נבואותיו של הושע עמומות מעט, והם משאירות פתח לדרשן להרחיב את משמעותן ולהעמיק בכוונת הנביא. נקרא נבואה קצרה הכלולה בפרק ה, וננסה להבינה:

ג. אני ידעתי אפרים וישראל לא נכחד ממני כי עתה הזנית אפרים נטמא ישראל:
ד. לא יתנו מעלליהם לשוב אל אלהיהם כי רוח זנונים בקרבם ואת ה' לא ידעו:
ה. וענה גאון ישראל בפניו וישראל ואפרים יכשלו בעונם כשל גם יהודה עמם:
ו. בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה' ולא ימצאו חלץ מהם:
ז. בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם:

בקריאה ראשונה אנו מבינים כי הנביא מדבר על אפרים ועל ישראל - שניהם שמות של מלכות ישראל, שם פעל הנביא ואליהם דיבר. הנביא טוען נגד מלכות ישראל,

ג. כי עתה הזנית אפרים נטמא ישראל

אבל הזנות אינה מסתיימת בהתנהגותם של ישראל, היא עוברת גם ליהודה:

ה. וענה גאון ישראל בפניו
    וישראל ואפרים יכשלו בעונם
    כשל גם יהודה עמם:

ועכשיו מגיע פסוק המוכר לנו מתקופה אחרת, ממקום אחר:

ו. בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה'
    ולא ימצאו חלץ מהם:

אנו חוזרים פתאום ליציאת מצרים. משה מבקש מפרעה לצאת לעבוד את ה', "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותנו, בצאננו ובבקרנו נלך, כי חג ה' לנו" [שמות י ט]. ופרעה מסרב ואומר "לכו עבדו את ה', רק צאנכם ובקרכם יוצג, גם טפכם ילך עמכם" ומשה עונה: "גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות ועשינו לה' אלהינו" [שמות י כד-כה].

הושע משתמש בזיכרון הפסוק כדי להראות את הניגוד בין תקופתו לבין יציאת מצרים. בני ישראל סרבו לצאת ממצרים, אם לא ייקחו עמם את הצאן והבקר, לזבוח לה'. פרעה הסכים לשחררם, והויכוח נשאר על עניין שולי: האם ייקחו או לא ייקחו את הצאן. וישראל יצאו עם צאנם, לעבוד את ה'.

ואילו כאן, בימי הושע, הם עם צאנם:

ו. בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה' ולא ימצאו, חלץ מהם:

אין הם צריכים להתווכח על הצאן. הם יוצאים עם צאנם לבקש את ה'. אבל הפעם אין ה' נגלה להם. הוא נשמט מהם. אינו רוצה בצאנם ובקרם.

המדרש מבין את הנבואה כמרמזת ליציאת מצרים, וכך מפרש מדרש תנחומא את המשך הנבואה:

ו. בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה' ולא ימצאו חלץ מהם:
ז. בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם: ס

מדרש תנחומא פרשת שמות סימן ז
אמר הנביא "בה' בגדו כי בנים זרים ילדו" (הושע ה ז). שהיו מולידים ולא מלים. עתה יאכלם חודש (הושע ה' ז'), חדש כתיב, הוי "ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף". ולא היה מכיר את יוסף שאמר "אשר לא ידע את יוסף"? אמר ר' אבין הלוי ב"ר למה הדבר דומה? לאחד שרגם איקונין של מלך.. אמר המלך טלו אותו וחתכו את ראשו, עכשיו עשה לזה כך, למחר עושה לי. כך פרעה עכשיו אמר אשר לא ידע את יוסף, למחר אמר לא ידעתי את ה' (שמות ה ב).

המדרש עושה תפנית מעניינת בהסבר הפסוק. תחילה מבאר הוא את הביטוי "בה' בגדו כי בנים זרים ילדו" - הפסוק נאמר בפי הושע, והוא מכוון לבני דורו, שאינם מלים את בניהם. אבל היה עוד דור שלא מלו את בניהם, הלא זה דור יוצאי מצרים, שלא היו מולים, ורק לפני פסק של יציאתם מלו את עצמם.

ומשהזכיר לנו הדרשן את ישראל במצרים, מפרש הוא את דברי הושע, כמתבארים על רקע שעבוד ישראל במצרים.

ז. בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם:

בני דורו של הושע, כמו דור יוצאי מצרים, אינם מלים את בניהם. והעונש: עתה יאכלם חודש את חלקיהם. הפירוש המילולי: עכשיו יבוא חודש בו הם יפגעו, בו יאכלו האויבים את חלקם. אבל הדרשן רוצה לקשור את הפסוק לאסוציאציות של יציאת מצרים, והוא ממשיך בתיאור תקופת מצרים. החודש, הופך להיות חדש. וחדש - הוא המלך החדש שקם על מצרים.

האם הדרשה היא דרשת נחמה, או דרשת זעם? המלך החדש חותך את ראשו של האיש שפגע בפסלו. היום הוא חותך את ראש פסלי, אומר המלך, מחר הוא ירצה לחתוך את ראשי. את מי מדמה הדרשן למלך, ואת מי לאיש החותך את ראש הפסל? התיאור הוא תאור התדרדרות אפרים. הם בה' בגדו, והם דומים לאיש שפגע באיקונין של מלך. לאחר שבנים זרים ילדו, הם ימשיכו, והם יפסיקו לעבוד את המלך.

האסוציאציה ליציאת מצרים הוליכה את הדרשן להשוואות מפליגות: תחילה הצאן והבקר שהפעם אינם מועילים לעבודת האלהים. ולבסוף: הבגידה והזנחת ברית המילה מדמים את ישראל לאיש הפוגע באיקונין של פרעה, המתחיל בפגיעה בדמות המלך, אבל עשוי לפגוע במלך עצמו.