ואחר שאנחנו נמצא שיסדה תורת משה בתחילתה שלושה ההתחלות שזכרנו, שהם:

מציאות השם,
ותורה מן השמים,
ושכר ועונש.

וזה כי כמו שבכל חכמה יונחו בתחילתה הדברים וההתחלות שעליהם תיסוב החכמה ההיא, והם שורשים לאמת כל הדברים שיבואו בה, כן נכתבו בפרשת בראשית שלושה עניינים חלוקים זה מזה, בכל אחד מהן עיקר מאלו העיקרים, להורות כי אלו הם שורשים ויסודות לתורה אלוהית שעליהם תיסוב היא וכל ענייניה.
כי מבראשית עד אלה תולדות השמים הוא עניין אחד, ונכתב להורות על העיקר האחד שהוא מציאות השם יתברך הפועל ברצון לכל הנמצאות, כדי להכחיש סברת כת האפיקורס שהיו חושבים שהעולם נפל במקרה ושאין לו סיבה פועלת.
ועל זה העיקר סובב כל הסיפור אשר מבראשית עד אלה תולדות השמים. כי בסדר שנמצא כתוב בפרשת בראשית לנבראים ממדרגת מציאותם זה על זה וסידורם ומציאות הצורות - כצמח והחי והמדבר בזמנים מתחלפים, כל זה ממה שיורה על מציאות פועל ברצון.
וביאר בזה החלק, שמבחר כל הנמצאות השפלות הוא מין האדם, ושהוא לבדו הולך מהלך הצורה והשלמות לשאר הצורות, כצמח והחי, כמו שהמלאכות הקדומות לאיזו מלאכה הן כמו הכנות וחומר אליה, והיא כמו צורה אליהן, כן כל הצורות הקודמות לצורה האנושית הן כמו הכנות וחומר אליה והיא כמו צורה אליהן.

ולזה נתאחרה יצירתו ונתייחסה אל השם יתברך יותר מכל יצירת שאר הבעלי חיים, לרמוז שתכלית כוונת הפועל ביצירת הצורות הקודמות מהצמח והחי, הייתה מציאות הצורות האנושית בלבד, כי האדם לבדו מבין שאר הנמצאות השפלות מכיר מציאות הפועל, וכשנמצא האדם נשלמה היצירה.
ואז נאמר ויכלו השמים והארץ וכל צבאם (בראשית ב').

כי התכלית בכל דבר סוף המעשה, ולזה היה האדם סוף היצירה, כמו שהמלאכה הראשית סוף כל המלאכות וכולן קדומות אליה ונמצאות בעבורה.

וכל זה החלק לא נכתב אלא להורות על העיקר הראשון שהוא מציאות הפועל לכל הנמצאות בלבד.
ולזה לא נזכר בכל החלק הזה, שהוא מבראשית עד אלה תולדות השמים, אלא שם אלוהים בלבד, כלומר, בעל היכולת להמציא הכל, להורות כי לא הייתה הכוונה בכל מה שנזכר בזה החלק אלא להורות על מציאות הפועל לכל הנמצאות לבד, והוא העיקר הראשון.
ומאלה תולדות השמים עד והאדם ידע את חוה אשתו, הוא עניין אחר, ונכתב לרמוז על העיקר השני, שהוא מציאות הנבואה ותורה מן השמים.

ועל זה תמצא כל הסיפור ההוא סובב על תורה מן השמים, כי התחלת הדיבור שנדבר השם יתברך עם אדם הוא: ויצו ה' אלוהים על האדם לאמר וגו' (שם ב').

וכתב אחר זה הטעם למה נצטווה האדם ציווי אלוהי יותר מכל בעלי החיים, ואמר וייצר ה' אלוהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבוא אל האדם לראות מה יקרא לו וגו', כאילו בא לבאר כי להיות האדם משכיל ויודע בגדרי בעלי החיים יותר מכולם, היו כל הנמצאות השפלות משועבדות אליו, וכולם נמצאו בעבור האדם.
ותכלית האדם לשמור מצוות קונו, ועל זה הונח בעולם הזה הנרמז בגן עדן, כדי שיאכל מעץ החיים אשר בתוך הגן, שהוא רומז אל התורה שנאמר בה: עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג'). וכאשר יעבור על מצוות קונו יגורש מגן עדן.
ובעבור זה נכתב כל הסיפור ההוא שקרה לאדם עם הנחש וחוה, כדי שיהיה לו רמז על מה שיקרה לו בעולם הזה, שהנחש הנקרא בלשון רבותינו ז"ל סמאל הוא יצר הרע המטריד את האדם באמצעות האשה מהשיג שלמותו, והוא הגורם להיותו מגורש מגן עדן. ולזה נכתב בכל הסיפור הזה ה' אלוהים, להורות כי אין די אל השגת השלמות האנושי בהאמנת מציאות הפועל בלבד, אשר יושג זה מצד ההשגה בפועל המהווה הדברים הטבעיים, שהוא הנרמז במלת אלוהים, אבל צריך האמנת הנבואה ותורה מן השמים, שהשגה זו היא למעלה מהשגת הפועל המהווה לדברים הטבעיים.

ומזה הצד שהציווי בא מאת ה' אלוהים, אפשר שיאכל אדם מעץ החיים ואכל וחי לעולם, לא מצד השגת הידיעה וההכרה הראשונה שהיא ידיעת מציאת הפועל לבד, אבל מצד השגת הנבואה והתורה האלוהית המצווה לעשות הדברים הנרצים אצל השם יתברך אף על פי שלא יגזרם ההיקש, שזהו עניין למעלה מן הדברים הטבעיים.
ומן והאדם ידע את חוה אשתו עד זה ספר תולדות אדם הוא עניין אחר, ונכתב לרמוז על העיקר השלישי, שהוא מציאות השכר והעונש הפרטי וההשגחה בפרטיו המתחדשים בעולם מקטטות ודברי ריבות בין אדם לחברו, כמו שקרה לקין והבל.

וזה מין אחר מן העונש על העונש הנזכר בפרשיות הקודמות מאדם וחווה, כי שם נענש אדם על עברו מצוות ה' לרמוז על כלל המין, כי עיקר העונש הוא על עברו מצוות השם, ולא נכתב מצד העניין הפרטי בעצמו שקרה לאדם וחווה, ולזה היו כל העונשים שנזכרו באדם וחווה כוללים כל המין.
אבל בפרשה הזאת ביאר ההשגחה בעניינים פרטיים מכל איש ואיש, והוא איך השגיח השם בקין להענישו על שלא הייתה כוונתו רצויה בעשיית הקורבן, ועל החמס שעשה להבל, לא מצד עברו מצוות השם לבד. וזה להורות שהש"י משגיח בעושי רע להענישם על מחשבתם הרעה ועל החמס אשר בכפיהם.

ואף על פי שהוא מאריך אפו להם כמו שהאריך לקין, לסוף הנה הוא נפרע מהם כמו שנפרע מקין: במידה שמדד מדד לו. כי כמו שהרג את הבל וגרם להפסיק כל תולדותיו במבול, ולא נשתייר מהם שריד ופליט, אף על פי שהיו בתולדות קין אנשים גדולים חכמים ונבונים, שהמציאו המלאכות והחכמות. כמו שכתוב: לוטש כל חורש נחושת וברזל, אבי יושב אהל ומקנה, אבי כל תופש כינור ועגב (בראשית ד') ולא נשא השם פנים להם.

וזאת הייתה כוונת כל החלק השלישי הזה, ולזה נכתב בו שם ה' בלבד, לרמוז כי ההשגחה הפרטית אשר היא בכל הדברים הנעשים בעולם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, אינה מצד מציאות הפועל המהווה לדברים הטבעיים, ולא מצד תורה מן השמים. אבל מצד שמשלמות השם ומעלתו הוא להשגיח בשפלים ובנעדרי היכולת, להושיעם מיד שוסיהם. ...

וביאר בסיפור הזה מקין והבל שהשגחתו היא במידת רחמים, לפתוח לרשעים דרכי התשובה, כמו שפתח לקין ואמר לו: הלא אם תיטיב שאת וגו' (בראשית ד'), ואין זה ממידת הדין, ולזה לא נזכר בזה הסיפור שם אלוהים כלל.

ואחר שסיים לבאר אלו השלושה עיקרים, שהם התחלות לדת האלוהית, חזר להתחיל הסיפור וסדר התולדות כאשר בתחילה, ואמר: זה ספר תולדות אדם, כאילו אמר שמכאן הוא התחלת הספר, כי כל מה שכתב עד הנה אינו אלא סידור התחלות הספר, שאינו מן הספר.