חקר המקרא המודרני, המנתח את המקרא בכלים ספרותיים, מגלה חדשים לבקרים תחכום ספרותי במקרא, תחכום המתבטא ביכולת להעביר מסרים בצורה סמויה אל הקורא. סיפור החתונה של יעקב, שבה התחלפו להן רחל ולאה, טומן כמו כל הסיפורים במקרא אמצעים ספרותיים מגוונים שאינם נראים לנו, אלא מתוך קריאה עיונית.

נתבונן בפסוק אחד, פסוק שבו המתח הסיפורי מגיע לשיאו בפרשה זו - הבוקר שבו מתגלה תרמיתו של לבן, ויעקב רואה להפתעתו לא את רחל שאותה רצה, אלא דווקא את לאה אחותה.

ויהי בבקר,
והנה-הוא לאה;
ויאמר אל-לבן,
מה-זאת עשית לי--הלא ברחל עבדתי עמך,
ולמה רמיתני?"
(בראשית כט, כה)

בניסוח המשפט הראשון חסר כל רמז לדיבור ישיר - יעקב אינו מדבר כאן. עם זאת חשים אנו שזה דיבור של דמות מסוימת, דיבור שהוכנס לתיאור המקרה. של מי אם כך החוויה המתבטאת בקריאה: 'והנה היא לאה'? בוודאי לא של המספר, הוא הרי כבר ידע שזו לא הייתה רחל (השווה פסוק כ"ג). קריאה זו משקפת את חווית יעקב. תיאור מוסרת לנו התורה על המונולוג הפנימי שמתחולל אצל יעקב.

כאמור: לא דיבור ישיר (א' אומר: 'איני יכול לעשות זאת'), גם לא דרך דיווח של דיבור עקיף (א' אומר: שאינו יכול לעשות זאת), אלא תיאור מנקודת מבט של האדם המתנסה בחוויה, כעין דיווח אובייקטיבי בגוף שלישי (א' אינו יכול לעשות זאת), בצורה של עובדה, מבלי שהמספר ירצה שדבריו יתפסו כעובדה, אלא כהשתקפות מחשבותיה של הדמות.

בנוסף לכך, התורה אינה מספרת לנו כלל על דיאלוג וחילופי דברים בין יעקב ללאה, ישר עוברים אנו מתיאור מחשבותיו של יעקב ופליאתו על הכלה שהתחלפה, אל דו-שיח המתחיל בדיבור ישיר אל לבן אבי הכלה. לא שאלות המופנות אל לאה, גם לא וויכוח סוער עם כלה זרה שנמצאת בביתו. נראה שיעקב מוותר על התמקחות עם לאה, וישר פונה אל הגורם להחלפה, ללבן. אם כך, שתיקה. שתיקה שאולי רומזת לנו שוב על המונולוג הפנימי - על סערת הרוח שהתחוללה בנפשו של יעקב עם עצמו.

סיפור זה, של החלפה בין הבכירה לצעירה, מעלה זיכרון לסיפור שהתרחש כמה פרקים לפני כן, על יעקב הצעיר המחליף את אחיו עשיו. זאת ועוד, במילים 'למה רימיתני?' שאמר יעקב ללבן, עולות בבת-אחת התמונות בהן יעקב בורח מעשיו אחיו, וגם זעקתו המרה של עשיו: 'ויצעק צעקה, גדלה ומרה עד-מאד', ובמיוחד מילותיו של יצחק לעשיו 'בא אחיך במרמה', שנאמרו בלב ליבו של פרק הברכות, וסוגרות לנו מעין מעגל סיפורי. במילה אחת מגלה ומאמתת לנו התורה, בטכניקה של הבטה לאחור, flashback סיפורי, הבנה על דרכה בהשקפתה הדתית - מידה כנגד מידה.

פסוק אחד בלבד, פסוק אחד שמגלה טפח ממה שקרה שם ומכסה טפחיים. פסוק שמצד אחד משתמש בכלים ספרותיים כאלה על-מנת להראות לנו מצב נפשי, ובאמירה בת מילה אחת מראה לנו מורכבות סיפורית.

אולם העיקר חסר מן הספר: הוא אינו מתאר לנו בהרחבה - מה בדיוק חשב יעקב? מדוע לא התרעם על לאה? האם הוא יכול היה לנחש, לפי המילה 'רימיתני', בה השתמש בפנייתו אל לבן, שמעשה זה בא לו כגמול על מעשיו?

מדרש נאה דרשו חז"ל על פסוק זה:

"והנה היא לאה". אמר לה: מה רמייתא בת רמאה לאו בליליא הוה קרינא 'רחל', ואת ענית לי? אמרה ליה: אית ספר דלית ליה תלמידים לא כך היה צווח לך אבוך 'עשו', ואת עני ליה?! (מדרש רבא, בראשית ע').

תרגום: והנה היא לאה, אמר לה: מה, רמאית בת הרמאי, לא בלילה קראתי 'רחל', ואת ענית לי? אמרה לו: יש סופר שאין לו תלמידים, לא כך היה צווח לך אביך: 'עשיו', ואתה ענית לו?

חז"ל ראו שחסר דיאלוג בין יעקב לבין לאה, והשלימו על-פי הבנתם את הוויכוח שהתנהל ביניהם. הם שמו לב, לפי תוכן הוויכוח המתואר כאן, למילה 'רמאי', שבאה להפנות אותנו אל סיפור הברכות כמילה מנחה.

אבל דבר אחד חסר לנו במדרש זה של חז"ל - חסרה לנו חוליית קישור. איך נודע ללאה על מעשה יעקב?! הוא הרי מעולם לא סיפר לה! סביר להניח שאת המעשה הזה גם לא רצה לספר. בנוסף לכך עולה התמיהה על חילופי הדברים הקשים בין יעקב ללאה המתוארת במדרש.

נראה שחז"ל עמדו על-כך שבמילים 'והנה הוא לאה', מדובר על מונולוג פנימי המתרחש בנפשו של יעקב. כך גם טוען אחד הפרשנים למדרש - לא יתכן שאכן חילופי דברים כאלו היו בין יעקב ללאה. נוטים אנו להבין שזוהי השלמה למונולוג הפנימי שעליו דברנו בתחילה. דיאלוג שהתרחש בנפשו של יעקב, כשהוא מחשב לעצמו את תשובותיה של לאה.מאחר ויעקב הבין שדבר זה בא לו כמידה כנגד מידה - לא בא אל לאה בטענות, והדברים נשארו כמונולוג בינו לבין עצמו. כך גם תובן התמיהה על המדרש - מהיכן ידעה לאה על מעשה הברכות.

אם כך הם פני הדברים, ויעקב הבין שמקרה זה אירע לו כגמול על מעשה הברכות, והוא מוותר על הוויכוח עם לאה ופונה ישירות אל לבן, מדוע פונה יעקב אל לבן בדיבור הישיר 'למה רימיתני?' מדוע פונה יעקב אל לבן, ואינו מוותר על הוויכוח עמו, כשם שוויתר על הוויכוח עם לאה?

אפשר לומר שלבן התחייב בפני יעקב, ולא ראוי לו ללבן לרמות את יעקב . לכן, למרות שיעקב מנחש שמדובר כאן על משה שבא לו כגמול - לא ראוי שלבן יעשה לו מעשה כזה.

תשובתו של לבן ליעקב הייתה גם היא בעלת רמזים למעשה החלפת הברכות, כך גם אמר החתם סופר בפירושו לתשובתו של לבן:

ויאמר לבן,
לא-יעשה כן במקומנו
--לתת הצעירה,
לפני הבכירה.

במקומנו לא ראוי להחליף בין הצעירה לבכירה. כך נוהגים אנשי מקומנו, אבל במקומות אחרים, אפשר לנהוג כפי שנהגת אתה. אפשר לחוש בעקיצה שבתשובתו של לבן ליעקב, בין אם ידע על הסיפור ובין אם אמר דברים המובנים רק ליעקב ולקורא.