בפסוק י מתאר הושע את ישראל בדימוי יוצא דופן:

כענבים במדבר מצאתי ישראל,
כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם
המה באו בעל פעור, וינזרו לבשת, ויהיו שקוצים כאהבם:

ענבים אינם צומחים במדבר. להפך: בנבואת הכרם מתאר ישעיהו את הכרם שהיה לידידו בקרן בן שמן. והכרם, לאחר שעשה באושים, עונשו "ואשיתהו בתה, לא יזמר ולא יעדר, ועלה שמיר ושית. ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר.

חוסר גשם הורס את הגפן. מנין, אם כך, הדימוי של הענבים במדבר, שישראל דומים להם?

דומה כי הד לפסוק זה נשמע בפי ירמיהו. "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה. קודש ישראל לה', ראשית תבואתוה. כל אוכליו יאשמו, רעה תבוא אליהם, נאום ה'" [ירמיהו ב,ב].

אין ענבים במדבר. והושע מתאר את הפגישה שבין ה' לישראל, כאדם המוצא ענבים במקום לא צפוי. והוא שמח בהם.

הדימוי השני של הושע, הוא דימוי התאנה. ביכורי תאנים הם מאכל תאווה, וכך מופיע הדימוי במקומות אחרים במקרא:

ישעיהו פרק כח פסוק ד
והיתה ציצת נבל צבי תפארתו אשר על ראש גיא שמנים
כבכורה בטרם קיץ אשר יראה הראה אותה בעודה בכפו יבלענה:
מיכה פרק ז פסוק א
אללי לי כי הייתי כאספי קיץ, כעללת בציר,
אין אשכול לאכול, בכורה אותה נפשי:

התאנה המבכירה היא מאכל תאווה: אשר יראה הראה אותה בעודה בכפו יבלענה: והרעב - מתאווה לה: בכורה אותה נפשי.

וכך היחס של ה' לישראל: יחס של ההולך במדבר ואוכל ענבים, יחס של הקוטף תאנה בתחילת הקיץ, והוא חסר סבלנות להביאה הביתה, להכינה ולהגישה. בעודה בכפו יבלענה.

ואולי זה פירוש המשך הפסוק בפי ירמיהו: קודש ישראל לה' ראשית תבואתוה, כל אוכליו יאשמו רעה תבוא עליהם נאום ה'". [ירמיהו ב ב]

הגפן והתאנה כשהם יחד, הם מתארים את השפע, את החיים הטובים. ולהפך: העדר ענבים ותאנים מבטא את החורבן, היובש, הבצורת. הנה, לדוגמה, תאור שני עצים אלה:

ישעיהו פרק לד פסוק ד
ונמקו כל צבא השמים
ונגלו כספר השמים וכל צבאם
יבול כנבל עלה מגפן וכנבלת מתאנה:

ירמיהו פרק ח פסוק יג
אסף אסיפם נאם ה'
אין ענבים בגפן
ואין תאנים בתאנה
והעלה נבל
ואתן להם יעברום:

יואל פרק א פסוק יב
הגפן הובישה והתאנה אמללה רמון
גם תמר ותפוח כל עצי השדה יבשו
כי הביש ששון מן בני אדם:

יואל פרק ב פסוק כב
אל תיראו בהמות שדי כי דשאו נאות מדבר
כי עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם:

חבקוק פרק ג פסוק יז
כי תאנה לא תפרח ואין יבול בגפנים
כחש מעשה זית ושדמות לא עשה אכל
גזר ממכלה צאן ואין בקר ברפתים:

חגי פרק ב פסוק יט
העוד הזרע במגורה ועד הגפן והתאנה והרמון
ועץ הזית לא נשא מן היום הזה אברך:

ועכשיו אנו מסוגלים להבין את הדימויים שהושע מתכוון להעביר לשומעיו. הוא מתחיל לתאר את השפע, את האהדה, את הרצון של ה' לקשר עם ישראל. והדימוי הוא להולך במדבר המוצא ענבים, ולאוכל ביכורי תאנים.

כענבים במדבר מצאתי ישראל,
כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם

אבל הסיום הופך את הנבואה על פיה:

המה באו בעל פעור, וינזרו לבשת, ויהיו שקוצים כאהבם:

מול אהבת ה', מופיעה אהבת ישראל. ומה הם אוהבים? את בעל פעור, את הבושת, ואת עבודות השיקוץ של פעור. רק עזבו את המדבר, סמל אהבת ה' לישראל, רק התקרבו לארץ נושבת, וכבר נצמדו לבעל פעור, וכבר אהבו את עבודתו.

אהבה מול אהבה, מראה הושע. וכמו ירמיהו הנביא, המתלונן כי אהבת ה' נותרה ללא מענה, כך הושע מתלונן על אהבת ה', המתוגמלת באהבת בעל פעור.