את כל ספר דברים אמר משה לישראל בחמשת השבועות האחרונים של חייו.

מהו ספר דברים? יש שקוראים לו "משנה תורה", כלומר משה שנה את התורה לבני ישראל לקראת כניסתם לארץ. לכאורה זה הגיוני. הרי הדור שעמד עתה לפני משה הוא דור חדש, לא דור יוצאי מצרים, ולא אלו שקיבלו את התורה על הר סיני. ודאי שמשה צריך שוב ללמד אותם.

אבל, אם כן - אז מה עשה משה במשך ארבעים שנה במדבר? האמנם הוא לא לימד את בני ישראל אלא רק בשבועות האחרונים לחייו? ושאלה נוספת: אם הספר אינו אלא "משנה תורה", אז בשביל מה אנחנו צריכים אותו? מדוע יש בתורה מה שנאמר לדור הראשון, ושוב חזרה על אותם הדברים בקירוב, כשהם נאמרים לדור השני?

כנראה שיש בספר עניין נוסף שהוא חשוב מספיק בעיני התנ"ך.

אפשר למצות את כל הספר במשפט אחד: משה רוצה להעביר לישראל מסר כל-כך חזק, שגם אחרי מותו הם ימשיכו לעולם ללכת בדרך ה'.

בהתחלת פרשת ראה: ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה' . . . והקללה - אם לא תשמעו.

בתוכחה שבפרשת כי-תבוא אותו מסר: אם תשמעו, יהיה כך-וכך. ואם לא תשמעו - יהיה להפך. מסר זה חוזר בצורות שונות על פני כל הספר. [תוכחה היא אזהרה במילים חריפות, שאם ישראל ישמעו למצוות התורה, יהיה להם טוב בארץ ישראל. ואם לא ישמעו - יבואו עליהם אסונות וכישלונות צבאיים, גלות, וחיי סבל בגלות. בתורה התוכחה כתובה פעמיים, במילים שונות: בפרשת בחוקותי שבספר ויקרא, ובפרשת כי-תבוא שבספר דברים].

משה יודע שבעוד כמה ימים הוא ימות, וישראל יכנסו לארץ בלעדיו, ויחיו בה דור אחרי דור. האם הוא יצליח להגיד להם משהו כל-כך חזק, שישאיר אותם על המסלול של הברכה במשך דורות רבים? משה איננו יודע. הוא מנסה. הוא אומר את זה במילים נמלצות ובמילים פשוטות, מתוך איום ומתוך שמחה, בכל דרך אפשרית.

האם משה הצליח במטרתו? אנחנו יודעים מתוך ההיסטוריה של תקופת השופטים, תקופת המלכים, גלות עשרת השבטים ולבסוף החורבן, שמשה לא הצליח.

ה' מגלה למשה טפח מן העתיד. לקראת סוף הספר, בפרשת "וילך", מסופר: ויאמר ה' אל משה, הן קרבו ימיך למות ... הנך שוכב עם אבותיך - וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ ... ועזבני והפר את בריתי.

עכשיו משה כבר יודע שהניסיון שלו לא הצליח. אמנם כמה פסוקים קודם לכן, בפרשת "ניצבים", הוא נתן לישראל מראש את המפתח לגאולה: והיה כי יבואו עליך הדברים האלה, הברכה והקללה - ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקולו. ושב ה' את שבותך ורִחמך. אם יהיה נִדחך בקצה השמים - משם יקחך. והביאך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירִשתה, והטיבך והִרבְּך מאבותיך. זו הגאולה. השיבה מהגלות לארץ ישראל.

יש כמה מצוות שנתחדשו בספר דברים. המפורסמת שבהם היא אולי מה שאנחנו רגילים לכנות "מקרא-ביכורים" בתחילת פרשת "כי תבוא" [אדם המביא ביכורים לבית המקדש מפרי אדמתו מקריא קטע מהתורה: ... הגדתי היום ... כי באתי אל הארץ ...]. מצות ביכורים עצמה נאמרה כבר בספר שמות (כ"ג יט): ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך. בפרשת כי-תבוא היא איננה מוזכרת כלל. מהו אם כן מה שכתוב: ולקחת מראשית פרי האדמה ושמת בטנא? זה אינו אלא טכס הסיום של יציאת מצרים. יציאת מצרים מתחילה: ויאמר ה' (למשה, בסנה) ראיתי את עוני עמי ... וארד להצילו מיד מצרים, ולהעלותו ... אל ארץ זבת חלב ודבש. ובמילים אלו, "ארץ זבת חלב ודבש", משה בא אל בני ישראל במצרים, לבשר ולהבטיח.

בדרך ממצרים הביטוי נזכר עוד שתי פעמים. כאשר המרגלים חוזרים מן הארץ (במדבר י"ג כו) הם מודיעים למשה: וגם אמנם ארץ זבת חלב ודבש היא, וזה פריה - והם מראים את הפרות הענקיים שהביאו - אפס כי עז העם אשר בתוכה. הם אומרים: אמנם מה שהבטחת לנו, ארץ זבת חלב ודבש - זה נכון, אבל יושב שם עם חזק, ולא נוכל לנצח אותו.

ופעם שניה - בפרשה הבאה, פרשת קורח (במד' ט"ז יד). אחרי שהוחלט שבני ישראל ישארו במדבר עוד ארבעים שנה, ולא הם אלא בניהם יבואו לארץ. קורח, דתן ואבירם מלאי טענות, וגם הטענה הזאת: אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו - הפרתָ את הבטחתך כשהוצאת אותנו מארץ מצרים, להביא אותנו אל ארץ זבת חלב ודבש (בגלל שהוחלט שישראל ישארו במדבר ארבעים שנה).

המשותף לשלושת המקורות הוא, שיציאת מצרים היתה מלווה בהבטחה לבוא אל ארץ זבת חלב ודבש.

ובפרשת כי-תבוא אנחנו קוראים: כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך ... ולקחת מראשית פרי האדמה אשר תביא מארצך ... וענית ואמרת [תכריז, עם סל הפרות בידך, בבית המקדש] "ונרד מצריימה ... וירעו אותנו המצרים ויענונו ... וישמע ה' את קולנו ויוציאנו ... ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש". כאן אנחנו מודיעים שאכן ה' קיים את הבטחתו. שיציאת מצרים נשלמה, הגענו אל הארץ שה' הבטיח לנו, ובאמת היא ארץ זבת חלב ודבש. על הצהרה זו חוזרים בכל שנה בעת הבאת הביכורים. משה מביא את טכס הסיום הזה בספר דברים, ערב מעבר הירדן והכניסה לארץ, כי ממש עכשיו זה עומד להתגשם, הסיום המוצלח של יציאת מצרים. וגם - כחלק מן התחושה שהוא רוצה להעניק לישראל, שהנה המתנה העיקרית שהובטחה להם במצרים - עליה צריך לשמור, ולזה יש רק דרך אחת.

ושוב נמצא המפתח לגאולה בשירת האזינו הפלאית. לו חכמו ישכילו זאת - אם עם ישראל יהיה חכם להבין איכה ירדוף אחד אלף - איך חייל גרמני אחד מוליך אלף יהודים. ומשה מסיים: שימו לב לכל הדברים ... כי לא דבר ריק הוא מכם. ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה.

זה המסר שמשה מנסה להעביר בספר דברים, בימים האחרונים לחייו: אתם הולכים להיכנס לארץ. אם אתם רוצים להישאר בה, ולא לצאת לגלות - המשיכו בדרך התורה שאותה לימדתי אתכם.

עד סוף פרק ל"ט, עוסק הספר במלכים הנזכרים בתחילתו (ישע' א' א): חזון ישעיהו בן אמוץ, אשר חזה על יהודה וירושלים, בימי עוזיהו, יותם, אחז, יחיזקיהו מלכי יהודה. מפרק מ' והלאה הספר עוסק בתקופת שיבת-ציון. הוא אינו מזכיר יותר שום מלך יהודי, אלא את כורש הפרסי, שחי כמאתיים שנה מאוחר יותר. מסיבה זאת רבים רואים בספר צירוף דבריהם של שני נביאים ששמם "ישעיהו", בני זמן שונה. אנו ננתח את תוכנו של הספר, והפיצול שבו יובן אז כתוצאה של האירועים הנזכרים בו.

במלכים עוזיהו ויותם הנביא עוסק מעט מאד. ועיסוקו במלך אחז מעורר תמיהה. מספר מלכים אנו זוכרים את אחז כמלך שהרבה להרשיע. סיפורו מובא במלכים ב' פרק ט"ז: בשנת שבע עשרה לפקח בן רמליהו [מלך ישראל] מלך אחז ... בן עשרים שנה אחז במלכו, ושש עשרה שנה מלך ... וילך בדרכי מלכי ישראל, וגם את בנו העביר באש [למולך. בספר ירמיה (ז' לא) אנחנו לומדים ש"להעביר באש" פירושו לא סתם טיול מפחיד אלא שריפה ממש!] ... אז יעלה רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך ישראל ירושלים למלחמה, ויצורו על אחז ... וישלח אחז מלאכים אל תגלת-פלאסר מלך אשור לאמור ... עלה והושיעני מכף מלך ארם ומכף מלך ישראל ... וישלח למלך אשור שוחד ... ויעל מלך אשור אל דמשק [בירת ארם] ויתפשֶׂהָ ויגלֶהָ. וילך המלך אחז לקראת תגלת-פלאסר ... דמשק. וירא את המזבח אשר בדמשק, וישלח המלך אחז אל אוריה הכהן את דמות המזבח ואת תבניתו. אוריה בנה, לפי צו אחז, מזבח זהה - בתוך חצר בית המקדש. מעשה נואל ומכעיס - להעתיק את העבודה-הזרה של ארם, שזה עתה כשלו במלחמה.

מה היינו מצפים שיהיה יחסו של ישעיה הנביא אל אחז? בודאי ראוי לגנותו בכל פה על רשעותו וטפשותו. אבל ההפך מזה קורה. אמנם ישעיה אינו משבח את הזמנתו של מלך אשור לתקוף את ארם ואת ישראל, ולא את העתקת מזבח-האליל-שהכזיב. אבל כאשר ארם וישראל היו עדיין בשערי ירושלים, באותה מלחמה שכבר ראינו בספר מלכים, אשר מסופרת גם בספר ישעיה, הנביא מעודד את אחז (ישע' ז' א): ויהי בימי אחז מלך יהודה עלה רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו ירושלים למלחמה עליה. ויאמר ה' אל ישעיהו, צא נא לקראת אחז ואמרת אליו: השמר והשקט, אל תירא ולבבך אל ירך משני זנבות האודים העשנים האלה. כה אמר ה': לא תקום ולא תהיה! ... בטרם ידע הנער [בן המלך, חזקיהו] מאוס ברע ובחור בטוב, תיעזב האדמה אשר אתה קץ מפני שני מלכיה [מלכות ישראל וארם]. כפי שאכן קרה - אותה מלכות אשור (מזרח סוריה וצפון עירק של ימינו), שאחז הזמין אותה להתערב, הגלתה את דמשק, והגלתה אח"כ את עשרת שבטי ישראל.

וממשיך הנביא (פרק ט'): העם ההולכים בחושך ראו אור גדול ... הרבית הגוי, לו הגדלת השמחה ... כי ילד יולד לנו, בן ניתן לנו. ותהי המשרה על שכמו ... למרבה המשרה ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו, להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה מעתה ועד עולם.

מדוע הנביא מעודד את אחז המלך הסכל והרשע?

ממלכות אחז אין לנו תקוות רבות. אבל אחריו יבוא חזקיה, ולו מנבא ישעיה גדולות בלי גבול. רק בשבילו ה' מושיע את אחז המלך.

מכאן ועד לפרק ל"ד נוספים דברי נחמה ותקווה ובראשם פרק י"ב: ואמרת ביום ההוא, אודך ה' כי אנפת בי, ישוב אפך ותנחמני [אנפת = כעסת. הענשת. ישוב אפך = כעסך ישכך] ... הודו לה' קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו ... צהלי ורוני יושבת ציון, כי גדול בקרבך קדוש ישראל. שיר הגאולה.

ובפרק ל"ה: ישושום [ישישו. ישמחו] מדבר וציה, ותגל ערבה ותפרח כחבצלת ... ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה (בזמן חזקיה הארץ כבר הייתה שוממת ברובה, שכבר גלו עשרת השבטים) ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו, ונסו יגון ואנחה. שוב, שמחת הגאולה.

עד כאן - התקווה לישועה קרובה, בזמן חזקיה המלך הטוב (מעשיו מסופרים בדברי הימים ב' פרקים כ"ט עד ל"ב ועיקרם טיהור המקדש מן הפסלים, חג הפסח ברוב עם ותנופת תחיה ותשובה עצומה בשיתוף העם). עד לשיא מלכותו - מפלת סנחריב. סנחריב הוא מלך אשור בזמן חזקיה. הוא החל במבצע שמטרתו להמשיך מכיבוש ארם וישראל - לכיבוש יהודה. במסע מהיר מן הצפון, הגיע צבאו עד לכיש. הוא שלח את מפקד צבאו, רבשקה, אל שערי ירושלים, לקרוא לעמה להיכנע ללא קרב, תוך שהוא מאיים עליהם אם לא יכנעו, ומבטיח להם כל-טוב אם כן. חזקיה מבין שאין בידו לנצח צבא עצום זה, והוא מבקש מישעיה (ל"ז א) להתפלל לה' "בעד השארית הנמצאה" (כזכור עשרת השבטים כבר גלו). ישעיה מבטיח לו בשם ה': אל תירא מפני הדברים אשר שמעת ... הנני נותן בו רוח ושמע שמועה ושב אל ארצו, והפלתיו בחרב בארצו ... לכן כה אמר ה' אל מלך אשור, לא יבוא אל העיר הזאת, ולא יורה שם חץ ולא יקדמנה מגן ולא ישפוך עליה סוללה ... וגנותי על העיר הזאת להושיעה, למעני ולמען דוד עבדי.

ויצא מלאך ה' ויכה במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף, וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים (על אירוע זה מסופר גם בלוח אבן שנתגלה בחורבות אשור). ויסע וילך וישוב סנחריב מלך אשור וישב בנינוה [בירתו] ... ואדרמלך ושראצר בניו הכוהו בחרב ...

עכשיו התגשמו כל הנבואות של ישעיהו. חזקיה, המלך הטוב, השלים זה-עתה מהפכה חברתית ודתית, ובסיום זכו הוא ועמו בגאולה ניסית. עתה מתבקש להמשיך את הנס ואת רגשות ההודיה, להתחיל גל חדש של תחיה תרבותית ודתית, ולהביא לשיבתם של נדחי ישראל ופריחה של הארץ. אבל חזקיה לא עושה כלום. היה נס. או קיי. עכשיו ממשיכים בשגרה. אין תודה לקב"ה, אין שירה, אין שמחה. הכל כרגיל.

עוד הזדמנות נוספת ניתנה לחזקיה (מלכים ב כ', ישע' ל"ח-ל"ט). בימים ההם חלה חזקיה למות. ויבא אליו ישעיה ויאמר לו: מת אתה ולא תחיה. ויסב חזקיה את פניו לקיר ויבך. חזקיה התפלל ובכה. וה' החזיר את ישעיה אליו עם בשורה: שמעתי את תפילתך, ראיתי את דמעתך, הנני יוסף על ימיך חמש עשרה שנה ... חזקיה ביקש אות מיוחד שהוא יבריא בעוד שלושה ימים - וקיבל: השמש חזרה בשמים עשר מעלות אחורה. וכעבור שלושה ימים אכן חזקיה הבריא.

את האות ראו בכל הארצות. מלך בבל, שהיתה אז מעצמה עולה, שמע שהאות הפלאי קשור בחזקיה, ושלח משלחת לברר מה בדיוק קרה. חזקיה קיבל יפה את פני המשלחת, והראה להם את כל אוצרותיו. ישעיה בא אל חזקיה כולו נזעם, וניבא לו (יש' ל"ט ו) הנה ימים באים ונישא כל אשר בביתך בבל, ... ומבניך יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל. ממש כל החורבן, כפי שאכן היה, מאה שנים מאוחר יותר.

מדוע קצף ישעיה, בשם ה', כל-כך?

כי חזקיה בזבז את ההזדמנות שניתנה לו. פעמיים תוך זמן קצר נעשה לו נס פלאי, מפלת סנחריב והחלמתו בצירוף אות שנראה ברחבי העולם. לשליחי מלך בבל הוא היה צריך לפחות לומר: ראו את גדולת אלוהי! הוא עשה לי כך-וכך, ואחרי זה עוד עשה לי כך-וכך! במקום זאת הוא מראה את גדולתו ועושרו. הוא נפל בחטא האנושי כל-כך: חטא הגאוה. (דברי הימים ב' ל"ב כה).

תגובתו של חזקיה על החזון הקשה היא בלתי מובנת (יש' ל"ט ח): ויאמר חזקיהו אל ישעיהו: טוב דבר ה' אשר דברת! ישעיה נדהם. הוא אינו מגיב, וחזקיה מסביר: כי יהיה שלום ואמת בימי. וישעיה שותק.

אין לישעיה יותר מה לומר לחזקיה. האכזבה היא מלאה. אבל לנו יש לו משהו חשוב לומר: נחמו, נחמו עמי (הפסוק הבא, יש' מ' א). נבואות הנחמה לזמן שאחרי החורבן, לשיבת ציון. כי אחרי האכזבה מחזקיה, הדרך לחורבן כבר חד סיטרית: המלכים הרשעים מנשה בן חזקיה, אמון, המלך הצדיק יאשיהו, אשר אפילו רצונו בתשובה כבר לא יכול היה להתבצע בגלל ההשחתה המוחלטת של העם (מל"ב כ"ב יב), וכמה מלכים קצרי-ימים שבסופם צדקיהו - שבזמנו הבית והארץ חרבו, והעם גלה לבבל. תקוות הגאולה הבאה היא - שיבת ציון.

כאן ניתן למצוא קשר ענייני בין שני חלקי הספר, גם אם הנושאים שלהם כה רחוקים בזמן. מבנה הספר הוא: תקווה לגאולה קרובה בזמן חזקיה, ההזדמנות לחזקיה עם בוא סנחריב ומפלתו, חזקיה אינו מנצל את ההזדמנות, עכשיו ישעיה מנבא את החורבן - ואת הגאולה העתידית בזמן כורש מלך פרס ושיבת ציון.

ספר דברי הימים (ב ל"ב כו) מספר שחזקיה הזדעזע מן האירוע. ואולי הייתה גם התערבות של הנביא מיכה, בן אותו זמן, כמסופר כמאה שנים מאוחר יותר, בספר ירמיה (ירמ' כ"ו והשוה מיכה ג' יב). אבל גם זה כבר לא מנע את המרוץ לקראת החורבן - ולשיבת ציון, ההזדמנות הבאה.

ספר ירמיה, רובו כתוב בשפה פשוטה ומובנת והוא קל לקריאה. גם המסר הוא פשוט: מה מצאו אבותיכם בי עוול כי רחקו מעלי? (ירמ' ב' ה). היה טוב לישראל בימים עברו, כאשר דבקו בה'. וכעת נתרבו ההשחתה הדתית - העבודה הזרה, עם ההשחתה המוסרית (למשל הרג הילדים, ירמ' ז' לא) והחברתית (למשל עבדות בכפיה, ירמ' ל"ד ח, מנהיגות מושחתת, ירמ' כ"ג). אם כל אלו ימשכו, אז חורבן המקדש, העם והארץ הוא בלתי נמנע.

גלות יהודה התרחשה בשלושה מהלכים. קודם בא נבוכדנצר והגלה מירושלים את השכבות החברתיות הגבוהות (מלכ' ב כ"ד ח) בראשות המלך יהויכין, הנקרא גם יכוניה. לאחר כעשר שנים, ומצור ממושך על ירושלים, שעתה מלך בה צדקיה, נחרבה העיר והמקדש, רבים נהרגו, ומרבית הנותרים הוגלו לבבל. הבבלים השאירו שלטון עצמי מוגבל לשארית יהודה בראשות גדליה. מתנגדים מבפנים רצחו את גדליה. שארית העם ברחו למצרים מפחד שהבבלים יענישו אותם על מעשה זה, וכשאלו כבשו לבסוף גם את מצרים, נשמדו גם הבורחים.

אוכלוסיית ירושלים, בעת מלכות יכוניה, מתחלקת אם-כן לשתי קבוצות: א. גולי יכוניה ו-ב. אלו שנשארו, בינתיים. גורלן של שתי הקבוצות בהמשך ההיסטוריה היה שונה זו-מזו. מקבוצה א' באה שיבת ציון, הכוללת את עזרא ונחמיה, ואת מרדכי [זה של מגילת אסתר. מנין יודעים שהוא מגולי יכוניה?]. מקבוצה ב' לא חזר ארצה איש. הרגע של גלות יכוניה הוא אם-כן רגע של התפצלות (ביפורקציה) בתולדות העם. ירמיה נותן לזה ביטוי בפרק כ"ד: הראני ה', והנה שני דודאי תאנים [סלים. דוודים] מועדים לפני היכל ה', אחרי הגלות נבוכדראצר מלך בבל את יכניהו בן יהויקים מלך יהודה, ואת שרי יהודה ... ויביאם בבל. הדוד האחד תאנים טובות מאד כתאני הבכורות, והדוד אחד תאנים רעות מאד אשר לא תאכלנה מרוע... כה אמר ה' אלוהי ישראל, כתאנים הטובות האלה כן אכיר את גלות יהודה אשר שילחתי מן המקום הזה ארץ כשדים (קבוצה א') [כשדים = בבל] לטובה. ושמתי עיני עליהם לטובה והשיבותים על הארץ הזאת, ובניתים ולא אהרוס, ונטעתים ולא אתוש. ונתתי להם לב לדעת אותי כי אני ה'... וכתאנים הרעות אשר לא תאכלנה מרוע... כן אתן את צדקיהו מלך יהודה ואת שריו ואת שארית ירושלים הנשארים בארץ הזאת והיושבים בארץ מצרים (קבוצה ב') - ונתתים לזעוה [כמו לזוועה], לרעה, לכל ממלכות הארץ ... עד תומם מעל האדמה אשר נתתי להם ולאבותיהם.

בפרקנו, כ"ד, ירמיה פורש את ההיסטוריה העתידית של ישראל, לשבעים השנים הבאות, עם חלוקה חדה לשני כוונים: הגאולים, שבי ציון, ולעומתם השארית אשר תאבד.

בהמשך הסיפור רואים שגם מקבוצה ב' לא נשללה הבחירה החופשית. לא מצדקיהו ולא מהבורחים למצרים. אלא שהם לא בחרו בה, ונכחדו. (התדע למצוא את המקורות לכך?)

ירמיה אומר את נבואת התאנים מתוך אמונה ביכולת הבחירה החופשית שלהם. ודאי שאילו רצו, היו צדקיה ובני דורו יכולים לשנות את מהלך ההיסטוריה. נבואת התאנים היתה אז מתבדה - וירמיה היה שמח על כך מאד! נבואות לרעה יכולות להתבדות, כאשר השומעים משנים את דרכם.

בפרק הבא ננסה להבין מה העלה את "קבוצה א' " על מסלול הגאולה.

ספר יחזקאל פותח במרכבה שראה יחזקאל במראות הנבואה על נהר "כבר" בארץ בבל, ועל גבי המרכבה מראה כבוד ה'. המרכבה מתוארת במילים קשות להבנה. החשוב לענייננו הוא שהמרכבה, שהיא תיאור שכינת ה', היא בתנועה - בהתרחקות מארץ ישראל. תנועה זאת מסמלת את גלות השכינה, יציאתה מן המקדש. לאחר מכן המקדש יחרב, ירושלים תיכבש והעם ילך לגלות תוך סבל רב.

מכאן עובר יחזקאל לתיאור החורבן, מנקודת מבטם של גולי יכוניה. אלו שכבר גלו לפני החורבן, אבל אחיהם, בניהם ובנותיהם עוד יושבים בירושלים. לכן כל דבר שקורה בירושלים חשוב להם, והם קשובים לכל שמועה שמגיעה אליהם מן הארץ. כך ביום שהחל המצור (יחז' כ"ד א) הם יושבים חרדים. יחזקאל מיידע את הגולים בצבעים חיים (יחז' ח' ה) שהחורבן הוא בגלל העבודה הזרה והתועבות שעושים יושבי ירושלים.

שומעיו של יחזקאל, הגולים עם יכוניה המלך, פסקו מן העבודה הזרה.

כיצד הצליח יחזקאל במקום שרבים ניסו לפניו? כבר אליהו נלחם בכל כוחו בעבודה הזרה (מלכים א' י"ח יג) ואחריו ישעיה, ירמיה וכל הנביאים. כל אלו לא הצליחו. אבל יחזקאל הצליח, ובזמנו פסקה העבודה הזרה מישראל לעולם. אפשר לחשוב שהצלחתו זו באה בגלל הזעזוע שגרם החורבן. אבל אנחנו רואים את התגובה השונה של יושבי יהודה, שחזו במו עיניהם את החורבן ("התאנים הרעות" של ירמיה כ"ד). לאחר החורבן, ולאחר רצח גדליה, הם אומרים לירמיה (ירמ' מ"ד): הדבר אשר דברת אלינו בשם ה' - איננו שומעים אליך. כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו, לקטר [להקריב קטורת] למלכת השמים [עבודה זרה] והסך לה נסכים [קרבן יין] כאשר עשינו אנחנו ואבותינו מלכינו ושרינו בערי יהודה ובחוצות ירושלים.

יחזקאל היה הנביא של "התאנים הטובות". שומעיו השתכנעו, וחדלו מן העבודה הזרה (המתייוונים בזמן בית שני נהו יותר אחרי תרבות הגוף היוונית מאשר אחרי הפסלים). והשאלה נשארת, איך יחזקאל הצליח במקום שקודמיו לא הצליחו?

נסקור בקצרה את מבנה הספר. פרקים א - כ"ג מתארים את תועבות ירושלים ואת העונש הצפוי לה. בפרק כ"ד מתחיל המצור. משם עובר יחזקאל בפרקים כ"ה - ל"ב לנבואות על הגויים אדום, עמון, צור, על האכזריות שלהם כאשר השתתפו בהגליית בני יהודה (כמו הפולנים והאוקראינים בשואה). ועל מצרים, שהסיתה את יהודה והכניסה אותה להסתבכויות פוליטיות.

בפרק ל"ג מתרחש החורבן: ... בא אלי הפליט מירושלים לאמור: הוכתה העיר! עוד כמה דברים קצרים על הסיבה לחורבן, ועל קלקלת המנהיגים: "הוי רועי ישראל ... את החלב תאכלו ואת הצמר תלבשו, את הבריאה תזבחו [תשחטו לאכילה], הצאן לא תרעו. את הנחלות [החולות, והנמשל - העניים שבחברה] לא חיזקתם ואת החולה לא ריפאתם ולנשברת לא חבשתם ואת הנידחת [ההולכת לאיבוד] לא השבותם ... לכן הרועים, שמעו דבר ה'. כה אמר ה' אלוהים, הנני אל הרועים ודרשתי את צאני מידם, והשבַּתים [אשבית אותם] מרעות צאן, ולא ירעו עוד הרועים אותם, והצלתי צאני מפיהם, ולא תהיינה להם לאוכלה" (ל"ד).

מפרק ל"ו עד ל"ט נמצאות נבואות הנחמה של יחזקאל. ל"ו: ... אתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא ...

... ויהי דבר ה' אלי לאמור. בן אדם, בית ישראל יושבים על אדמתם, ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם ... ואשפוך חמתי עליהם על הדם אשר שפכו על הארץ ובגילוליהם טמאוה. ואפיץ אותם בגויים וייזרו בארצות, כדרכם וכעלילותם שפטתים. ויבוא [כמו ויבואו] אל הגויים אשר באו שם, ויחללו את שם קדשי, באמור להם: "עם ה' אלה, ומארצו יצאו" [שם ה' מתחלל כאשר הגויים רואים את הסבל של ישראל בגלות, וה' אינו מושיע אותם. הם מסיקים שאולי אין לו כח להושיע אותם... אין חילול ה' גדול מזה]. ואחמול על שם קדשי ... לכן אמור לבית ישראל ... לא למענכם אני עושה ... וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגויים ... וידעו הגויים כי אני ה', בהקדשי בכם לעיניהם. ולקחתי אתכם מן הגויים וקבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם ... ונתתי לכם לב חדש ... והסירותי את לב האבן מבשרכם, ונתתי לכם לב בשר ... והושעתי אתכם מכל טומאותיכם, וקראתי אל הדגן והרביתי אותו ... למען אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגויים. וזכרתם את דרכיכם הרעים ... לא למענכם אני עושה נאום ה' אלוהים, יוודע לכם. בושו והכלמו מדרכיכם בית ישראל.

יש כאן נימוק חדש לגאולה. לא כמו בישעיה (מ' ב): דברו על לב ירושלים וקראו אליה ... כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאתיה. ולא כמו בירמיה (ל"א א): כה אמר ה', מצא חן במדבר עם שרידי חרב ... אהבת עולם אהבתיך, על כן משכתיך חסד.

אצל יחזקאל הגאולה מהולה באזהרה: לא למענכם אני עושה ... בושו והכלמו מדרכיכם. נמשיך לסקור את פרקי יחזקאל, ונראה שזה קו מוביל בנבואת הגאולה שלו. (האם יש סתירה בין נחמות ישעיה וירמיה לבין נחמות יחזקאל? והלוא אלו ואלו נאמרו בשם ה'?! העזר בפרק על איוב).

פרק ל"ז: חזון העצמות היבשות. עם שקוע ביאוש מתעורר ושב לחיים.

פרקים ל"ח - ל"ט: מלחמת גוג ומגוג. מלחמה עתידית בשערי ירושלים, ונצחון ישראל ע"י מפלה פתאומית של האויב. גוג הוא שמו הדמיוני של מלך ארץ מגוג. (מדוע לא נאמר שמו האמיתי ושם ארצו?)

פרקים מ' - מ"ב: תיאור ארכיטקטוני של מקדש העתיד. התיאור הוא במילים כל-כך קשות, ששבי ציון, כשבאו לבנות את בית המקדש השני, לא הצליחו לבנות במדויק על פיהן, ובנו רק את מה שהבינו. אבל -

פרק מ"ג: שובה של המרכבה, בדיוק כפי שהיתה ביציאתה בפרק א', אלא שעתה פניה הם פנימה, חוזרת לתוך המקדש, דרך השער הראשי, שער המזרח. השכינה שיצאה - חוזרת.

פרק מ"ד: שער המזרח, שדרכו "חזרה" השכינה, יהיה מעתה סגור לעולם [השכינה לא באמת נכנסת בשער, אלא באופן סמלי]. אבל למה השער חייב עתה להיות סגור? ובשביל מה לבנות שער מיוחד במקדש, שיהיה תמיד סגור? מה זה מסמל? בשביל שישראל יזכרו: מכאן השכינה חזרה - כי מכאן היא יצאה, בחטאי ישראל. ואם החטאים יחזרו, שוב היא תצא. תזכורת.

פרק מ"ה עד סוף הספר: מבנה השלטון וחלוקת הקרקעות במדינת העתיד. שמירה על נחלת האדם הפרטי מול השלטונות: (מ"ו טז) כי יתן הנשיא מתנה לאיש מבניו, נחלתו היא, לבניו תהיה, אחוזתם היא בנחלה. וכי יתן מתנה מנחלתו לאחד מעבדיו, והיתה לו עד שנת הדרור [שנת היובל, שבה כל נחלה חוזרת לבעליה המקוריים (פרשת בהר בספר ויקרא). זו רפורמה חברתית ע"מ שאנשים שירדו מנכסיהם ישובו להיות בעלי קרקעות] ושבת לנשיא, אך נחלתו - בניו להם תהיה. ולא יקח הנשיא מנחלת העם להונותם מאחוזתם, מאחוזתו ינחיל את בניו, למען אשר לא יפוצו עמי איש מאחוזתו. השליט לא יוכל לקחת נחלה מאיש אחד ולתת לאיש אחר כרצונו. בשנת היובל תשוב כל נחלה לבעליה.

אנחנו רואים קו מיוחד בתפישת הגאולה אצל יחזקאל: הכל הוא על תנאי. הגאולה היא רק "למען שמי". לא בזכותכם. גם לא בזכות הסבל שלכם. בית המקדש העתידי גם הוא על תנאי, שהחטאים שהיו לא יחזרו.

אזהרות אלו הספיקו לעם ישראל, לא לחזור לחטאי עבודה זרה לעולם.

הושע הוא בן זמנם של עמוס, מיכה וישעיה, ונחשב למורה שלהם. לא בגלל שהוא מקדים אותם במקצת, אלא בגלל תוכן נבואתו, שממנה למדו שאר הנביאים.

ספר הושע פותח בסיפור מוזר. ה' מצווה את הנביא לקחת לו זונה לאשה. נולדים לו בן, בת ובן, והוא נותן להם שמות המסמלים כעס של ה' על ישראל (הושע א' ד)

יזרעאל, להזכיר את גזלת נחלתו של נבות ע"י אחאב (מלכים א כ"א א)
לא רוחמה, לומר שה' לא יוסיף לרחם על ישראל
לא עמי, לומר שישראל הם כבר לא עמו של ה' בגלל חטאיהם.

מעשים מוזרים אלו מקבלים פירוש יפה במדרש חז"ל (ילקוט שמעוני רמז תקטו): אמר לו הקדוש-ברוך-הוא להושע: חטאו ישראל! היה לו לומר: בניך, בני בחוניך הם [בחוניך=שעמדו במבחנים שלך], בני אברהם יצחק ויעקב הם. גלגל עליהם רחמים! לא די שלא אמר כך, אלא אמר לפניו: רבונו-של-עולם, כל העולם שלך הוא, העבירם באומה אחרת! אמר הקב"ה: מה אעשה לזקן זה? אומר לו קח לך אשה זונה ותלד לך בני זנונים, ואח"כ אומר לו שלחה [גרש אותה]. אם הוא משלח אותה מעל פניו - אף אני אשלח את ישראל. מיד: ויאמר אל הושע קח לך אשת זנונים וכו'. וילך ויקח את גומר בת דבליים ... ותהר ותלד לו בן, ויאמר ה' אליו קרא שמו יזרעאל, כי עוד מעט ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא [שושלת המלוכה הנוכחית] והשבתי ממלכות בית ישראל. ותהר ותלד בן ויאמר קרא שמו לא עמי, כי אתם לא עמי. לאחר שילדה שני בנים ובת אחת, אמר לו הקב"ה: הושע ... פרוש מן האשה! אמר לפניו, רבונו-של-עולם, יש לי בנים ממנה, ואיני יכול לגרשה ולא להוציאה! אמר לו, ומה אתה שאשתך זונה ובניך זנונים, ואין אתה יודע אם שלך הם אם של אחרים הם כך, אני שישראל בני, בני בחוני, בני אברהם, יצחק ויעקב ... אתה אומר לי העבירם באומה אחרת?! ... עמד וביקש רחמים עליהם וביטל את הגזרות והתחיל לברכן: והיה מספר בני ישראל כחול הים ... עד כאן המדרש. והנביא ממשיך (הושע ב') והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם - יאמר להם בני-אל-חי. ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ, כי גדול יום יזרעאל. אימרו לאחיכם "עמי" ולאחותיכם "רוחמה". ריבו באמכם ריבו... לכן הנה אנוכי מפתיה והולכתיה המדבר ודברתי על ליבה... "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה וידעת את ה' ".

הושע הוא המורה של הנביאים האחרונים. אמנם ההתנהגות של ישראל, ואחריהם יהודה, מעוררת כעס רב. אבל חלילה לנביא לאחל להם עונש קשה מדי. הם עמו של ה'. הם בני אברהם, יצחק ויעקב. הוא לא יחליף אותם לעולם באומה אחרת. כך עוצבה נבואתם של ישעיה, מיכה, ירמיה, יחזקאל. תוכחות - אבל גם נחמה וגאולה.

מדוע ברח יונה? אולי הוא לא רצה לפתוח פתח של תשובה לעם שעתיד להחריב את ישראל (גלות עשרת השבטים. נינוה היא בירת אשור)?

בפרק האחרון יונה עצמו עונה לשאלה: אנה ה', הלוא זה דברי עד-היותי על אדמתי, על כן קידמתי לברוח תרשישה כי ידעתי כי אתה אל-חנון ורחום ארך אפיים ורב-חסד וניחם על הרעה (ד' א).

מנין ידע זאת יונה? כשישראל עשו את העגל במדבר, אמר ה' להשמיד את ישראל. משה עמד ובקש מה' סליחה לישראל, ושם נאמר (שמ' ל"ב יד) וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. [וינחם=חזר בו]. ובהמשך ה' אומר למשה את מידות הרחמים (שמ' ל"ד ו) ה', ה', אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ...

יונה משתמש בדיוק בלשון של שני הפסוקים מספר שמות. זה מראה שהוא הכיר אותם, ואליהם בדיוק הוא מתכוון. לכן הוא אומר "כי ידעתי". אבל מדוע לברוח לתרשיש?

יש במידות הרחמים משהו קשה להבנה. השאלה, כמעט השאלה היחידה לאדם מאמין, היא שאלת "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". החצי הראשון היא שאלתו של איוב. היא קשה בעינינו יותר מן החצי השני. רשע וטוב לו - מילא, שיהיה. אבל היא נשארת קשה מאד. רשע שלא נענש. למשל הגרמנים בתחילת מלחמת העולם. הכל הולך להם. הם כובשים ארצות ומשעבדים את יושביהן. ושום רע לא קורה להם. ובנינוה - אמנם נגזר עליהם עונש, אבל מספיק שהם יעשו תשובה מהירה: צום לאנשים ולבהמות, לבוש שק לאנשים ולבהמות, קוראים אל אלוהים בחזקה, והעיקר: שבים מן הדרך הרעה ומן הגזל - וכבר תשובתם מתקבלת והעונש מבוטל. יונה מתקשה להבין כיצד תיתכן מידה כזאת של רחמים.

מה עונה לו ה'? הוא מצמיח ליונה קיקיון לצל על ראשו, ולמחרת הקיקיון יבש וחם ליונה מאד. וה' אומר ליונה (ד' י) אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו...ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה?!

כאן הספר מסתיים. תשובה זאת צריכה להספיק ליונה, וגם לקורא. מה ענה ה' לנביאו יונה?

"שתים עשרה רבו" זה 120,000. אבל מה זה "אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו"? זה ילדים. אני חס עליהם. אני מקבל את התשובה הקלה, כי אני מרחם. זו עוצמתן של מידות הרחמים. מעבר להיגיון האנושי.

ספר זכריה הוא קשה מאד להבנה. אבל יש בו פרקים שמדברים ישר ללבנו.

תשעה באב נקבע כיום צום לזכר חורבן המקדש הראשון, העם והארץ ע"י נבוכדנצר. בזמן שיבת ציון, עם הגשמת הגאולה והקמת המקדש השני, היה מקום לבטל את הצום. פנו נכבדי העם שבבבל אל המנהיגות שבארץ, ושאלו-הציעו ביטול הצום, יחד עם עוד שלושה צומות שניתקנו לזכר שלבים בחורבן: עשרה בטבת: תחילת המצור, שבעה-עשר בתמוז: פריצת החומה, וצום גדליה: הרצח וחיסול הישוב היהודי בארץ.

הנביא זכריה משיב להם (זכ' ז' ד): ויהי דבר ה' אלי לאמור: אמור אל כל עם הארץ ואל הכהנים לאמור, כי צמתם זה שבעים שנה [מאז החורבן] הצום צמתוני אני? [וכי אתם צמים בשבילי?] וכי תאכלו וכי תשתו, הלא אתם האוכלים ואתם השותים! הלוא את הדברים אשר קרא ה' ביד הנביאים הראשונים [שהיו לפני החורבן] בהיות ירושלים יושבת ושלווה ועריה סביבותיה... כה אמר ה' צבאות לאמור, משפט אמת שפוטו, וחסד ורחמים עשו איש את אחיו. ואלמנה ויתום, גר ועני אל תעשוקו [זה מה שאמרו הנביאים לפני החורבן]. וימאנו להקשיב ... ויהי קצף גדול מאת ה' [החורבן]... ואסערם על כל הגויים אשר לא ידעום [הגליתי אותם] והארץ נשמה אחריהם ... [ואז באה הגאולה:] שבתי אל ציון, ושכנתי בתוך ירושלים ... כה אמר ה' צבאות, הנני מושיע את עמי מארץ מזרח ומארץ מבוא השמש [מערב] והבאתי אותם ושכנו בתוך ירושלים והיו לי לעם ... כה אמר ה' צבאות, כאשר זממתי להרע לכם בהקציף אבותיכם אותי ... כן שבתי זממתי בימים האלה להיטיב את ירושלים ואת בית יהודה, אל תיראו! אלה הדברים אשר תעשו, דברו אמת איש את רעהו, אמת ומשפט-שלום שפטו בשעריכם. ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם ... כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי [ארבעת הצומות] יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו.

אם תקיימו עכשיו את מה שאבותיכם לא קיימו: דברו אמת, שפטו צדק, לא תחשבו רעה איש על אחיו - לא רק שהצומות יתבטלו, אלא שהם יהפכו לששון ולשמחה - אם.

הרמב"ם, בספר "מורה נבוכים", כותב שספר איוב הוא משל. כלומר זה לא תיאור של מאורע שארע בארץ כלשהי בזמן כלשהו, אלא דיון חשיבתי, עמוק מאד, בבעיות יסוד.

חידות רבות סובבות את ספר איוב. מה הוא רוצה להגיד? מדוע הוא כתוב בשפה כל-כך קשה? אולי המחבר לא רצה שיבינו אותו בקלות?

הספר בנוי בצורת ויכוח בין כמה משתתפים, ובסוף הספר מופיע גם ה' בעצמו. המשתתפים מביעים דעות שונות. בסכום הספר - איזו דעה היא הנכונה? אם הספר מכניס גם את ה' לוויכוח, ברור שהמחבר שם בפיו דעות שאתן המחבר מסכים. אבל כשמעיינים בדברי ה', אנחנו מגלים שקשה לפצח את המסר שלו.
היה איש ושמו איוב. הוא היה תם וישר, ירא אלוהים וסר מרע. היה לו עושר רב, והיו לו שבעה בנים ושלוש בנות.

פעם אחת, באו המלאכים בשמים, וגם השטן, להתייצב לפני ה'. ה' אומר לשטן: השמת לבך לעבדי איוב, שאין כמוהו צדיק בארץ? השטן טוען שאיוב צדיק כי ה' נתן לו כל כך הרבה. אם יקחו ממנו, הוא יקלל במקום לברך. ה' מרשה לשטן לפגוע במה שיש לאיוב, אבל לא בגופו.

יום אחד, מופיע שליח אצל איוב ומודיע שעדרי הבקר נחטפו. שליח נוסף מודיע שעדרי הצאן נשמדו. שליח שלישי מודיע שעדרי הגמלים נשבו. ואז בא עוד שליח ומודיע שעשרת הילדים היו בבית אחד, ובאה רוח חזקה והפילה עליהם את הבית וכולם מתו. איוב קם, קורע את בגדיו, ואומר: ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך!

פעם שוב באו המלאכים להתייצב לפני ה', וגם השטן בתוכם. ה' אומר לשטן: ראית שאיוב נשאר בצדקו, ואתה הסתת אותי לבלעו [להרע לו] חינם? והשטן עונה: הוא נשאר בצדקו כי לא הרשית לי לפגוע בגופו! עכשיו ה' מרשה לשטן גם לפגוע בגופו.

איוב לוקה בשחין [מחלת עור קשה]. הוא יושב לו בתוך ערמת אפר, ומתגרד בחתיכת חרס. אשתו מציעה לו: ברך [כוונתה: קלל] אלוהים - ומות. תתאבד ע"י שתקלל קללה כל כך נוראה שיצא ברק ויפגע בך. איוב מסרב.

לאיוב שלושה רעים [ידידים] בארצות רחוקות, אליפז, בלדד וצופר. כשהם שומעים מה שקרה לו, הם באים לנחמו. הם יושבים לפניו שבעה ימים, ואין איש פוצה פה. לבסוף איוב פותח. הוא מקלל את גורלו. טענתו העיקרית: כל ימי עושרי ואושרי פחדתי שמשהו רע יקרה לי. והנה פתאום כל זה בא עלי. עכשיו אני רק רוצה למות. אבל אפילו לזה אינני זוכה.

אליפז עונה לאיוב. הוא מזכיר לו שפעם איוב עצמו ניחם אחרים, אז איך זה שעכשיו שקרה לו כל זה, הוא מתלונן? הוא רומז בעדינות שאולי האסון הוא גמול על חטא כלשהו.

כאן מתחיל דיון ארוך, שבו איוב משיב, ואחד הרעים עונה בתורו. כך עוברים שלושה מחזורים ארוכים מאד, שבהם איוב נשאר בטענתו שהוא לא חטא, והרעים הולכים ומתחזקים בדעתם שהוא כן חטא, כי ה' תמיד מביא על הצדיק רק טובות, ועונשים - רק על הרשע.

איוב מסיים את דבריו בפרק נשגב (כ"ח) שהמסר שלו הוא: הן יראת ה' היא חכמה, וסור מרע - בינה. יש המפרשים משפט זה כציניות: איוב טוען שה' רק רוצה שהאדם יפחד ממנו ויעריץ אותו. אבל מתוך הפרק נראה יותר שזו נקודת השיא של חיי איוב - שהיה איש תם וישר, ירא אלוהים וסר מרע (תחילת פרק א). זה המסר האישי של איוב, ושל התנ"ך כולו. יראת אלוהים מביאה את האדם לסור מן הרע. בפרק ל"א איוב מתאר איך עקרון זה הנחה את כל חייו הקודמים - ומשתתק. כאן בא לסיום חלקו של איוב בויכוח.

הרעים מתעייפים מלשכנע את איוב ומשתתקים גם הם, ואז מצטרף לדיון מאזין צעיר יותר בשם אליהוא. טענתו העיקרית היא שאם אדם יודע להקשיב, הוא שומע את מענהו של ה'. המענה בא לפעמים בחלום, ולפעמים בסבל שאדם עובר כגון בעת מחלה (ל"ג יד). על האדם להקשיב לתוכחה זאת (ל"ג כז).

במהלך הויכוח, איוב ביקש פעמים רבות שה' ישיב לו על שאלותיו. והנה לפתע (פרק ל"ח) ה' עונה לאיוב. ה' מתאר את גדולת היצירה של העולם. איוב מתפעל, אבל אינו שואל למה בא עלי הסבל, וה' אינו מסביר. לבסוף איוב אומר (מ"ב א): ידעתי כי כל תוכל ... מי זה מעלים עצה בלי דעת (אני, עד עכשיו) ... על כן אמאס וניחמתי על עפר ואפר.

במהלך מפתיע, ה' מדבר אל אליפז (מ"ב ו): חרה אפי בך ובשני רעיך, כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב. ועתה קחו לכם שבעה פרים ושבעה אילים ולכו אל עבדי איוב והעליתם עולה בעדכם, ואיוב עבדי יתפלל עליכם, כי אם פניו אשא, לבלתי עשות עמכם נבלה, כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב.

ובסוף (מ"ב י) וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו, ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה [כפליים].
בספר יש מתווכחים שונים. מי מהם יצא מנצח? איוב טוען שהוא לא חטא ובכל זאת נגרם לו סבל - סימן שיש "צדיק ורע לו". הרעים טוענים שלא יתכן שה' יעשה עוול, ואם איוב סובל - סימן שחטא. עם מי ה' מסכים?

ה' פותח את דבריו לאיוב (ל"ח): מי זה מחשיך עצה במילין בלי דעת?! זאת אומרת שהעצה של איוב היא חשוכה. שאיוב לא צדק. אבל לאליפז הוא אומר (מ"ב): חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב. אז מי צדק - איוב או אליפז? ננסה לברר זאת.
מקובל לומר שאיוב הוא ספר ויכוח פילוסופי, מפני שהספר בנוי בצורה של ויכוח בין משתתפים. כל אחד מציג את הדעה שלו, עונה לדברי חברו, ומביע עמדות בנושא המרכזי - צדיק ורע לו. וכיון שהספר הוא אחד מספרי החכמה, והוא ערוך בצורת ויכוח, מקובל לראות בו ספר פילוסופי. ובכל זאת, כשאנו מתבוננים בתכנו של הספר מתעורר בנו ספק. אולי אין בו מה שיש בספר פילוסופיה - ואולי יש בו יותר מזה.

מה זה ויכוח פילוסופי? כל משתתף מציג עמדה. כל אחד מביא הוכחות שעמדתו היא הנכונה. השיחה יכולה להיגמר בהתעקשות או בהשתכנעות. בדיאלוגים של אפלטון [פילוסוף יווני מפורסם], הסיום הוא בהשתכנעות: סוקרטס מצליח לשכנע את בן שיחו שהצדק הוא אתו. למעשה הוא מצליח להוציא את זה מתוך בן שיחו. סוקרטס רק שואל שאלות, ובן שיחו עונה. ולאט לאט הוא מגיע לעמדה שסוקרטס טען מתחילה. כך שעכשיו בן השיח מרגיש שהדבר בא לו מבפנים. לא כן בספר איוב. כאן יש רק אחד שמשנה את עמדתו. זה איוב עצמו. אבל אין זה אומר שהמתווכחים אתו הם הצודקים. שהרי ה' אומר להם "חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב".

את ההוכחה של אליפז שאין צדיק ורע לו אפשר לסכם במשפט אחד מדבריו (ד' ז): "זכור נא מי הוא נקי אבד". לא היה אף פעם דבר כזה, שאדם שהוא נקי וצדיק - אבד. אם כן לא סביר שאתה הוא הראשון, אלא גם אתה אינך כל כך צדיק. עכשיו הויכוח הופך להיות פילוסופי, שכן המתווכחים מתחילים להביא הוכחות לדבריהם (לא הוכחה כמו במתימטיקה, אבל לפחות מתבססת על סבירות). אלא שההוכחה אינה נכונה. שהרי יש לנו דוגמאות נגדיות, אפילו בתנ"ך. למשל הבל, הבן של אדם הראשון. או למשל יהונתן בן שאול, שמת במלחמה בהר הגלבוע. שניהם אבדו בלי שקודם עשו משהו רע שמצדיק את "עונשם". הראיה של אליפז, שמעולם לא היה צדיק שאבד בלי סיבה, היא פשוט לא נכונה. איוב אכן אינו מקבל את הטענה, ואינו משנה את עמדתו.

נשאלת השאלה, אם איוב אינו ספר של ויכוח פילוסופי, אם המתווכחים אינם טוענים טענות לוגיות ולכן אינם יכולים לשכנע האחד את השני - מה אם כן האופי, המשמעות, של הספר?

אולי הסתכלות נכונה בספר היא דווקא במשמעות הרגשית והערכית שלו, ולא הלוגית. איוב מתחנן אל הרעים (י"ט כא): חנוני, חנוני רעי! [רחמו עלי, עימדו לצדי] והרעים לא רוצים. איוב טוען (ו' טו): אחי בגדו כמו נחל (נחל אכזב). כי הרעים רק יודעים להטיף לו מוסר. לא שהם ראו שהוא גזל מישהו, או שהוא זולל וסובא. הם לא ראו דבר כזה. הם רק אומרים: אם באים עליך ייסורים, סימן שבוודאי עשית משהו רע. כשהם צריכים להוכיח את דבריהם שהייסורים הם סימן לחטא, הם לא מצליחים. הם אומרים את זה שוב ושוב. אחד אומר שהוא ראה את זה בחלום (ה' כו) או שמע קול שמדבר אליו (ד' טז). אבל אלו אינן הוכחות. אין פה שום פרטים שיכולים להבחין בין סתם חלום לנבואה. איוב לא משתכנע. איוב רק מבקש "חנוני רעי".

ככל שהספר מתקדם, הבקשה של איוב מן הרעים הולכת ומתחזקת. איוב פותח לא כלפי הרעים. הוא מתלונן על גורלו. אליפז מתחיל מיד לתקוף אותו (ה' יז): מוסר שדי אל תמאס. מה שקרה לך הוא מוסר מאת ה' על מה שעשית. (אנחנו, הקוראים, יודעים מהפתיחה לספר, שאיוב לא חטא כלל. הרי ה' אומר לשטן (ב' ג): ותסיתני בו לבלעו חינם. זאת אומרת שהייסורים היו חינם. לא עונש על איזשהו חטא). איוב מנסה להוכיח את הרעים ולהתחנן אליהם (ו' כח): שובו, אל תהי עוולה. והוא עובר להתחנן גם אל ה' (ז' כא): מה אפעל לך יוצר האדם, כי שמתני למפגע לך ... ומה לא תשא פשעי ותעביר את עווני, כי עתה לעפר אשכב, ושִׁחרתני [תחפש אותי] ואינני. אפילו אם חטאתי, למה שלא תסלח לעווני לפני שיהיה מאוחר מדי? ומיד עונה לו בלדד (ח' ב): עד אן תמלל אלה, ורוח כביר אמרי פיך. בלדד לועג לו. צופר מוסיף ללעג, ומסיים (י"א כ): ועיני רשעים תכלינה, ומנוס אבד מנהם [מהם. אין להם לאן לברוח], ותקוותם מפח נפש. אתה רשע, אין לך לאן לברוח, ואתה צפוי רק למפח נפש [אכזבה].

ביאושו אומר איוב (ט' כד): ארץ ניתנה ביד רשע, פני שופטיה יכסה! כלומר, ה' מסר את העולם לאיזה רשע, והוא מסתיר את מה שקורה מפני ה', השופט שהיה צריך לעשות בה צדק. לא ה' שולט בעולם אלא כוחות הרשע. על אמירה זו ה' מגיב בחוזקה בתחילת דבריו לאיוב (ל"ח ב): מי זה מחשיך עצה במילין בלי דעת. מסקנתך זאת היא בודאי לא נכונה (הלוא אנחנו יודעים מפתיחת הספר שהשטן לא עושה בעולם כרצונו, אלא רק ברשות).

מדוע זה חשוב להבין האם איוב הוא ספר פילוסופי? אם אנחנו רואים בו ספר פילוסופי, אז מי צדק בויכוח? אנחנו יכולים לחפש. אחד חושב שאיוב, אחד חושב שאליפז. אבל בהסתכלות רגשית, אין ספק לצד מי אנחנו. מטבע הדברים, אם יש אחד שסובל, השומע מזדהה אתו. אילו היה פה ויכוח פילוסופי, היינו מתנתקים מזה. היינו אומרים - טוב, איוב אמנם סובל, אבל הוא לא צודק. אבל בתיאור שהוא רגשי, אנושי, אנחנו נשארים עם איוב עד הסוף. ואז אנחנו מגלים שצדקנו. ה' בעצמו אומר לאליפז חרה אפי בך ... כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב. כל ההבנה הנכונה של הספר יכולה רק להתקבל אם אנחנו נשארים במישור הרגשי. אנחנו לא רואים בו טענות פילוסופיות. בכל הספר יש רק טענה "פילוסופית" [אמיתית] אחת, והיא טענתו של איוב: אני יודע שלא חטאתי, בכל אופן לא חטאים גדולים, ובכל זאת באו עלי ייסורים. אם אנחנו נשארים בזה, ולא מנסים למצוא טיעונים פילוסופיים בתוך המילים הקשות, אנחנו מגיעים לסוף הספר עם הבנה יותר נכונה של המסר. ואז גם נהיה פתוחים לתת לספר משמעות חדשה - המשמעות של הסבל ושל הגאולה.
עוד לפני שנשאל האם השתכנענו, קשה לנו להבין: מה המסר שהמחבר רוצה להעביר לנו? השפה של הספר היא קשה - בכוונה. וההוכחה לכך: בחלק הסיפורי הלשון היא קלה ומובנת (לדוגמה: וירא אליהוא כי אין מענה בפי שלושת האנשים. ל"ב ה). הלשון היא קשה רק במהלך הויכוח (לדוגמה, כמה פסוקים לאחר מכן: אכן רוח היא באנוש, ונשמת שדי תבינם. ל"ב ח). זאת אומרת שזו לא השפה של תקופה מסוימת, שבה דברו כך. אולי מוסתר בספר סוד מסוים. אולי גם האריכות הרבה היא דווקא על מנת להקשות. הסוד אינו מיועד לפיצוח בקלות!
אנחנו לא מבינים את התשובה שהספר נותן לשאלה שהוא בעצמו עורר, שאלת צדיק ורע לו (בימינו נקרא לה שאלת השואה). אם זה נושא העיסוק של הספר, אז מהו הסבל, אם אינו עונש? איפה בספר התשובה לשאלה? חלק מן התשובה ניתן בהתחלה. הסבל יכול לבוא כניסיון. לאו דווקא כעונש. אבל הניסיון אינו נזכר יותר בספר. ה' אינו מזכיר אותו כלל בתשובתו לאיוב - ואיוב מקבל את התשובה. היא מניחה את דעתו. מה אם כן הניח את דעתו?

הרמב"ם בספר "מורה נבוכים" (חלק ג' כג) אומר שהתשובה היא שאיוב מבין שידיעתו של ה' היא נעלה מידיעתו של האדם. (בספר איוב, ה' יודע שכל זה בא כניסיון לאיוב). נמשיך קו זה: ה' דבר עם איוב. והראה לו שכל פרט בבריאה חשוב לו. לא צריך יותר. החיים של האדם הם בכל רגע למול ה'. אז מה זה חשוב אם האדם הוא עשיר או עני. בין כך ובין כך בורא העולם יודע את עניינו. ואז בודאי כל דבר הוא הנכון ביותר. הדברים הם כך לא במקרה. הארץ לא "ניתנה ביד רשע".

הסבל אינו עונש. הרי הספר מדגיש שאיוב לא חטא. מי שסובל, אין זה מוכיח שהוא חטא. זאת משמעות הפוכה למה שראינו בכל דברי הנביאים: אם תחטאו, בית המקדש ייחרב ואתם תצאו לגלות. גם זה נכון, וגם קרה. אבל ההפך - אם אתם בגלות, ועמים אחרים יושבים על אדמתם, זה מוכיח שאתם פחות טובים מהם - זה לא. אולי לכן הספר עוטף את עצמו במילים קשות להבנה; כי הוא נותן פירוש שונה לסבל של עם ישראל. פירוש זה הוא אמיתי, אבל הוא עלול לגרוע בשלב של הפקת הלקח מן החורבן. לקח זה אין להפסיד. ולכן בשלב של החורבן, משמעות הספר חייבת עדיין להשאר סוד כמוס.

משמעות הספר היא, שייסורים אינם בהכרח עונש. איוב אמנם סובל, אבל אין מכאן הוכחה שהוא עשה משהו רע. איוב אינו מבין מדוע הוא סובל, אבל הוא משתכנע שה' אתו, ושה' אינו מאשים אותו. ואז הוא יכול לעמוד בכל.
בשלב הזה כבר אין מקום לספק: איוב לא צדק בזה שאמר ארץ ניתנה ביד רשע (ט כד) והרעים לא צדקו כשאמרו שאיוב בודאי חטא. אך איוב יוצא צדיק בסוף הניסיון כמו לפני הניסיון, וזוכה לגאולה שלמה.
הגאולה יכולה להיות דבר פשוט: לצאת מצרה לרווחה. אבל הגאולה של איוב היא יותר מזה. הוא מבין שכל הזמן הוא היה בידיו של ה', מי שברא את העולם, ולא בידיו של איזה כוח רשע אקראי. איוב היה כל הזמן חשוב בעיני ה', והוא השגיח עליו ומדד בדיוק כמה סבל ראוי לנסותו בו. וכשמספיק, אז מספיק. ואז באה הישועה הפיזית - פתאום הכל חוזר לאיוב למשנה, אבל לא לפני שה' מדבר אתו.

עכשיו איוב מרגיש בטוח. כי הוא בידיו של ה'. גם בעת צרה, וגם בעת רווחה.

הגאולה היא אם כן - מתן משמעות לסבל. ההרגשה שגם בשיא הסבל אתה בידיים של ה'. שכל דבר שקורה לך יש לו משמעות, או כעונש (גלות בית ראשון) או כניסיון (אברהם, איוב) או משמעות אחרת. אבל תמיד בידי ה' ובהשגחת ה'. האדם אינו לבד.
"קהלת" הוא שמו של המחבר, המוצג בתחילת הספר כשלמה המלך (בן דוד, מלך בירושלים. לא ברור: מדוע הוא לא נקרא בשמו? ראה גם להלן בפרק על משלי).

קהלת לא מציג בפתח הספר שאלה מסוימת. עלינו להבין את השאלה מתוך התשובות.

השאלה שמסתמנת היא, איך להגיע לחיים שיש להם משמעות.

בשביל להשיג משמעות בחיים, מה כדאי לאדם לעשות? בשביל לענות על זה, יש קודם להגדיר מה ההנחות שלך. קהלת אינו מגדיר את ההנחות. עלינו לנחש אותן. קהלת יוצא מהנחות סמויות מסוימות - בדיוק מה שאסור לעשות. הנחות צריך "לשים על השולחן". לדוגמה, בסיום הספר כתוב: סוף דבר הכל נשמע, את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם. כאן מתעוררות שתי שאלות: א. מנין לך שצריך לירוא את האלוהים? אין בספר הוכחות לקיום האלוהים. ב. אם אתה כבר יודע שיש אלוהים, אז למה כל הלבטים? קיים את מצוות "עשה", הימנע ממצוות "לא תעשה", וזהו! למה להסתבך בדיון פילוסופי?
קהלת טוען שלאדם לא יכולה להיות השפעה על העולם: העולם הוא מחזורי. השמש זורחת ושוקעת, ומחר היא שוב זורחת מאותו מקום. הנחלים זורמים אל הים והים איננו מלא: בשנה הבאה שוב יזרמו הנחלים אל הים. הרוח נושבת מכוון מסוים, ולאחר זמן שוב הרוח נושבת מאותו כוון. אנשים נולדים ומתים. אחריהם שוב נולדים אנשים, וגם הם ימותו. אין זכרון [זכר] לראשונים, וגם לאחרונים שיהיו [אחרי דורות רבים] לא יהיה להם זכרון (א' יא). העולם הוא מחזורי, ולאדם אין עליו שום השפעה מתמדת. לכן אין טעם לאדם לכוון את חייו מתוך אשליה להשיג איזשהו שינוי משמעותי בסביבתו.

(אנחנו נוטים לא להסכים עם קהלת במאה אחוז. יש לנו הרגשה שאנחנו כן משפיעים על העולם. למשל השפעה סביבתית שלילית. והשפעה חברתית חיובית - אנחנו יכולים להילחם בעוני ובאי-צדק חברתי, להגן על ארצנו ועמנו וכו'. אבל ההוכחות של קהלת נשארות נכונות. השמש שוב זורחת, הרוח חוזרת למקומה, והמים ממשיכים לזרום אל הים. ואנשים שהיו, גם אנשים דגולים - סופם להישכח ברבות הימים. את זה אין בכוחנו לשנות).

כדי לתת ערך לחיים האדם צריך לחפש את ההשפעה שיש למעשיו - על החיים של עצמו, ולא על העולם.
קהלת מנסה כמה פתרונות לשאלה מה כדאי לעשות. לא השמחה: לא מנעתי את לבי מכל שמחה, כי לבי שמח מכל עמלי וזה היה חלקי מכל עמלי. ופניתי אני בכל מעשי שעשו ידי ובעמל שעמלתי לעשות, והנה הכל הבל ורעות רוח [לרוץ אחרי הרוח. לרעות את הרוח כמו צאן] (ב' י). גם לא החכמה: ואמרתי אני בלבי, כמקרה הכסיל גם אני יקרני [כמו שהוא ימות בסוף, גם אני אמות בסוף], ולמה חכמתי אני אז יותר? (ב' טו). ואפילו לא החריצות: ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל, שאניחנו [כשאמות] לאדם שיהיה אחרי [יורשי]. ומי יודע, החכם יהיה או סכל, וישלט בכל עמלי [הוא יירש את כל מה שרכשתי] (ב' יח).

והמסקנה: וסבותי אני ליאש את לבי ... כי מה הווה [יש] לאדם בכל עמלו וברעיון לבו שהוא עמל ... כי כל ימיו מכאובים, וכעס עניינו. גם בלילה לא שכב לבו [לא נח] (ב' כ).
קהלת מנסה לבנות איזשהו יסוד, מבלי להניח שום הנחות מפוקפקות. פרק ג': לכל זמן ... עת ללדת ועת למות. וכו'. לפעמים נכון ללדת, ולפעמים דווקא נכון - למות. למשל כשחייו מסכנים חיי אחרים. עת לטעת, ועת לעקור נטוע. לפעמים צריך דווקא לעקור נטיעות. בשביל לנטוע משהו אחר, או בשביל לבנות שם בית, או בשביל שלא יהיה ביער מסתור לחיות טרף. בקיצור, אין נוסחה כללית. האדם צריך לשפוט בשכלו בכל מצב - אבל השכל האנושי הוא מוגבל: לא ימצא האדם את כל המעשה אשר עשה האלוהים מראש ועד סוף (ג' יא). האדם יכול להשתדל, אבל אין לו בטחון מוחלט שבכל המצבים הוא ימצא תמיד את הפתרון הנכון ביותר.

הדרך שבינתיים קהלת מצא לאדם מסוכמת בפרק ט': (ט' ז) לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלוהים את מעשיך. בכל עת יהיו בגדיך לבנים [חגיגיים] ושמן על ראשך אל יחסר [מנעמי החיים]. ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך [אלוהים] תחת השמש [בעולם] כל ימי הבלך, כי הוא חלקך בחיים ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש. כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך - עשה. כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה [מה שלא תספיק לעשות בחייך, לעולם לא תספיק. כי אחרי מותך, אין לך הזדמנות נוספת].

אבל, לאדם מצפים גם ימי הזקנה (פרק י"ב). ואז האדם זוכר את בוראו. קשה לו, ויפי החיים שהיה בצעירותו כבר איננו. עד אשר ישוב העפר על הארץ, כשהיה, והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה (י"ב ז). ולכן, המסקנה הסופית של קהלת: סוף דבר הכל נשמע [חקרנו את הכל], את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם (י"ב יג).
1. אין אנו מבינים את גורלו של האדם: גם לא ידע האדם את עיתו [גורלו. "עיתו" מלשון זמן, עת. מה שקורה לאדם כי נגזר שמשהו יקרה עכשיו], כדגים שנאחזים במצודה רעה, וכציפורים האחוזות בפח, כַּהֵם יוּקָשים [כמוהם נתקלים במוקש] בני האדם לעת רעה, כשתיפול עליהם פתאום (ט' יב). (יש עוד מקומות שבהם קהלת אומר שהאדם לא יכול להבין מדוע קורים לו דברים כגון אסונות או מחלות). אין אנו מבינים את הצדק האלוהי: יש צדיקים אשר מגיע אליהם [קורה להם] כמעשה הרשעים, ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים (ח' יד). (זו הבעיה שספר איוב מתחבט בה, ואינו מוכן בשום אופן לקבל את התשובה של קהלת: אי אפשר להבין את זה, וזהו. במובן זה איוב הוא המשך, מעבר לספר קהלת).

2. בחברה האנושית יש עוולות: ראיתי עבדים על סוסים, ושרים הולכים כעבדים על הארץ (י' ז) [אנשים חסרי ערך, "עבדים", זוכים בכל הכבוד החברתי, ואנשים בעלי ערך, "שרים", מקבלים יחס של ביזיון].

3. קהלת מגלה תופעות חברתיות שקשה להבין אותן: עיר קטנה ואנשים בה מעט, ובא אליה מלך גדול [עם צבא חזק] וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים [מצור בשביל לכבוש אותה]. ומצא בה [נמצא בה] איש מסכן חכם, ומלט [הציל] הוא את העיר בחכמתו - ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא (ט' יד).
האדם לא יכול לפתור את כל בעיות החברה (לטעמנו קהלת מתייאש יותר מדי בקלות). הוא יכול לנסות לחיות באושר פרטי, אבל בסיום הספר: סוף דבר הכל נשמע, את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם. כי את כל מעשה (האדם) האלוהים יביא במשפט על כל נעלם, אם טוב ואם רע. תיזהר. כי בסוף אתה תידרש לתת דין וחשבון.
בספר "משלי", משלי שלמה, יש משלים במובן של פתגמים. ויש גם במובן של משל-ונמשל.

דוגמאות לפתגמים:

אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך. (ט' ח) [לץ במובן של טיפש. מתלוצץ על כל דבר. אל תתווכח אתו].

נזם זהב באף חזיר, אשה יפה וסרת טעם (י"א כב). לפעמים יש לאשה יופי גופני, אבל היא משעממת וטפשה. היופי הוא אז קישוט לאשה, אבל אינו מצליח לתת לה אופי. זה כמו לנסות לקשט חזיר ע"י נזם באפו (בימינו היו אומרים שגם לגבר זה יכול לקרות).

לפני שבר גאון, ולפני כשלון גובה רוח (ט"ז יח). גאון = גובה רוח = יהירות. אדם יהיר הוא בדרך הבטוחה לכשלון.

טוב ארך אפיים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר (ט"ז לב). ארך אפיים הוא מי שמסוגל לשלוט ביצרו, וגיבור כאן הוא - חזק. היכולת לשלוט בדחפים היא יותר נחשבת מכוח גופני. החלק השני של המשפט מבטא אותו רעיון (הפרשנים קוראים לזה "כפל עניין במילים שונות". המלבי"ם טוען שאין דבר כזה - אם המקרא משתמש במילים שונות, יש הבדל משמעויות: בחצי הראשון של המשפט מדובר באדם העוצר את עצמו מלפעול מתוך נקמה. בחצי השני, אדם ששולט ברוחו שלא יהיו בו תחושות נקמה כלל).

משיב דבר בטרם ישמע, איוולת היא לו וכלימה (י"ח יג).

מלווה ה' חונן דל, וגמולו ישלם לו (י"ט יז). מי שנותן לעני, יודע שהוא לא יקבל ממנו שום טובה בחזרה. אבל הוא כאילו מלווה לה'. ה' "חייב" לו, ובבוא העת ישיב לו. כך הוא יותר בטוח ממי שמלווה לבן-אדם.

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו (כ"א כג).

אם רעב שונאך, האכילהו לחם. ואם צמא - השקהו מים. כי גחלים אתה חותה [שופך] על ראשו, וה' ישלם לך (כ"ה כא). במקום לנצל את מצבו הקשה ולהתעלל בו, עדיף לרחם עליו. בהתחלה הוא יתפוצץ מכעס ומתדהמה, אבל ה' יחזיר לך כגמולך.

מכסה פשעיו לא יצליח, ומודה ועוזב - ירוחם (כ"ח יג). במקום להסתיר טעויות, עדיף להודות בהן. הדבר יתקבל בהבנה.
בפרק ז', הספר ממשיל את הפיתויים של האדם לאשה נשואה ומנוסה אשר מפתה נער צעיר העובר ליד ביתה: כי בחלון ביתי, בעד אשנבי נשקפתי. וארא בפתאים, אבינה בבנים, נער חסר לב [חסר שכל] עובר בשוק ... באישון לילה ואפלה, והנה אשה לקראתו ... הומיה היא וסוררת, בביתה לא ישכנו רגליה. פעם בחוץ, פעם ברחובות, ואצל כל פנה תארוב. והחזיקה בו ונשקה לו ... ותאמר לו: זבחי שלמים עלי [יש לי בשר בבית] ... על כן יצאתי לקראתך לשחר פניך [לפגוש אותך] ואמצאך. מרבדים רבדתי [המיטה שלי מוצעת] ... כי אין האיש [בעלי] בביתו...

הולך אחריה [הבחור], פתאום כשור אל טבח [שחיטה] יבוא ... עד יפלח חץ כבדו ...

ועתה בנים שמעו לי, והקשיבו לאמרי פי. אל ישט [ישטה] אל דרכיה לבך, כי רבים חללים הפילה [הרבה בחורים כבר הפילה בפח].

(פרק ח') הלא חכמות [החוכמה, הניגוד של האשה הקודמת] תקרא ... כי אמת יהגה חכי [פי] ... קחו מוסרי [דברי] ואל כסף, ודעת מחרוץ [זהב] נבחר [דעת עדיפה מזהב]. כי טובה חכמה מפנינים, וכל חפצים לא ישוו בה [שום חפץ לא ישווה לה] ... ועתה בנים שמעו לי, ואשרי [מי ש]דרכי ישמורו ... כי מוצאי מצא חיים, ויפק רצון [יזכה ליחס] מה' .
בראש פרק ל' יש הד קצר אבל חריף למשבר עמוק בחייו של שלמה, בהנחה שהוא מחבר הספר. אמנם בראש הפרק יש שם של מחבר אחר, "אגור בן יקה", אבל אנחנו כבר יודעים מקהלת ששלמה מציג את עצמו בשמות שונים מסיבה לא ידועה. גם בראש הפרק הבא מופיע שם בלתי מזוהה, "למואל". אין במקרא מישהו שהיה יכול להיות אותו "אגור בן יקה", ויהיה מי שיהיה - דבריו שנביא להלן מעידים על משבר עמוק.

(ל' ב') כי בער אנכי מאיש, ולא בינת אדם לי, ולא למדתי חכמה ודעת קדושים [הביטוי אינו מובן כלל, בינתיים].

מידה כזאת של ייאוש לא פגשנו אפילו בקהלת. והוא מסכם (פסוק ז): שתים שאלתי מאתך [מה'], אל תמנע ממני בטרם אמות. שוא ודבר כזב הרחק ממני, ראש [עוני] ועושר אל תתן לי - הטריפני לחם חוקי [תן לי די מזון למחייתי בלבד].

אכן היה בחייו של שלמה משבר עמוק, כמתואר בספר מלכים, אלא ששם שלמה אינו מגיב כלל. לאחר התיאור של בית המקדש שבנה, ארמון המלך, יחסיו הטובים עם חירם מלך צור ועם מלכת שבא במל' א פרקים ב' - י', מסיים פרק י' ויהי משקל הזהב אשר בא לשלמה בשנה אחת שש מאות ששים ושש ככר זהב ... וכל כלי המלך שלמה זהב ... ויאסוף שלמה רכב ופרשים ... ומוצא הסוסים אשר לשלמה ממצרים ... ומתחיל פרק י"א: והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות (אולי עכשיו אנחנו מבינים מדוע הנשים תופסות מקום מרכזי כל-כך בספרי משלי, קהלת ושיר השירים המיוחסים לשלמה) ... מן הגוים אשר אמר ה' אל בני ישראל לא תבואו בהם והם לא יבואו בכם, אכן יטו את לבבכם אחרי אלוהיהם ... וילך שלמה אחרי עשתורת אלוהי צידונים ואחרי מִלכּום שיקוץ עמונים. ויעש שלמה הרע בעיני ה' ...

יש כאן רמז לנאמר בתורה בדיני המלך:

(דברים י"ז טו) שום תשים עליך מלך ... רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה ... ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, וכסף וזהב לא ירבה לו מאד ...

על כל הציוויים האלה שלמה עבר. ואכן קרה לו מה שנאמר. נשיו הסירו את לבבו (האם עכשיו הביטוי "דעת קדושים" הוא מובן?). בספר מלכים לא מסופר ששלמה התחרט, אלא מסופר שמאז התחיל הקרע שהביא לחלוקת המלוכה בין ישראל ליהודה (ובסופו של דבר לחורבן). האם הקטע במשלי הוא הד למשבר ההוא?
ספר משלי מסתיים (ל"א י) בתיאור האשה הטובה (כפי שכבר ראינו היא מסמלת גם את כל המידות הטובות). אשת חיל מי ימצא ... בטח בה לב בעלה ... גמלתהו [גמלה לו] טוב ולא רע כל ימי חייה (כל הקטע מסודר לפי האלף-בית) ... קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה: רבות בנות עשו חייל, ואת עלית על כולנה [כולן]. שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל. תנו לה מפרי ידיה, ויהללוה בשערים מעשיה [המעשים שלה עצמם יהללו אותה].
מושג הגאולה איננו מושג מיסטי, משהו שיהיה "פעם", ובזמן הגאולה ישתנו כל סדרי בראשית. להפך. עבור הנביא זכריה, שחי בתקופת שיבת ציון, זה משהו שכבר היה. עבור יחזקאל זה אמנם משהו עתידי, אבל קרוב מאד. עבור משה, אם יתממשו האיומים, התשובה היא כלי שבו יוכלו ישראל להשתמש, בכדי להביא את הגאולה כאשר יזדקקו לה. ועבור איוב, הגאולה היא - לדעת שהאדם הוא תמיד קרוב לה'. הסבל בעצם לא היה קיים כלל. אנחנו גאולים בכל רגע, אם נדע לראות כך את הדברים.

בזמן שיבת ציון והקמתו של בית המקדש השני, לא הייתה תחושת גאולה שלמה. מכל עם ישראל שהיו בעת הצהרת כורש, רק כארבעים אלף איש עלו, והיתר (אנחנו לא יודעים כמה, ללא ספק הרוב הגדול) החליטו להישאר בגלות. עם הכיבוש היווני חזרה שוב כמיהה לגאולה, שהתממשה עם ניצחון המכבים. אבל ההידרדרות המהירה של בית חשמונאי שמה קץ להתרוממות-רוח זאת. תחת השלטון הרומאי המעיק, שוב גברה הכמיהה. בשלב זה פרץ המעיין של הנצרות, הבנויה על תקווה זאת. עם חורבן העם והארץ, בגמר המרד הגדול, התעצמה תקוות הגאולה, והאמונה שהכל כל-כך רע, שהגאולה מוכרחה להגיע בקרוב. מרגשות אלו ניזון מרד בר כוכבא, שנכשל. ואחרי אלפיים שנה - הציונות. המדינה נקראת בפינו "ראשית צמיחת גאולתנו".

המשותף לכולם הוא, שגאולה היא דבר חי, בעל משמעות מעשית. בכל רגע אנחנו בעלי בחירה חופשית: ברגע של ערב חורבן - החופש למנוע אותו במעשינו, ובזמן של תקומה - החופש לשמור על הגאולה שתמשיך להתקיים. אין "גזירה משמים". חשוב מה שאנחנו עושים. צדק חברתי, סדרי שלטון תקינים, אמונה בה' - אלו מביאים את הגאולה ומבטיחים את הטוב לאחריה.
אני אוהב לקרוא לפעמים בתנ"ך בלי שום פירושים. כך אני קולט את המסגרת "ממעוף הציפור". אחרי שקראתי את הספר כמה פעמים, ונתקלתי במושגים לא ברורים לי (בשלב זה עוד לא מפריעות לי מילים שלא הבנתי, אלא רק מושגים), אני מסתכל בפירושים. בשנים הראשונות לא דיבר אלי כלל פירוש רש"י, כי חשבתי שהוא מפלפל סתם מדרשים. גם לא משכו את לבי פירושים שמסתכלים על הטקסט "מלמעלה". הם גוזרים שזה לא שייך, וזה דברי נביא אחר, וזה מתקופה אחרת. מצאתי שזה עושה פיחות לטקסט. אם בסתם קריאה אני מגלה רעיון מעמיק (תמיד רק על דרך הפשט), אז אני לא מקבל שעושים לזה טריביאליזציה. לדוגמה, קריאה פשוטה בספר איוב מגלה בו את הרעיון שסבל הוא לא בהכרח עונש. בא מי מהחוקרים וטען שסיפור המסגרת הוא מאוחר ולא שייך לעיקר הספר וכו' - בקיצור הרעיון המרכזי נפל, והתקבל סיפור על איש, איוב, שחטא ונענש. סיפור יפה, משעמם ובנאלי. לזה לא יכולתי להתחבר. לכן חזרתי למפרשים המסורתיים. עם הזמן גיליתי את היופי ברש"י. אחד הדברים היפים במדרש הוא שהוא קושר מקומות שונים ורחוקים זה מזה. לדוגמה, הפירוש שרש"י נותן לברכה של ה' ליעקב עם שובו מחרן ארצה (בר' ל"ה יא), הוא בלתי סביר. אבל כשיעקב מברך את יוסף לפני מותו (בר' מ"ח ג), הוא מתייחס לברכה ההיא, ומפרש אותה בדיוק לפי רש"י! ככל שקראתי ברש"י, גיליתי את היופי שבו. עוד זמן רב עבר עד ש"גיליתי" את המלבי"ם. לדוגמה, ההבנה של ספר ישעיה שהבאתי למעלה, המשבר של זמן חזקיה, מבוססת על המלבי"ם. עוד הרבה נהניתי מקריאה חופשית. הלומד מוזמן לגלות פירושים חידושים והארות משלו.
• מפרשי המקרא המסורתיים, בעיקר רש"י ומלבי"ם.
• האנציקלופדיה המקראית. רמב"ם: מורה נבוכים. ילקוט שמעוני.
• י. בכרך: יונה בן אמיתי ואליהו. הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית. ירושלים תשל"ח 1977.
• שיחות עם הרב אביגדור נבנצל, ד"ר אריה ברנע, ינון שבטיאל, ד"ר משה איסרלס, שמואל בינג.