|
תוכן המאמר: שילוח הקן - טעמי המצווה דברים כ"ב, ו'-ז' בראשית רבה פרשה מ"ד פסקה א' תנחומא שמיני פרק ז' רמב"ם - מורה נבוכים - חלק ג' פרק כ"ו ברכות ל"ג: משנה: גמרא: רש"י רמב"ם, פירוש המשניות ברכות מדרש דברים רבה, פרשה ו' פסקה א' רמב"ם, מורה נבוכים - חלק ג' פרק מ"ח רמב"ן, בביאורו לדברים כב רשב"ם - בביאורו לדברים כב חזקוני - בביאורו לדברים כב רבינו בחיי - בביאורו לדברים כב ספורנו - בביאורו לדברים כב מאירי ספר החינוך, מצוה תקמ"ה הנצי"ב בביאורו לדברים כב מהר"ל, תפארת ישראל פרק שביעי הראי"ה, אורות המצוות ב' תקציר: לקט מקורות על מצוות שילוח הקן, ודיון מפורט בשאלה אם מצווה זו מטרתה רחמים על הציפור או על האדם. מילות מפתח: שילוח הקן, קן ציפור, טעמי המצוות, רחמים. |
|
|
|
דברים כ"ב, ו'-ז' |
"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּור לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ או עַל הָאָרֶץ
אֶפְרחִים או בֵיצִים וְהָאֵם רבֶצֶת עַל הָאֶפְרחִים או עַל הַבֵּיצִים לא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים:" |
|
בראשית רבה פרשה מ"ד פסקה א' תנחומא שמיני פרק ז' רמב"ם - מורה נבוכים - חלק ג' פרק כ"ו שיש מי שלא יבקש לזה סיבה כלל ויאמר שהתורות כולם נמשכות אחר הרצון לבד; ויש מי שיאמר שכל מצוה ואזהרה מהם נמשכת אחר החכמה, והמכוון בה - תכלית אחת, ושהמצוות כולם יש להם סיבה ומפני התועלת צווה בהם. והיות לכולם עילה, אלא שאנחנו נסכול עילת קצתם ולא נדע אפני החכמה בהם - הוא דעתנו כולנו, ההמון והסגולות. ...לא יאמין המון ה'חכמים' שהם ענינים שאין להם סיבה כלל ולא בוקש להם תכלית - כי זה יביא לפעולות הבל (כמו שזכרנו); אבל יאמין המון ה'חכמים' שיש להם עילה - רצוני לומר: תכלית מועילה על כל פנים, אלא שנעלמה ממנו, אם לקיצור דעותינו או לחסרון חכמתנו. כל ה'מצות', אם כן, יש להם אצלם סיבה - רצוני לומר: כי למצוה ההיא או לאזהרה יש תכלית מועילה: מהם מה שהתבאר לנו צד התועלת בהם. כאזהרה מן הרציחה ומן הגניבה, ומהם מה שלא התבארה תועלתם כמו שהתבאר בנזכרים, כאיסור ה'ערלה' וכלאי הכרם'. והם אשר תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו 'משפטים', ואלו שאין תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו 'חוקים'.... אלא שאני מצאתי דבר ל'חכמים ז"ל' ב"בראשית רבה" יראה ממנו בתחילת מחשבה שקצת ה'מצוות' אין להם עילה אלא המצוה בהם לבד, ולא כון בהם תכלית אחר ולא תועלת נמצאת - והוא אמרם שם: |
"וכי מה אכפת לו להקדוש ברוך הוא בין מי שהוא שוחט מן הצואר למי שהוא שוחט מן העורף? הוה אומר: לא נתנו המצוות אלא לצרוף בהן את הבריות - שנאמר:"אמרת יי צרופה".
|
|
ועם היות המאמר הזה נפלא מאד, שלא ימצא לו דומה בדבריהם, פרשתי אני בו פרוש תשמעהו עתה... שכלל ה'מצוה' יש לה סיבה בהכרח ומפני תועלת אחת צווה בה, אבל חלקיה הם אשר נאמר בהם שהם למצוה לבד. והמשל בו: שהריגת בעלי החיים לצורך המזון הטוב - מבוארת התועלת, כמו שאנחנו עתידים לבאר; אמנם היותה בשחיטה, לא בנחירה, ובפסיקת הושט והגרגרת במקום מיוחד - אלו וכיוצא בהם 'לצרוף בהן את הבריות'. וכן יתבאר לך ממשלם: 'שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף'. וזכרתי לך זה המשל, מפני שבא בדבריהם 'ז"ל': 'מה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף'. אבל אמיתת הדבר היא: כי כאשר הביא ההכרח לאכילת בעלי חיים כוון למיתה הקלה, עם קלות המעשה - שאי אפשר הכאת הצואר אלא בסיף וכיוצא בו, והשחיטה אפשר בכל דבר; ולברור מיתה קלה התנו חידוד הסכין. ואשר ראוי להמשיל באמת מענין החלקים הוא הקרבן - כי המצוה בהקרבת הקרבן יש לה תועלת גדולה מבוארת (כמו שאני עתיד לבאר), אבל היות הקרבן האחד 'כבש' והאחד 'איל' והיות מספרם מספר מיוחד - זה אי אפשר לתת לו עילה כלל. וכל מי שמטריד עצמו לתת סיבה לדבר מאלו החלקים הוא בעיני משתגע שגעון ארוך ואינו מסיר בזה הרחקה, אך מוסיף הרחקות. ומי שידמה שאלו יש להם סיבה הוא רחוק מן האמת כמי שידמה שה'מצוה' כולה היא ללא תועלת נמצאת: ודע, שהחכמה חייבה - ואם תרצה, אמור: שהצורך מביא - להיות שם חלקים שאין להם סיבה, וכאילו הוא דבר נמנע בחוק התורה שלא יהיה בה דבר מזה הכת. ואופן ההימנעות בו - שאמרך: למה היה 'כבש' ולא היה 'איל'? - השאלה ההיא בעצמה הייתה מתחיבת אילו נאמר 'איל' מקום 'כבש', שאי אפשר מבלתי מין אחד; וכן אמרך: למה היו 'שבעה כבשים' ולא היו 'שמונה'? - כן היו שואלים אם אמר: 'שמונה', או 'עשרה', או 'עשרים', שאי אפשר מבלתי מספר בהכרח. וכאילו ידמה זה לטבע האפשר, אשר אי אפשר מבלתי היות אחד מן האפשריים, ואין ראוי לשאול למה היה זה האפשר, ולא היה זולתו מן האפשריים? כי זאת השאלה תתחיב אילו היה בנמצא האפשר האחר מקום זה. - ודע זה הענין והבינהו. ואשר אמרו בו תמיד מהיות לכל מצוה סיבה ואשר ידע מהם שלמה הוא תועלת ה'מצוה' בכלל, לא חקירת כל חלקיה. ברכות ל"ג: משנה: גמרא: חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות. רש"י רמב"ם, פירוש המשניות ברכות מדרש דברים רבה, פרשה ו' פסקה א' שנאמר (ויקרא כב) ומיום השמיני והלאה וגו'. ולא עוד אלא שאמר הקב"ה (שם) אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. וכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה, כך נתמלא רחמים על העופות. מנין? שנאמר כי יקרא קן צפור לפניך" רמב"ם, מורה נבוכים - חלק ג' פרק מ"ח כי החזיר יותר לח ממה שצריך ורב הפסולת והמותרות, ורוב מה שמאסתו התורה לרוב לכלוכו ומזונו בדברים הנמאסים. וכבר ידעת הקפדת התורה על ראית הלכלוכים, ואפילו בשדות במחנה - כל שכן בתוך המדינה. ואילו היתה מותרת אכילת החזיר, היו השווקים עם הבתים יותר מלוכלכים מ'בית הכסא' - כמו שתראה ארצות הצרפתים היום. כבר ידעת אמרם: "פי חזיר כצואה עוברת דמי": וכן חֵלב הקרב משביע, ומפסיד העיכול, ומוליך דם קר מדובק - ושריפתו היתה יותר ראויה מאכילתו. וכן הדם והנבלה קשים להתעכל ומזונם רע, וידוע שה'טרפה' "תחילת נבלה היא": ודע שאילו הסימנים - רצוני לומר: העלאת גרה ושסיעת פרסה בבהמות, וסנפיר וקשקשת בדגים - אין מציאותם סיבת ההיתר ולא העדרם סיבת האיסור, ואמנם הם סימן, יודע בו המין המשובח מן המין המגונה: ואמנם טעם 'אבר מן החי' הוא היותו מקנה ומלמד אכזריות. ועוד שכן היו עושים אז מלכי ה'גוים'; וגם ל'עבודה זרה' היו עושים כן - רצוני לומר: שהיו חותכים מן הבהמה אבר ידוע ואוכלים אותו: ואמנם איסור 'בשר בחלב' עם היותו מזון עב מאד, בלא ספק, ומוליד מלוי רב, אין רחוק אצלי שיש בו ריח 'עבודה זרה': אולי כך היו אוכלים בעבודה מעבודותיה או בחג מחגיהם. ואמנם מצות שחיטת בהמה היא הכרחית, מפני שהמזון הטבעי לבני אדם הוא מן הזרעים הצומחים בארץ ומבשר בעלי חיים, והטוב שבבשר הוא מה שהותר לנו לאכלו - וזה מה שלא יסופק בו רופא. וכאשר הביא הכרח טוב המזון להריגת בעלי חיים, כונה התורה לקלה שבמיתות, ואסרה שיענה אותם בשחיטה רעה, ולא יחתוך מהם אבר - כמו שבארנו: וכן אסר לשחוט 'אותו ואת בנו ביום אחד' - להשמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בשה גדול מאד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים: כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל, רק אחר פועל הכוח המדמה, הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם. והיה זה הדין מיוחד ב'שור ושה', מפני שהם - מותר לנו אכילתם מן הביתיות הנהוג לאכלם, והם אשר תכיר מהם האם מן הולד: וזה הטעם גם כן ב'שילוח הקן', כי הביצים אשר שכבה האם עליהם והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראויים לאכילה, וכשישלח האם ותלך לה, לא תצטער בראות לקיחת הבנים. ועל הרוב יהיה סיבה להניח הכל, כי מה שהיה לוקח ברוב הפעמים אינו ראוי לאכילה: ואם אלו הצערים הנפשיים חסר התורה עליהם בבהמות ובעופות, כל שכן בבני האדם כולם. ולא תקשה עלי באמרם 'ז"ל':"האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וגו'" - כי הוא לפי אחת משני הדעות אשר זכרנום - רצוני לומר: דעת מי שחושב שאין טעם לתורה, אלא הרצון לבד, ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני: רמב"ן, בביאורו לדברים כב והנה ההורג האם והבנים ביום אחד, או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף, כאלו יכרית המין ההוא: אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב, כפי דעתי עניין אחר להם, שרצו לומר שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם עצמו, למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מידה מגונה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם. וזהו "לצרף בהן", שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל סיג, וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד: ...ונאמר כל אמרת אלוה צרופה. למה, שיהא מגן עליך. הנה מפורש בכאן שלא באו לומר, אלא שאין התועלת אליו יתעלה שיצטרך לאורה כמחושב מן המנורה, ושיצטרך למאכל הקרבנות וריח הקטרת, כנראה מפשוטיהם, ואפילו הזכר לנפלאותיו שעשה שצוה לעשות לזכר ליציאת מצרים ומעשה בראשית, אין התועלת{ לו}, רק שנדע {אנחנו} האמת, ונזכה בו עד שנהיה ראויים להיות מגן עלינו, כי כבודנו וספרנו בנפלאותיו מאפס ותוהו נחשבו לו: והביא ראיה מן השוחט מן הצואר והעורף, לומר שכולם לנו ולא להקב"ה, לפי שלא יתכן לומר בשחיטה שיהא בה תועלת וכבוד לבורא יתברך בצואר יותר מהעורף, או הניחור, אלא לנו הם להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה .... וכן מה שאמרו לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות, לומר שלא חס האל על קן צפור, ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה. אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר כי האכזריות תתפשט בנפש האדם...." רשב"ם - בביאורו לדברים כב חזקוני - בביאורו לדברים כב רבינו בחיי - בביאורו לדברים כב על דרך הפשט יצוה הכתוב בקיום המין ושלא לעקרו, שאע"פ שהתירה תורה שחיטת בעלי חיים לתועלת האדם, לא תתיר ההשחתה והעקירה בהם, ואלו לקח האם עם הבנים כאחד הוא כאלו הכרית המין ההוא. ע"ד השכל- שלח תשלח את האם, טעם המצוה ללמדנו על מדת הרחמנות, ושנתרחק מן האכזריות שהיא תכונה רעה בנפש, וכעניין שאסרה תורה (ויקרא כב) לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, וכעניין שנצטוינו בתורה שבעל פה דרך רחמנות לא דרך אכזריות בשחיטה בצואר ולא מן העורף, והוא דעת הרב בספר המורה, וכבר הזכרתיו למעלה" ספורנו - בביאורו לדברים כב אמר שאפילו בזה הקצת של גמילות חסדים יהיה אוכל פירות בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא. מאירי ספר החינוך, מצוה תקמ"ה ובהניח האדם דעתו על זה, יבין דרכי ה' ויראה כי המשכת קיום המינים בעולם שלא כלה ואבד אחד מכולם, מביצי כנים ועד קרני ראם, מיום שנבראו הכל במאמרו והפצו על זה. ומן השורש הזה אמרו זכרונם לברכה [ברכות ל"ג ע"ב] שהאומר בתפילתו רחמנו שאתה המרחם כי על קן צפור יגיעו רחמיך, שמשתקין אותו, שאין העניין רחמים, אלא כדי לזכותנו על העניין שזכרתי. ואמרו בטעם זה בגמרא, [שם] מפני שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות. ואין העניין לומר שאין הקדוש ברוך הוא מרחם חלילה, שהרי הוא נקרא רחום, ואמרו זיכרונם לברכה [שבח קל"ג ע"ב] מה הקדוש ברוך הוא רחום אף אתה היה מרחם. אבל כוונתם לומר שאין מדת הרחמנות בו חלילה כמו בני אדם, שהרחמנות בהם מוכרח בטבעם ששם בהם הבורא ברוך הוא, אבל הרחמנות אליו מחפצו הפשוט שחייבה חכמתו לרחם מפני שהיא מידה טובה, וכל הטובות נמצאות מאתו. ואמרו כי בצוותו אותנו על זה, לא מצד הכרח מדת הרחמנות ציונו בדבר, שהרי התיר לנו השחיטה בהן, כי כל המינים לצורך האדם הן נבראים. אבל הצוואה על זה, ובאותו ואת בנו שהיא כיוצא בה, ובשאר מצוות רבות, אינו אלא כגזרה לפניו, שגזר על זה בחפצו הפשוט. ואלו רצה בהפך מזה, לא יכריחנו דבר ולא ימנענו סבה חלילה, כמונו אנחנו הבנויים בכח הטבעים, שמדת הרחמנות תעכבנו מלהשחית, או תכריחנו להטיב לפעמים. זהו עניין אמרם אינן אלא גזרות ומשורש הענין מה שזכרנו: והנה הארכתי לכתוב לך בני כל זה, להעיד על כל שורשי ספרי עדים נאמנים, שני עמודי עולם, חכמים גדולים ונבונים, בעלי שכל מזוקק ובסתרי התורה מקובלים, כי הנך רואה בעיניך דעת שניהם כי יש במצוות התורה טעם להועיל בני אדם בדעותיהם, להכשירם ולהרגילם להכשיר בהן כל פעולותיהם. ושאין התועלת בעשייתן חלילה לבורא ברוך הוא. אם אמנם כי יש מן המצוות שלא השגנו בטעמן במיעוט שכלנו מרוב עומקן ותכלית גודלן, לא נמנע ממנו מהגיד בהן כל אשר נשיג למצוא מן התועלת שיש לו לאדם בעשייתן. וזה דרכי בכל שיחתי בספרי זה,שיש במצוות תועלת מצוי לנו,אך לא אל המצווה בהן, ואם תיתן לבך בדברים תמצא זאת הכוונה בכולן. הרבה יגעתי במקצתן להשיג בעניות דעתי לראות בהן מעט קט מרוב התועלות שבהן, וכתבתיו על כל אחת, וזה חלקי מכל עמלי: הנצי"ב בביאורו לדברים כב וזהו מסעיפי הרחמים, ומכל מקום אינו אלא גזירה" (העמק דבר עה"ת) מהר"ל, תפארת ישראל פרק שביעי והביא לזה מאמרם |
וכי מה אכפת להקדוש ברוך הוא אם שוחט מן הצואר או שוחט מן העורף הרי לא נתנו המצות אלא לצרף בהן הבריות שנאמר כל אמרת אלוה צרופה ע"כ.
|
|
אין טעם לפירוש הזה, כי על כל התורה אמר הכתוב (דברים ד') |
כי מי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת.
|
| ואמר עוד |
ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים
אשר ישמעון את כל החוקים האלה וגו'. |
|
והרי כי כל דבר שבתורה בכלל ובפרט הכל דברי חכמה, ולא כמו שחשב הוא כי לדברים הפרטיים אין טעם כלל, כי לא היה זה תורה של חכמה. והרמב"ן פירש...מביא ראיה מן השוחט מן הצואר או מן העורף לומר שכולם לתועלת לנו ולא להקב"ה ... . ואי אפשר לומר שיהיו מצות התורה על דרך שפירש הרמב"ן ז"ל, לקבוע בנו מדות טובות, כי לא תוכל לפרש כך, כי רוב מצות לא נדע טעמם, ואם כן איזה דרך ישכון אור המצות? אמנם מה שאמר 'לא נתנה תורה רק לצרף הבריות', אין הפירוש כי המצוות הם מצרפים האדם במה שידריך האדם עצמו במידות הטובות וההגונות, שבזה יקשה כמו שכתבנו למעלה, כי דבר זה היה הגון במצות אשר נדע טעמם, אבל במצות שנעלם מאתנו טעם שלהם לא נוכל לומר כך. אבל המצות בעצמם מצרפים נפש האדם... . וזהו פירוש ומה אכפת להקדוש ברוך הוא בין שוחט מן הצואר ובין שוחט מן העורף, כי בודאי מצד עצם הפעולה אין לחלוק, רק שכך ראוי אל המקבל לפי סדר השכלי. והתבאר לך, שאל יאמר האדם כי המצות הם שהשם יתברך רוצה שחיטה בעצמה, רק מפני שהשחיטה הוא מעשה שראוי אל האדם, לא מצד עצם השחיטה, וזהו בודאי זיכוך נפש כמו שבארנו. ולפיכך לעתיד, כאשר השם יתברך יעשה סעודה לצדיקים, לא תהא שום שחיטה כלל, מאחר כי השחיטה היא לצרוף האדם, ולעתיד לא יהיה צריך צירוף, כי האדם יהיה אז בשלמות מעלתו. ואלו היה השחיטה טובה וראויה מצד עצמה, אם כן למה תהא השחיטה בטילה, כי הדבר שהוא טוב מצד עצמו אין בטול לו. רק כי השחיטה היא לצרף האדם, מצד כי מעשה השחיטה השכל מחייב זה שכך יעשה האדם, ובזה האדם הוא בפועל השלמות. ולפיכך המצוה הזאת היא צירוף נפשו שהיא מלמעלה. אבל מצד עצם השחיטה, לא אכפת להקדוש ברוך הוא אם נוחר או מעקר, שיהיה הנוחר רע בעצמו. זה איננו. ולכך לעתיד, שאין עוד צרוף, אין שחיטה, ודבר זה מבואר ביותר ועוד יתבאר זה. הראי"ה, אורות המצוות ב' א'... שמרגיש שנעשה לבבו קרוב יותר אל השי"ת ומידותיו יותר מזוקקות וצרופות. ב'...התועלת שמגיע בשלמות הנשמה שאינו נרגש כלל ונעלם, אבל הוא מקנה קנין ושגב. |
