|
שלוש הברכות הראשונות והאחרונות של התפילה אינן שונות מאלה של תפילת החול. במקום שלוש-עשרה הברכות האמצעיות, הבקשות, באה ברכה אחת: "קדושת היום". שינוי זה מוזכר לראשונה בתוספתא ברכות ג, יד: "שבת: מתפלל שבע ואומר קדושת היום באמצע". ובמדרש תנחומא וירא א: |
"ושתים-עשרה ברכות כולן לצורכו של אדם, ולפיכך אין מתפללין בשבת שמונה-עשרה, שם יהיה לו חולה בתוך ביתו נזכר ברופא חולי עמו ישראל ויצר, והשבת ניתנה לישראל לקדושה, לעונג ולמנוחה, לפיכך מתפללים שלוש ברכות ראשונות ושלוש ברכות אחרונות והמנוחה באמצע".
|
|
הירושלמי (שבת טו, ג) מנמק: "תני: אסור לתבוע צרכיו בשבת". טעם נוסף מביאה הגמרא לאי-אמירת הברכות האמצעיות במסכת ברכות כא, ע"א: "לא אטריחהו משום כבוד שבת".
אך הברכה המיוחדת של "קדושת היום" לא נקבעה רק משום שחז"ל רצו למנוע מן המתפלל את הבקשה על צרכיו בשבת; באמירת הברכה הזאת יש גם עניין חיובי, חובה מחובות היום: לפי הפסוק "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש" (ויקרא כג, ב) אנו מצווים להכריז על ימים אלה - שבת וחגים כעל קדושים. והיכן אנו מכריזים הכרזה זו? בברכת "קדושת היום" בתפילת השבע ובקידוש על היין. מה אנו מבקשים? א. קדשנו במצוותיך ותן חלקנו בתורתך; א. שבענו מטובך; ג. שמחנו בישועתך; ד. וטהר לבנו לעבדך באמת. לכאורה הן רוחניות ואינן עוסקות בענייני יום-יום, באשר השבת צריכה להיות כולה קדושה להתעלות רוחנית ("ויהיה - - - פרי השבוע יום השבת, מפני שהוא מעומד להידבק בעניין האלוהי"; כוזרי, מאמר ג, ה). אך עם נעיין יפה נמצא בארבע בקשות אלה מערך ותמצית שלוש עשרה הבקשות האמצעיות של השמונה עשרה של חול, אמנם מתוך עידון והכללה: |
| קדשנו במצוותיך ותן חלקך בתורתך | דעת
תשובה סליחה גאולה |
הצרכים הרוחניים של הפרט ("קרבנו מלכנו לעבודתך") |
| שבענו מטובך | רפואה
כלכלה |
הצרכים הגופניים של הפרט ("ושבענו מטובך") |
| שמחנו בישועתך | קיבוץ גלויות
השבת השופטים מגור רשעים שכר לצדיקים בניין ירושלים ביאת המשיח ("מצמיח קרן ישועה") |
הצרכים הלאומיים |
| וטהר לבנו לעבדך באמת | שומע תפילה
ומעבר לברכת העבודה |
|
הבלטנו בזה, שמכל קבוצה של הברכות האמצעיות נבחרה נוסחתה של אחת כנציגתה האופיינית. אם בשלוש הקבוצות הראשונות יש תמצית וקיצור, הרי בבקשה הרביעית, תפילתנו מתעלה לשיא בלתי נודע בנוסח זה בתפילת החול: טיהור הלב לעבודה באמת ללא מניעים צדדיים; הרי השבתות והחגים - בקשות אלה משותפות גם לתפילת החגים - הם, כפי שאמרנו מתוך הסתמכות על דברי ריה"ל - מיועדים להתעלות רוחנית-דתית זאת ולא למנוחה ולעונג גופני-חומרי בלבד. קטע החתימה הוא הותיק ביותר בברכת קדושת היום. פתיחתו "קדשנו במצוותיך" מוזכרת כבר במסכת פסחים קיז, ע"ב, והנוסחה השלימה נמצאת לראשונה בסידור רב סעדיה גאון, אך שם היא מסיימת "וישמחו בך ישראל אוהבי שמך" (בדומה לנוסחתנו לשלוש הרגלים) במקום "וינוחו בה ישראל מקדשי שמך". נוסח קדום זה נשמר עד ימינו במנהג פרנקפורט ע"נ מיין. בכל יתר המנהגים הנוסח אף בחגים הוא "מקדשי שמך" לשם התאמתו לחתימה "מקדש". הדגשת שמחתנו בה' ובשבת קודשו באה אחרי-כן בקטעים הפיוטיים היותר מאוחרים: "ישמחו במלכותך", "יתענגו מטובך". קטע החתימה המשותף לכל תפילות השבת והחגים פותח בבקשה מיוחדת לשבת: אלוהינו ואלוהי אבותינו רצה במנוחתנו". פתיחה זו אינה מוזכרת במסכת פסחים קיז, ע"ב. הדגשת הרצון בהענקת השבת לעם ישראל מצויה גם בקידוש לליל שבת: "באהבה וברצון הנחילנו --- באהבה וברצון הנחלתנו", אם כי בסידור רב עמרם גאון ואבודרהם מלת "וברצון" איננה. מנוחת השבת ואיסורי המלאכה אינם שלילה גרידא, מניעה מפעולה ויצירה, שדנה את האדם לאפס מעשה, לעצלות משועממה הכפויה עליו, - אלא כמו שהיא מתנה יקרה מבית גנזיו של הקב"ה שהגישה לנו באהבה וברצון, כן מצדנו מנוחת ה' היא שי מוגש לה', יצירה של התעלות הנפש וקדושה עליונה. כמו שקרבן המוגש לה' צריך להיות לרצונו, ריח ניחוח, כך גם מנוחת השבת. כאשר אנו בוחרים שי למי שאנו רוצים בכבודו, אנו מתחשבים ברצונו ובטעמו של המקבל ולא בטעמנו ובנטייתנו. כך גם לגבי מנוחת השבת: לא השקפותיו של האדם בן-ימינו על יום הנופש שצריך להיות מוקדש לבידור ולשעשוע מכריעות, אלא רצונו של מקדש השבת. קטע החתימה של הברכה האמצעית שווה, אפוא, לכל תפילות השבת ואף החגים, מה שאין כן בקטעי הפתיחה. בולט היעדרו של הקטע "אתה בחרתנו" אשר תוכנו הוא בחירת ישראל על-ידי מתן המצוות. הסיבה לכך התבררה לנו כבר בניתוח החתימה: לקדושת החגים קדמה בחירת ישראל וקידושם, ונוסף לכך ישראל הם המעניקים קדושה לחגים על ידי קידוש החודשים, מה שאין כן לגבי השבת. השבת קדושה ועומדת מששת ימי בראשית, והיא ניתנה כמתנה יקרה לעם ישראל: "ראו כי ה' נתן לכם את השבת שהייתה כבר" (מס' סופרים יג, יד על פי שמות טז, כט). בזה גמרנו את הדיון בקטעים המשותפים לכל תפילות השבע של שבת ואנו עוברים לקטעי הפתיחה של הרביעית, היא ברכת קדושת היום. כל הקטעים האלה - הוספות והרחבות - מראים בסגנונם ובמליצתם את כל סממני הפיוט שהתווסף לתפילת הקבע בזמן ששלדה של זו כבר היה קבוע. בעובדה זו חש יפה רש"י (ספר הפרדס פ): |
"מן הדין נראה שלא היה ראוי להתפלל בשבת אחר הא-ל הקדוש כלום כי אם לומר: או"א רצה במנוחתנו עד ברכת מקדש השבת, אלא שנהגו (לומר) אתה קידשת, ובבוקר ישמח משה, ובמנחה אתה אחד, קודם שיתחיל לומר רצה במנוחתנו, ועילה מצאו להאריך בתפילה, גם אתה צאי לך בעקבי הצאן". |
| פסקה זו נותנת גם את הטעם להרחבה זו: הרצון להרבות ולהאריך בתפילת השבת, באשר פנויים מעבודה ומוכנים להרבות בשבחה של שבת קודש ולהעלות את גווניה השונים של מתנה יקרה זו מבית גנזיו של הקב"ה: "אתה קידשת" לערבית, "ישמח משה" לשחרית, "אתה אחד" למנחה. נוסח מיוחד לתפילת מוסף בגלל הצורך להזכיר את קרבן המוסף ("ונשלמה פרים שפתינו") הוא מובן מאליו ולא הוזכר בספר הפרדס במפורש. את ההבדל ברעיון היסוד של פתיחת כל ברכה, הבליט הטור (או"ח רצב): |
"ומה שתיקנו בשבת ג' ענייני תפילות - אתה קידשת, ישמח משה, אתה אחד וביום-טוב לא תיקנו אלא אחת, אתה בחרתנו, מפני שאלו ג' תפילות תיקנום כנגד ג' שבתות: 'אתה קידשת' כנגד שבת-בראשית כמו שמוכיח מתוכו, 'ישמח משה' כנגד שבת של מתן תורה דלכולי עלמא בשבת ניתנה תורה ו'אתה אחד' כנגד שבת של עתיד". |
|
גם האובדרהם מביא רעיון זה בשם ר' קלונימוס. - אין להניח שקטעים שונים אלה חוברו מראש לתפילות השונות של היום; ייתכן שהיו מנהגים שונים בעניין זה ואמרו נוסח אחד בכל התפילות (כדוגמת קטע החתימה), אך עובדה היא, שבמרבית סידורי הגאונים וכן בסידור התפילה של הרמב"ם נמצאת כבר החלוקה כפי שהיא נהוגה היום וגם עיקרי הנוסח. משם חדרו לכל המנהגים. אולי ניתן להסביר מתוך אופייה ויעודה המשולש של השבת גם המנהג המובא במגן אברהם (או"ח רסח, ג) והמקובל בנוסח ספרד, שמסיימים בליל שבת וינוחו בה, בבוקר - בו ובמנחה - בם. שבת-בראשית עדיין אינה מתבטאת בחיי עשייה, היא אינה פעילה, טרם הגיעה ליעודה, היא נקבית כביכול (בה); רק עם ישראל עם קבלת השבת במתן תורה הפרה את הרעיון והכניסו לחיי הפעילות והמעשה (בו - זכר). אך רק לעתיד לבוא תתפשט רוח השבת על פני כל הימים (בם) וייהפך הזמן ל"יום שכולו שבת". כך משקפות תפילות השבת את שלושת רעיונות היסוד אשר עליהם העמיד גם פ. רוזנצוייג ב"כוכב הגאולה" את היהדות: בריאה, התגלות וגאולה(1).
ליל שבת - "אתה קידשת" הנוהג הזה לומר את הקטע "ויכולו" אחרי העמידה נשאר אחר-כך, אחרי שנהגו להגידו בשלמות גם בתוך התפילה, כדי שעדות זו במעשה בראשית תיאמר עוד פעם בקול רם על-ידי כל העדים יחד (המנהיג, הלכות שבת ו), אך גם כדי שתיאמר בחג שחל להיות בשבת, שבו אין אומרים אותו בתוך התפילה (תוספות פסחים קו, ע"א ד"ה זוכרהו). אך דווקא לתפילת ליל שבת הייתה קיימת פתיחה שונה, קדומה יותר, שנעלמה מנוסחי כל העדות, והיא מבליטה צד שונה לגמרי בעולמה של שבת. אמרנו בדברי המבוא שאחד האמצעים לרענן את יחס תלמידינו אל התפילה ולהפגת תחושת השגרה כלפי הנוסח המקובל עליהם היא ההפגשה עם נוסחי תפילה אחרים הזרים להם. בדרך זו נלך כאן. לראשונה מוזכר נוסח זה בתוספתא ברכות פרק ג, יא: "אמר ר' אלעזר בר צדוק: אבא היה מתפלל תפילה קצרה בלילי שבתות, ומאהבתך ה' אלוהינו שאהבת את ישראל עמך ומחמלתך מלכנו שחמלת על בני בריתך נתת לנו ה' אלוהינו את יום השביעי הגדול והקדוש הזה באהבה". נוסח זה מובא בסידור רב עמרם גאון כתוספת ל"אתה קידשת - ויכולו" ובצורה מורחבת: "ומאהבתך שאהבת את ישראל עמך ומחמלתך שחמלת על בני בריתך, נתת לנו ה' אלוהינו את יום השביעי הגדול והקדוש הזה לגדולה ולגבורה, לקדושה ולמנוחה לעבודה ולהודאה לאות ברית ולתפארת ולתת לנו ברכה ושלום מאתך". במחזור רומא מופיע נוסח זה כפתיחה יחידה לליל שבת (ולא "אתה קידשת") - מספר "המנהיג" (הלכות שבת, ה) מתברר, לפי תשובת ר' משה גאון, שנוסח זה היה מנהג ספרד ו"אתה קידשת" היה מנהג צרפת ופרובינציה. הברכה "מעין שבע" בקטע השני "מגן אבות" בא עיקרו של סיכום "מעין שבע" - מליצה אחת במקום ברכה שלימה מעין השבע. על ההבדל המהותי - גם מבחינה רעיונית - בתמצית הברכה הרביעית כבר עמדנו. תפילת שחרית - "ישמח משה" ובכן, שבת בראשית הפכה לשבתנו: "ראו כי ה' נתן לכם את השבת". "ולא נתתו ה' אלוהינו לגויי הארצות"; כנראה מבוסס הקטע על דברי המדרש: "לכם ניתנה ולא לאומות העולם. מכאן אמרו אם יבואו מבני נוח וישמרו את השבת לא דיים שאין מקבלים שכר אלא שחייבים מיתה, שנאמר 'ויום ולילה לא ישבתו' (בראשית ח, כב) ואזהרה לבני נוח זו היא מיתתן, וכן הוא אומר (שמות לא, יז): 'ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם'" (שמו"ר כה, טו). אומות העולם אינן מופקעות גם בשבת מתפקיד האדם עלי אדמות: לעבוד וליצור ללא הרף, "לעבדה ולשמרה"; עם ישראל בלבד זכה בחסד מיוחד במתנת המנוחה כעדות למעשה בראשית. מפתיע ביותר הוא הדמיון בין הקטע "ולא נתתו ה' אלוהינו לגויי הארצות" לבין הנאמר בס' יובלות ב, לא: "ויברכהו בורא הכל ולא קידש כל עם ועמים לשבות בו על הארץ, כי אם ישראל לבדו לא נתנו לאכול ולשתות ולשבות בו על הארץ". גאים אנו שלנו ניתנה שבת זו על כללותיה ופרטותיה, מלאכותיה וחומרותיה, שפי שניתנה מסיני - גאים ושמחים. אופייני היא ששמחת השבת ועונג השבת מוזכרים (לפחות לפי מנהג אשכנז) לראשונה לגבי שבתם של ישראל - זוהי שבת החוק וההלכה: "עם מקדשי שביעי כולם ישבעו ויתענגו מטובך". - כי הרי מאהבת ה' אותנו נתן לנו את המתנה היקרה מבית גנזיו. הנוסחה הישנה של ליל שבת חוזרת כאן: "כי לישראל עמך נתתו באהבה". בחלקו השני של הקטע ("עם מקדשי שביעי"), המביע את שמחתנו במתנה יקרה שניתנה לנו והחוזר גם במוסף בקטע "ישמחו במלכותך" אנו אומרים: "חמדת ימים אותו קראת". "ראשון הוא למקראי קודש" אמרנו בקידוש של ליל השבת, - לא כמועדים שאנו מעניקים להם את הקדושה - אתה קראת לבחיר הימים קודש ("ויקדש אותו"). אך מניין לו לשבת הכינוי "חמדת ימים", והיכן ניתן לו שם זה על-ידי ה' עצמו? אבודרהם מפנה אותנו לפסוק "ויכל אלוהים ביום השביעי" (בראשית ב, ג) ולתרגום הירושלמי שלו: "וחמיד ה'". ה' נכסף - כביכול - לשבת, כאל תכלית שלימות הבריאה. ודומה לו: "נכספה וגם כלתה נפשי" (תהילים פד, ג), "ותכל דוד המלך לצאת את אבשלום" (שמ"ב יג, לט) ותרגומו "וחמידת". גם בעל הטורים מביא פירוש זה; כמובן מתכוון תרגום ירושלמי על-ידי פירושו זה של המלה "ויכל" להיחלץ מן הקושי של: "ויכל אלוהים ביום השביעי", והרי מעשה בראשית נגמר ביום שישי. תפילת מוסף - "תיכנת שבת" בראשונה לא הייתה תפילת מוסף שונה מיתר התפילות, שגם בהן היה - כפי שציינו - נוסח אחיד לכולן. אך לפי רב "צריך לחדש דבר" (ירושלמי ברכות פרק ה, הלכה ד) וכך ההלכה. עיקר התוספת ("החידוש" שבתפילת המוסף היא הזכרת הקורבן: "אפילו אמר: 'ונעשה לפניך את חובותינו תמידי יום וקרבן מוסף' יצא" (ירושלמי ברכות, שם). להזכרה זו שייכים גם פסוקי הקורבן מן התורה עצמה, במקרה שלנו: במדבר כח, ט-י. הנוסח של הפתיחה המצויה בסידור אשכנז ובחלק מק"ק ספרדים הוא פיוטי מובהק: סדר המלים תשר"ק ("תכנת" עד "אז") ואף חרוז - יה. למנהג ספרד נוסח עתיק קצר בפרוזה פשוטה: "למשה צווית על הר סיני מצות שבת זכור ושמור ובו צווית ה' אלוהינו להקריב בה קרבן מוסף שבת כראוי. יהי רצון - - - (וכך נוסח הרמב"ם ואבודרהם). אך גם בנוסח "תכנת" העיקר הוא קרבן המוסף. הזכרת עבודת בית המקדש בשבת מעלה בנפשנו את זכר המקדש ומביאתנו לידי תפילת-בקשה על שיבת ציון ועל חזרת עבודה למקומה: "שתעלנו בשמחה לארצנו ושם נעלה לפניך את קורבנות חובותינו", אך אין בשבת שום רמז וזכר לגלות ולחורבן בית המקדש, כמו במועדים: "גלינו מארצנו", "מפני היד שנשתלחה במקדשך" ואף בשבת ראש-חדש: "חרבה עירנו ושמם בית מקדשנו וגלה יקרנו וניטל כבוד מבית חיינו". אך אין זכר גם לחטא שגרם לחורבן: "ומפני חטאינו גלינו", "ולפי שחטאנו לפניך אנחנו ואבותינו", והרי כבר מצאנו שבשבת - עת הרצון - אין אף שעיר חטאת בקרבן מוסף - כולו רצון מצד ה' ועונג ושמחה במחננו. נבין עכשיו עוד יותר טוב, מפני מה נקבע בנוסח אשכנז הקטע "ישמחו במלכותך" דווקא בתפילת מוסף. באותו הפסוק שבו נקראת השבת לפי הספרי "יום שמחה" (במדבר י, י) מדובר דווקא על עבודת הקורבנות: "וביום שמחתכם ובמועדיכם - - - ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם". אך גם לנו היום מובנת יפה הדגשת שמחת השבת לקראת סוף התפילה כשאנו עומדים להיפנות לבתינו למאכל ולמשתה - ל"חציה שלכם". תפילת מנחה - "אתה אחד" "תפארת גדולה ועטרת ישועה" תארי כבוד נוספים אלה לשבת נשווה אותם ל"כליל תפארת" שניתן על ראשו של משה - כאמור בתפילת שחרית - כאן הוענקו העטרה והתפארת לכל העם כולו. דווקא בתפילת מנחה, המפנה את מבטנו לשבת שלעתיד לבוא לקץ הימים, אנו מזכירים את אבות האומה, שהכריזו לראשונה על ייחוד ה' בעולם: אברהם, יצחק ויעקב. נקבל את פירושו של הכל-בו (בשם בעל המלמד): "תיקנו להזכיר האבות בתפילה זו, שהם הודיעו הייחוד תחילה בעולם וזאת הברכה הייתה כולה ועניינה הייחוד כאמור: 'אתה אחד'". כך קושרת תפילתנו סוף ותכלית תולדותינו עם יסודותיה והתחלותיה. ייחודו של ה' על-ידי היחידים - אברהם ויצחק, התרחב והפך לקידוש ה' על ידי עם שלם: "יעקב ובניו ינוחו בו". "אברהם ויצחק ישמחו כשיעקב ובניו ינוחו בו בשבת ושומרין אותו" (אבודרהם); עם ישראל מגלה על-ידי שמירת השבת את הכרת ייחודו בעולם. - וכן מסתכם בסוף היום כל שלל הסגולות של השבת שהכרנון. "מנוחת אהבה ונדבה" - היא מתנת ה' אל עמו. "מנוחת אמת ואמונה" - יסודה באמת האובייקטיבית של בריאת העולם. "המנוחה ביום שבת היא מנוחה של אמת, המן לעד שלא ירד ביום השביעי" (סידור עבודת ישראל עמ' 263). "מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח" - ודווקא שבת זו שאינה מיוסדת על דאגת החברה האנושית למנוחתו של העמל אלא יסודה במרומים, בבריאה, היא מעניקה לאדם גם את המנוחה האנושית הסוציאלית השלימה שאינה נתונה לפשרה ולוויתורים - היא "מנוחה שלימה". "יכירו וידעו בניך כי מאתך היא מנוחתם" - באשר רק ההכרה שהשבת היא יותר מיום מנוחה ומרגוע אזרחי, שיסודה בבריאת העולם ובמעשה בראשית, היא מבטיחה את שלמותה. וכך נסגר מעגל תפילות השבת. פתחנו בליל שבת במלים: "אתה קידשת את יום השביעי" ובתפילת מנחה אנו מסיימים באותה ההכרה, שמנוחתנו היא מנוחתו, ועל הכרה זו אנו מקדשים את שמו בעולמנו. השתדלנו בדברינו לעמוד על הרעיונות המיוחדים והאופיינים לכל אחת ואחת מתפילות השבת ולהצביע על הרעיון המאחד את כולן. ייסדנו את דברינו על דבריהם של האבודרהם (בשם ר' קלונימוס) והטור: |
תפילת ערבית - שבת בראשית
תפילת שחרית - שבת של מתן תורה תפילת מוסף - שבת במקדש תפילת מנחה - שבת שלעתיד לבוא. |
