הושע מנבא בעיקר לשבטי ישראל ולא לשבט יהודה. הוא קורא להם בשם כללי: אפרים. שלשים ושבע פעמים פונה הנביא הושע לעם בכינוי "אפרים". אבל רק בפרק יא, מתפרש השם "אפרים" בדרך המבטאת אהבה.

א) כי נער ישראל ואהבהו וממצרים קראתי לבני:
ב) קראו להם כן הלכו מפניהם לבעלים יזבחו ולפסלים יקטרון:
ג) ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועתיו ולא ידעו כי רפאתים:
ד) בחבלי אדם אמשכם בעבתות אהבה
ואהיה להם כמרימי על על לחיהם ואט אליו אוכיל:

אפרים מופיע בפרק כנער, נער שובב, שאוהבים אותו, ואי אפשר להענישו על חטאי נעוריו. ה' מכריז: "וממצרים קראתי לבני" - אבל לאיזו קריאה האזין אפרים? "קראו להם כן הלכו מפניהם לבעלים יזבחו ולפסלים יקטרון". אני קראתי, הנביאים קראו להם, אבל אפרים לא שעה לקריאות. הוא הלך למקום אחר: "לבעלים יזבחו ולפסלים יקטרון".

האהבה החד סטרית של האל לעמו באה לידי ביטוי בכינוי "אפרים". כיצד מושך ה' את אפרים?

ד) בחבלי אדם אמשכם בעבתות אהבה
ואהיה להם כמרימי על על לחיהם, ואט אליו אוכיל:

המדרש קושר את היחס המיוחד הזה לאפרים, עם בחירתו של האיש אפרים, להיות בכור בניו של יוסף. כאשר הביא יוסף את בניו ליעקב, כדי שיברכם לפני מותו, ארע דבר זה:

בראשית פרק מח
יג) ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו משמאל ישראל
ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל ויגש אליו:
יד) וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר
ואת שמאלו על ראש מנשה שכל את ידיו כי מנשה הבכור:
טו) ויברך את יוסף ויאמר
האלהים אשר התהלכו אבתי לפניו אברהם ויצחק
האלהים הרעה אתי מעודי עד היום הזה:
טז) המלאך הגאל אתי מכל רע יברך את הנערים
ויקרא בהם שמי ושם אבתי אברהם ויצחק
וידגו לרב בקרב הארץ:
יז) וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים
וירע בעיניו ויתמך יד אביו
להסיר אתה מעל ראש אפרים על ראש מנשה:
יח) ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי
כי זה הבכר שים ימינך על ראשו:
יט) וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי
גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל
ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים:
כ) ויברכם ביום ההוא לאמור
בך יברך ישראל לאמר ישמך אלהים כאפרים וכמנשה
וישם את אפרים לפני מנשה:

והמדרש קושר את העדפת אפרים על ידי יעקב, לדברי הושע בפרקנו. וכך אומר המדרש:

בראשית רבה פרשה צז
שכל את ידיו, ר' יודה ור' נחמיה: ר' יודה אמר נישתכלו ידיו שלאבינו יעקב מליתן בכורה למנשה, ר' נחמיה אמר: ניתחכמו ידיו שלאבינו יעקב ליתן בכורה לאפרים, אמר ר' שמואל בר נחמן: אמר הקב"ה לרוח הקודש: ברגיל ברגיל, לכי אמרי ליעקב ליתן בכורה לאפרים. הדה היא "ואנכי תרגלתי לאפרים" וגו' (הושע יא ג), אימתי, קחם על זרוע' (שם שם /הושע י"א/) בשעה שאמר קחם נא אלי ואברכם (בראשית מח ט).

אפרים איננו הבכור הטבעי. הוא הבכור הנבחר, הבכור האהוב. ובכור זה כשהוא עוזב את אביו, אין האב יכול להענישו. והוא מתנודד בין אהבה וכעס. ויחס אמביולנטי זה יוצר דיאלוג מיוחד במינו בין ה' לישראל, בין הנביא לאפרים הפונה לו עורף. כהושע, כן ירמיהו מדגיש אמביולנטיות זו:

ירמיהו פרק לא
יז) שמוע שמעתי אפרים מתנודד
יסרתני ואוסר כעגל לא למד
השיבני ואשובה כי אתה ה' אלהי:
יח) כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך
בשתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי:
יט) הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשעים
כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד
על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה':

והנביא הושע מסכם את יחסו לאפרים במלים דומות:

ח) איך אתנך אפרים אמגנך ישראל
איך אתנך כאדמה אשימך כצבאים
נהפך עלי לבי יחד נכמרו נחומי:
ט) לא אעשה חרון אפי לא אשוב לשחת אפרים
כי אל אנכי ולא איש בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר:

האהבה שאינה נענית היא העומדת בבסיס יחסו של האלקים לישראל. אפרים - הוא הדוגמה לאהבה זו: הבן הנבחר, שהאהבה אליו העמידה אותו בראש הפירמידה - והנה הוא שוכח להשיב אהבה, והוא יודע בסתר לבו כי לא ייענש. "לא אשוב לשחת אפרים... ולא אבוא [לשחת] בעיר: