וראוי גם כן שיחובר אל זה זאת הקדמה, והיא שכל מה שחייבים עליו מיתת בית דין או כרת, הוא מצוות "לא תעשה" בהכרח, זולת פסח ומילה שהם בכרת ואף על פי שהן מצוות עשה, כמו שזכרו בתחילת מסכת כריתות. ואין אצלנו בשום פנים מצוות עשה זולתם שיתחייב העובר עליה כרת, כל שכן מיתת בית דין.
וכל מה שבא כתוב בתורה שמי שעשה מעשה פלוני יהרג או יתחייב כרת, ידענו באמת שהמעשה ההוא מוזהר ממנה, ושהוא ב"לא תעשה".

והנה פעמים התבאר בכתוב האזהרה ולא נתבאר העונש, ופעמים העונש נזכר והאזהרה נזכרת, כמו חלול שבת ועבודה זרה, שאמר "לא תעשה כל מלאכה" "ולא תעבדם", ואחר כן חייב סקילה למי שעשה מלאכה או למי שעבד. ופעמים לא תתבאר האזהרה בכתוב בלאו גרידה, אבל יזכור העונש לבד, ויניח האזהרה.

אבל השורש אצלנו "לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר", ואי אפשר מבלתי היות האזהרה לכל מי שיתחייב עליו עונש. ולכן יאמרו בכל מקום "עונש שמענו - אזהרה מנין, תלמוד לומר כך וכך". וכשלא התבארה האזהרה מן הכתוב, ילמדו אותה בהיקש מן ההיקשים התוריים.

כמו שזכרו באזהרת מקלל אביו ואמו ומכה אביו ואמו, אשר לא נתבארו בכתוב כלל, שלא אמר 'לא תקלל אביך' ולא אמר 'לא תכה אביך', אך חייב המיתה למי שהכה או קילל. הנה ידענו שהם מצוות לא תעשה, והוציאנו להם ולדומים להם אזהרה ממקום אחר בדרך היקש. וזה אינו סותר אומרם "אין מזהירים מן הדין" ולא אומרם תמיד "וכי מזהירים מן הדין", שאנחנו לא נאמר "אין מזהירים מן הדין" אלא כדי שנאסור מה שלא התבאר לו איסור מיוחד באופן היקש. אמנם כשנמצא העונש בביאור בתורה לעושה זה המעשה, נדע בהכרח שהוא מעשה אסור, מוזהר ממנו. ואמנם נוציא בהיקש האזהרה בשביל שיתחזק לנו שורש אומרם "לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר". ואחר הגיע האזהרה מהדבר ההוא, אז התחייב מי שעבר ועשה אותו כרת או מיתה.

ודע זאת ההקדמה וזוכרה עם השורשים הראשונים בכל מה שיבוא זכרונו.

העונש על מצוות עשה ולא תעשה

ועתה אתחיל לזכור כל המצוות מצווה מצווה, ואבאר על צד פירוש השם כמו שיעדנו בתחילת מאמרנו. כי זאת היא כוונת המאמר. והנה הוא נאות אצלי שאחבר אל הכוונה הזאת תוספת, והוא שעם זוכרי המצווה אשר עליה הדין, אם עשה או לא תעשה, אזכור עונשה, ואומר "והעובר על זה יתחייב מיתה או כרת או קרבן כך או כך או מלקות או אחת מיתות בית דין או תשלומין". וכל מה שלא אזכור בו עונש מן העונשים, תדע שאם היא ממצוות לא תעשה, הנה הוא כמו שאמרו "כעובר על מצוות מלך", ואין לנו לעונשו.

ואמנם "מצוות עשה" - כולם הנה כל מצווה מהם בעת חיוב עשייתה יש לנו להכות בשוטים הנמנע מעשותה, עד שימות, או יעשה אותה, או שיעבור זמן החיוב. כמי שעבר ולא ישב בסוכה, דרך משל, אין לנו להכותו אחר סוכות בעבור עברו עליה. ודע זה.

מצוות שנשים פטורות

וגם כן בזוכרי המצוות שאין הנשים חייבות בהן, יהיו עשה או ל"ת, אומר "וזאת אין הנשים חייבות בה". וידוע שאין הנשים דנות ולא מעידות ולא מקריבות קרבן בידיהן, ולא נלחמות במלחמת הרשות, וכל מצווה שהיא תלויה בבית דין או בעדים או בעבודה או במלחמת רשות, לא אצטרך שאומר בה 'וזאת אין הנשים חייבות בה' כי זה תוספת דבור אין בו צורך.

ועוד כשאזכור המצוות שאינן נוהגות אלא בארץ ישראל או בפני הבית, יהיו עשה או לא תעשה, אומר 'וזה אינו חובה אלא בארץ ישראל או בפני הבית'. וידוע גם כן שהקורבנות כולם אינן קרבין אלא במקדש, ושהעבודה אינה מותרת חוץ מן העזרה. וכן דיני נפשות אין דנים בהם אלא בזמן שבית המקדש קיים. ולשון המכילתא:

"מנין שאין ממיתין אלא בפני הבית?
תלמוד לומר "מעם מזבחי תקחנו למות",
הא אם יש לך בית אתה ממית, אם לאו אין אתה ממית".

ושם נאמר גם כן "מנין שתהא סנהדרין סמוכה למזבח, ת"ל 'מעם מזבחי'". וידוע גם כן שהנבואה והמלוכה כבר נסתלקו ממנו, עד שנסור מן העונות שאנחנו מחזיקים בהם, ויכפר לנו וירחמנו, כמו שייעדנו ויחזירם לנו. כמו שאמר בחזרת הנבואה:

"והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר,
ונבאו בניכם ובנותיכם".

ואמר בחזרת המלך והממשלה:

"ביום ההוא אקים את סוכת דויד הנופלת,
וגדרתי את פרציהן והריסתיו אקים,
ובניתיה כימי עולם".

וידוע שמלחמה וכיבוש הארצות לא יהיו אלא במלך, ובעצת סנהדרין גדולה וכהן גדול, כמו שאמר "ולפני אלעזר הכהן יעמוד". ולפרסום העניינים האלו כולם אצל רוב האנשים, כל מצוות עשה או לא תעשה שתהיה תלויה בקורבנות, או בעבודות, או במיתת בית דין, או בסנהדרין, או בנביא ומלך, או מלחמת מצווה, או מלחמת הרשות - לא אצטרך שאומר בה 'זאת אין אנו חייבים בה אלא בפני הבית', אחר שזה מבואר ממה שזכרנו. ומה שאפשר שיסופק בו, אעורר עליו בעזרת האל.

ועתה אתחיל לזכור מצווה מצווה בעזרת שדי.