד רמה, וקמו כל חכמי העיר ועיינו בדבריו הראשונים ובאחרונים וראו שאין בהם ממש, והכריזו בבתי כנסיות בגזרת נידוי, שכולם יפרישו תרומות ומעשרות מפירות הגוי שנתמרחו ביד ישראל בשביעית כמו בשאר שנים.לאחר מכן בא מעין אישור וקיום הדברים מאת רבי משה גאלנטי, מגדולי חכמי צפת, תלמידו של מרן בהלכה ושל רבי משה קורדובירו בקבלה:
נאם הצעיר יוסף קארו".
"הכרנו וידענו שנדפס מכתב ידו של מורינו הרב והיא כתיבת ידו ממש, וכל הנזכר אות באות חתמנו שמותינו".אמנם הזכיר מהר"ם גאלנטי חתימת שמותינו, אבל יש כאן חתימה אחת בלבד.
למחלוקת הנ"ל מתייחס גם בנו של המבי"ט: המהרי"ט [מהרימ"ט בפי הספרדים], בתשובתו הארוכה בשו"ת שלו ח"א סימן מג, שפותח בלשון זה:
"על גידולי שביעית בקרקע הנכרי, מזה כמה הורה אבא מורי הרב זלה"ה משנת הרצ"ב שהם חייבים בכל דיני פירות שביעית ופטורים מן המעשרות, וכן היה מורה ובא בכל שנת שביעית הלכה למעשה, והעידו חכמים מזקני הדורות, שאע"פ שהרב מהר"י קארו ז"ל היה חוכך להחמיר, והיה נוהג להפריש בלא ברכה אח"כ, הכריחו אבא מארי ז"ל וחכמים שעמו בפומבי שלא יעשרו כל עיקר, דחומרא דאתי לידי קולא הוא, שיש בדבר הפסד פירות שביעית, ולא היה מי שערער בדבר. ועתה הראו לי נוסח פסק שכתב הרב מהר"ר יוסף קארו ז"ל לחלוק על דבריו, לחייבם במעשרות ולפוטרם מדיני שביעית, וצריך אני לישא וליתן בדבר הואיל והלכה למעשה הוזקקנו".נחזור לאישור וקיום דבריו של מרן בידי מהר"ם גאלנטי, שהבאנו לעיל. לאחר הקיום הנ"ל נדפסה באבקת רוכל שם תשובה, שבה דן המשיב בדבריו של המבי"ט, ובא למסקנה דפירות הגוי בקרקע שלו יש בהם חיוב תרומות ומעשרות, כסברת מוהרי"ק ז"ל, הוא מורינו רבי יוסף קארו. הכותב הוא רבי שם טוב עטייה, שהיה אחד מתלמידיו של האר"י, שכפי שהוכחתי במקום אחר, והוא כתב את תשובתו לאחר פטירתם של מרן ושל המבי"ט.
חכם אחד, בשם וולף זאב רבינוביץ מבריסק דליטא, כתב שיש להטיל ספק בנידוי זה (ירושלים של לונץ, כרך שמיני, תרס"ט, עמ' 98-96), הוא מביא את דבריו של רבי אלעזר אזכרי בספר חרדים, שנתחבר כאמור בשנת השמיטה שמ"ח:
"פירות שביעית של גוי שבאו ליד ישראל פטורין מן תרומות ומעשרות, וכך היה נוהג ומנהיג גדול הדור מהר"ם מטראני ז"ל. גם מהר"י קארו בסוף ימיו, כשחבר שלחן ערוך, כתב סתם, "שנת השמיטה אין בה לא תרומות ולא מעשרות", עכ"ל".וממשיך וכותב אותו חכם:
"והרי שהרב בעל החרדים לא ידע כל עיקר מהסכמת הרב ז"ל בסוף ימיו, ומהנידוי הנ"ל הכתוב באבקת רוכל. והרי זה בעצמו דיו להטיל ספק בכל עניין הנידוי הזה. כי באמת נפלא בעיני, שבמשך שתי שביעיות שנים, משנת השל"ד - - - עד זמן חבור ספר חרדים בזמן שמ"ח, כבר הכל נשכח, הסכמת מרן בסוף ימיו, ומה גם שהחזיקו אותו בנידוי, ועניין הנידוי התפרסם בהכרזה בבתי כנסיות, וכל זה נעלם מבעל החרדים וממהרי"ט ז"ל. הייתכן כזאת?"וכבר השיב על הדברים הללו אליעזר ריבלין שציין החיד"א בברכי יוסף דן בכך, אבל לא הביא את דבריו. נביא להלן את דבריו של החיד"א בסוגיה זו בספרו ברכי יוסף ליו"ד סימן של"א. תחילה הוא פוסק ומכריע בקשר לשאלת שנת השמיטה, שעסקנו בה בראש דברינו -
"ושנת השמיטה האמיתית וכו' זה דעת הרמב"ם והגאונים. וכתב הרב ס' החרדים, שנתוועדו רוב רבני ארץ ישראל וטורקיה, כרכים ועיירות גדולות פעמים (אולי יש לקרוא פעמיים?), והסכימו כלם לדעת הרמב"ם, וכן פשט המנהג. וכן כתב מהרימ"ט ח"א סימן פ"ה, דהלכה מוחזקת ביד כל ישראל בשמיטה כדעת הרמב"ם".אח"כ מביא החיד"א את התשובות הנ"ל של מרן ושל המבי"ט מאבקת רוכל, שהיה בידו בכ"י של מרן, ומזכיר את הנידוי ואת אישור וקיום הדברים בידי מהר"ם גאלנטי, שהזכרנו לעיל, וממשיך וכותב:
"ומכאן תשובה למה שכתב הרב ספר החרדים, דמרן בסוף ימיו כשחיבר זה השולחן [ערוך] לא חילק וכו', דהרי מרן הכא בש"ע כתב ששנת השמיטה היא שנת השי"ג. התשובה הנזכרה היא שנת של"ד לפני מותו, סמוך למיתתו, כי בניסן שנת של"ה נלקח ארון האלוקים כנודע, והאיכא אסהדתיה דרב מהר"ם גאלנטי הזקן, הרב המוסמך אשר יאמר כי הוא זה כתב יד הקדש מרן ז"ל".החיד"א חולק על דברי המהרי"ט, שהבאנו לעיל -
"שהרב המבי"ט וחבריו הכריחו שלא יעשרו, ואעיקרא מרן היה חוכך להחמיר וכו', דלשון זה מורה, דמרן גם בתחילה היה מסתפק וחוכך בדבר",וזה איננו נכון לדעת חיד"א:
"וגם זכינו למען דעת מנהג עה"ק ירושלים מזמן מהרלנ"ח [הרלב"ח], שהיה בזמן מרן, ויהי מאז ומקדם להפריש תרומות ומעשרות".ומוסיף וכותב החיד"א, שהוא סבור שאחרי פטירתו של מרן -
"הנהיג הרב להפך, שהאריך ימים כעשר שנים אחריו. ולדעת קצת שאחרי מרן כשש שנים משה עלה אל האלוקים. ייתכן דבשנת של"ה עצמו, איזה חדשים קודם שנפטר מרן, והיה שוכב בדמשק ערש בחוליו אשר מת בו, ובו בפרק שרצו להפריש מהיין של פירות שביעית גברה יד הרב המבי"ט שלא בידיעת מרן ז"ל - - - והנהיג שלא לעשר. והיינו דכתב הרב המהרימ"ט: אח"כ הכריחו אבא מארי וחכמים שעמו בפומבי שלא יעשרו. כלומר שהכריחו הרב המבי"ט וחבריו אחר פטירת מרן, או סמוך ממש לפטירתו, לרבן דהוו דברי כמרן שלא יעשרו. ומשם גמרו שלא לעשר בצפת ת"ו. וכן כתב הרב ס' החרדים: "וכן עמא דבר", אבל לא שמרן ז"ל נמצא במעמדם וביטל דעתו, או חשב והודה להם. - - - וממה שהוצרך הרב המוסמך להעיד על כתב מרן, ונכתב בספר דבריו של גדול - הרב מהר"ם גאלנטי הזקן, יש מקום לצדד דאחר רבות בשנים רבני צפת עצמם היו מסופקים אם מרן חזר בו, וכאשר ניכר מדברי הרב ספר החרדים, ולזה הוסמך הרב המוסמך מהרמ"ג להעיד על כתב מרן בשנת השל"ד שהיתה השמיטה אחרונה לימי חייו, ללמדנו דעד זיבולא בתרייתא הנה זה עומד מרן בסברתו, אלא שגברה יד הרב המבי"ט אח"כ. ולכל ידענו כי דעת מרן מתחילה ועד סוף כרבני ירושלים ת"ו, לעשר".
האם צריך לעשר תבואת גויים?
מחלוקת אחרת נתעוררה בצפת, אם יש חיוב לעשר תבואה שגדלה בשדה נכרים בארץ ישראל. המנהג היה לקולא, שלא לעשרה, כדעת הרמב"ם בהלכות תרומות פרק א הלכה יא. וכן כתב מרן בכסף משנה שם:
"היה בזה המנהג הפשוט בכל ארץ ישראל כדברי רבינו הרמב"ם, ומימינו לא שמענו פוצה פה לחלוק על זה.החכם שאליו כיוון מרן הוא רבי יוסף אשכנזי, דמות מעניינת ביותר, שכתבו עליה מאמרים מקיפים שאול פינחס רבינוביץ (שפ"ר) (עקבות של חופש דעות ברבנות של פולין במאה הט"ז, האוניברסיטה העברית, קונטרסים לתלמידים, תשי"ט (תרגום מרוסית בידי י"ד אברמסקי).), דוד קויפמן (NGWJ כרך 42, 1898, עמ' 46-38), צבי איש הורוויץ (סיני כרך ז, תש"א. עמ' שיא-של), גרשם שלום (תרביץ כח, תשי"ט, עמ' 89-59, 235-201) ויצחק טברסקי (ספר היובל לכבוד ש. בארון, חלק עברי, ירושלים תשל"ה, עמ' קפג-קצד.). בימי שבתו בפראג ובפוזן לחם בחריפות נגד הפילוסופיה בכלל ונגד מורה נבוכים בפרט. בסוף ימיו בשבתו בצפת הגיה את המשנה ונשתמש לשם כך בכתב-יד קדום של המשנה שהגיע לידיו, ומשום כך זכה לכינוי 'התנא מצפת'. על פעולתו החשובה בתחום זה כתבו דוד קויפמן (מונטשריפט שם עמ' 42-40) ויעקב נחום אפשטיין ((מבוא לנוסח המשנה, תש"ח, עמ' 1285-1284.). היו קשרים בינו לבין האר"י, כפי שמספרים אחד מחכמי צפת (שלום שם, עמ' 61 והערה 5 שם) ור' שלמה שלומיל מדרעזניץ בעל שבחי האר"י (תעלומות חכמה באסיליאה [צ"ל הענוי] שפ"ט, מד, ב.).
ועתה קם חכם אחד, ונראה לו שהוא מתחסד בעשותו הפך המנהג הפשוט, ומעשר פירות שגדלו בקרקע העכו"ם ונגמרה מלאכתן ביד עכו"ם וגם מירחן עכו"ם, והולך ומפתה אחרים שיקבלו עליהם לעשות כדבריו. ונראה פשוט בעיני שראוי למנעם מזה משום לא תתגודדו.
ועוד שמאחר שבכל אלו המדינות קבלו לעשות כדברי רבינו, מלבד מה שנוגע בכבוד הראשונים שנהגו כן, והרי ריב"א לא מלאו לבו לסמוך על סברתו לבטל המנהג. ומי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו לעשות כן.
ועוד שדבר זה הוא דבר שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו.
לכן יש לגזור עליהם שלא ינהגו כן, ואם יסרבו יכופו אותם - - -
אח"כ נתפשטו הדברים עד שהוצרכו חכמי העיר לתקן, ונתקבצו כולם וגזרו גזירת נח"ש, שעוד כל ימי עולם לא יעשר אדם לקוח מן העכו"ם, אלא כמו שנהגו עד עתה ע"פ רבינו".
דברים קרובים לדבריו של בעל כסף משנה כתב רבי בצלאל אשכנזי בעל שיטה מקובצת בשו"ת שלו סימן א:
"זה ימים רבים עלה מחוצה לארץ חכם אחד בקי ומוחזק ביראת חטא וערער על המנהג ושלח לי למצרים קונטרס אחד על הדבר הזה, והנ' הוא כמוס עמדי חתו' באוצרותי. וראיתי בקונטרסו שערורייה, דקא מהדר לתלות בוקי סרוקי במילי דחיקי על מנהג ותיקים והקיף על המנהג תשובות חבילות שאין בהם ממש - - - ושארי לי' מריה, דהאי מנהגא תפוס בידי גדולי ישראל על פי גדולי המחברים הרמב"ם ז"ל כאשר כתב בתשובתו ז"ל. גם הסמ"ג כתב בשם ספר התרומה וז"ל, זו היא תקנה לדרים בארץ ישראל בזמן הזה ליקח מתבואת העובדי כוכבים ומזלות אחר שנגמר וכו' - - - ולכן אז התחלתי להשיב ידי על פסקו ז"ל ועל דבריו, וביני לביני שמעתי בהתאסף ראשי עם יחד כל רבני הגליל ותלמידיהון ותלמידי תלמידיהון, וגזרו גזירת נח"ש, שעוד כל ימי עולם לא יעשר אדם לקוח מן העובדי כוכבים, אלא כמו שנהגו עד עתה על פי הרמב"ם ז"ל, וכמו שכתב הרב הגדול בעל כסף משנה ז"ל בפרק א מהלכות תרומות. ובאותו הקבוץ היו שני רבותיי, מהר"ר דוד בן אבי זמרה זצ"ל ומוהר"ר ישראל די קוריאל ז"ל. לכן משכתי ידי כי מי יבא אחרי המלכים האלה את אשר כבר עשוהו - - - כאשר זכיתי ועליתי בעיר קדשו ראיתי קצת חכמים ותלמידים מחזיקים בתורתו של בעל הקונטרס הזה, ומעשרין כל הלקוח מן העובדי כוכבים ומזלות - - - ואמרתי עת לעשות להקים דגל הראשונים על תלו, ולהעמיד אשיו' תורת' ומנהגם על נכון - - - ולפי שבעל הקונטרסים כבר נתבקש בישיבה של מעלה לא אדקדק אחר כל דבריו, שאין משיבין את הארי אחרי מותו" 2.כן דן בסוגיה זו הרשד"ם, חלק יו"ד סימנים קצב, קצג והוא סותר את דבריו של רבי יוסף אשכנזי, שהוא קורא לו החכם הש', המחמיר בעניין הנז' ועוד דברים אחרים". כל שלושת הגדולים הללו לא נקבו בשמו של רבי יוסף אשכנזי בגלל כבודו. גילה את שמו הסמ"ע בדרישה לטור יו"ד סימן של"א סוף ס"ק יא, שלאחר שהביא את דבריו הנ"ל של כסף משנה ברמב"ם הלכות תרומות פרק א הלכה יא כתב: "ואותו חכם היה מהר"ר יוסף חתן מהר"ר אהרן אב"ד מפוזנא ז"ל, והמחלוקת היה בימיו" 3.
הערות:
* הרצאה בקונגרס העולמי האחד עשר למדעי היהדות. שנתקיים בירושלים בחודש תמוז תשנ"ג.
1. ר' מאמרי "צפת ערב בואו של מרן", שנכלל בספריי "מחקרים בתולדות היהודים בארץ ישראל ובאיטליה", הדפסה שלישית תשמ"ו, ו"מחקרים בתולדות היהודים בארץ ישראל ובארצות המזרח", תשמ"א, וכן ר' דברי הקונגרס העולמי הרביעי למדעי היהדות, תשכ"ט כרך ב. ובקובץ רבי יוסף קארו בעריכת י' רפאל, תשכ"ט. מראי המקומות למאמר זה, הבאים להלן, הם לספר הראשון. וראה שם עמ' 79.
2. הקונטרס של רבי יוסף אשכנזי נדפס בשו"ת בצלאל אשכנזי שם סימן ב. היה צריך להדפיס תחילה את סימן ב ורק אח"כ סימן א, שהוא תשובתו הארוכה של רבי בצלאל אשכנזי, שבה סתר את דבריו ואת טענותיו של רבי יוסף אשכנזי. יש לציין ששלום, בתרביץ שם עמ' 65 הע' 19. סבר שצבי איש הורוויץ במאמרו הנ"ל בסיני עמ' שכז הע' כז (בטעות נדפס אצל שלום עמ' שכה) היה הראשון שהעמיד על כך; ונעלם ממנו שכבר ציין זאת רבינוביץ בירושלים שם עמ' 95. שלום כנראה לא ידע על מאמרו של רבינוביץ.
3. העמיד על כך לראשונה רבינוביץ במאמרו שם ונעלם זאת משלום, תרביץ שם עמ' 63-62 הערה 9, שסבר שריבלין במדעי היהדות שם, עמ' 99, היה הראשון שהעיר על כך.
