משרד החנוך והתרבות/אגף החינוך הדתי

(ב) בירורים

מצות כינוס כל ישראל במוצאי שמיטה בחג הסוכות, כדי לקרוא באזניהם פרשיות מסוימות בתורה.

הפרקים - א. המצוה; ב. החייבים; ג. הזמן; ד. המקום; ה. הקריאה; ו. הסדר.
מצות עשה להקהיל כל ישראל בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותם במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת, שנאמר:

מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות. בבוא כל-ישראל לראות את-פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר, תקרא את התורה הזאת נגד כל-ישראל באזניהם הקהל את-העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את-ה' אלהיכם ושמרו לעשות את-כל-דברי התורה הזאת.

המצוה נמנית במניין המצוות. ויש מן הראשונים שמנו בהקהל שתי מצוות: מצוה על המלך שיקרא באזני כל ישראל, ומצוה שבקרוא המלך את התורה יבואו כולם לשמוע. אבל אף לדעת הראשונים שמנו רק מצוה אחת, החובה היא על המלך לקרוא, ועל שם כך נקראת פרשת קריאה זו בשם פרשת המלך. יש שלמדים הדבר ממה שנאמר במלך: וכתב לו את משנה התורה הזאת על-ספר, ושנינו: למה נאמר משנה תורה - שהרי צריך לכתוב את כל התורה - אחרים אומרים אין קורים ביום הקהל אלא במשנה תורה בלבד, הרי שקריאת הקהל על ידי מלך היא. ויש למדים ממה ששנינו שם שלכך נאמר משנה תורה, משום שעתידה להשתנות, והם גורסים: להשתנן, ומפרשים שהמלך היה משנן בפרשת הקהל. ויש למדים ממה שנאמר בפרשת הקהל תקרא את התורה הזאת, וממשמע שנאמר תקרא בלשון יחיד מוכח שאין הכוונה על הכהנים וזקני ישראל האמורים שם, אלא על יהושע שנזכר בראש הפרשה, ויהושע מלך היה. ויש למדים מדברי הנביאים, שנאמר ביאשיהו:

וישלח המלך, ויאספו אליו כל זקני יהודה וירושלים. ויעל המלך בית ה' וכל איש יהודה וכל ישבי ירושלם אתו והכהנים והנביאים וכל העם למקטן ועד גדול, ויקרא באזניהם את כל דברי ספר הברית הנמצא בבית ה'.

הרי שהמלך קורא בספר התורה. וכתבו ראשונים שאם עבר המלך ולא קרא, וכן כל איש שלא בא לשמוע, ביטלו עשה, ועונשם גדול מאד, כי זאת המצוה עמוד חזק וכבוד גדול בדת.

היו שני מלכים בישראל, כגון מלך יהודה ומלך ישראל, נסתפקו אחרונים מי מהם קורא, ואם שניהם קוראים מי מהם קודם.

אין שם מלך, נסתפקו אחרונים אם בטלה מצות הקהל, שאין חובתה אלא במלך, או שכל מי שהוא גדול הדור יכול לקרוא, כגון נשיא או כהן גדול, ומצדדים לומר שאף כל גדול הדור יכול לקרוא.

חיוב מצות הקהל התחיל אחרי שנתחייבו ישראל בשמיטה, שנאמר: במועד שנת השמיטה, ללמדנו שלא נמנה מקץ שבע שנים משנת ארבעים לזמן היותם במדבר והלאה, והוא זמן שנאמרה פרשה זו בערבות מואב, אלא לאחר שבע שנים שכבשו ושבע שחילקו, שיהיה זמן הקהל במוצאי שמיטה. ואין מצות הקהל אלא בזמן שישראל שרויים על אדמתם. יש מן האחרונים מצדד לומר שהקהל תלוי בשמיטה, ובזמן שאין השמטה נוהגת אלא מדבריהם אף הקהל אינו אלא מדבריהם, ולכן לדעת הסוברים ששמיטה אף בזמן בית שני לא נהגה אלא מדבריהם, אף הקהל לא נהג אלא מדבריהם.
הנשים חייבות בהקהל, ואף על פי שזו מצות עשה שהזמן גרמה שהנשים פטורות מהן, בהקהל חייבה אותן התורה בפירוש, שנאמר: הקהל וגו' האנשים והנשים. והטומטום והאנדרוגינוס חייבים בהקהל, שהרי הנשים חייבות. וכל אשה שלא באה לשמוע בהקהל, ביטלה מצות עשה.

אף הטף מצוה להביאם להקהל, כמו שנאמר בתורה: הקהל וגו' הנשים והטף, וכך דרש ר' אלעזר בן עזריה: האנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה הם באים, כדי ליתן שכר למביאיהם. וכתבו ראשונים כי אין הטף הזה יונקי שדים, אבל הם קטני השנים הקרואים להתחנך, ומביאים אותם כדי שישמעו וישאלו, והאבות ירגילום ויחנכו אותם, וזה שכתוב ולמדו ליראה, היינו בעתיד. מהאחרונים יש שכתבו שהטף הם לא אלה שעליהם אמור בפסוק שלאחריו ובניהם וגו' ישמעו ולמדו ליראה, אלא הטף הם שלא הגיעו לחינוך, ועליהם אמרו כדי ליתן שכר למביאיהם, ועל אלה שהגיעו לחינוך נאמר בפסוק השני ישמעו ולמדו. ונסתפקו אחרונים על מי מוטל חיוב הבאת הטף, אם על האב דווקא או אף על הבי"ד. יש מהאחרונים סובר שאין הקטן חייב, אלא אם היה חייב אף אילו היה גדול, אבל כל שבגדלותו פטור, כגון מי שאין לו קרקע שפטור מן הראיה וממילא אף מהקהל, אף כשהוא קטן אין חייבים להביאו, ויש חולקים וסוברים שאף אם הוא פטור בגדלותו, מכל מקום חייב בקטנותו, שהרי אין החובה כאן משום מצות חינוך, אלא גזרת-הכתוב שמצוה על המביאים, ואף קטן שלא הגיע לחינוך חייבים, ולכן אף אם הקטן חרש או סומא וכדומה, שהגדול פטור, הקטן חייבים להביאו.

הגר אשר בשעריך שחייבתן התורה במצות הקהל, הוא גר הצדק. ואף על פי שהגר חייב בכל המצוות, הוצרכה התורה לרבות את הגר בהקהל במיוחד, לפי שהגר אין לו קרקע מארץ ישראל, וכל שאין לו קרקע פטור מהקהל, אלא שריבתה תורה את הגר לחייבו. ויש מפרשים שהוצרכנו לריבוי מיוחד בגר, לפי שאינו מכיר בלשון הקודש, ומכל מקום חייב לבוא, וכן כתבו ראשונים: וגרים שאינם מכירים חייבים להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני. ויש ממפרשי התורה שכתבו שבגר תושב הדברים אמורים.

כל הפטור מן הראיה פטור ממצות הקהל, חוץ מן הנשים והטף והערל לפי שלמדים גזרה שווה "ראיה, ראיה", שהקישה התורה מצות ראיה והקהל זו לזו. והערל, אף על פי שפטור מן הראיה כיון שאינו פטור אלא מטעם שאינו יכול לבוא בעזרה מפני שהוא מאוס הרי טעם זה שייך רק בראיה, שצריך להיכנס לעזרת ישראל, אבל בהקהל, שהיה בעזרת נשים, יכול ערל להיכנס. ולא אמרו שערל חשוב כטמא, אלא לקרבן או לתרומה, אבל בהקהל שאין קרבן אין דינו כטמא.

הטמא פטור ממצות הקהל, שנאמר בבוא כל-ישראל, וזה אינו ראוי לביאה, שהרי אסור לו לבוא אפילו לעזרת נשים, ולפיכך מחוסר-כפורים, שמותר לו להיכנס לעזרת נשים, חייב בהקהל.

מאחר שכל הפטור מן הראיה פטור ממצות הקהל, הרי החרש, אפילו באזנו אחת, והאילם והסומא אפילו בעינו אחת, והחיגר ברגלו אחת, פטורים מהקהל, וכן הזקן והחולה והרך הענוג מאד, שאינם יכולים לעלות ברגליהם פטורים, ואף העבדים פטורים, ואף על פי שחייבים במצוות שהנשים חייבות לפי שנתמעטו מלימוד מיוחד שהם פטורים מן הראיה, ולפיכך אף מהקהל פטורים.
הזמן של הקהל מפורש בתורה: מקץ שבע שנים ממעד שנת השמטה בחג הסכות, ושלא נאמר אפילו ביום טוב האחרון של חג הסוכות, אמרה תורה בבוא כל ישראל, ולמדנו שהוא מהתחלת המועד, והוא תחילת ימי חולו של מועד של שנה שמינית - שמקץ שבע שנים פירושו ככלות שבע שנים - במוצאי יו"ט הראשון של חג הסוכות. יש מפרשים שזמן תחילת המועד הוא מיו"ט הראשון של חג, אלא מפני שתיקון הבימה, שהיו צריכים לעשות לקריאת התורה שם אינו דוחה לא שבת ולא יו"ט, ומאתמול אין עושים אותה, כדי שלא לדחוק את העזרה, לפיכך נדחה עד ראשון לחול המועד. ויש מפרשים שמפני הבימה לא היו דוחים את הזמן, אילו הייתה גזרת הכתוב לקרוא ביום ראשון, שהבימה אינה מעכבת, אלא ש"במועד" מובנו בתוך המועד, ולא ביום ראשון, ומכל מקום אי אפשר לומר ביום שני או שלישי, שהרי כתוב בבוא כל ישראל, שמשמעו בהתחלת המועד, ומתוך כך למדנו שהוא במוצאי י"ט הראשון. יש מהאחרונים שדנו אם הזמן הוא בלילה במוצאי יו"ט הראשון. עבר יום ראשון של חול המועד ולא קיימו מצות הקהל, יש מהאחרונים שכתבו שעדיין אפשר לקיים עד חצי החג, לפי שעד חצי החג עדיין נקרא התחלת המועד, ויש מי שמצדד לומר שבדיעבד יש תשלומין להקהל אף בשמיני עצרת, כשם שיש בו תשלומין לראיה, שהתחלת המועד לא נאמר אלא למצוה לכתחילה.

יום הקהל שחל להיות בשבת, מאחרים אותו לאחר השבת. ומן התורה הקהל דוחה את השבת, וחכמים דחו לאחר השבת. בטעם הדבר אמר ר' אבא שהוא מפני התקיעה, היינו מפני תקיעת החצוצרות והתחנונים - שהכהנים היו תוקעים והמלך היה מתפלל ומתחנן - שאינם דוחים את השבת. ר' יצחק אמר מפני הבימה, שאי אפשר לעשותה בשבת, ולעשות אותה מאתמול אי אפשר, כדי שלא לדחוק את העזרה, אבל התקיעות אינן מעכבות. ר' מתניה אמר בטעם שאין עושים את הבימה מערב יו"ט, לפי שנאמר לא-תטע לך אשרה כל-עץ אצל מזבח ה' אלהיך, שאסור לבנות כל בנין קבוע של עץ בעזרה, ואם יעשוה מערב יו"ט ותעמוד שני ימים הרי זה נראה כעושה לקביעות. ויש מהראשונים מפרשים הטעם שהיו מאחרים הקהל, לפי שבהקהל צריכים להביא את הטף, ובשבת אי אפשר להביאם.
במקום ההקהל והקריאה נחלקו תנאים:

בימה של עץ היו עושים לו בעזרה, ר' אליעזר בן יעקב אומר בהר-הבית, שנאמר: ויקרא-בו לפני הרחוב אשר לפני שער-המים מן-האור עד-מחצית היום וגו' ויעמד עזרא הספר על-מגדל-עץ אשר-עשו לדבר וגו' ויפתח עזרא הספר לעיני כל-העם וגו',

ואף על פי שקריאה זו הייתה לא בהקהל, אלא בראש השנה, מכל מקום מוכיח שכמו שעזרא עשה להודיע ולהבין לכל העם את התורה, מסתמא כן עשה גם המלך בהקהל. בבבלי אמרו שבעזרת נשים היה קורא, ואף דברי חכמים שאמרו בעזרה היה קורא, פירשוהו בעזרת נשים, שאי אפשר לומר בעזרת ישראל, שהרי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד, ומצינו בהקהל שאף מלכי בית חשמונאי היו יושבים. בדעת הירושלמי נראה שסוברים שבעזרת ישראל הייתה הקריאה, שכן אמרו שהמלך לא היה יושב אלא סומך על הכותל, משום איסור הישיבה בעזרה, והרי בעזרת נשים מותרת הישיבה. הלכה בעזרת נשים הייתה הקריאה. ויש מהאחרונים שנסתפקו אם היה עיכוב שדווקא בעזרת נשים, והיינו בבית המקדש, או אפשר שאף במקום אחר בירושלים מותר, ויש שכתב שהקהל הוא במקום ראיה, ככתוב בבוא כל ישראל לראות, ולכן עזרת נשים הסמוכה לעזרת ישראל הוא שמותר, מה שאין כן ירושלים שלא שייך שם כלל בבוא לראות.
קריאת הקהל היא מספר משנה תורה, ויש מהתנאים מפרשים האמור במלך וכתב לו את משנה התורה, לפי שאין קורין בהקהל אלא במשנה תורה בלבד. וקורא מתחילת אלה הדברים עד שמע ושמע - עד סוף הפרשה - ומדלג לפרשת והיה אם שמוע ומשם מדלג לפרשת עשר תעשר, וממנה מדלג לפרשת כי תכלה לעשר ומשם חוזר למפרע וקורא פרשת המלך וברכות וקללות עד שגומר כל הפרשה. ואף על פי שפרשת המלך מפסקת בין עשר לכי תכלה קורא את אלה יחד, שלא להפסיק במעשרות. יש גורסים ברכות וקללות אחר כי תכלה לעשר ואחר כך פרשת המלך, שאחרי ברכות וקללות חוזר למפרע וקורא אשימה עלי מלך. ויש סוברים שמעשר תעשר קורא על הסדר עד סוף ברכות וקללות עד מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב ופוסק, ויש גורסים: ברכות וקללות עד שהוא גומר את כולם, ולא הזכירו במפורש פרשת המלך. בתוספתא רבי חולק וסובר לא היה צריך להתחיל מראש הספר אלא שמע והיה אם שמוע עשר תעשר וכי תכלה לעשר ופרשת המלך עד שגומר את כולה. בטעם קריאת הפרשיות כתבו ראשונים שקורא שמע שהיא קבלת מלכות שמים, והיה אם שמוע שהיא קבלת עול מצות, ברכות וקללות שהן קבלת בריתות של תורה, ומשמיע לרבים עשר תעשר, מפני שהוא זמן אסיף ומתנות עניים והפרשת תרומות ומעשרות.

קריאת הקהל היא אחת מהקריאות הנאמרות בלשון הקודש, שנאמר: תקרא את-התורה הזאת, בלשונה, אף על פי שיש שם לועזות וגרים שאינם מכירים חייבים להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבים לשמוע בכוונה גדולה יתרה, ומי שאינו יכול לשמוע - שאין לו שמיעה טובה, או שעומד במקום רחוק - מכוין לבו לקריאה זו, שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל.
כיצד הייתה קריאת הקהל, תוקעים בחצוצרות בכל ירושלים כדי להקהיל את העם, וכן שנינו: אותו היום כוהנים עומדים בגדרים ובפרצות וחצוצרות של זהב בידיהם תוקעים ומריעים ותוקעים, כל כהן שאין בידו חצוצרה אומרים דומה שאין כהן הוא, ושכר גדול היה לאנשי ירושלים, שמשכירים חצוצרות בדינר זהב. ואף כהן בעל מום תוקע באותו יום, וכן העיד ר' טרפון שראה חיגר עומד ומתריע בחצוצרות, ומשם אמרו חיגר תוקע במקדש.

ומביאים בימה גדולה, ושל עץ הייתה, ומעמידים אותה באמצע עזרת נשים. וכתבו ראשונים שהבימה היו בונים מערב יו"ט בנין של פרקים, ובחולו של מועד לא היו עושים שום בנין, אלא היו מקימים אותה ומחברים הפרקים יחד, ואם לא בנו אותה מערב יו"ט לא היו בונים אותה אפילו בחול המועד, שאין הבימה מעכבת הקריאה. והמלך עולה ויושב עליה, כדי שישמעו קריאתו, וכל ישראל העולים לחג מתקבצים סביביו. וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת נותנו לסגן וסגן לכהן גדול וכהן גדול למלך, משום כבודו של מלך, כדי להדרו ברוב בני אדם, שמראים את מעלותיו, מעלה למעלה ממעלה. ובספר עזרה, שכתב משה, בו היו קוראים בפרשת הקהל. והמלך מקבלו כשהוא עומד, ואם רצה ישב. וקורא כשהוא יושב, ואגריפס המלך עמד וקיבל וגם קרא מעומד ושיבחוהו חכמים. ופותח ורואה ומברך כדרך שמברך כל קורא בבית הכנסת, וקורא הפרשיות עד שהוא גומר וגולל ומברך לאחריה כדרך שמברך כל קורא בתורה בבית הכנסת, ומוסיף שבע ברכות, ואלו הן: רצה ה' אלהינו בעמך ישראל וכו' מודים אנחנו לך וכו' אתה בחרתנו מכל העמים וכו' עד מקדש ישראל והזמנים, כדרך שמברכים בתפלה, הרי שלש ברכות כמטבען, רביעית מתפלל על המקדש שיעמוד, וחותם ערוך אתה ה' השוכן בציון, חמישית מתפלל על ישראל שתעמוד מלכותם, וחותם בה הבוחר בישראל, ששית מתפלל על הכהנים שירצה האל עבודתם, וחותם בה ברוך אתה ה' מקדש הכהנים, שביעית מתחנן ומתפלל בה כפי מה שהוא יכול וחותם בה הושע ה' את עמך ישראל שעמך צריכים להיוושע בא"י שומע תפלה.
מרובות היו העליות לירושלים ולבית-המקדש, ומהן התבלטה העלייה רבת המשתתפים שהתקיימה אחת לשבע שנים, בחג הסוכות, שלאחרי שנת השמיטה, - העלייה הנקראת "הקהל" מלשון הפסוק "הקהל את העם".

במעמד של "הקהל", שהתקיים ביום השני של חג הסוכות, קרא המלך מעל בימה גדולה, שעמדה בעזרה, פרשיות מספר דברים לפני כל העם. והכול ללא יוצא מהכלל - חכמים ופשוטי-העם, אנשים נשים וטף וגרים - היו חייבים להתאסף ל"הקהל" ולשמוע את דברי התורה מפי המלך, ככתוב בספר דברים (לא, י-יג) השנוי במשנה סוטה (פרק ז משנה ח) ומתוספתא שם ונוסח להלכה ביד החזקה לרמב"ם.

מלשון מצוות "הקהל" שבתורה היא נראית כהוראה לשעתה, כתפקיד שהטיל משה רבינו לפני מותו על יהושע הנאמן, שנועד למלא את מקומו (כפי שאפשר להניח לפי הפסוק שבא לפני "ויצו משה אותם" - "ויקרא משה ליהושע..." וגם לפי לשון הציווי ביחיד: "הקהל", "תקרא"). אכן, הנוסח הזה השאיר מקום לבירורים נוספים וגם לספקות מסוימים בכמה נתונים וצדדים ההולכים ונמשכים מימי חכמי התלמוד עד אחרוני הפוסקים והמשיבים.

בקשר לקיומה של מצוה זו בימינו, נכון הוא לרכז את הבעיות היסודיות של מצוות "הקהל" בחמישה עניינים, שישמשו מסגרת כללית לדיון בנושא זה, והם:

(א) הזמן, (ב) המקום, (ג) המשתתפים, (ד) התוכן והסדר, (ה) הקורא. בהבהרת השאלות הללו תלויה עמדתנו הן כלפי עצם קיום המצוה הזאת בימינו הן בנוגע לסידורה ותכניתה.
מצוות הקהל תלויה בשנת השמיטה, ככתוב: "מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה". האם תלותה בשמיטה היא רק תלות שבלוח, היינו לקביעת השנה, והיא מחייבת אפילו אם לא נתקיימה שנת השמיטה כהלכה?

התורה מגדירה את הזמן: "ממעד שנת השמטה בחג הסכות" ואינה קובעת יום מסוים, אך מן ההמשך "בבוא כל-ישראל" שהוא הגדרה נוספת, אנו למדים שהכוונה היא להתחלת החג. לפי דעת רש"י צריך היה להתקיים מעמד "הקהל" תיכף ביום הראשון של החג אלא שנדחה ליום ב'. ולפי דעת הרמב"ם חלה המצוה מלכתחילה ביום השני, כמו שכתב בספר המצוות (מצוה טז): "שציונו להקהיל את העם ביום השני של סוכות במוצאי שמיטה". אם אי אפשר היה לקיים את המעמד בתחילת החג, כגון אם חלה שבת ביום א' של חול המועד דחו את מועדו ליום מאוחר יותר: "זמן עצי כהנים... והקהל מאחרין ולא מקדימין" (משנת מגילה פרק א משנה ג). ואפשר היה לדחות ולאחר את מועד קיום המצוה לכל שבעת ימי החג, ואף יש אומרים שאפשר לדחותו אפילו לשמיני עצרת אעפ"י שהוא רגל בפני עצמו.
התורה אינה קובעת מקום ל"הקהל". המלים "בבוא כל-ישראל" מורות שהכוונה למקום של עלייה לרגל, וכך מנסח הרמב"ם: מצות עשה להקהיל כל ישראל... בעלותם לרגל. לפי המשנה והרמב"ם התקהלו בהר-הבית, והמלך קרא בעזרת-נשים מעל בימה גדולה של עץ שהכינו לו שם. ולפי דעת ראב"י הייתה הקריאה בהר הבית (תוספתא). ההלכה אינה מתנה את מצות קיום "הקהל" בהר הבית, ויש דעות שיכולים לקיימה בכל ירושלים. לדעת אלה נקבע הר הבית ל"הקהל" רק משום כבוד הקהל ובית ה', או בגלל הספר שבו היה קורא, שהוא הספר של העזרה, ולא רצו לטלטלו החוצה.
ערכה של מצות הקהל בריכוז הכללי של אוכלוסי ישראל, התקהלות רבת גוונים של כל חלקי העם ושבטיו. לפי ההלכה חלה חובת ההשתתפות על כל הציבור ללא יוצא מהכלל, אנשים, נשים וטף, חכמים ועמי הארץ. יתר על כן, היא חלה אפילו על זרים הגרים במדינה: "וגרך אשר בשעריך". יצוין שאף הנשים, שבדרך כלל פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, נתחייבו במצוה זו.

ישנן דעות שהחובה מן התורה חלה רק על אלה שמחויבים בעלייה לרגל ודווקא אלה שיש להם קרקע. גם לגבי הגיל של הטף הטעון הבאה ישנן דעות שונות. דעה אחת מחייבת כל גיל שהוא לרבות יונקים ממש, ודעה אחרת מגבילה אותו לגיל של חינוך (אין הטף יונקי שדים - רמב"ן). האדר"ת העלה כמה בעיות של סידורים טכניים בקשר ליונקים.

אף-על-פי שהמעמד של "הקהל" הוא מעמד הנועד ללימוד התורה ולהחדרתה בעם, כפי שמציין הרמב"ם:

"מצות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותם במצוות ומחזקות ידיהם בדת האמת... אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכונה גדולה יתירה...",

הרי כאן חובה אישית בדומה להגדה של פסח ש"אפילו כולנו חכמים... יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים".
התוכן העיקרי של "הקהל" הוא בקריאה מתוך משנה תורה. קריאת התורה ב"הקהל" היא מחויבת מן התורה.

בשעת הקריאה עמד העם על רגליו, וההורים נשאו את ילדיהם על כתפיהם, אולם הקורא יכול היה אף לשבת. והחכמים שיבחו את אגריפס המלך שקרא דווקא בעמידה. קריאת המלך הייתה מלווה בפתגמי חכמה ותוכחה ובדרשות שנאספו על-ידי המלך (דרשות היו נדרשות בה - תוספתא), ומלבד זאת היו מוסיפים לקריאה תפילות מיוחדות: ברכה אחת לפניה, ברכת שהחיינו, ושמונה ברכות לאחריה (משנה סוטה שם וביתר פירוט ברמב"ם שם). גם הקריאה וגם הברכות היו נאמרות בלשון הקודש דווקא.

המעמד של "הקהל" התכנס לקול החצוצרות והתקיעות של הכהנים שעברו ברחובות ירושלים ותקעו בכל הפינות וליד הצטלבות הדרכים (כל כהן שאין בידו חצוצרה אומרים: דומה זה שאין כהן הוא - תוספתא). יש להניח, כי באמצעים אלה השתמשו בנוגע לירושלים העיר, אך במקומות אחרים קדמו לזה הכרזות והודעות להכין את העם לקראת ה"מעמד" עוד לפני החג.

הקריאה הייתה מתוך ספר התורה שבעזרה, כדי לחלק כבוד לספר הזה ולהשתמש בו בקריאה חגיגית זו, או משום "תקרא התורה הזאת", כלומר זו שנמסרה לכהנים.
בהסתמך על כך שמשה רבנו אמר ליהושע "תקרא את-התורה", למדו חכמים שהקורא בתורה צריך להיות האדם הנעלה ביותר בעם, היינו המלך. ישנה דעה האומרת שחובת הקריאה חלה על המלך ודווקא עליו בלבד, מפני שהמצוה תלויה בו (אם המלך לא רצה לקרוא, בטל עשה זו - ס' החינוך). וישנה דעה האומרת שהחובה היא על כולם, אלא בשעה שיש מלך, אזי מטעמים של כבוד התורה ונימוס מדיני, יש לכבד את המלך בקריאה, שתהא יראתו עלינו; אבל בשעה שאין מלך, או שהמלך אינו רוצה, או אינו יכול - מטילים את התפקיד הזה על איש מכובד אחר.
המעמד של "הקהל" - הנהירה המוגברת של אנשים, נשים וטף אל העזרה, כינוסם בנוכחות המלך וראשי העם - שימש גורם חברתי עצום שאיחד את הציבור, השבטים ובתי-האב השונים לעם אחד, כפי שהודגש בפסוק: "ויהי בישרון מלך, בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" (דברים לג, ה). המלך, או הנשיא, שלקח את הספר, אחרי שעבר מיד ליד, וקרא בפני העם (כעין נאום כתר), הועלה על ידי כך לסמל המשתף את כל העם.

המעמד של הקהל היה באופיו ובצורתו מעמד דומה לקבלת התורה בהר סיני, ושימש מעין זכר לה ומעין כריתת ברית. מגמתו הייתה להורות את עיקרי המצוות בפני רבבות המתקהלים וליצור אוירה רוחנית מתאימה להשפעה רוחנית כבירה. המעמד היה לפי מתכונתו רב רושם ועורר חויות אדירות שהכשירו את הלבבות לקבלת התורה. המשמעות הלימודית החינוכית ברורה כשלעצמה ומודגשת ביותר גם בתורה גם אצל חז"ל וגם במפרשים של טעמי המצוות הקדמונים (רמב"ם, רמב"ן, החינוך ועוד).

את הערך המיוחד של יצירת החוויה אנו רואים בעליל מדרך מסירת הספר:

"חזן הכנסת נוטל את ספר התורה ונותנה לראש הכנסת וראש הכנסת נותנה לסגן והסגן נותנה לכהן הגדול וכהן הגדול נותנה למלך והמלך עומד ומקבל".

המשמעות החוייתית מתבלטת בלי ספק גם בחובה להביא את הטף "כדי ליתן שכר למביאיהם", בעליית הגרים והאנשים שאינם מבינים את השפה ואלה שעמדו מרחוק ולא יכלו לשמוע דבר.

אופייני מבחינה זו הוא הנימוק שמביא הרמב"ם להסברת הלכות שונות של "הקהל":

וגרים שאין מכירים חייבים להכין לבם ולהקשיב אוזנם לשמוע באימה ויראה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה, חייבין לשמוע בכונה גדולה יתירה. ומי שאינו יכול לשמוע מכון לבו לקריאה זו, שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל.

ומצוה היא אף לשמוע בלבד אפילו אם אין מבינים מה ששמעו (האדר"ת).

בדברים אלה מתגלית בהבלטה הנטייה לתת למעמד "הקהל" מעין השראה של מתן תורה וכריתת ברית, לעורר חויות של אימה וגילה, של יראת שמיים ואהבת התורה, וברוח זה מסביר את מצות "הקהל" גם בעל ס' החינוך:

"לשמוע דברי התורה שהוא כל עיקרנו והודנו... ויכניסו הכל בלבם חשקה ועם החשק בה ילמדו לדעת את השי"ת".

מלבד הטעמים הללו, הנושאים אופי חינוכי לימודי, הייתה ל"הקהל" גם משמעות מדינית: לקשור את העם, המלך והתורה זה לזה. כי ב"הקהל" מופיע המלך בעזרה, שהוא סמל השלטון המדיני, ולא הכהן הגדול המופיע כרגיל בעבודות המקדש החשובות, והוא נעשה, לפי ביטויו החריף של הרמב"ם, לשליחו של האל. על ידי כך נהפך המעמד של "הקהל" למעמד מדיני בתוכנו. גם מעמדים דומים בתולדות עמנו נחשבו מעין כריתת אמנה בין העם ואלהים, כמעמד של קבלת התורה: כן בימי יאשיהו המלך (מלכים ב' כג) ובימי עזרא הסופר (נחמיה ח), שחז"ל דימו אותם למעמדים של "הקהל".

במשמעות החינוכית של "הקהל" יש לראות את הקשר שבינו ובין שנת השמיטה ולהסביר למה נערך דווקא בסוף השנה השביעית. מעמד כזה של השראה רוחנית צריך להיות חגיגי במידה יתירה, ודורש הכשרה נפשית והכנה רוחנית רבה. אי אפשר לו להיעשות בתוך ימי טרדה ועבודה. שנת השמיטה שהייתה שבת השנים ושבה הקדיש הציבור את זמנו החופשי למקרא קודש והשתלמות רוחנית, נעשתה כעין שנת הכנה למעמד החשוב והכשירה את הלבבות והמוחין. על הקשר הזה עומד הראב"ע. וכן משמש המעמד הזה פתיחת המחזור החדש של שש שנות העבודה, מעין סיום ופתיחה יחדיו למחזורי "שבועות של שנים".

וכתב הנצי"ב (העמק דבר):

בחרו ל"הקהל" את מוצאי שביעית שלא היה לפניו קציר ואסיף ולא את התחלתה, שהגרנות היו מלאים בר.

קשה לקבוע בדיוק את מראה "הקהל" בחיים ומתי סודרו מעמדים חגיגיים אלה. אין לנו מקורות בכתובים שיתארום תיאור שלם. נמצאים רק מקצת תיאורים של מעמדים הדומים למעמדי "הקהל" ושחז"ל השוו אותם לשם בירור הלכות למעשה "הקהל", למדו מהם כמה דינים (תוספתא סוטה), אף-על-פי שהתקיימו במועד אחר ובקשר למאורע מסוים, ולאו דווקא בסוכות מקץ שנת השמיטה. המעמד של יאשיהו נערך לאחר שמצאו את ספר התורה שהבליט את התוכחה (מלכים ב' כג, א), וייתכן שהיה הספר מונח כך מ"הקהל" שעבר, שהרי לפי דעה אחת מסתיימת קריאת "הקהל" בתוכחה. דומה לו גם המעמד בימי עזרא הסופר (נחמיה ח). בתלמוד (סוטה פרק ז, משנה ח) מסופר בפרטות על מעמד "הקהל" שהתקיים בימי אגריפס המלך, שבניגוד לכל המלכים שקראו כשהם יושבים -

"אגריפס המלך עמד וקיבל (את הספר) וקרא עומד, ושבחוהו חכמים, וכשהגיע לפסוק 'לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא-אחיך הוא' (דברים יז, טו), זלגו עיניו דמעות. אמרו לו: 'אל תירא אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה'".

ברור שמעמד "הקהל" היה נשגב ועצום והשאיר רושם כביר על המשתתפים בו. את עקבות השפעתו אפשר אולי למצוא גם בחיינו המתבטאים במנהגים גנוזים ורקומים בתוך מעשים שלכאורה אין להם שום קשר עם "הקהל". ייתכן שרשמי "הקהל", שחדרו באופנים שונים לחיי העם, נשארו בו אפילו לאחר שהמעמד עצמו נתבטל.

בחג של שמחת תורה שבו אנו מסיימים את קריאת ספר דברים ("משנה תורה"), עורכים הקפות עם ספרי התורה ושמחים בשמחת תורה. לחגיגת החג הזאת אין מקור ברור ואין לו יסוד מספיק במסורת הקדומה ביותר. העוסקים בטעמי המנהגים מבארים את מעשי החג הזה, שבו מסיימים את הקריאה בספר דברים ומתחילים בספר בראשית, מעין סיום ופתיחה לקריאה בתורה. אך יש לשאול, מדוע זה מסיימים דווקא ביום זה (ב' דשמיני עצרת) את הקריאה בתורה? - אם רצו לקבוע מחזור שנתי לקריאה, היה ההגיון מחייב לקשור את הסיום וההתחלה עם תחילת השנה וסופה ולא עם חג הסוכות. זאת ועוד: מחזור הקריאה של התורה כסדרה אינו קשור כלל לחגים, שהרי בהם יש קריאות מיוחדות, ואף בסוכות גופו ובשמיני עצרת ישנן קריאות מיוחדות בעניין החג ללא כל קשר עם הסיום וההתחלה.

את המקור לשמחת תורה בחג יש אולי למצוא במעמד של "הקהל", שהתקיים תמיד בחג הסוכות, ושבו סיימו ספר דברים.

את הרעיון הזה ביטא ר"י אברבנאל:

"מכאן נשאר המנהג בימינו שביום שמיני חג העצרת האחרון נקרא שמחת תורה, שבו אנו משלימים את התורה, עומד הגדול שבקהל ומסיים אותה והוא עצמו קורא בלי מתורגמן פרשת וזאת הברכה לדמיון מעשה המלך בזמן ההוא".

הוכחות להשערה זו אפשר למצוא גם במנהגים השונים של שמחת תורה, כגון בכינוי "חתן תורה" המזכיר את המלך (על יסוד המקובל - חתן דומה למלך) ובהבאת הילדים, גדולים וקטנים, לבית הכנסת עם דגלים ושירה. אצל עדות המזרח נוהגים להביא אפילו את התינוקות על הכתפיים "כדי ליתן שכר למביאיהם" (ויש לציין גם את חוסר הקפידה בנוגע לכניסת נשים לבית-הכנסת בשעת ההקפות, שמשלים את התמונה של אנשים נשים וטף).

זכר ל"הקהל" יש לראות גם בספר קהלת שלפי דברי המדרש נאמרו דבריו ב"הקהל", ואנחנו קוראים אותו בחג הסוכות. בקשר בין קהלת ובין "הקהל" אפשר אולי לראות את הסיבה לקריאת קהלת בחג הסוכות. כבר עמד על כך ספר המנהיג שכתב, שקורין קהלת בשמיני עצרת שכן שלמה המלך ע"ה אמרו בפרשת "הקהל" בחול המועד סוכות (הלכות חג סימן נו). רעיון זה נזכר גם בספר מנורת המאור (סימן קנג).

ההשערה שהמלך אמר דברי קהלת ב"הקהל", מציגה לנו גם תמונה על אופיין של הדרשות בעת המעמד: הן הכילו בעיקר פתגמי חכמה ומוסר ורעיונות מעמיקים על החיים וערכם. השערה זו תסביר לנו גם את המבוא לקהלת: "דברי קהלת בן-דוד מלך בירושלם", כי המלך שהיה מיופה לקרוא בעזרה במעמד של "הקהל", היה דווקא המלך בירושלם מבית דוד, ולא המלך שהיה בישראל (עשרת השבטים).

יתכן שהמנהג לערוך תיקון בליל הושענא רבה קשור גם הוא בקריאה המיוחדת של "הקהל" כשריד לנוהג מקודש של ליל משמר, בדומה לתיקון שבועות בליל מתן תורה כזכר למעמד הר סיני. אף יש מקומות שנהגו לקרוא ספר דברים בליל הושענא רבה מתוך ספר תורה ממש.

אף הפסוק "ויהי בישרון מלך, בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" (דברים לג, ה), המשמש חרוז חוזר בשמחת תורה, יכול להתפרש יפה בקשר ל"הקהל".
עם חורבן הבית בטלה למעשה מצות "הקהל", שכן אין מצוה זו נוהגת אלא בזמן שישראל יושבים על אדמתם (ספר חינוך, מצוה תריב), ובייחוד מתוך שמצוה זו קשורה בהבאת קרבן ראייה, קריאת המלך ועלייה לרגל.

בגולה לא העלו אף זכר ל"הקהל", והמצוה כאילו נתבטלה יחד עם כל שאר המצוות התלויות בארץ ונשמרה בלי כונה ובלא יודעים באותם השרידים שנתשיירו הימנה, שהזכרנום למעלה.

העובדה שלא נעשה זכר ברור ומכוון למצוה זו, עוררה תימהון. האדר"ת שואל: במה נגרעת מצות "הקהל" שלא נעשה לה שם ושארית? והוא מסביר את הדבר בדרך הלכתית, אך ייתכן שהסיבות היו מציאותיות ומטעמי זהירות. הרב הראשי לישראל הגרי"א הרצוג, במאמר שפירסם בקובץ "הקהל", מעלה את ההשערה שנמנעו לעשות זכר ל"הקהל", כי הוא קשור עם מלוכה ומלך, וחששו להלשנות שלא יאמרו, שמזלזלין במלכי המדינה. מאותו הטעם נמנעו לעשות "הקהל" גם בימי הרומאים, אף לאחר שהותר ליהודים ליכנס לירושלים (עיין בתשובת הגרי"א הרצוג, קובץ הקהל, דף ע).

כזכר ל"הקהל" יש לראות מנהג שנתקבל בימי הגאון ר' שמואל סלנט, רבה של ירושלים, לאסוף את תלמידי כל בתי התלמוד תורה שבירושלים ביום הראשון של חול המועד סוכות אל הכותל המערבי ולקרוא שם לפניהם פרשיות התורה שהיה המלך קורא במעמד של "הקהל".

ההתעוררות הראשונה למצות "הקהל" באה על-ידי האדר"ת, רבה של ירושלים, שהוציא עוד בחו"ל שתי חוברות בעילום שם, "זכר למקדש" ו"דבר בעתו", ובהן הסביר את הערכים וההלכות של "הקהל", וקרא לחדש את המצוה של "הקהל" ולעניין בה את הציבור. ספרו נתפרסם בפעם השנייה בשנת השמיטה תש"ה על-ידי המרכז לתרבות של הפועל המזרחי, שהעלה מחדש את הרעיון של "הקהל" וסדרי עלייה לרגל מוקדשת ל"הקהל" לפי תכנית שהרבנים הראשיים לישראל הסכימו עליה. המונים עלו אז לירושלים למעמד המיוחד שהתקיים בבית הכנסת "ישורון", בהשתתפות הרבנים הראשיים לישראל וראשי הציבור. בעת המעמד אמרו הציבור פרקי הלל, קראו פסוקים מן התורה והלכו בתהלוכה המונית לכותל המערבי. שם קראו את הפרשיות שהמלך היה קורא - לפי התכנית קראו מתוך חומש, אולם נמצאו קבוצות שקראו מספר תורה, ולא מיחו מהם. המעמד היה רב רושם.