צדדים שונים באישיותו של דוד המלך נחשפים במקרא. עיסוקיו רבי-פנים: רועה צאן, איש מלחמה, כובש, מלך ישראל ומשורר. פרצופיו המשפחתיים מגוונים: בן, אח, גיס, בעל לנשים אחדות, אב לבנים נאמנים ולבנים סוררים. גם במישור החברתי מתואר דוד כמסור ואוהב עד מאוד, מחד גיסא, וכשונא ונוקם עד עפר, מאידך גיסא.
דוד המלך הוא דמות מופת בשירת אורי-צבי, מושא להערצה ולחיקוי. העוצבה עפ"י המורשת המקראית? החרגה ממנה? עד כמה? ובשל מה?

קורא אל המלכות

'דָּוִד מֶלֶךְ יִשרָאֵל חַי וְקַיָּם
בַּמָּקום הַגָּבהַּ מֵעַל פְּנֵי הַיָּם!' (כרך ז, 125)

אליבא דאצ"ג, ויורשו בן-דמותו עתיד לעמוד בראש מלכות ישראל השלישית לכשתקום, לאחר קרבות ומאבקים. זו הסיבה שבשירים רבים מופיע דוד כמלך לוחם, כובש, מרחיב גבול ומנחיל מורשת קרב. תורתו הפרגמטית-מדינית כוחנית. סמלה הראשי הוא חרב: 'נַעַש חֶרֶב: לִכְרת בָּהּ בְּרִיתות עִם עַמִּים'. בכחה יוכרע קרב. ערובה היא לביטחון, לעָצמה, לשלווה ולהתפתחות תרבותית. כך חיים עמים וכך יחיה גם עם ישראל, ובראשו מלך יורש-דוד.
חרב היא שם כללי לאמצעי מגן מגוונים, כ'צִי וְצָבָא וּכְלֵי רֶכֶב: כּח בִּצוּע עֲלֵי אֶרֶץ רַבָּה' (כרך ז, 178). הציטוט לקוח מהשיר, 'פרק מספר מלכים', המתמודד חזיתית עם 'משפט המלך' הידוע, בו מתאר שמואל בכוונה תחילה מוסד מלוכה אימתני, נטול רחמים, כדי להחזיר את העם מכוונתו להמליך עליו מלך ככל העמים. אצ"ג מתנגח עם שמואל:

'וְכִי תָשׁוּבוּ אֶל הָאָרֶץ לְרִשְׁתָּה, שימוּ עֲלֵיכֶם מֶלֶך' -

הוא תובע, ומפרט:

'הַכּל הַכּל לְמַלְכְּכֶם:
הִתְפַּרְקוּ מִתַּכְשִׁיטִים וּתְנוּם לו, כִּי בִפְאֵרו פְּאֵרְכֶם.
הֱיוּ עֲנִיִּים וְהוּא עָשִׁיר עַל כֵּס אַרְצְכֶם:
כִּי בְעָשְׁרו עָשְׁרְכֶם וְשִׁקְלו זָהָב.
אֶת מֵיטַב בְּנֵיכֶם מַתַּכְתְּכֶם וַאֲרִיגְכֶם לַחְמְכֶם וְיֵינְכֶם - לִצְבָאו:
כִּי בְתָקְפּו תָּקְפְּכֶם'.

טורים אלה התפרסמו בכ"ח בשבט תש"ד - כה סמוך לחיסולו של שלטון טוטליטרי, שהמיט שואה על העם היהודי, מחד גיסא, וכה סמוך להקמתה של מדינת-ישראל הדמוקרטית, מאידך גיסא. רק כסיל או, לחלופין, עז-נפש יעז להציע מלך כחלופה הולמת למשטר דמוקרטי, המתיימר להיות שוויוני. נימוקיו של אצ"ג עז הנפש עמו: 'בְּאֵין מֶלֶך בָּעָם, חַיֵּי עַם מְשׁוּלִים לְגַלֵּי הַיָּם הַפָּתוּחַ'. 'מלכו של אצ"ג' אינו עריץ. העם מתבקש להעלות אליו את יבוליו, כדי שיחלקם באופן שיווני בין כולם: 'הַמֶּלֶך יְצַו לָתֵת חֵלֶק כְּחֵלֶק לְבַל יִהְיֶה דַךְ נִכְלָם קִרְבְּכֶם / בַּאֲשֶׁר חָרַש זָרַע וְאָסַף גַּם הוּא'. אצ"ג איננו אוטופיסט תמים. כך למד מדוד המלך, אשר לא קיפח את לוחמי העורף, 'היושבים על הכלים'.

דוד מוצג כמי שעומד בראש מסע כיבוש, כקודמו יהושע בן נון וכממשיכיו, מלכי יהודה וישראל, 'עֲדֵי יַנַּאי הַנַּעֲלֶה' (כרך ז, 42), וכחובר לגלריית-דמויות מרשימה, כשמעון, לוי, יהודה, יוסף, בנימין, דן וזבולון ויוצאי מצרים - כולם 'בִּדְמוּת מֶלֶךְ גִבּור וּמְשורֵר עַל שׁוּשַן עֵדוּת אומֵר שִׁיר' (כרך ה, 148). כיבוש הוא אפוא שלב המכין מלכות בימים קדומים כבימים עתידיים.
האני-השר מקפיד לציין, שבניגוד לדוד, אשר הפך מרועה צאן למלך וממחלל לאוחז חרב, חייו של עם מחייבים מהלך הפוך. אחיזה בחרב, שמגמתה כיבוש, קודמת לשלוות רועים, שמסמנת ישיבת-קבע, כמובע בטורים הבאים, בהם בולט השימוש בשי"ן אונומתופיאית, לציון שלווה ושקט:

עַד אֲשר יִירַשׁ עַם אֶת שַׁעַר אויְבָיו בְּהִלּו
ושָׁב הָרועֶה, וְשם שׁוּב בִּשְפָתָיו חֲלִילו' (כרך ז, 171).

ברור לו, לאצ"ג, שבחירתו האולטימטיבית במוסד המלוכה העתיק היא חתרנית, אַנורמטיבית ומוזרה, בלשון המעטה, בעיני רבים. הוא מודע לכך, ועל-כן טורח לציין, שמאז ומעולם כל מלך הוקף באופוזיציה לוחמת, וכשם שקמו לדוד המקראי אויבים מבית, כן קמו שונאים ליורשיו האידיאולוגיים- הלא הם מנהיגי היישוב היהודי באמצע המאה הקודמת - אשר גם בליבותיהם: 'מֵת הַמֶּלֶךְ דַוִד; / תַּם נִגּוּן דּורות יִשרָאֵל לְהֵיכַל הַר-הַמּור' (כרך ז, 52).
מלחמת ששת הימים, לדוגמא, שתוצאותיה נתפשו בעיני המשורר ובעיני רבים אחרים כמבשרי מלכות ישראל השלישית, עוררה התייחסות עוינת אצל אחרים, אשר לא הבחינו באופיה הנִּסי של מלחמה זו, ומאסו ב'שטחים הכבושים'. וכך מתאר המשורר את תגובתם:

'שֵׁשֶׁת יָמִים וְלֵילות .. וּ-בַיּום הַשְׁבִיעִי, [...]
עָלוּ מֵעֵמֶק הַסּוטִים, [...]
דָּתָן וַאֲבִירָם, שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וְשִׁמְעִי בֶּן גֵּרָא
סַנְבַלַּט וּמְרֵעָיו אֲחִיתפֶל הַכֵּפִי, מִדֵּי דור עֲדֵי דור [...]
וּבְאותָם הַקּולות מִגָּרון:
- אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי
אִישׁ לְאהָלָיו יִשרָאֵל! (כרך יא, 105).

'שֵׁשֶׁת יָמִים וְלֵילות .. וּ-בַיּום הַשְׁבִיעִי' - ששת ימי המלחמה - הם גם פרפרזה של תיאור בריאת העולם, הנחתם בבריאת השבת הקדושה - ניגודם של ימות החול. 'הַסּוטִים' שבשיר מעדיפים ימי חול.
דוד המיואש בן-זמננו אינו כופה עצמו על מי שאינו חפץ בו, כמתואר ב'שיר אוכל אש':

'אַתֶּם מְאַסְתֶּם חֶלְקְכֶם בְּדָוִד, / אָז סָגַר מַלְכְּכֶם אֶת עֵינָיו ונִרְדָם ' (כרך ז, 155) -

עובדה הגורמת להחלדה מטפורית של חרבו, המסמלת מלכות (כרך ה, 71).
אצ"ג מרבה להזכיר את יורשיו הרוחניים של דוד, ביניהם 'הַלֵּוִי וּגְבִירול וְעֶזְרָא וְנָגִיד [...] גִּבּורֵי הַמַּחְתֶּרֶת גַּרְדּום וּכְלָאִים' (כרך ז, 55) - כולם עזי נפש, רדופי חזון, המצטרפים אל שלשלת זהב, שעל ראשוני מרכיביה נמנים יהושע, שופטים, שאול ודוד, וממשיכיה הם מלכים, מצביאים, גיבורים, יוגבים, יורדי ים וגיבורים אחרים ובתוכם גם האני-השר, ה'נוגֵעַ [...] בְּטַבְּעות הַשַּׁלְשֶׁלֶת' (כרך ו, 115), אליה מצורף בלשונו של שלמה המלך גם הבן הפרטי:

'בְּנִי, בְּנִי! גְּשָׁה אֵלַי וְאֶשָּׁקְךָ, שֶׁראשְׁךָ נִמְלָא טַל, שֶׁראשְׁךָ כֶּתֶם פַּז, נִין וְנֶכֶד מַלְכֵּנוּ דָוִד' (כרך יא, 25).

עד כאן דוד הכובש, המולך, בעל תורת חֶרֶב - לעָצמה, אֵת - למחייה, ושיר - לנשמה.

במחוזות נוצריים

לדוד גם פנים פרסונליות בשירת אצ"ג. פעמים אחדות הוא מוזכר בהקשר לאשתו האהובה בת-שבע. דוד ובת-שבע משמשים משל לאוהבים, הדומים באהבתם ל'אַבְרָהָם וְשרָה בְּאֵלונֵי מַמְרֵא / לִפְנֵי הַבְּשורָה הַיְּקָרָה' (כרך ו, 15); ושני הזוגות מושווים להוריו-מולידיו של האני-השר. כמו שתי הנשים המקראיות, כן גם אֵם המשורר - שאף שמה היה בת-שבע - דמות אסרטיבית, יוזמת ומממשת אתגרים: 'לְפִי דופֶק הַלֵּב יָדַע כָּל יֵשָׁהּ גַּם לֵלֵךְ / בְּרַגְלַיִם מַמָּשׁ עַל הַיָּם'(כרך ו, 16).
אצ"ג נוגע גם במעשה מקוטב הפרשנויות של דוד ובת שבע (כרך י, 174-173). הוא מברך את בת-שבע, החפה, לדידו, מכל חטא, בברכת דבורה הנביאה ליעל אשת חבר הקיני: 'תְּברַךְ מִנָּשִׁים בַּת שֶׁבַע כַּרְמִית לְחֵיקו שֶׁל הַמֶּלֶךְ דָּוִד'. יחסו אל דוד אמביוולנטי. הוא מצדיק את ענשו, 'כְּדִין דָּם תַּחַת דָּם' על 'בְּכִי אוּרִיָּה הַחִתִּי', אולם אינו נמנע מלשיר לו שיר מזמור. 'אַהֲבַת דָּוִד לְבַת שֶׁבַע הוּא שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלמה בֶן דָּוִד', לגרסת אורי צבי.
דוד מוזכר גם מצד קשריו לבניו - במיוחד לאבשלום ולכאב שהיסב לו: 'מִדְּוֵי מֶלֶךְ בַּלַּיְלָה לִבְנו אַבְשָׁלום / כְּכָל אָב לִדְמֵי בְנו' (כרך יג, 73). אבדן הבן מעיק עליו, לא מעשהו. דוד המטפורי, בן דמותו של האני-השר אינו חווה בגידה, אלא שְכול - כדוד המקונן בשמ"ב יט, 5.
נראה אפוא, שעיצוב דמותו של דוד בשירת אצ"ג נאמן למורשת המקראית, אולם אצ"ג מוליך את מלכו - באופן מפתיע ובלתי צפוי - גם למחוזות זרים ונוצריים. כך, למשל, בשיר, 'המענה', מתואר ישו הצלוב,

'תָּלוּי בְּאֶמְצָע הָעולָם וְצופֶה / עַד סוף כָּל הַדּורות, / בְּסופו שֶׁל עולָם, / וּגְדולִים גַּעְגּוּעָיו לְאֶרֶץ יִשרָאֵל / וְהוּא יָשׁוּב לְאֶרֶץ יִשרָאֵל בְּטַלִית, שֶׁהָיְתָה עַל כְּתֵפָיו בְּעָמְדו לִצְלִיבָה. / הוּא יַעֲלֶה לְמועֵד / גְּאֻלַּת הָעולָם / בְּסוף כָּל הַדּורות, / כַּמְּנורָה הָעולָה, וְנֵזֶר בֶּן-דָּוִד / עַל ראשׁו הַקָּדושׁ' (כרך א, 46).

בהעזה בלתי רגילה הופך המשורר את משיח הנוצרים ליהודי עטוף בטלית ומכותר בנזר בן-דוד. אולם אצ"ג אינו נמשך אחר הדמות הנוצרית, אלא אחר הלהט המשיחי שאפיינה.
ואפשר, שהדברים מכוונים דווקא למחוזות נורמטיביים? לחזון אחרית הימים של ישעיהו, אשר לפיו ילכו 'עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב' (ב, ג), ואשר בימיו תימלא 'הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים' (יא, ט)?! הרי גם נושא נזרו של בן-דוד בשיר צופה עד 'סוף כָּל הַדּורות' - ביטוי נרדף ל'אחרית הימים'!

המשורר אינו נמשך לנצרות ולאירופה הנוצרית, הוא ממיר את הוויתה, אשר 'תִּגְוַע [...] בֵּין מִסְגְּדֵי יֵשׁוּ!', בהוויה יהודית, מפני ש'בָּא זְמַן לְמִזְרָחִי' (כרך א, 44), היינו, ליהודי.
דוד בשירת אצ"ג הוא אפוא בראש וראשונה סמלה של מלכות משיחית כובשת, מרחיבת גבול, נועזת, עשויה לבלי חת, מושא לכיסופים ולחיקוי, אך גם לשנאה ולנידוי. מאידך גיסא, חושפת השירה את פניו האנושיים, הקשורים בזוגיות ובהורוּת. ושני אלה מולידים יורשים לשלשלת הזהב.

אתגר של התרחבות

מה מפתיעה אפוא העובדה, שעל אף היות דוד דמות-אב בכירה בשירת אצ"ג, רק שני שירים מזכירים את שמו המפורש בכותרתם ושיר אחד בלבד - מוקדש לו.

כותרתו של הראשון שבהם - 'צהר בענן' - שבמרכזו דוד (התפרסם לראשונה בי"א בטבת תש"ז, וכיום - בכרך ו, 116-111), מעידה על תכניו. מן הענן נפתח צוהר, כצוהר ממנו שלח נח את העורב ואת היונה, כדי לבדוק הקלו המים. 'ענן' - משל למבול שואת-אירופה, ו'צוהר' - משל לשורדיו. האני-השר המקונן הופך לבעל פנים מאירות מלאות תקווה. המוטו בן ארבעת הטורים מיטיב לבטא את כפילות הפנים של סוגת קינת הכוח הזו: 'מִי זאת הַטּובַעַת (לציון קינה) / וּמִי זאת הַנִּשְקֶפֶת' (לציון נחמה ותקווה). דמותו של דוד עולה על רקע מוראות השואה ועל רקע עליבות המנהיגות היהודית באותם הימים:

'בַּדֶּרֶךְ הַמּוּפֶזֶת צועֵד נַעַר יְפֵה-תאַר
ראשׁו כֶּתֶם פַּז, נוהֵג צאנו אֶל מִרְעֶה
לִלְחךְ עֵשב יַהֲלומִי..
וְלִשְׁתּות מֵימֵי שַׁחֲרִית..
וַחֲלִילו בְּפִיו.
הַשֶּׁמֶשׁ יוצֵאת לִקְרָאתו וְהוּא כְעולֶה אֵלֶיהָ
הָלוךְ וְעָלה.. [...] הַנַּעַר דָּוִד'.

צבע שערו של דוד, שהוא כצבעי החמה והעשב המבהיק כיהלום - כולם בגווני פז ארגמני - מצטרפים לזהב המלכות, 'כְּבוד פְּנֵי מֶלֶךְ הַנּוף'.
מבירא עמיקתא שאין נמוכה ממנה - 'הֵן עַד סוף שָׁתִינוּ כָל הַתַּרְעֵלות' - עולה עָצמה מבטיחה. האני-השר, בן בנו של דוד המלך, שצבע שערו היה אף הוא ארגמני, קורא בקול גדול:

'יֵשׁ מֵעֵבֶר מִזֶּה, הַלְּלוּיָה!
זֶה מֵעֵבֶר לַיֵאוּשׁ, הַלְּלוּיָה!
וְשָׁם אֵין יֵאוּשׁ עוד.. הַלְּלוּיָה!'.

דוד אינו אדם פרטי בבלדה-חזיונית זו. הוא אבי בני-מלכות, העתידים להקים מלכות חדשה על אף מוראותיו של 'לֵיל הַלֵּילות' - שם נרדף לשואת-אירופה.

בבלדה 'שיר: המלך דוד והנביא' (נכתב בכ"ט בתמוז תש"ח, וכיום - ב'ספר העמודים', כרך ז, 184) - השני בסדרה - תמה האני-השר, מדוע גדודי ישראל אינם נלחמים. עד מהרה הוא למד, שאויביו - מבית המה, 'יְהוּדִים. / עֵינַיִם לַגַּי וְלא הֶרָה קורְאִים', אשר אינם מקשיבים לנביא, 'הַשּׁופֵט בַּחוּצות וּפוסֵק פְּסַק דִּין'. את תסכולו הוא פורק באוזני המלך דוד הקבור, אשר אינו מתייאש, אולם נאלץ לדום, עד שתתחלפנה משמרות ההנהגה היהודית, נעדרות החזון, המכונות בשיר זה 'חולות יָם' ומחוזות 'שָׁרון', ובשירים אחרים 'סוטִים'. נפשו יוצאת אל ה'הָרִים' - משל לנכספי מלכות ואדנות.

במרכזו של השיר, 'בקבר מלכנו דוד' (כרך ז, 125) - החותם את סדרת השירים שדוד נזכר בכותרתם או שהוא עיקרם - תמונת קבר, שהקבור בו - 'דָּוִד מֶלֶךְ יִשרָאֵל חַי וְקַיָּם' - איננו מת, אלא נם תנומה זמנית.
סביב הקבר צומחים קוצים, כחוח וָשַיִת בִּמקום 'הֲדַס אֶרֶז גֶּפֶן וָזַיִת'. אך עת יקיץ המלך משנתו, ידום כל כאב, 'כִּי כָאן מְלוא אשֶׁר מְשוש גּבַהּ לֵב'. נמיכותו של הקבר תוחלף בגובהו של לב מאושר. יום יבוא ואבלי המלך ישובו 'בְּרֶכֶב אֵשׁ וּבְכַשִּׁיל וְכֵילָף', היינו בכלי זין, שחשיבותם הוזכרה לעיל, אשר יכשירו דרכה של מלכות ישראל השלישית.
לדוד פנים זהות בשלושת השירים. בכולם הוא מייצג ישות מלכותית בעלת אתגרי כיבוש והתרחבות. אולם ישות זו אינה פועלת בכל תנאי. אויבים מבית מחזירים אותה אל קברה. אוהבים מבית נושאים אותה אל על.

אצ"ג מגייס את דוד, בשירים אלו ובחלק ניכר מהשירים האחרים, לצורך חידוד משנתו הציונית המדינית. על כן הוא מבליט בעיקר את כוח האדנות האוחזת בחרב. אולם, החרב איננה יעד סופי של עם, השב אל מחוזות קדומים. החרב היא תנאי לישיבתו בם לבטח. וכשיישב לבטח, תיהפך לאֵת, או למזמרה, כחזון ישעיהו וכתפילת המשורר-הנביא לפני למעלה מיובל שנים ב'פרקים בתורת המדינה':

'אֲנִי מִתְפַּלֵל לֵאלהִים בְּכָל-נֵטֶף-בִּי-דָם:
שיַמְעִיט אֶת הַזְּמַן אֲשֶׁר בּו עַל חַרְבֵּנוּ נִחְיֶה,
כְּדֵי שֶׁיַעְרֵנוּ -לאם בְּגוּפָיו -יֵעָבֶה
(אַחֲרֵי שֶׁרַבּוּ בו כּורְתָיו)
וּמַשַּׁק כַּנְפֵי רְנָנִים בִּמְלוא צַמְּרותָיו..' (כרך ז', עמ' 78).