מספר יוצאי מצרים ידוע כששים ריבוא. "מבקרי המקרא" לא הבינו כיצד יתכן שירדו למצרים רק שבעים איש והתרבו כל-כך. כיצד יתכן, הם תמהים, ירדו למצרים שבעים נפש, והפכו לששים ריבוא, כלומר שש מאות אלף איש מגיל עשרים עד ששים. בתוספת הנשים הילדים והזקנים, בנקל מגיעים לשלושה מליון איש. כיצד בזמן כה קצר התרבו כל-כך, וכיצד הלכו והתכלכלו במדבר שלושה מליון איש?

כדי ליישב את שתי הקושיות, הם המציאו תירוץ שיצאו ממצרים רק שש מאות משפחות, לדבריהם, המלה אלף אינה מספר אלא כינוי למשפחה, כמו: "אלוף תימן". גם בקונקורדנציה, התרגום ללטינית של המלה אלף הוא משפחה או שבט. כך גם קל להבין הילוכם במדבר. אבל, על מספר זה גם מתעוררת שאלה, כיצד יתכן ששש מאות משפחות כבשו שלושים ואחד המלכים שבארץ כנען, וקמה מלכות ישראל, כפי שמתואר בספר יהושע? הרי אי אפשר להקים מלכות משלושת אלפים יהודים, שהם כשש מאות משפחות?! לכן, גם לשאלה זו יש באמתחתם תשובה. הם טוענים שלא כל היהודים ירדו מצרימה, רק משפחה אחת. כשחזרו "יהודים אלה" לארץ כנען, התאחדו עם היהודים שנשארו בארץ ישראל. כדי לתרץ קושיה אחת הם נאלצו להמציא פיתרון משונה.

בכל אופן, השאלה במקומה, כיצד בזמן כה קצר, בני ישראל התרבו למליונים במצרים, באופן פשוט היו של שלושה מליון אך לפי המדרש היו חמש עשרה מליון, כי יצאו רק אחד מכל חמישה, "חמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", השאר מתו במכת חושך.
כדי להתמודד עם שאלה זו עלינו לחשב כמה דורות היו ישראל במצרים. שבעים הנפש ירדו למצרים: יעקב, בניו שירדו עמו אחד עשר, כי יוסף היה במצרים. נכדי יעקב: חמישים ושלושה. רביעיו: (תת-נכדיו): ארבעה, שהם בני פרץ ובני בריעה בן אשר. אם כן, למצרים ירדו ארבע דורות: יעקב, יהודה, פרץ, וחצרון. הבן של חצרון, כלב, הוא מיוצאי מצרים. כלומר, אביו של כלב ירד למצרים. כלב בן חצרון נולד במצרים, ויצא ממנה, דהיינו: דור אחד! כיצד בדור אחד נולדו משבעים נפש כמה מליונים?

דוגמא נוספת: משה ועמרם נולדו במצרים. עמרם אינו מופיע ברשימת היורדים למצרים. אביו, קהת בן לוי, בין הנימנים על יורדי מצרים. לוי וקהת ירדו מצרימה. משה נכד קהת יצא ממצרים, כלומר, שני דורות. וכן, קרח הוא בן יצהר. יצהר הוא בן קהת בן לוי. כלומר, נכדיו של קהת יצאו ממצרים.

לעיתים יש מספר דורות רב יותר. צלופחד הוא בן חפר, בן גלעד, בן מכיר בן מנשה. כלומר, אבי סבו של צלופחד הוא מנשה והוא ירד מצרימה. וכן, נחשון בן עמינדב בן רם. רם נולד במצרים. הוא בן חצרון, בן פרץ בן יהודה. כלומר, שלושה דורות.
נאמר בספר בראשית

"גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה".

בספר שמות, בזמן יציאת מצרים כתוב:

"ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה".

רש"י מציין בשני מקומות אלה, שחשבון זה אינו פשוט. הוא מסביר שארבע מאות שנה מתחילים מלידת יצחק, וארבע מאות ושלושים שנה מחושבים מברית בין הבתרים. הוא מוכיח שלא יתכן שהיינו במצרים ארבע מאות שנה, כיון שקהת נכנס למצרים, ונכדו משה יצא ממצרים, ולא יתכן שעברו ארבע מאות שנה. קהת חי מאה שלושים ושלוש שנה, וגם אם נאמר שירד מצרימה בגיל אפס, ושהוליד ביום מותו את עמרם שחי מאה שלושים ושבע שנה, הרי שמדובר רק במאתים שבעים שנה. נוסיף לכך את שנותיו של משה רבנו, שיצא ממצרים בגיל שמונים, החשבון הוא רק שלוש מאות וחמישים שנה. אבל, חשבון זה ודאי אינו מדוייק, אומר רש"י, כי שנותיו של האחד מובלעות בשנות השני, והבן לא נולד ביום מות אביו. לכן, אי אפשר להגיע לארבע מאות שנה בארץ מצרים.

"ואי אפשר לומר שבארץ מצרים לבדה, שהרי קהת מן הבאים עם יעקב היה, צא וחשוב כל שנותיו וכל שנות עמרם בנו ושמונים של משה לא תמצאם כל כך ועל כרחך הרבה שנים היו לקהת עד שלא ירד למצרים והרבה משנות עמרם נבלעים בשנות קהת והרבה משמונים של משה נבלעים בשנות עמרם, הרי שלא תמצא ארבע מאות לביאת מצרים והוזקקת לומר על כרחך שאף שאר הישיבות נקראו גרות ואפילו חברון וכו'".

אם כן, חשבון השנים אינו ארבע מאות אלא מאתים ועשר בדיוק, הכיצד?

קהת נכנס למצרים, עמרם נולד ומת במצרים, ומשה יצא ממצרים. קהת היה בן שלש כשהגיעו למצרים. הוא הוליד את עמרם בגיל עשרים, כלומר, עמרם נולד שבע עשרה שנה אחרי גלות מצרים. משה נולד כשאבא שלו היה בן מאה ושלוש עשרה שנה. סה"כ מאה ושלושים שנה. נוסיף לכך את שמונים שנות משה, סה"כ מאתים ועשר שנים. מספר שנים זה מתאים גם לחשבון הדורות, שהוא בין דור אחד לארבעה דורות. למשל, חצרון ירד מצרימה ובנו עלה ממצרים. כנראה, הוא הגיע למצרים בן פחות משנה, ואח"כ הוליד בגיל מאה, דבר שהיה בימים ההם. בנו יצא ממצרים גם בן מאה.
עדיין נשאלת השאלה כיצד במאתים ועשר שנים בני ישראל התרבו כל-כך.
ברור שקביעת אותם "מבקרי המקרא", שיצאו ממצרים רק שש מאות משפחות, היא שטות מוחלטת שאינה מתיישבת כלל, ויש לכך הוכחות רבות מן הכתובים. אין זה מתקבל על הדעת ששלושת אלפים איש כבשו את הארץ. וכן, פרעה מכנה אותם בשם "עם": "הנה עם בני ישראל". אין מכנים עם קבוצה בת שש מאות משפחות. וכן נאמר: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם". תיאור זה אינו מתאים לשש מאות משפחות. פרעה חשש מהם מאוד. הוא הזהיר את עמו ואמר: "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו". כלומר, הוא חזק יותר מהעם המצרי. ולכן: "הבה נתחכמה לו". החשש של פרעה אינו מובן, הרי בני ישראל אינם כה אמיצים. כאשר יצאו ממצרים לא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים, פן "בראותם מלחמה ושבו מצרימה". בכל אופן, פרעה מכיר בכוחם ורוצה להתחכם להם. מצרים, האמפריה הגדולה ביותר בעולם, צריכה למצוא דרך להילחם בבני ישראל. אם היה מדובר בשש מאות משפחות, אין הם מהוים בעיה למעצמה כמו מצרים! אומר פרעה: "והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ". על זה מסביר רש"י: ש"יעלה אותנו מן הארץ". בנוסף לחשש במובן המלחמתי, שאינו מתאים לשש מאות משפחות, הרי בני ישראל בונים ערי מסכנות לפרעה במצרים. הם היוו כח עבודה עצום. בנו ערים שלמות ופירמידות, שעד היום לא ברור כיצד נבנו. אדם חזק מאוד מסוגל להרים מאה קילו. והאבנים שמהן בנויות הפירמידות שוקלות מאה טון! וכן נאמר: "ויקוצו מפני בני ישראל". לא יתכן שיקוצו אם מדובר רק בשש מאות בעלי משפחות. "ויפץ העם בכל ארץ מצרים" על מנת לקושש קש לתבן. כיצד התפזרו בכל הארץ אם היו מעטים?!

ההוכחות למספר הרב של בני ישראל נמצאות במקרא גם אחרי יציאת מצרים. לאחר שפרעה שלח אותם מארץ מצרים אחרי מכת בכורות, הוא מתחרט ונבהל. הוא הרגיש לפתע שכל כח העבודה של מצרים אבד לו: "מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו". הרי לא יתכן ששש מאות גברים הם כה חיוניים לכלכלת מצרים!

בהמשך, אנו רואים שבני ישראל מנצחים את עמלק, שהיה כנראה עם חזק. גם עצתו של יתרו למשה, למנות שרי אלפים ושרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות, מעידה שמדובר על עם גדול מאוד. אמנם גם ממספר מועט אפשר להגיע למצב של "נבול תיבול", אבל נראה שעצתו באה בעקבות ריבוי האנשים. בכל אופן, כל המספרים המוזכרים בתורה מעידים על כך שמדובר בעם רב. למשל, מספר הבכורות הזכרים מבן חודש ומעלה היה "שנים ועשרים אלף שלושה ושבעים ומאתיים". גם מספר הלויים היה "שנים ועשרים אלף". ודאי שהיו לויים רבים, כיון שתפקידם היה נשיאת המשכן, שהיה כבד מאוד, והצריך אנשים רבים.

הוכחה נוספת שאין מדובר בשש מאות משפחות היא הפסוק המונה את העם במדבר: "ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים". אם כל משפחה היא אלף כדברי דיעה זו, כלומר שהיו עוד שלוש משפחות "עודפות" וחמש מאות וחמישים אנשים שאינם כלולים במניין המשפחות, אם כן מי הם? ודאי שהמספר אלף אינו מדוייק ויכולים להיות עוד אנשים, אך לא "עודף" כה גדול של אנשים.

בפרשת "קרח" מסופר שקורח לקח איתו מאתים וחמישים נשיאים, שהוא מספר גדול עבור שש מאות משפחות! גם חששו של בלק מעיד על כך שמדובר בהמון רב: "הנה עם יצא ממצרים... הנה כסה את עין הארץ". ואחר חטא העגל "ויפול מן העם כשלשת אלפי איש" שלש משפחות?! במלחמת מדין רק הלוחמים היו "אלף למטה".

לפי כל הכתוב בתורה כולה, הרי שבפשטות מדובר על מספרים גדולים מאוד.
לאחר הוכחות אלה, חזרנו לשאלה הראשונה, כיצד יתכן שבזמן כל כך קצר, נולדו כל כך
הרבה אנשים. נחזור לחשבון הדורות, דור הוא עשרים שנה. אמנם, עמרם הוליד את משה כאשר היה בן מאה ושלוש עשרה, שהוא גיל מבוגר במיוחד. אבל, בפשטות, דור הוא עשרים שנה. למשל, יהודה ירד למצרים עם נכדים. היו לו שני בנים, פרץ וזרח ושני נכדים חצרון ורם. גילו של יהודה בזמן ירידתו מצרימה ידוע לנו. הוא היה גדול מיוסף בשלש-ארבע שנים. יוסף היה בן שלושים ותשע ברדתם מצרימה. כתוב שבן שלושים התייצב לפני פרעה. אחר כך עברו שבע שנות שבע ושתי שנות רעב. ירידת בני יעקב למצרים, ופגישתם עם יוסף היה בשנה השניה של שנות הרעב, ועל כך כתוב במפורש בפסוקים: "כי זה שנתיים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר וישלחני אלוקים לפניכם לשום לכם שארית".

אם כן, יוסף בן שלושים ותשע שנה, ויהודה בן ארבעים ושלוש בערך. וכבר יש לו נכדים, בזמנם התחתנו בגיל צעיר, ויחד עם זה ילדו גם בגיל מבוגר. לכן, יתכנו שנים-ושלושה דורות במאתים ועשר שנים וגם עשרה דורות, באותו זמן. למשל, מלכיצדק הוא שם. והוא נפגש עם אברהם אבינו. שם חי תשע דורות לפני אברהם אבינו, ונפגש איתו שם חי זמן רב, וראה תשע דורות בחייו. הוא חי שש מאות שנה!

אגדה מספרת ששירהם מלך הודו שאל את הוזיר שלו סימא בן דהיר שהמציא את השחמט, איזה מתנה הוא מבקש. הוא אמר שהוא מבקש גרגיר אחד של חיטה על המשבצת הראשונה, שני גרגרים על השניה, ארבעה על השלישית, שמונה על הרביעית וכו'. השולטן חשב שמדובר בבקשה צנועה, אבל בקשתו היתה מתוחכמת. הוא ביקש שתים בחזקת שישים וארבע גרגרי חיטה פחות אחד, שזה שמנה עשרה מליארד מיליארדים. ואזלו מיד כל אוצרות המלך, כי היה צריך בערך כל יבולי העולם למשך אלפים שנה.

כך גם בני ישראל. חז"ל אומרים שכל אשה ילדה שישה בכרס אחת. אבל, גם אם לא ניקח בחשבון נס זה, ונניח שבכל משפחה היו רק שישה ילדים שנותרו בחיים בעזרת ד', הרי שמכל שני הורים נולדו שישה ילדים. כלומר, כל דור היה גדול פי שלוש מהדור הקודם. לכן, על מנת לחשב עשר דורות המספר הוא שלוש בחזקת עשר. אם נבצע את ההכפלה במספרים עגולים נקבל: 50.000,18.000,6.000,2.000,700,240,80,27,9,

כלומר, בני ישראל ירדו למצרים 70 נפש. עם הנשים הם היו 140 נפשות. נכפיל מאה ארבעים בחמישים אלף, הרי הגענו לשבעה מליון נפש!

אם נאמר שכל משפחה ילדה שמונה ילדים, הרי שנגיע למאה ארבעים מליון איש! אם כן, גם ללא גדר של נס, ההתרבות היתה עצומה.

לפי החשבון הפשוט, שדור הוא עשרים שנה, ולכל משפחה שישה ילדים בממוצע, התוצאה היא עם גדול ורב. נס שהיה בגדר הטבע.
הסטוריון ערבי שחי לפני שש מאות שנה בערך התעורר לשאלה זו לפני "מבקרי המקרא". הוא היה הסטוריון וגם מדינאי ופילוסוף, הוא מבטא הערכה עצומה לעם ישראל ומתייחס לשאלה כיצד היו במצרים אנשים רבים כל-כך, וכיצד מספר כה גדול יכול היה לתמרן במדבר, כך שאגף אחד ידע מהשני, ומסקנתו היא שמדובר בנס. הנס גם התבטא בכך שלא היתה תמותה ושכל אחד מצא לו שידוך בגיל צעיר, כל משפחה ילדה ילדים רבים, ובכך שמרו על המשכיות העם.

השאלה כיצד התרבו בני ישראל כה מהר היא אכן שאלה נכונה, אך התשובה עליה פשוטה. מי שמתמצא בחשבון החזקות כלל אינו נצרך לשאלה זו. כמובן, כל זה מברר את ההנהגה הניסית של ריבונו של עולם שסידר שאכן כל אשה השתדלה שיהיו לה ילדים. ואפילו כשחלו הגזרות קשות של "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", בכל זאת, הנשים הצדקניות שהיו במצרים היו יולדות תחת התפוח. זו היתה מסירות הנפש של הנשים, ללדת בתנאים שאינם מתאימים להולדה וגידול ילדים, ועל זה היתה השגחה אלוקית מיוחדת. הנס היה שהתרבו על פי תהליכים טבעיים, נורמליים והגיוניים ונשמרו בשמירה אלוקית מיוחדת.