הערת מבוא:
אופיו המסרני של הסיפור החסידי התבטא אף בצורת מסירתו. היגוד סיפור היווה חלק מהווי התרבותי והחברתי של החברה החסידית, והיה לו אף השלכות מרחיקות לכת בתחום הרוחני והנפשי. המובאה שלהלן מציגה באמצעות עדות מכלי ראשון את מאפייניו של המספר החסידי.

הורודצקי ש"א, זכרונות, פרק א', בחצרות ילדותי, עמ' 22-23; 28-27.
[כילד במשפחת אדמו"רים] שהייתי תמיד בחברת החסידים ושמעתי בעונג מיוחד את שיחותיהם.כשהיה 'יום הילולא' של צדיק ידוע, היו החסידים מאירים את בית הכנסת בנרות דולקים, עורכים סעודה, שרים ניגונים בלי מילים, מספרים סיפורים קדושים על הצדיק המת, ועל ממלא מקומו החי, וגם אני, 'נכד הרבי' השתתפתי בכל אלה. גם זקנתי, הרבנית חנה-חיה, השפיעה עלי הרבה: בטוב לבה ובענוות רוחה היתה מספרת לי מדי פעם 'סיפורים קדושים' על אביה [הצדיק] ר' מרדכי [מטשרנוביל] ועל אבי אביה ר' נחום הגדול, וסיפוריה היו נכנסים אל לבי... אמונתי בבעש"ט וב'אבות הקדושים' [שלי] היתה אמונה תמימה. עולמי הפנימי היה שלם, מלא תום ואמונה... חסידים הלכו לבית המדרש לעסוק בתורה או לשמוע מפי מספרים מומחים סיפורי מעשיות על צדיקים. טשרנוביל [עיר ילדותי] נתברכה במספרים כאלה. הם היו יושבים בבתי מדרש שונים, וכל אחד מהם ידע להלהיב את הלבבות בסיפוריו הקדושים על הצדיקים... אלה היו מספרים מומחים, חסידים ותיקים. הכרתי אחד מהם, חסיד זקן שזכה לראות את ר' מרדכי המגיד ולהיות במחיצתו וגם זכה לראות במו עיניו את אותותיו ומופתיו... היה הזקן [הזה] עומד ליד התנור בבית המדרש ומסביב לו חבורה של זקנים או צעירים, שעמדו צפופים ודחוקים זה ליד זה ואחד על גבי חברו, ומקשיבים לסיפוריו. פרטי פרטים סיפר הזקן: מה היה מראה פניו של הצדיק, אילו מלבושים לבש, וגם על צבע מטפחתו לא עבר בשתיקה... וגם על המטפחת של הבעש"ט ידע הזקן לספר: אותה המטפחת שעליה עבר הבעש"ט את [נהר] הדניסטר ובה פיזר את העננים כדי לקדש את הלבנה וכו' וכו'. ובבית המדרש הושלך הס, דומית קודש מסביב. הכל מקשיבים בחרדת קודש ל'סיפורים הקדושים' מפי הזקן. כולם שכחו עולם ומלואו: 'ביטול היש'. והזקן עומד ומספר ומספר. פניו הכחושים והדלים לבשו ארשת צעירה, עיניו הכהות הבריקו וקולו השבור והצרוד נעשה צלול ועז. כל השומעים כאילו ראו במו עיניהם את כל האותות והמופתים המסופרים ואת הצדיק עצמו כאילו עומד ביניהם ופה אל פה הוא מדבר איתם. בינתיים ירד הערב והאפיל על בית המדרש ועל קהל השומעים השקועים בכל הוויתם בעולם המעשיות. ומשהדליק השמש את הנרות והיכה בידו על השולחן וקרא: 'רבותי, הגיע זמן תפילת ערבית!' היה הזקן מפסיק את סיפורו והשומעים היו מתעוררים וחוזרים בלי רצון לעולם החולין.

נקודות מרכזיות לעיון במקור:
תיאור ההווי החברתי - תרבותי - חסידי המלווה את היגוד הסיפור.
תיאור החיוניות שבה מסופר הסיפור עד כדי החייאתו.
התייחסות לפרטים הריאלסטיים המופיעים בסיפור החסידי.

תוספת לעניין אופי היגוד סיפורים:
ורסס שמואל, ש"י עגנון כפשוטו: קריאה בכתביו, ירושלים תש"ס (בעיקר חשובים לענייננו העמודים 17-20).

מעמד הסיפור בחסידות הינו מיוחד וייחודי. הסיפור אינו רק אמצעי דידקטי להעברת מסרים מורכבים לקהל הטרוגני, אלא לפי התפיסה החסידית יש לו כוח רוחני בפני עצמו. המקורות המובאים במדור זה עוסקים בפואטיקה של הסיפור החסידי מנקודת מבט פנים חסידית. המובאות שלהלן הינן סיפורים ומקורות עיוניים המהווים ביחד תמצית הארס פואטיקה של הסיפור החסידי.
עגנון ש"י, ספר סופר וסיפור, ירושלים-ת"א תשכ"א, עמ' מח.

הערה: מקור הסיפור הינו בספר כנסת ישראל, ז'ק ראובן, ורשא תרס"ו, עמ' 23, אולם הועדפה גרסתו של עגנון שכן סביר להניח כי גם גרסתו הינה אותנטית.

נקודות מרכזיות לעיון בסיפור:
מבנה הסיפור: סיפור בתוך סיפור.
כוח היגוד סיפור מושווה לפעולות ממשיות בעלות משמעות רוחנית.
מרכז הסיפור הינו הדיון האם הסיפור מבטא ירידת הדורות או שמא רק שינוי בדרכי הפעולה שלהם.
לסיפור תשתית מדרשית המעניקה לו, לפי הפרשנות החסידית, עומק וקישור לכוחו של הסיפור.

מקור עיוני העוסק בסיפור זה:
ניתוח הסיפור בליווי השוואה עם מקור מדרשי שהיווה כנראה השראה לסיפור זה:
אלשטיין יואב, מעשה חושב, חמ"ד תשמ"ד, עמ' 54- 60. (דיון מצומצם)

זיקה ליצירות ספרותיות נוספות:
• המוטו של שערי היער לאלי ויזל, ושם בתוספת משפט: "האלוקים ברא את האדם לפי שהוא אוהב סיפורים".
• הפתיחה למחזמר איש חסיד היה לדן אלמגור, לפי הנוסח המופיע ב'אור הגנוז' למרטין בובר. בתוספת הדוברים העכשויים: "רבונו של עולם / איננו יודעים להדליק את האש / וגם את התפילה אף פעם לא ידענו / איננו יודעים את המקום ביער / וגם לא את ניגונו של הסיפור / רק דבר אחד נדע / וודאי אין די בכך / רק זאת אנחנו יודעים/ שהיה היה ניגון.
רודקינסון מיכאל, עדת צדיקים, ירושלים תשמ"ט, עמ' 36- 39. מופיע גם בשינויים מעטים בתוך: עגנון ש"י, סיפורי הבעש"ט, ירושלים ת"א תשס"ג, עמ' 161-157.

נקודות מרכזיות לעיון בסיפור:
מבנה הסיפור: סיפור בתוך סיפור.
אפקט ההשהיה (כתוצאה ממבנה הסיפור והן מהשכחה ה"מסתורית" של משרת הבעש"ט).
כוחו המרפא של הסיפור (למספר וגם לבישוף לשעבר).
יעוד האדם - היגוד סיפורים.

מקור עיוני העוסק בסיפור זה:
גיל שי, "הסיפור שנשכח", מדרש פסיכולוגי לסיפור חסידי.
טקסט מלא של המאמר בכתב העת "מעמקים"
שבחי הבעש"ט, מהדורת רובינשטיין, ירושלים תשמ"ב, עמ' 182-183
ג[...] פעם אחת נכנס אליו [אל הבעש"ט] רבי דוד פורקעס ז"ל מגיד מישרים דק"ק מזיבוז ושאל אותו איזה דבר ומאיש אחד מק"ק באר שמעתי שהשאלה היה האיך להתפלל בעד החולה עם סיפורי מעשיות והתחיל לומר לו ובאמרו נתלהב מאוד ופניו בוערות כלפידים ונפל פחד על ר' דוד הנ"ל ורצה לברוח רק מחמת שהבעש"ט דיבר עמו פנים אל פנים לא יכול לצאת, ובתוך כך באה בתו מרת אדל שתחיה ואמרה אל אביה: "עת לאכול כי פנה היום". ומיד אזל סומקא ואתא חיורא, ושכב על מטתו לנוח ואמר לה: "בתי, בתי מה עשית לי" ואמר ר' דוד: "הדין עמה כי עת הוא לאכול". אמר הבעש"ט: "לא ידעת מי היה כאן מצד אחד עמד אליהו ז"ל ומצד השני עמד רבי [אחיה השילוני] והם אמרו לי ואני אמרתי לך וכשבאה ובלבלה אותי הלכו".

נקודות מרכזיות לעיון בסיפור:
כוחו המרפא של הסיפור.
הגבלת החשיפה והידע ומשמעותם.
תיאור חיצוני של הבעש"ט בעת דבורו.
משמעות הבלבול שתקף את הבעש"ט.
ר' שמואל משינאווי, רמתיים צופים, ורשה תרמ"ה, סימן פח; ישראל ברגר, שמחת ישראל, עמ' כח
עוד שם שמעתי ממנו ז"ל [=הרבי ר' שמחה בונם מפשיסחא] מעשה אחת, שהיה בדרך לוורשא וכה סיפר: שהיה צריך לספר איזה מעשה. אך מעשה זו היה דברי חול וידעתי כי צחוק גדול יהיה כשאספר זאת, וה'עולם' [=כינוי ביידיש ומשמעו: הציבור] היה גדול מאד. ואמר לי היצר הרע שלא אספר, כי אפסיד את ה'עולם' ולא יחזיקו אותי עוד לרבי. ואמרתי בלבי: בהדי כבשי דרחמנא למה לי [=מה לך עם סתריו של הקב"ה]? יהיה מה שיהיה, אין אני יכול לעצור אותיות הקדושים. כנודע מכבוד קדושת הרב ר' פנחס מקוריץ ז"ל, שכל התענוגין הן מגן עדן, אפילו מילי דבדיחותא. ונתייאשתי מלהיות עוד רבי, וסיפרתי המעשה והיה צחוק גדול מאד. ואני, לא כן עמדי. והתחילו לזרוק לי קוויטלך [=פתקאות שהחסידים נותנים לרבי, ובהם רושמים את שמם בכדי שהרבי יתפלל לטובתם] יותר מקודם.

נקודות מרכזיות לעיון בסיפור:
מעמדו של הסיפור בכלל ובדפוסי הנהגה בפרט.
ההיפוך שעובר ר' שמחה בונים ביחסו לסיפור ולהנהגה.

עיבוד של מעשה זה:
עגנון ש"י ספר סופר וסיפור, ירושלים - ת"א תשכ"א, עמ' תל"ח.

מקור עיוני העוסק בסיפור זה:
דביר-גולדברג רבקה, הצדיק החסידי וארמון הלויתן, תל אביב תשס"ג, עמ' 86-85.

I. שבחי הבעש"ט, מהדורת רובינשטיין, ירושלים תשמ"ב, עמ' 256:
ושמעתי מהרב דקהילת קודש פולנאה ומהרב דקהלתינו שהבעש"ט אמר: 'כל מי שיספר בשבחי צדיקים כאילו עוסק במעשה מרכבה.

רעיון מרכזי במובאה:
העצמת פעולת היגוד הסיפורים עד כדי השוואתה עם עיסוק בספרות מיסטית.

II. הקדמת ר' נתן מנמירוב לסיפורי המעשיות של ר' נחמן מברסלב
בסיפורי המעשיות שהעולם מספרים יש בהם נסתרות הרבה ודברים גבוהים מאד אך שנתקלקלו המעשיות כי חסר מהם הרבה. וגם נתבלבלו ואינם מספרים אותם כסדר. כי מה ששיך בתחילה מספרים בסוף וכן להיפך וכיוצא בזה. אבל באמת יש במעשיות שמספרים העולם דברים נעלמים גבוהים מאד.

רעיון מרכזי במובאה:
העצמת תפקידם וחשיבותם של סיפורי העם, מבחינה מיסטית ומבחינה פסיכולוגית.

III. ר' נתן מנמירוב, ליקוטי תפילות תפילה קה תתרכג
ובכן זכני ברחמיך הרבים ועזרני והושיעני וחזקני ואמצני שאזכה לספר ספורי מעשיות מצדיקים אמתיים, מכל מה שעבר עליהם בימיהם הן מה שעבר עליהם בעצמם, והן מה שעבר על בניהם ועל כל הנלוים אליהם וכל האותות והמופתים הגדולים והנוראים שעשו בעולם באתגליא ובאתכסיא וכל הדרכים הקדושים והתגלות אלהות שהמשיכו בעולם, הכל אזכה לשמע היטב באזני ובלבי, ולשוח ולספר בהם תמיד, ימלא פי תהלתם כל היום תפארתם, כי תהלתם היא תהלתך, ותפארתם היא תפארתך זכני לעסק בזה בכל יום ויום, לספר ספורי מעשיות מצדיקים אמתיים, באפן שאזכה שימשך עלי קדשתם העצומה, ועל ידי זה אזכה לטהר מחשבתי מכל הבלבולים וערבוב הדעת ומכל מיני מחשבות זרות וחיצוניות, ומכל מיני הרהורים רעים, ומכל מיני בלבול הדעת שבעולם הנמשכין ממחין דקטנות ואזכה לצאת ממחין דקטנות למחין דגדלות, ועל ידי זה תצילני ותפדני מכל הצרות ומכל היסורים ומכל מיני דינים שבעולם, שכלם נמשכין מבלבול הדעת ממחין דקטנות, ואתה ברחמיך הרבים תפדני ותצילני מכלם על ידי שתזכני ותסיעני תמיד לעסק בספורי מעשיות מצדיקים אמתיים שהם בחינות מוחין דגדלות:

IV. ר' נתן מנמירוב, ליקוטי תפילות, תפילה קה תתרכה
ורחם עלי ועל כל ישראל למען שמך, ועזרנו וזכנו להתדמות אליך תתברך, שנזכה להבדיל בין האור ובין החשך, עד שנדע באמת להבחין ולהבדיל בין ספורי מעשיות של צדיקים אמתיים, ובין ספורי מעשיות של רשעים וגם לידע ולהבחין ממי לספר ואיך לספר, באפן שאזכה לספר מצדיקים אמתיים הגדולים במעלה, אשר הספור והדבור מהם יהיה לו כח לטהר מחשבתי כי אתה הודעתנו שכנגד כל מעשה של צדיקים יש כנגדו מעשיות של רשעים ושקרנים, ומעשיות מערבבים של העושים דברים הנראים כמופת על ידי כמה תחבולות על ידי כשוף או על ידי דבר אחר ואי אפשר להבחין ולהבדיל ביניהם, כי אם מי שיודע להבדיל בין האור ובן החשך כאשר הודעתנו ברחמיך הרבים ובעצם חלישותנו אשר נתרחקנו ממך מאד, בודאי אין בידינו להבדיל בין האור ובין החשך.

רעיון מרכזי במובאות:
הזיכוך הרוחני והנפשי שפעולת היגוד הסיפורים מחוללת בנפש השומע.

V. ר' אפרים מסדילקוב, דגל מחנה אפרים, פרשת כי תשא, ד"ה עוד
עוד יש לפרש בביאור זה כי ידוע שהאותיות הם קדושים ובהם נבראו כל העולמות ושמים וארץ וכל חייליהם וכל מה שאדם עושה הן טב הן ביש חלילה הכל הוא באותיות כפי ענין הדבר שעושה וכשעושה רע ח"ו אזי הוא פוגם באותיות שנצטרפו אל הרע ההוא ומוריד ח"ו האותיות הקדושים לשפלות ולעמקי הקליפות וכשיש צדיקים בעולם אזי על ידי מה שמדברים האותיות הן בתורה ותפלה ובדחילו ורחימו או בדברי גשמיות או בסיפורי מעשיות כידוע מן אא"ז זללה"ה שיש אנשים שצריך להעלותן בסיפורים ולאו כל אדם זוכה לזה כי לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ובזה הוא מעלה האותיות מן העכירות והשפלות לאור גדול ומזכך אותם וזהו (אבות פ"ו מ"א) כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה זוכה פירוש שמזכך ומצחצח לדברים הרבה היינו לדיבורים הרבה והבן זה וזה יש לומר הרמז בדברי חז"ל (ברכות נה.) יודע היה בצלאל לצרף האותיות לצרף היינו מזכך כמו (משלי יז ג: כז כא) מצרף לכסף שהוא להסיר הסיגים והפסולת שבו כדי שיהיה הכסף זך ונקי וטהור כך היה בצלאל יודע איך לצרף ולזכך האותיות הקדושים מכל סיג ועירבוב שבהם ולהעלותן לשורשן להיות זך ונקי וטהור והמשכיל יבין.

רעיון מרכזי במובאה:
התכונה המיסטית של האותיות משפיעה על קדושת הסיפורים וממילא על שומעי הסיפור.

VI. ר' שלמה מרדומסק, מובא אצל: ש"י עגנון, סיפורי הבעש"ט, ירושלים תשס"ג, עמ' 54.

רעיון מרכזי במובאה:
הסיפור החסידי אינו תיעוד היסטורי מחד, אולם מאידך הוא מכונן תודעה ואף משקף אותה.

מאמרי עזר על נושא קדוש הסיפור בחסידות:
• אידל משה , החסידות בין אקסטזה למאגיה, ירושלים ת"א תשס"א, עמ' 346-340 (עיון מורחב).
• אלשטיין יואב , פעמי בת מלך, ר"ג תשמ"ד, עמ' 81-76 (עיון מורחב).
• נגאל גדליה, הסיפורת החסידית, ירושלים תשמ"א, עמ' 80-57 (עיון מורחב).
• פייקאז' מנדל , חסידות ברסלב, ירושלים תשל"ב, עמ' 131-83 (עיון מורחב).

הערת מבוא למדור:
הסיפור החסידי בשל מעמדו המיוחד הינו לבוש ספרותי לאידאה החסידית. על כן רעיונות מרכזיים בחסידות מופיעים בסיפורים בצורה גלויה או מוסוות. המדור שלהלן עוסק בארבעה רעיונות מרכזיים של החסידות ואופן ביטויים הספרותי (התייחסות מפורטת לרעיונות אלו ראו במבוא האידאי). לשם השלמה ותמונה מלאה על הסיפור יש להתייחס גם למימד האידאי של הרעיון החסידי המובא בסיפורים.
עגנון ש"י , סיפורי הבעש"ט, ת"א תשס"ג, עמ' 31

הערה: מקור הסיפור הינו בספר התגלות הצדיקים, רוזנטל שלמה גבריאל, ורשה תרס"ה, עמ' 28. גרסתו של עגנון בהירה יותר והתערבותו בטקסט מועטה.

5א. גרסה מעובדת: בובר מרטין , אור הגנוז, ירושלים ת"א תשל"ט, עמ' 76

נקודות מרכזיות לעיון בסיפור:
מבנה הסיפור: סיפור בתוך סיפור (בגרסת עגנון), הווית היגוד (בגרסת בובר).
משמעות התפילה ואופיה לאור דברי הבעש"ט. (ניתן להשוואה עם סיפורים אחרים בנושא התפילה המופיעים בהמשך).
יחסי מנהיג - קהל. (הפער בין המנהיג לקהלו מבחינה רוחנית מחד, ומאידך התלות של המנהיג החסידי בקהלו).

לענין גישות שונות בנושא יחסי צדיק - חסיד:

הערת מבוא:
מערכת היחסים בין צדיק לחסיד אינה אחידה בחסידות. היו זרמים אשר העצימו מאוד את תפקיד הצדיק בחיי החסיד, והיו שטענו כי תפקיד הצדיק הינו רק בהכוונה. הסיפורים שלהלן עוסקים בעיצובים ספרותיים שונים של מערכת היחסים צדיק - חסיד, ובכך הם משקפים ומעצבים תפיסות עולם שונות.
ר' שמואל הורביץ, סיפורים נפלאים, ירושלים תרצ"ה, עמ' ס
מעשה שסיפר [ר' נחמן מברסלב] מהאוצר תחת הגשר, שפ"א חלם לאיש א'[חד] מאיזה עיר, שבוינה תחת הגשר יש שם אוצר, ע"כ נסע לשם ועומד אצל הגשר ומחפש עצות איך לעשות, כי ביום אינו יכול מחמת האנשים. ועבר שם איש חיל ואמר לו, מה אתה עומד וחושב, חשב בדעתו שטוב שיאמר לו, כדי שהוא יסייעו ויתחלקו, סיפר לו כל הענין. ענה ואמר לו איי יהודי נאר [איי יהודי שוטה], קוקט אוף א חלום [מסתכל על חלום], אלא מאי [ אלא מה] מיר האט זיך אויך גחלומת [לי נחלם גם כן] אז דא אין דא בא דעם אין דעם [שכאן וכאן אצל זה וזה] (והזכיר העיר של האיש ושמו של האיש הזה) אין מאקאזאן איז דא איין אוצר וועל איך פארין ציא יענום [במחסן יש אוצר האם אסע לפלוני]. ונסע האיש לביתו וחפש בהמקאזאן שלו, ומצא האוצר. ואמר אחר כך: איצט וויס איך שוין [כעת אני כבר יודע] "דער אוצר איז בא מיר, נאר וויסען פון דעם אוצר מוז מאן פארין קיין ווין" [האוצר נמצא אצלי אך לדעת על זה האוצר מוכרחים לנסוע לווינה]. כך בענין עבודת השם האוצר הוא אצל כ"א בעצמו רק לידע מן האוצר מוכרח ליסע אל הצדיק.
ברגר ישראל, שמחת ישראל, פיעטריקוב תר"ע, עמ' מז.
הי' [ה] מרגלא בפומי'[ה] דהרה"ק ר' חנוך העניך מאלכסנדר ז"ל, לומר בשם רבו הרה"ק הרבי ר' בונם ז"ל שאמר אשר כל אברך בנוסעו פעם הראשון אל הצדיק, ולהסתופף בצל החסידים, צריך לידע המעשה מרבי אייזיק ר' יעקעליס מקראקא, שבנה הביהכנ"ס בקראקא הנקרא ר' אייזיק ר' יעקעל'ש שוהל [בית הכנסת] וזהו כי הר' אייזיק ר' יעקעליש חלם לו כמה פעמים שיסע לפראג, ושם סמוך לחצר המלך תחת הגשר יחפור בארץ וימצא אוצר גדול ויתעשר. הוא נסע לפראג ובבואו שמה הלך אל הגשר אשר אצל חצר המלך, אבל שם עמדו אנשי חיל ההולכים על המשמר לילה כיום, והי'[ה] ירא לחפור בארץ ולחפש במטמונים, אבל מרוב צערו כי עמל כ"כ בדרך רחוקה, ועתה ישוב לביתו בחוסר כל, הי'[ה] הולך כל היום סמוך להגשר אנה ואנה, תפוש במחשבותיו וכשחשכה הלך אל האכסניא לנוח, וביום השני וכן ביום השלישי שוב בא בבוקר בבוקר אל המקום הזה, וטייל שם כל היום, ולפנות ערב הלך לאכסניא. השר העומד שם בראש האנשי חיל שומרי ראש המלך, בראותו יום יום כי איש יהודי הולך שחוח ותוארו כעני המעוטף בצער ויגון, סובב סובב אצל הגשר כל הימים, קראו אליו ושאלו בדברים רכים מה אתה מחפש ועל מי אתה ממתין זה כמה ימים במקום הזה, סיפר לו כל הענין כי כמה לילות רצופים חלם לו כי כאן טמון אוצר גדול, ולמטרה זאת בא לפראג ברוב עמל וטורח. אז פתח השר את פיו שחוק ואמר לו האם הי'[ה] כדאי שתסע דרך רחוקה כ"כ ע"י חלום, מי זה אשר יאמין לחלומות, הלוא גם אני בחלומי אמרו לי שאסע לעיר קראקא ושם נמצא א'[חד] הנקרא בשמו אייזיק ר' יעקעליש, ואם אחפור שם בבית היהודי אייזיק ר' יעקעליש תחת התנור וכירים אז אמצא אוצר גדול, אבל הכי אתן אומן לחלומות אשר שוא ידברו, ולנסוע בשביל זה לקראקא, ואתה עשית שטות כזה לבא לכאן. ויהי כשמוע רבי אייזיק ר' יעקעליש דברי השר הבין כי עיקר ביאתו לכאן הי'[ה] למען ישמע דברים אלו ושידע כי האוצר נמצא לא כאן רק בביתו וכי עליו לחפור ולבקש במטמונים בביתו ושם ימצא האוצר. חזר ונסע לביתו וחפש ומצא בביתו תחת התנור וכירים את האוצר ונתעשר, ובנה בהונו הבית הכנסת הנודעת בשם ר' אייזיק ר' יעקעליש שוהל. כן הדבר כל אברך צריך לידע כי על ידי בואו אל הצדיק והרבי, נתודע לו שהאוצר אין לו לחפש אצל הרבי רק בביתו, ויהי בנוסעו לביתו שם יחפש ויחפור עד מקום שידו מגעת, ויגעת ומצאת תאמין כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו, אצלו ממש והבן, ודפח"ח [ודברי פי חכם חן].

נקודות מרכזיות בסיפורים:
הסיפורים עוסקים בתימה בינלאומית ידועה. דרך עיצובה הספרותי שונה בין גרסת ברסלב לגרסת פשסיחא, משום שמבחינה אידאית זרמים אלו שונים. לפי תפיסת ברסלב תפקידו של הצדיק הינו מכריע בחיי החסיד, וע"כ העיצוב הספרותי של גרסה זו עוסק בהכרח של הנסיעה לוינה ועיצוב הדמות המושפע מכך, ואילו לפי השקפת עולמה של חסידות פשסיחא תפקיד הצדיק הינו רק בהכוונה. ע"כ המאורעות ועיצוב הדמויות שונה מעיצובם בגרסת ר' נחמן (כמו בניית ביהכנ"ס, הסקת מסקנות לפני מציאת האוצר בפועל ועוד).

מקור עיוני העוסק בסיפורים אלו:
הנדלר חנה, "הסיפור החסידי בין עיצוב ספרותי לאידאה רוחנית",בתוך: מעשה סיפור, ר"ג תשס"ו, עמ' 167-147.

זיקה ליצירות ספרותיות נוספות:
מבין מאות גרסאות הסיפור תוזכר היצירה האחרונה מבחינה כרונולוגית: פאולו קאולו, האלכימאי, ירושלים תשנ"ה.
ר' משה מקוברין, אמרות טהורות, ורשא תר"ע, עמ' נא
בהיות ר' זלמן פינצוק בר' אברהמיל דוד'ס [בן דוד] ז"ל מקוברין אצל עבודת הקרפוסט [מבנה שלטוני], פעם אחת עגמה נפשו עליו ויתעצב אל לבו ולא ידע מה לעשות, ויסע לקוברין, ובא ישר לבית מרן ז"ל [לבית ר' משה מקוברין] ואף לא הסיב אל ביתו מרוב דאגתו, ובא למרן ז"ל בעת שהביאו לו גרייפלך [דייסת גריסים דלילה] על פת שחרית, וירא אותו והביט עליו ולא נתן לו שלום, ועשה ברכת שהכל על הגרייפלך והוא עומד ממרחק, ויאמר לו מרן ז"ל: "זלמן חשבתי שאתה דומה לאביך, אך כעת אני רואה שאין אתה דומה לאביך. אביך ז"ל פעם אחת הכין את עצמו בבואו אלי מיט אגאנצין פאק דאגות [עם שק מלא דאגות] לדבר לפני, ובא גם כן בעת שעשיתי ברכת שהכל, ושאלתי אותו "אברהמיל, האסטע עפעס וואס צוא ריידין?" [יש לך משהו לדבר?]. ויען: "לא", ולא דיבר עוד מאומה אף חצי דיבור. פארשטייסטו פאר וואס, [מבין אתה מה זה], כששומע מישראל שאומר שהכל נהיה בדברו זהו תירוץ על כל קושיותיו ודאגותיו, כי מה לו לשאול ולדאוג אחרי שהכל נהיה בדברו בדבר ה'". אז נתן לו שלום ור' זלמן גם כן לא דיבר עוד אודותיו והושיט ידו לפרידת שלום ונסע לדרכו.

נקודות מרכזיות בסיפור:
מבנה הסיפור: סיפור בתוך סיפור ומערכת הקשרים בין הסיפורים.
השוואה בין דמות האב לבין דמות הבן.
מערכת היחסים בין הצדיק לאב ובין אותו צדיק לבן.
המשמעות הרוחנית של תגובת האב (משמעות הברכה).
פשר ההתעלמות המכוונת של הצדיק מהבן בתחילה , וקירובו לאחר מכן.
משמעות שילוב היידיש בסיפור.
לענין יחסי צדיק - חסיד ודפוס הנהגה מתאים גם הסיפור תפילת רועה הצאן (15).

הערת מבוא:
התפילה כדרך להתקרבות ולדביקות הועצמה והודגשה מאוד בחסידות. התפילה המתוארת בסיפורים שלהלן מדגישה את החוויה האקססטית העוברת על המתפלל, שיש לה אף התבטאויות פיזיות.
שבחי הבעש"ט, מהדורת רובינשטין, ירושלים תשנ"ב, עמ' 86-85
שמעתי ממוהר"ר [ממורנו הרב רבי פאלק החסיד המפורסם דק"ק [של קהילת קודש] טיטשילנק, ששמע מר' אברהם אב"ד [אב בית דין] דק"ק דובאסאר שהיה מקודם ש"ץ בבית המדרש דק"ק מעזיבוז. פעם אחת היו צריכין לאמר הלל, שהיה ר"ח או חה"מ [חול המועד] של פסח, והיה רבי אברהם הנ"ל מתפלל תפלת שחרית לפני התיבה והבעש"ט התפלל על מקומו. והיה מנהגו של הבעש"ט להתפלל בעצמו לפני התיבה מן הלל. ובש"ע [ובשמונה עשרה] של קול רם נתרעד הבעש"ט רעדה גדולה, והיה רועד והולך, כדרכו לרעוד בתפילתו תמיד, ומי שראה אותו בשעת התפילה ראה הרעדה שלו, וכשסיים ר' אברהם הנ"ל חזרת התפילה, והבעש"ט עומד במקומו ורועד ואינו הולך אל התיבה, ובא החסיד רבי וואלף קוצעס והציץ בפניו והנה בוערות כלפידים ועיניו בולטות והיו פתוחות ועומדים בלי תנועה כמו גוסס ח"ו ורמז ר' זאב קוצעס הנ"ל לרבי אברהם, ולקחו אותו זה ביד אחד וזה ביד אחד והוליכוהו אל התיבה. והלך עמהם ועמד לפני התיבה ורעד ערך מה ופתח ואמר הלל והכל ברעדה. ואח"כ כשסיים הקדיש עמד ורעד זמן רב והוצרכו להמתין בקריאת התורה עד שנח מרעדתו.
שבחי הבעש"ט, מהדורת רובינשטין, ירושלים תשנ"ב, עמ' 86-87
גם שמעתי מהמגיד מישרים מ' אליהו ז"ל כשבא פעם ראשון להמגיד הגדול דק"ק מעזיריטיש סיפר לו זו המעשה ואמר פ"א ביו"ט ואין יודע אם יום ראשון של פסח או יום שמיני עצרת היה והוצרכתי לברך גשם או טל היה הבעש"ט מתפלל לפני התיבה בחשק גדול כי כן שמעתי כמה פעמים מבחיריו כי היה מנשא ראש כולם והיה מתפלל בזעקה גדולה, והרב המגיד מישרים הגדול לא היה יכול לסבול כי היה חולה גדול ויצא מהבהמ"ד ונכנס לבית קטן שבבהמ"ד והתפלל שם ביחיד וקודם מוסף הלך הבעש"ט ובא לבית קטן ללבוש הקיטל ואמר המגיד כי היה מכיר שהיה אצלו השראת השכינה וכשראה אותו הכיר בו כי אינו בזה העולם, וכשלבש הקיטל נקמט הקיטל על כתפיו ואחז המגיד מישרים הגדול בקיטל לפושטו מקמיטתו וכשנגע התחיל לרעוד ואחז בשולחן שהיה שם וגם השולחן התחיל לרעוד עמו והבעש"ט הלך עד שהוצרך להתפלל ולבקש מן הש"י שיקח ממנו דבר זה כי אין בכוחו לסבלו.

נקודות מרכזיות בסיפורים:
מבנה: פרולוג - פרטי מסירה.
עיצוב דמותו האקסטטית של הבעש"ט, יש לשים לב גם לתיאורו החיצוני.
תגובת הסביבה להתנהגותו של הבעש"ט.

מקור עיוני העוסק בסיפורים אודות תפילת הבעש"ט:
אטקס עמנואל, בעל השם, ירושלים תש"ס, עמ' 139-134. המקור עוסק באפיון תפילתו האקסטטית של הבעש"ט.

לעניין נושא התפילה מתאימים גם הסיפורים: משל הציפור (מס' 5); החליל (מס' 14); תפילת רועה הצאן (15); התקרבות ר' וולף קיציס (מס' 22 ).

הערת מבוא:
השמחה הינה אחת מהרעיונות המרכזיים של החסידות וממאפייניה המפורסמים. השמחה הינה מצב הכרחי על מנת לאפשר לאדם למלא את יעודו - חשיפת האלוקות בתוך עולם החומר. שמחה נתפסה כנקודת מוצא ולא כנקודת סיום, כלומר המצאות בשמחה הינה הכרחית בכל מצב ואינה תלויית הקשר. החסידות גם הציעה דרכים שונות יזומות על מנת להגיע לשמחה ביניהן: ניגון ורקוד.
בודק מנחם מנדל, סדר הדורות החדש, למברג תרכ"ו, עמ' 63
סיפר חסיד אחד מעשה נפלא מה שראה עיניו אצל הרב הקדוש [ר' יעקב יצחק המכונה "החוזה מלובלין"]. פעם אחת נסע עם רעים רבים ללובלין, עם בעל עגלה אחד. ויהי כבואם העירה ביקש הבעל עגלה אותם: "קחו נא את הפתקה שלי ותנו אותה להרב הקדוש בעדי" ויקבלו אותה ממנו ויעשו כן, ויתנו את הפתקא ההיא לרב הקדוש ז"ל. ויהי כראות שם הבעל עגלה ההוא על הפתקא אמר הרב ז"ל: "מאוד מאוד מאיר שמו של האיש הזה, מה הוא האיש הלזה?" ויתמהו מאוד האנשים כי בעל העגלה היה אדם פשוט מאוד לא ראו ממנו דבר במשך ימי נסיעתם עמו. ויהי כראות הרב הקדוש כי הדבר לפלא בעיניהם אז הוסיף: "אולי כרגע נפשו מאירה". החסידיםד אשר ידעו את רבם הקדוש כי אמת בפיו, מהרו לבקש ולחפש את הבעל עגלה בשווקים וברחובות, לראות מה יעשה ומה עשה. והנה באו אל שוק אחד וישמעו קול צהלה ושמחה ויפנו שמה וימצאו את הבעל עגלה שלהם מרקד ומפזז ושמח מקול הכלי זמר. וישאלו אותו: "לשמחה מה זו עושה?" וישב להם כדברים האלה: "הנה אנוכי הלכתי לדרוש שמחה מעט, ויהי כי באתי בשוק הזה שמעתי קול כלי זמר משמיעים קול בכינור ונבל אז פניתי הנה וראיתי כי שמחת חופה הוא ליתום ויתומה, ויהי כאשר אחרתי מעט והנה נצמח מחלוקת גדולה כי לא היה ליתומה ליתן טלית לחתן, כאשר התחייבה, ואז אמר לקרוע את התנאים ולהפריד הזיווג. אז התחמץ ליבי בקרבי מאוד וליבי היה מרה לי על ביוש היתומה שלא תנשא לאיש אשר קוותה זה כמה. לקחתי כל צרור כספי אשר קבצתי לי מהדרך ונתתיה לטלית עבור החתן ושלא יתפרד החבילה חס ושלום, ונתקיים השידוך, והיתה החופה למזל, לכן אני שמח בחתונה זו. ויהי כאשר שמעו החסידים דברי הבעל עגלה הבינו את דברי רבם הקדוש וכמה גדולה כח מצווה אחת להאיר את נפשו של אדם אם יעשנה בשלימות.

נקודות מרכזיות בסיפור:
עיצוב הדמויות: דמות הרב, התלמידים והעגלון ומערכת היחסים המשתנה ביניהם. בעיקר השינוי העובר על התלמידים במבטם על העגלון, והמשמעות החברתית הנובעת מכך.
משמעות חיפוש התלמידים אחר העגלון (מתוך אמונה ברבם ולא מתוך חתרנות), אפקט ההשהיה כלפי הקוראים.
משמעות השמחה כפי שהיא מתבטאת בסיפור והשלכותיה המרחיקות לכת.
משמעות האור הזורח מעל שם האיש.
עיצוב הריאליה בסיפור (נסיעה לרבי, נתינת פתקים וכדומה).

מקור עיוני העוסק בסיפור זה:
אלשטיין יואב, "מורפולוגיה וסמליות של קבוצת סיפורי 'יש קונה עולמו בשעה אחת' בסיפורת החסידית", מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, יא-יב (תשמ"ט - תש"ן), עמ' 45-18.
ארמן דב בער, זכרנו לחיים, מונקטש תרצ"ח, עמ' ט.
פעם אחת כאשר הרבי ר' אלימלך ז"ל רצה לעשות תיקון חצות אמר להגבאי שלו כי לא יוכל לערוך חצות יען כי יש איזה שמחה ואור גדול, ושלח אותו כי ילך בקרית חוצות לראות איזה דבר חידוש ויבא להודיעו. והלך וראה אצל בית אחד אור גדול ואסיפת אנשים ושמחים ורוקדים ושם הי' בית חתנות [אולם שמחות] והלך שמה וראה כי הה"ק [הרב הקדוש] מראפשיץ עומד שמה בבית החתנות ואומר בדחנות ומשמח בזה את החתן והכלה והמחותנים וכל המסובים, והבין הגבאי כי עבור זה לא היה יכול הרבי ר' אלמלך ז"ל לערוך את תיקון חצות והלך אצלו (אצל הה"ק מראפשיץ) לומר לו כי יפסיק מבדחנותו ובאותו רגע נתמלא (להה"ק מראפשיץ) סכום המעות (אשר נתנו לו עבור הבדחנות) אשר היה נצרך לו על איזה מצווה רבה והחל לומר הבדחנות. והגבאי כי בא בחזרה אצל הרבי ר' אלימלך ז"ל לספר לו את הנעשה, ואז כבר ישב הרבי ר' אלימלך ז"ל על מדוכא שלו לערוך תיקון החצות ואמר הרבי ר' אלימלך כי בשעה שאמר הרבי ר' נפתלי את הבדחנות, יצא ידי שניהם גם תיקון חצות וגם שמחת חתן וכלה.

נקודות מרכזיות בסיפור:
עיצוב הדמויות: ר' אלימלך מול ר' פנחס. יש להתייחס גם לדמותם ההסטורית שכן הסיפור משקף נאמנה את ההבדל ביניהם.
אפקט יצירת המתח בסיפור.
עיצוב הזמן: חצות הלילה ומשמעותו הרוחנית.
השונה והמשותף לתיקון חצות ולשמחת חתן וכלה.

הערה: לנושא השמחה מתאים גם הסיפור מעשה בטיט ומרגלית של ר' נחמן מברסלב (מס' 25)

הערת מבוא:
החסידות הדגישה את כוונת הלב וזאת מתוך שאיפה לפנימיות ואי הסתפקות במבט חיצוני, לפי תפיסה זו כוונת הלב מחפה על מעשה לא שלם ולא תקין. לתפיסה זו היו השלכות חברתיות עצומות, משום שבכך החסידות קרבה את אנשי השוליים שלא התמחו בקיום מצוות כהלכתן. הסיפורים שלהלן עוסקים באנשים פשוטים אשר מעשיהם אינם מקובלים בחברה היהודית המסורתית, אולם הצדיק החסידי מזהה את כוונתם הטהורה ומכשיר את מעשיהם ואף מעצים אותו יותר מהמעשה הנורמטיבי.
כהן מלכה, מפי העם, ת"א תשל"ט, סימן רט
אלמגור דן, הוצאת במות (חמ"ד), 1969, עמ' כט - לד

נקודות מרכזיות בסיפור:
הסיפור שייך לתימה רבת נוסחאות בספרות הבינלאומית והיהודית, אשר מקורה בספרות חז"ל.
עיצוב הדמויות והניגוד ביניהן.
היפוך ההיררכיה בין הדמויות.
אפקט ההשהיה והמתח, והסיום המפתיע של הסיפור.
ביטויו של המסר: רחמנא לבא בעי".
בגרסת המחזמר ישנה הרחבה אפיזדורלית, נוסף לה גוון אירוני. שינויים אלו תואמים את אופיו של המחזמר.
מרגליות יעקב, קבוצת יעקב, פרעמישלא תרנ"ו,דף נג ע"א
איש כפרי אחד, שהיה מתפלל תמיד ימים נוראים בבית מדרשו של הבעש"ט ז"ל, היה לו ילד אחד אטום לב מאוד ולא היה יכול לקבל אף צורת האותיות, ובפרט לומר שום דבר קדושה. ולא היה אביו לוקחו עמו בימים נוראים העיר, יען כי אינו יודע מאומה. וכאשר נעשה בר מצוה לקחו עמו על יום הכיפורים, שיהיה אתו עמו לשמרו שלא יאכל ביום הקדוש לחסרון ידיעתו והבנתו. והילד היה לו חליל, שהיה מחלל תמיד בעת ישבו בשדה לרעות את הצאן והעגלים. ולקח אתו עמו בכיס בגדו את החליל ואביו לא ידע מזה. הנער היה יושב כל המעת לעת הקדוש בבית המדרש ואינו יכול לומר מאומה. בעת תפלת מוסף אמר לאביו" "אבי, יש איתי עמי החליל שלי ואני רוצה מאוד ליתן קול על החליל". נתבהל אביו מאוד וגער בו ואמר לו: "השמר לך ושמור נפשך מאוד לבל תעשה את הדבר הזה" והוכרח להתאפק. בעת תפלת מנחה אמר לו עוד הפעם: "אבי הרשני ליתן קול ולחלל בחליל שלי. וקלל אותו קללה נמרצת והזהיר בו באזהרה רבה לבל ירהיב בנפשו חלילה לעשות כזאת. ולא היה יכול ללקחו מיד הנער, יען כי הוא מוקצה. אחר תפילת המנחה אמר לו עוד הפעם ובקש מאביו: "יהי מה, הרשני נא לחלל איזה קול". כאשר ראה אביו תשוקתו מאוד, וכי נכספה נפשו מאוד לחלל, אמר לבנו: באיזה מקום אתה מחזיק את החליל?" והראה לו. ולקח אביו בידו את הכיס והחזיק ידו על הכיס והחליל, לשמור לבל יקחנו לחלל עמו. וכן התפלל תפלת נעילה וידו מחזקת את כיס בגד הנער עם החליל. באמצע התפלה שמט הנער בחוזק רב את החליל מתוך הכיס ומיד אביו ונתן קול עצום בהחליל. תמהו כל השומעים. והבעש"ט, אחרי הקול הזה, קיצר מהרגלו. ואמר אחר התפילה: " הנער הזה עם קול חלילתו העלה כל התפלות והקל מעלי".

ואמר סיבת זה, כי הוא אינו יודע לומר מאומה וכאשר כל היום הקדוש ראה ושמע רבת תפלת ישראל וניצוץ קדשו בערה בו כמו אש ממש, והיודע יכול להלביש תבערת הקדושה והתשוקה בתיבות התפלה לפניו יתברך, אך הוא אינו יודע מאומה ולא מצא בעצמו לרוות צמאונו, רק לחלל בחליל לפניו יתברך, רק שאביו מנעו, ואש תשוקתו בערה בו בכל פעם יותר עד כלות נפשו ממש ובחוזק תשוקתו חלל באמיתת נקודת לבבו בלא שום פניה, רק נקי לשמו יתברך, רחמנא ליבא בעי והבל פיו הנקיה נתקבל מאוד לרצון לפניו יתברך ועי"ז העלה כל התפילות.

נקודות מרכזיות בסיפור:
עיצוב הדמויות: האב והקהל, הבעש"ט והנער. מערכת היחסים ביניהם והיפוך ההיררכיה בסוף הסיפור, המעניק לו גם מימד פואנטי.
עיצוב הזמן: יו"כ. התאמה בין התקדמות היום לבין התנהגות הילד ותגובת האב.
עיצוב המרחב: כפר לעומת בית הכנסת, פתיחות לעומת סגירות גם במובן הנפשי והרוחני.
המורכבות של המסר "רחמנא לבא בעי" כפי שמתבטא בסיפור (העצמת והאדרת הכוונה אף אם המעשה עצמו אסור מבחינה הלכתית).

מקור עיוני העוסק בסיפור זה:
אלשטיין יואב, מעשה חושב, תשמ"ד, עמ' 37-11. המאמר עוסק בניתוח ספרותי ואידאי מפורט של הסיפור עם השוואה למקבילות יהודיות ובינלאומיות.

זיקה ליצירות ספרותיות אחרות:
אש שלום, "הצדיק הכפרי" בתוך: כתבי שלום אש, אודיסה תרע"ג, עמ' 92-89. (בגרסה זו מוחלף החליל בשריקה ובכך מועם המסר החריף של הסיפור החסידי המקורי).
ברגר ישראל, שמחת ישראל, פיעטרעקוב תר"ע, עמ' לה-לו
שמעתי מהרב הקדוש ר' בנימין מלובלין, שלאחר פטירת היהודי הקדוש נשארו תלמידיו משוממים. ויחלו לעצת הרבי ר' בונם. אמר להם: "היה רועה צאן בקיץ בשדה, ונפל נרדם לארץ ויישן. בחצות הלילה ויקם והנה הלבנה זורחת והאויר קר, ומים טוב לשתות. וראה כי לא חסר ממספר הצאן ורועים שם. צעק להשם בלשון פויליש [פולנית] תודה לאלהיו ויאמר: "מה אוכל ליתן לך תגמולך עלי, זולת 'באזשי קאחאני' [=פולנית: אל יקר], כאשר תתן לי צאנך, אני ארעם אשמרם כבבת עיני". אם ימצא רועה כמוהו, הוא יהיה רב עלינו". כששמעו זאת, נפל בליבם כי הוא הוא. ואז היה רבם הרב הקדוש ר' אבלי ניישטטיר (אבי ר' קלמן ניישטטיר ורבו של 'היהודי' בחכמת הקבלה אשר חשבו שהוא ימלא מקומו של רבם, 'היהודי' זי"ע). והבין זאת, ועמד מכסאו, והושיב את הרבי ר' בונם על כסאו, כמו שעשו בני בתירא להלל הזקן (פסחים דף סו).

נקודות מרכזיות בסיפור:
מבנה הסיפור: פרולוג - פרטי מסירה; וכן סיפור בתוך סיפור. מערכת הגומלין בין הסיפור הפנימי לסיפור החיצוני.
אופי תפילת רועה הצאן ומשמעותה לעבודת ה'.
חשיבות כוונת הלב בעבודת ה'.
המשותף לדפוס התפילה ודפוס ההנהגה.
משמעות מינויו של ר' שמחה בונים למנהיג והשוואתו למינויו של הלל הזקן.

מקור עיוני העוסק בסיפור זה:
דביר-גולדברג רבקה, הצדיק החסידי וארמון הלויתן, תל אביב תשס"ג, עמ' 33-28. (המאמר עוסק במשמעות תפילת הרועה ובמקבילותיה בספרות הקדם חסידית. וכן במשמעות סיפור זה לדפוסי ההנהגה הרצויים).

הערת מבוא:
מנהיגים רבים הצמיחה תנועת החסידות במשך הדורות ולחלקם היתה דרך ייחודית בעבודת ה' החסידית. מדור זה עוסק בארבע דמויות שונות אשר פעלו בתקופות שונות של החסידות ולכל אחת דרך משלה. הסיפורים אודות הדמויות מביעים את ייחודה של כל דמות, בנוסף על מסרם החסידי.

הערת מבוא:
ר' לוי יצחק שייך לדור השלישי של החסידות, הוא תלמידו של המגיד ממזריטש. תדמיתו בעם ובסיפורים אודותיו היא "סנגורם של ישראל". וזאת משום שהיה רגיל לשוחח עם הקב"ה עמ"נ ללמד זכות על ישראל אף במצבים שהדבר היה נראה דחוק.

הערת מבוא:
ר' זושא מאניפולי הינו דור שלישי לחסידות והוא תלמידו של המגיד ממזריטש. אופיו כפי שמתבטא בסיפורים אודותיו ובדברי תורה בשמו היה אופי ספונטני, אימפולסיבי, אינטואיטיבי. ר' זושא היה אחיו של ר' אלימלך מליז'נסק שהיה שונה מאוד באופיו. לשם חידוד ניתן ללמד יחד עם סיפור זה יחד את הסיפור על התקרבות ר' אלימלך מליז'נסק לחסידות (מס' 23).

הערת מבוא:
ר' שמחה בונים מפשסיחא (להלן רש"ב) הינו תלמידו של "היהודי הקדוש" מייסד זרם פשסיחא (אשר לימים יצאה ממנו חסידות גור). ממאפייני זרם פשסיחא: "הנקודה הפנימית" שמשמעה נסיון לעמוד על שורש ויסוד ענין עד הרובד הפנימי העמוק ביותר שלו; הפחתת החשיבות של מערכת היחסים צדיק - חסיד; התנגדות למופתים; העדפת הרציונאליות והחשיבה האנליטית; פרגמטיות בעבודת ה'.
ברגר ישראל, שמחת ישראל, סי' לו עמ' מט
פעם אחת בא אחד לפני הרבי ר' בונם ושאל אותו היות דאיתא בספרים הקדושים שהיושב בתענית כל כך ימים זוכה לגילוי אליהו ז"ל והוא ישב כ"כ תעניתים ולא זכה לזה. והשיב לו כי הבעש"ט הקדוש היה צריך לנסוע דרך רחוקה. שכר מרכבה וסוסים ועל ידי שימוש בשם קדוש, נסע בקפיצת הדרך ובאופן זה בא למחוז חפצו. והנה הסוסים אשר היו אסורים בעגלה, היו מורגלים כי נותנים להם אוכל ושתייה בכל תחנה ותחנה ואילו עתה, מאחר ונסעו בקפיצת הדרך לא עמדו לנוח ולא ניתן להם מזון רק כמו פרחו ממקום למקום ומעיר לעיר. וחשבו הסוסים אולי אינם כלל סוסים, רק המה בני אדם ועל כן לכשיבואו בלילה לנוח באיזה עיר אשר בני אדם הולכים לשם, אז בודאי יתנו גם להם לאכול. אבל כראותם שגם במקומות בהם יש בני אדם הם אינם עומדים ולא נותנים להם לנוח ולא לאכול, רק כמו פרחו הלאה מעיר לעיר, גמרו בדעתם שאינם בני אדם רק מלאכים ממש ולכן אינו נזקקים לאוכל ושתייה. אבל כשהגיע הבעש"ט למחוז חפצו והעמידו הסוסים ברפת ונתנו להם לאכול, הם התנפלו על האוכל כמו סוסים מורעבים, כך גם היושב בתענית לאחר שגומר התענית שלא יתנפל על האוכל כמו סוס שאז נשאר סוס כמקדם והבן

נקודות לעיון בסיפור:
מבנה הסיפור: סיפור בתוך סיפור.
המשמעות המרכזית של הסיפור: האדם הטועה בזיהוי מקומו הרוחני והנפשי וההשלכות של טעות זו.
הסמל של הסוסים בספרות הבינלאומית ובסיפור זה.

מקור עיוני העוסק בסיפור זה:
• דביר- גולדברג רבקה, הצדיק החסידי וארמון הלויתן, תל אביב תשס"ג, עמ' 87-88.
• גיל שי, "על סוסים שחשבו עצמם למלאכים - עיון מחודש בסיפור מעשיה חסידי", נפש, 22-21 (ספטמבר 2005). המאמר מופיע גם באינטרנט באתר "פסיכולוגיה עברית". המאמר עוסק בניתוח הסיפור מהפן הפסיכולוגי. תוך התייחסות גם למשקעים תרבותיים המופיעים בסיפור.
ברגר ישראל, שמחת ישראל, עמ' נז-נח
אדון אחד נסע בדרך וראה עני אחד שיכור שוכב בדרך וציוה למשרתיו שיקחו השיכור ויניחו אותו בחדר יפה וירחצו אותו ויגלחו אותו וילבישוהו כתונת חדש ויניחו אותו במיטה יפה, ויניחו אצלו בגדים של כומרים. וכן עשו כל זה בהיותו שיכור. והיה ישן בהמיטה, והאדון ציוה למשרתיו שכשיקיץ השיכור ילכו תכף אליו וישאלו לו ויקראו אותו בלשון 'אדוני כומר, מה אתה רוצה'. וכשהקיץ השכור העני הזה והמשרתים עשו כאשר נצטוו מאדוניהם, ויתמה השכור מאד מה זאת שהוא זוכר שהוא איש עני ובזוי ועתה שוכב בחדר יפה וקוראים אותו אדוני כומר. גם מונח אצלו בגדים של כומרים. על כן היה נבוך מאד ומסופק, אפשר מה שהוא זוכר שהיה עני ובזוי ועתה הוא חלום והמשרתים נותנים לו כל מה שהוא רוצה וקוראים אותו 'אדוני כומר'. והתיישב את עצמו לעשות מבחן אם הוא באמת כומר או חלום הוא, היינו, שיעיין בהספרים של הכומרים ויראה אם יוכל ללמוד בהם, הנה אז וודאי אמת שהוא כומר ומה שזוכר שהיה איש עני ובזוי הוא חלום, ובאם לא יוכל ללמוד בהם וודאי מה שהוא שזוכר שהיה עני זהו האמת ומה שקוראין לו כעת כומר זהו חלום. ובחן וקרא בהספרים הנ"ל וראה שאין יכול ללמוד בהם ואעפי"כ קראו לו כומר. חזר ויישב את עצמו שלעולם באמת הוא כומר וראיה לזה שקוראין לו כומר, ומה שאינו יכול ללמוד בספרים של הכומרים אין ראיה, שכל הכומרים אינם יכולים ללמוד בספרים של הכומרים".

נקודות מרכזיות בסיפור:
עיצוב דמות האדון מול דמות השיכור.
"פיצול האישיות" של השיכור.
פנימיות וחיצוניות בסיפור ומערכת הגומלין ביניהם.
המסקנה אליה הגיע השיכור בסוף הסיפור וההשלכות של מסקנה זו על המערכת הבינאישית והפנימית של כל אחד.
המשל והנמשל בסיפור.
לבדוק את המקור בשמחת ישראל ואם צריך להוסיף.

מקור עיוני העוסק בסיפור זה:
דביר-גולדברג רבקה, הצדיק החסידי וארמון הלויתן, ת"א תשס"ג, עמ' 95-90.

הערת מבוא:
ר' מנחם מנדל מקוצק היה תלמידו של ר' שמחה בונים מפשסיחא ואף הנהיג את חסידיו לאחר פטירתו של רבו. הר' מקוצק ידוע במידת האמת שלו. הוא חתר לחדור לכל ענין עד לנקודת היסוד שלו ואזי לבדוק האם היא עומדת במבחן האמת. תביעות נפשיות ורוחניות עצומות אלו הביאו אותו לידי מצב של הסתגרות במשך כעשרים שנה, משום ייאושו מהאפשרות להשיג בעולמנו את האמת המוחלטת שהיא רק "אין עוד מלבדו".
בובר מרטין, אור הגנוז, ירושלים ת"א תשכ"א, עמ' 443
נקודות מרכזיות בסיפור:
מבנה הסיפור: הווית היגוד (ציון תקופת ההסתגרות של הר' מקוצק. ולאחריה היגוד משל).
עיצוב הדמויות: דמותו של התלמיד לעומת דמותו של הרב, והפער הגדול ביניהם ביחס לדמותו של הר' מקוצק.
הסיפור כתשקיף לסערת נפשו של הר' מקוצק.
הפער הגדול בין יכולותיו הרוחניות של המנהיג והצדיק לבין תפקידיו בפועל העוסקים בפרטים השוליים של החיים.
ההזדהות של הר' מקוצק עם שחיקתו של התיש, ומשמעותה הרוחנית - המנהיגותית.

הערה: לסיפור זה אין מקור חסידי כתוב. עוד על מקורות הסיפורים השונים ומשמעות הסיפור ראה: דביר-גולדברג רבקה , הצדיק החסידי וארמון הלויתן, תל אביב תשס"ג, עמ' 38-37 ובהערות שם.

הערת מבוא:
החסידות בעיקר בדורות הראשונים נסתה לקרב אליה תומכים. בדרך כלל אלו היו משכבת העילית של החברה היהודית: למדנים, רבנים, דרשנים וכיוצ"ב. נסיונות אלו מצאו את ביטויים בסיפורים העוסקים בדרכי הקרוב ובתהליך ההתקרבות לחסידות. המשותף לכל הסיפורים האלו הוא: המתקרב עובר תהליך של "המרת הלב" שפירושו שינוי קיצוני במחשבתו ובתובנתו עד כה, כתוצאה מכך חל גם מהפך מעשי. כמו כן מאופיינים סיפורים אלו כסיפורי חניכה.
סויבלמן אברהם יצחק, סיפורי צדיקים החדש, פיעטריקוב תרס"ט, דף ט עמוד ב
דבר זה סיפר הרב הצדיק ר' ישראל נרו יאיר ממזיבוז ששמע זה מדודו הרב הקדוש צדיק יסוד עולם אדמו"ר זצ"ל מטשורטקוב וזה תוארה. הרב הקדוש מפולנאה בעל מחבר ספר הקדוש תולדות יעקב יוסף תחילה לא האמין כלל בבעש"ט הקדוש זצ"ל. אדרבה היה מתנגד גדול וגם בבוא הבעש"ט הקדוש לעירו של הרב הנ"ל לא הלך ז"ל אפילו לקבל שלום מהבעש"ט הקדוש. פעם אחת אירע שנגיד אחד נכבד משם עשה נישואים לביתו והיה מקורב אל הבעש"ט הקדוש ביקש את רבו הבעש"ט הקדוש לטרוח ולבוא על חתונת ביתו הבעש"ט הקדוש ובא לביתו על החתונה. הנגיד הזה אהב גם את הרב מפולנאה הלך להרב והפציר בו שילך לביתו לקבל שלום מרבו הבעש"ט הקדוש שיהיה זה לכבוד. הרב מילא בקשתו והלך לבית הנגיד לקבל שלום מהבעש"ט. ובעת קבלת שלום הסב הרב את פניו שלא להסתכל בצורת הבעש"ט הקדוש. הבעש"ט סיפר להרב מעשה בזה הלשון: "פולנאהר רב הערט מיך אויס [רב מפולנאה הקשב לי] איך בין אמאל גיפארין אין וייג מיט ג' סוסים [אני נסעתי פעם בדרך עם שלשה סוסים]. אחד היה גנאדיא א' היה קארא א' היה קאשטין [אחד היה חום כהה אחד היה חום ואחד היה ערמוני] האבין זיי ניט גיקענט מאהיטין [לא יכלו הסוסים למשוך]. איז מיר אקעגין גיקומין א' גוי אין האט מיר גיזאגט א רפואה [לעומתי בא גוי אחד ואמר לי רפואה] האב איך גיטהין די רפואה האבין זיי אנגיהויבין צי מאהיטין [עשיתי את הרפואה והתחילו הם למשוך]. ותיכף אח"כ סיפר הבעש"ט הק' עוד הפעם מעשה זו להרב בהרמת קול יותר מבראשונה אח"כ תיכף הרים הבעש"ט הק' קולו יותר וסיפר לו מעשה זו פעם שלישית ואחר שסיים אמר לו בזה"ל פולנאהר רב הערט איר [רב מפולנאה שומע אתה?] השיב לו הרב יאה רבי איך הער [כן רבי אני שומע].

נקודות מרכזיות בסיפור:
ר' יעקב יוסף מפולנאה הינו תלמיד של הבעש"ט והוא אשר הוציא לאור ספרי דרשות על פי תורת החסידות. ר' יעקב יוסף היה רב במספר ערים עד אשר התקרב לחסידות.
מבנה הסיפור: פרולוג - פרטי מסירה; סיפור בתוך סיפור.
עיצוב הדמויות: דמות הבעש"ט לעומת דמות רי"י. הדרך הלא צפויה בה מדבר הבעש"ט עם רי"י.

המהפך שעובר רי"י בעקבות מפגשו עם הבעש"ט.
משמעות הסיפור הפנימי: פשר הסוסים, העגלה שאינה מושכת, הגוי המביא רפואה ומה היא אותה רפואה?
המהפך המגיע בעקבות סיפור.
משמעות היידיש המשולבת בסיפור הפנימי.

מקור עיוני העוסק בסיפור זה:
אנקורי מיכה, הלב והמעין, ת"א חש"ד, עמ' 94-87. המקור עוסק בפענוח הסמלים המופיעים בסיפור (הסוסים, העגלה וכדומה) בעיקר מנקודת מבט פסיכולוגית.
בודק מנחם מנדל, סיפורים חסידיים, (מהדורת נגאל), ת"א תשנ"א,עמ' 29
בימים ההם היה שם תלמיד חכם גדול מופלג בתורה ושמו ר' זאב האב"ד שם [הכוונה לר' זאב וולף קיציס שהיה מתנגד לבעש"ט ואח"כ הפך לתלמידו הקרוב והוא אף קבור לצדו במזיבוז). הוא היה חוקר אחרי דרכי הבעש"ט ז"ל והתנהגותו לדעת שורש דבר נמצא. ויהי בערב שבת קודש בתפילת מנחה היה דרכו של הבעש"ט להתפלל לפני התיבה בעוד היום גדול כנודע, כי בזמן הזה הוא תיקון נשמות. והבעש"ט ז"ל היה מאריך בתפילתו בתפילת שמונה עשרה כארבע שעות. ויחר מאוד להרב מו"ה [מורנו הרב] זאב הנ"ל על הדבר הזה, כי לא האמין בדבר הזה שיוכל אדם לעמוד ברגליו ולהעמיק בעיון תפילה זמן רב כזה, אשר הוא וכל עם ישראל לא יאריכון כי אם כחמישה מינוטין [דקות]. ויאמר "מי יודע מה זה עושה עתה?". ויקם וילך אצלו וירם הטלית מעל פניו, אשר היה הבעש"ט ז"ל מכוסה בו, וכרגע ראה את פני הבעש"ט ז"ל נתעלף וכמעט תקיף ליה עלמא גוסס], עד ברוב יגיעות מהרופאים הקיצוהו ותשב מעט רוחו אליו. ויחלה שלושה חודשים ויספר לכל העם אשר היה, כי הוא יודע את הבעש"ט מאז, כי הוא טוב רואי ויפה עינים ופניו צהובות, ועתה ראוהו כמת אשר נשמה אין בו, ועיניו בולטות לחוץ ויורדות מים. גם כל גופו עמד כגולם בלי שום תנועה, על כן נפל עליו פחד גדול מאוד ונתעלף. ומאז קיבל עליו לשמוע בקולו ולהרכין ראשו אליו, כי איש אלוקים נורא מאוד הבעש"ט ז"ל זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

נקודות מרכזיות בסיפור:
ר' וולף קיציס היה אחד מתלמידיו הקרובים של הבעש"ט והוא אף קבור לצדו. אולם בתחילת דרכו היה מתנגד גדול לבעש"ט שכן לא האמין שכל המסופר עליו הינו אמת.
עיצוב הדמויות: הבעש"ט לעומת ר' וולף.
תפילתו של הבעש"ט, ותיאורו החיצוני בעת התפילה.
הארוע הטראומטי שעבר על ר' וולף.
המהפך בדמותו של ר' וולף.

הערה: סיפור זה יכול להלמד גם במסגרת נושא התפילה.
מקור עיוני העוסק בסיפור זה:
אלשטיין יואב, האקסטאזה והסיפור החסידי, ר"ג תשנ"ח, עמ' 156-133

הערת מבוא:
סיפורי ר' נחמן מברסלב הינה קטגוריה בפני עצמה במכלול הס"ח ע"כ יוחד להם מדור נפרד. ר' נחמן היה נינו של הבעש"ט והחל לספר סיפורים רק בארבע השנים האחרונות של חייו. הוא טען כי הסיפורים בכוחם לעורר אנשים ישנים, כלומר לסיפורים תפקיד פסיכולוגי ורוחני. סיפוריו עשירים וציוריים ונוגעים ברבדים השונים של נפש האדם.
סיפורי מעשיות לר' נחמן מברסלב, סיפור א'.

הסיפור מעשה מאבידת בת מלך, במדור חסידות באתר דעת

נקודות מרכזיות בסיפור זה:
הסיפור עוסק בהבנת המשמעות העמוקה של התשובה במובן של חזרה אל המקור, אל השורש.
לסיפור שלושה מעגלי פרשנות: אישי, לאומי וקוסמי. וכל אחד מהסמלים בסיפור מתפרש לפיו. לדוגמא: בת המלך היא: הנשמה, עם ישראל שהתרחק מאביו שבשמים, השכינה.
תיאורי המרחב העשירים והציוריים שבסיפור.
הסיפור מקורו בסיפור עם, אולם ר' נחמן שינה בו פרטים רבים.
המשמעות האופטימית של סיום הסיפור וכן הפתיחה המקדימה את המאוחר ומציינת כי בת המלך נמצאה.

מקורות עיוניים עיקריים העוסקים בסיפור זה:
דן יוסף, הסיפור החסידי, ירושלים 1974, עמ' 144-132.
פייקאז' מנדל, חסידות ברסלב, ירושלים תשל"ב, עמ' 150-132.
אלשטיין יואב, פעמי בת מלך, ר"ג תשמ"ד, בעיקר פרק ו'.
שיח שרפי קודש, חלקים א-ג
ספר רבנו ז"ל מעשה בעני אחד שהיה מתפרנס מטיט, שהיה חופר טיט ומוכרם, פעם אחת כשחפר מצא אבן טוב שהיה שויו הון רב מאד ולא ידע כמה שויו והלך לסוחר שיאמוד אותה בשויה, וענה לו הסוחר שאין בזה המדינה אדם שיוכל לשלם שוויו, כי הוא שוה הון רב, וצריך ליסע עבור מכירתה ללונדון לעיר המלוכה, אולם הוא היה עני ולא היה לו כסף ליסע, והלך ומכר את רכושו הדל והלך מבית לבית לאסוף נדבות עד שהספיק לו ליסע עד הים, ורצה לעלות על הספינה, אולם לא היו לו מספיק מעות, והלך להקאפיטאן והראה לו המרגלית, כשראה הקאפיטאן את האבן הבין שאדם עשיר הוא ולקחו על הספינה בכבוד גדול, ונתן לו חדר מיוחד ממדריגה הראשונה וסדר לו כל התענוגים כאחד מהנגידים הגדולים, מהחדר שלו היה לו חלון שפנה לים, והוא היה תמיד משמח נפשו עם המרגלית ובפרט בעת האכילה היה משתעשע עמה כי השמחה והרחבת הלב טובה ורפואה שיתעכל המאכל בנקל, פעם אחת כשישב לאכול כהרגלו והמרגלית היתה מונחת על השלחן ומרוב עיפותו נרדם, בינתים בא המשרת ולקח את המפה והפירורים שעליה עם המרגלית, כי לא ידע שיש עליה מרגלית, והשליך הכל לים, כשהקיץ משנתו והבין כל זה היה לו צער גדול וכמעט שיצא מדעתו כי מה יעשה עתה, הרי הקפיטאן הוא גזלן שיהרוג אותו בעד מחיר הנסיעה, על כן עשה את עצמו שמח כאלו לא ארע דבר, והנה הקפיטאן היה בכל יום בא לחדרו לדבר עמו, וכשבא אליו הקפיטאן לא הבחין על פניו מאומה, כי הוא עשה את עצמו שמח עד שלא הכיר בו שום שינוי, אמר לו הקפיטאן הלא אני רואה שהנך אדם חכם וישר לב, ובכן ברצוני לקנות הרבה תבואה ולמוכרה בלונדון ובזה אוכל להרויח הרבה, אולם אני ירא שמא יאמרו שאני גנבתי את הכסף לקנית התבואה, על כן יהיה נא הקנין על שמך ואני אשלם לך עבור זה סכום רב, והוטב הדבר בעיני העני ועשו כן, והנה כשבאו ללונדון מת הקפיטאן ונשאר הכל אצל זה העני, והיה ערך התבואה כפל כפלים מערכו של המרגלית. כשסיים רבנו ז"ל את הספור אמר המרגלית לא היתה שלו, והא ראיה שנאבד ממנו. התבואה כן היתה שלו והא ראיה שנשאר אצלו. און וואס ער איז געקומען צו זיין זאך איז נאר ווייל ער האט זיך דער האלטן. [ומה שהוא הגיע לדבר שלו זה רק בגלל שהוא החזיק את עצמו].

נקודות לעיון בסיפור:
שני נושאים מרכזיים בסיפור: שמחה ובטחון ושניהם העסיקו מאוד את ר' נחמן.
השמחה בסיפור מתוארת כמצב של "אף על פי כן ולמרות הכל".
השמחה יוצרת מצב ולא תוצאה שלו.
שמחה מוחצנת מביאה להפנמתה.
משמעות הבטחון בה' בתפיסת ר' נחמן.
הבטחון החיצוני שהפגין הסוחר הביא להפנמתו ולתוצאה המקווה.
היחס בין המרגלית שאבדה לבין העושר מהתבואה.
משמעות פסיכולוגית: כפי שאדם תופס את עצמו כך גם רואה אותו הסביבה.

מקור עיוני העוסק בסיפור זה:
קוסמן אדמיאל, מסכת גברים: רב והקצב ועוד סיפורים - על גבריות אהבה ואוטנטיות בסיפור האגדה ובסיפור החסידי, ירושלים תשס"ב, עמ' 132-127.
הרב שג"ר (שמעון גרשון רוזנברג), "עצמיות(?)", דימוי 4 (תשנ"ט), עמ' 37-37.
פעם אחת נפל בן מלך אחד לשגעון שהוא תרנגול הודו הנקרא "הינדיק", וצריך הוא לישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק, וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאותו מזה, והיה המלך בצער גדול מזה, עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאותו! והלך והפשיט גם כן את עצמו ערום וישב תחת השולחן אצל בן המלך הנ"ל וגם כן גרר פרורים ועצמות. ושאלו בן המלך: "מי אתה? ומה אתה עושה פה?" והשיב לו: "ומה אתה עושה פה?" אמר לו: "אני הינדיק" אמר לו: "אני גם כן הינדיק!". וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה עם זה. ואז רמז החכם לבני הבית להשליך להם כותנות. ואמר החכם "ההינדיק" לבן המלך: "אתה חושב, שהינדיק אינו יכול לילך עם כתונת? יכולים להיות לבוש כתונת ואף על פי כן יהא הינדיק! כי במקום אחד ראיתי הינדיקעס לבושים בכתנות". ולבשו שניהם הכתונת. ואחר איזה זמן רמז והשליכו להם גם מכנסים. ואמר לו החכם גם כן: "אתה חושב שעם מכנסים לא יכולים להיות הינדיק?! וכו'" עד שלבשו המכנסים, וכן אם שאר הבגדים. ואחר כך רמז והשליכו להם מאכלי אדם מהשלחן, ואמר לו: "אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים אז כבר אינך הינדיק?! "אפשר לאכול וגם להיות הינדיק" ואכלו. ואחר כך אמר לו: "אתה חושב, שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן?! יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השלחן!". וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי.
והנמשל מובן למבינים.

נקודות מרכזיות בסיפור:
מספר מעגלי פרשנות: פסיכולוגית ורוחנית, ובשניהם מתפרשים ענייני השגעון ודרך הריפוי בצורה שונה.
הפרשנות הפסיכולוגית: השגעון כמפלט ממחויבות, דרך הריפוי - ביהויוריזם.
מקור עיוני העוסק בסיפור זה:
גרין אברהם יצחק , בעל היסורים, ת"א תשמ"א, עמ' 175-173.

זיקה ליצירות אחרות:
קווי דמיון בולטים בין סיפור זה לבין "סיפור פשוט" לעגנון לדוגמא: השגעון המגיע בדמות תרנגול, דרך הריפוי של ד"ר לנגזם באמצעות סיפורים, ריפוי בשלבים ועוד. על הזיקה בין ר' נחמן לעגנון בעיקר בענין התרנגול ראו: חקק לב, "מוטיב התרנגול ב'סיפור פשוט' לש"י עגנון", הספרות, ד (1973), עמ' 725-713; בנד אברהם, "עגנון מגלה פני פרויד", מאזניים, ס"ב (תשמ"ט), עמ' 22-19.