1. בערב ראש-חודש נוהגות הנשים לבקר בבית העלמין ולהשתטח על קברי קרוביהן; ואם ערב ראש חודש בערב שבת או בשבת, הן מקדימות את הביקור ליום חמישי.
2. רבים, ובמיוחד נשים, נוהגים להתענות בערב ר"ח, ובמיוחד בערבי ר"ח ניסן, סיוון, אלול ובערב ר"ה. במקומות רבים עורכים בערבי ר"ח אלה "משמרה" בבית-הכנסת - מתאספים אחרי הצהרים לקריאת תהילים והתרת נדרים לציבור, ובמקרה שיש מנין מתענים עורכים גם תפילות יו"כ קטן.
3. סעודת ליל ר"ח היא בדרך כלל חגיגית ולא יחסרו בה ה"כוסכוס" וה"מפרום" הנהוגים בשבת.
4. בלילות ר"ח נוהגות הנשים להדליק נר בבית כמו בליל שבת ויום-טוב, אלא שאינן מברכות עליו. כל זמן שהנר דולק אין הנשים עושות מלאכת תפירה, רקימה וכיוצא בזה, כמו שהן נמנעות מעשיית מלאכות אלה בזמן שנרות חנוכה דולקים.
5. רבים מקפידים שלא להסתפר בר"ח; מאמינים שתספורת ביום זה עלולה לגרום סכנה לנשותיהם.
6. יום ר"ח טבת נקרא "ראש-חודש הבנות". הנשים נוהגות שלא לעשות בו מלאכה (תפירה, רקימה וכדו'). הצעירות מבקרות ביום זה אחת את חברתה ועושות מסיבות שמחה ביניהן. ייתכן שזה נקבע בכדי להזכיר את חלק הבנות בנס חנוכה - הגיבורה יהודית שהרגה את הוליפרנש הרשע.
7. ליל ר"ח ניסן נקרא בפי יהודי לוב בשם "ליל הבסיסה". בלילה זה מתאספים כל בני המשפחה, בייחוד הבנים הנשואים עם בני ביתם, בבית אבי המשפחה. בעלת הבית מכינה בליל של חטים ושיעורים עם כוסבר וכמון. הכל קלוי, טחון ומנופה היטב. מוסיפים לזה קצת סוכר ושקדים או תמרים ומגישים אל השולחן. ראש המשפחה לוקח מפתח בימינו, ובשמאלו מוזג שמן לתוך התערובת הזאת, בוחש במפתח ואומר דברי תפילה קצרים שתוכנם הוא:
"אתה ה', הפותח את הכל בלי מפתח, המעניק לכל ביד נדיבה, תן לנו מטובך למען נוכל להיטיב לאחרים, והשפע מטובך כל ישראל".
אחר הוא טועם מן הבליל ונותן לכל בני המשפחה לטעום כמוהו. לבליל זה קוראים בערבית "בסיסה".
לאחר טכס זה לוקחת בעלת הבית תכשיט הזהב שלה (עגיל, טבעת וכדו') ושמה אותו לתוך ה"בסיסה". הוא נשאר שם במשך כל הלילה, ולמחרת אוכלים בני המשפחה את שאר המאכל.
8. בין כל תקופה ותקופה מארבע תקופות השנה (שכל אחת נמשכת תשעים ואחד יום ושש שעות)
מקפידים שלא לשתות מים במשך שעה אחת - מחצית השעה האחרונה מהתקופה המסתיימת ומחצית השעה הראשונה מהתקופה החדשה. אומרים שיש סכנת נפשות למי ששותה ברגע חילוף התקופות, והואיל ואי אפשר לכוון בדיוק את הרגע, נמנעים מלשתות במשך שעה שלמה. בבתי-הכנסת מכריזים על שעת איסור השתייה וקוראים לה "שומר פתאים", להדגיש כי ה' שומר את כל אלה שבטעות שותים בשעה זו.
1. מתחילים להשכים לסליחות בתחילת חודש אלול, כמו אצל יתר בני עדות המזרח. מלבד הסליחות הרגילות המודפסות בראש מחזורי ראש השנה ישנם אצל יהודי לוב (וכן בקהילת ג'רבה שבתוניסיה) פרקי סליחות מיוחדים המקובצים בספר "שפתי רננות". סליחות אלה, המורכבות משירי קודש של משוררים קדמונים, נקראות בלילות שני וחמישי וכן בלילי שבת, מתחילת אלול ועד יום הכיפורים. מלבד שירים, שלכל אחד מהם לחן משלו, כוללות סליחות אלה גם י"ג מידות של רחמים, תחנון ונפילת אפים, אולם בלילי שבת קוראים רק שירי קודש ושירי געגועים לארץ הקודש. את הסליחות הרגילות קוראים יהודי לוב בלילות ראשון, שלישי, רביעי וששי.
2. ביום כ' באב, ארבעים יום לפני ראש השנה, אחר תפילת שחרית או לפנות ערב לפני תפילת מנחה, נוהגים לערוך בבתי-הכנסת
סדר התרת נדרים לפי הנוסח המודפס במחזור ר"ה ("שמעו נא רבותינו" וכו'). על התרת נדרים זו חוזרים גם בערב ר"ה אחר שחרית וכן בערב יוה"כ. להתרת נדרים זו קוראים "התרת הארבעים".
1. בליל ערב ראש-השנה, וכן בליל ערב יום הכיפורים, עוד לפני שקיעת החמה, מטגנים ברחובות היהודים סופגנין (לביבות שטוחות מיוחדות, הנקראות בערבית המדוברת "ספנז"). מטגנים את הסופגנין במחבת גדולה והם נמכרים בכמויות גדולות מתחילת הערב ובמשך כל הלילה עד למחרת היום, יום ערב ר"ה. כל ראש משפחה קונה מספר סופגנין ומביא לביתו, ובעלת הבית מחלקת בין בני המשפחה
2. ללילה זה קוראים: "ליל-התנור".
2. ברוב המשפחות נוהגים שלא לשים מלח על השולחן בלילות ראש השנה. במקומו שמים סוכר, שבו מטבילים את פרוסת "המוציא" - כדי שתהיה שנה מתוקה. ומאותו טעם נהגו רבים שלא להכין מאכל דגים מפלפלים בפלפל חריף.
3. רבים נהגו לצום בשני הימים של ר"ה. במשך דורות לא העיזו לעשות התרה על מנהגם זה (כפי שנזכר בשו"ע אורח חיים, סימן תקצ"ז) ורק לפני שנים מעטות העיזו רוב המתענים לבקש התרה לנדרם ולחדול מלצום.
4. נוהגים לתת לתוקע את עליית "סמוך" (שלפני משלים) ביום א' דר"ה ואת עליית משלים ביום ב'. התקינו זאת לפי מה שכתוב בשו"ע (או"ח, סימן תקפ"ה, סעיף ה') שהנוטל שכר לתקוע שופר בר"ה... אינו רואה באותו שכר סימן ברכה. על ידי הענקת עליות אלה לתוקע יכול הוא, אם הוא רוצה בכך, למוכרן כשאר העליות לתורה ולקבל את תמורתן.
5. בימי ר"ה אחרי הצהרים נוהגים להתכנס בבתי-כנסת כדי לקרוא סליחות של רבי יצחק בן גיאת ז"ל, מגדולי משוררי ספרד. סליחות אלה מודפסות בספר "שפתי רננות", שנדפס בכמה מהדורות בליוורנו, טריפולי וג'רבה (תוניסיה).
1. באחדות מערי השדה של לוב נהגו להביא מיד אחרי תפילת שחרית של ערב יום כפור קערות גדולות של אוכל לבית-הכנסת, וכל הקהל - בלי הבדל בין עניים ובעלי יכולת - היו מסיבים ואוכלים ומאחלים תוך כדי כך שנה טובה ואיחולים טובים זה לזה. מלבד המצווה להרבות בסעודות ביום זה יש בזה גם הזדמנות למחול איש לחברו ולהתפייס עמו.
2. מנהג קדמון בכל קהילות לוב לשלם בערב יום הכיפורים את הנדרים ודמי העליות לתורה של כל ימות השנה. ביום זה, עוד בשעות שלפני הצהרים, היו מסתדרים ליד בית-הכנסת הגדול שבטריפולי כל גבאי בתי-הכנסת הרבים (למעלה מ- 60), כל אחד ליד שולחן מכוסה מפה לבנה שעליו עציץ פרחים וקישוטים שונים. על יד השולחן יושבים הגבאי, הש"צ, השמש של בית-הכנסת ונציגי מוסדות: תלמוד-תורה, עץ-חיים, עזרת אביונים, ועוד. הם מסתדרים על יד השולחנות, ואלפים היו עוברים לפניהם כדי לשלם את נדריהם שנדרו במשך כל השנה, בצרוף תרומות לחזן ולשמש וברכות "תזכו לשנים רבות" ו"חתימה טובה". הכיסים פתוחים והידים רושמות. מראה נהדר של קהל קדוש הבא בשמחה להיטהר לפני בוראו ולהתכונן ליום הגדול. אין מספר לכסף הזורם ביום זה לקופות השונות של בתי-הכנסת ומוסדות הצדקה של הקהילה. הואיל וביום זה כל בני העיר מתכנסים ליד בית-הכנסת הגדול, נתקבל המנהג הקדמון להתפלל תפילת מנחה דווקא בבית-כנסת זה ולקבל גם את ה"מלקות" דווקא שם.
3. בליל כפור נוהגים להוציא מההיכל (ארון הקודש) ולהניח על התיבה שבעה ספרי תורה: ספר כל נדרי, ספר סמוך, ספר שני, שלישי, ספר מדליק (ספר רביעי), ספר חמישי, וספר משלים. מצוות הוצאת הספרים מההיכל והעמידה על ידם ליד התיבה והחזרתם לארון הקודש נמכרות במחירים טובים, במיוחד המצוות של ספרי "כל נדרי" ו"סמוך", הנמכרות בסכומים גדולים יותר משאר המצוות. שני ספרי תורה הללו נבדקים ע"י בודק מוסמך מ"בראשית" ועד "לעיני כל ישראל". קוני מצוות אלה משלמים את דמי הבדיקה הזאת נוסף על מחיר המצווה. לקונה מצוות "כל נדרי" ניתנת הזכות לברך ברכת "שהחיינו" בציבור בליל כפור בזמן הוצאת הספרים, וכן הוא קורא "מי הוא זה מלך" ו"ה' מלך", וביום כפור מזכים אותו בעליית "מדליק". בעל ספר "סמוך" קורא "ימלוך ה' לעולם". החזן מברך את כל קוני הספרים הנ"ל ועורך השכבה לקרוביהם הנפטרים ואח"כ מברך את כל הקהל. קוני הספרים שיש להם ספר תורה שלהם או של קרוביהם נוהגים להוציאו במצווה שקנו. קוני הספרים נוהגים לעטרם בפרחים, כמו בשמחת תורה.
4. נוהגים להדליק נרות שמן בבתי-הכנסת, נר לכל אחד מבני המשפחה, ולערוך תפילת השכבה לכל הרבנים והדיינים של העדה שנפטרו בשלושה או ארבעה דורות האחרונים. אחרי ההשכבה מברך החזן את המלך ואנשי השררה.
5. ראיתי בעיר כומס (אחת מערי השדה של לוב) אצל אחת המשפחות הוותיקות בעיר, שבליל יום כפור נהגו כל בני המשפחה, האב והאם על כל בניהם הנשואים יחד עם נשיהם ללון בחדר אחד, בלי לשים לב לחום ולצפיפות. מכיוון שנהגו לעשות כך גם בליל תשעה-באב, אני משער שיסוד מנהגם זה הוא בהלכה. בין העינויים של שני הימים הנ"ל כלול איסור חיי אישות בין בני-הזוג, ובכדי למנוע שגיאות נהגו ללון כל בני המשפחה בחדר אחד.
6. ברוב ערי השדה נהגו לתרגם את הפטרת ספר יונה של תפילת מנחה לארמית ולערבית. ייתכן שהתרגום לארמית הוא מנהג קדמון מאד, ואילו התרגום לערבית הוא בכדי שהקהל יבין את תוכנה של ההפטרה, שהיא כולה עניין של תשובה וחרטה. את התרגום הזה קוראים מתוך פנקסים בכתב-יד באותיות אשוריות מסולסלות, שכל משפחה המכבדת את עצמה הייתה רוכשת לה אחד מהם.
7. אחד המנהגים היפים ביותר הוא המנהג להביא את כל הילדים והילדות לבית-הכנסת בשעת ברכת הכוהנים שבתפילת נעילה. כולם מתאספים מסביב לסבא או האב. הוא שם את ידיו עם הטלית על ראשי בניו, והם על ראשי בניהם, עד תום כל הברכה מפי הכוהנים. מראה נהדר של עם קדוש העומד כולו בזקניו, צעיריו וטפו לקבל את ברכת כוהניו. אפילו תינוק בן כמה ימים אין מקפחים אותו בברכה זו, גם אותו מביאים בחיתוליו לקבל את הברכה, כשהאמהות והסבות משקיפות מעזרת הנשים וממטירות בלחש גם הן ברכות על צאצאיהן.
8. המנהג למול את התינוק בבית-הכנסת אינו נהוג אצל יהודי לוב; אך כשמזדמנת ברית מילה בימי ר"ה או ביום הכיפורים, נוהגים למול את התינוק בבית-הכנסת.
9. מחרת יום הכיפורים ידוע בפי יהודי לוב בשם "יום שמחת כוהנים", לפי מה שאמרו חז"ל על הכהן הגדול: "ויום טוב היה עושה בצאתו בשלום מן הקודש". לזכר זה נהגו כל הכוהנים שלא לעשות מלאכה ביום זה. לדידם, זהו כעין יום-טוב, ועושים בו מסיבות לחברים עם סעודות ומשקאות, כל אחד כפי יכולתו.
1. ביום שלפני הושענא רבא מתאספים בבתי-הכנסת וקוראים את הפרשה "וזאת הברכה" שנים מקרא ואחד תרגום, ואת ההפטרה "ויהי אחרי מות משה"; אח"כ קוראים מתחילת פרשת בראשית עד "אשר ברא א-להים לעשות" - מקרא בלבד. אח"כ קוראים יחד "ברוך א-להינו שבראנו לכבודו" וכו' עד הסוף, הפסוקים: "המלאך הגואל אותי" וגו', "שמע ישראל", "שמרני כאישון בית עין" וגו', "אם תשכב לא תפחד" וגו' ומסיימים: "ברוך ה' ביום, ברוך ה' בלילה, ברוך ה' בשכבנו, ברוך ה' בקומנו. כי בידך נפשות החיים והמתים, אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, בידך אפקיד רוחי, פדית אותי ה' א-ל אמת". אומרים קדיש "יהא שלמא" ומתפללים מנחה. אחר תפילת ערבית מתאספים כל בני המשפחה בסוכה וחוזרים יחד עם כל מה שקראו בבית-הכנסת לפני המנחה (בלי התרגום) ואחר כך סועדים.
2. ישנו מנהג מיוחד בערב זה של הושע"ר:
כל משפחה קונה חתיכת כבד וחתיכת ריאה, אותן צולים ומגישים לשולחן, ולאחר שקראו את הסדר דלעיל, מחלק ראש המשפחה לכל אחד נתח קטן מהנ"ל. סיפרו לי זקני הדור שזה נבע ממנהג קדום שהיה אצל יהודי לוב, שכל משפחה השתדלה לשחוט בערב זה כבש או גדי לכבוד יום הושע"ר. את החלקים הניתנים לצלייה מיד - הכבד והריאה - היו צולים, וזה היה עיקר סעודת הערב. פשוטי העם, והנשים בכלל, קראו לערב זה "ליל הכבד והריאה". מנהג זה של קריאת הסדר האמור יחד עם האוכל הנ"ל נהוג עד היום אצל בני העדה.
3. את "תיקון ליל הושענא-רבא" נוהגים לערוך גם בבתים פרטיים. בעל הבית מכבד את הלומדים בפירות ומשקאות. הלומדים קוראים את כל הסדר (לפי הספר "קריאי מועד") עד זמן תפילת שחרית. בגמר התפילה מחלק השמש לכל הקהל בדי ערבה, וכל אחד, כשחוזר לביתו, כותב בעלי הערבה על קיר הבית מבפנים את המלה "ערבה", ויש שכותבים "וערבה שנתנו", ויש מוסיפים גם את מספר השנה, כגון "וערבה שנת תש"ך".
1. בשמחת-תורה עולים שלושה חתנים: חתן-מעונה, חתן-תורה וחתן-בראשית. את שני האחרונים קונים בדרך כלל חתנים שהתחתנו תוך השנה החולפת ומראים בזה את הקשר בין התורה ובין האישה (הטובה).
2. בשבת-בראשית נהגו להעלות לתורה במקום הכהן את מי שקנה "חתן-תורה" בשמחת-תורה, ובמקום לוי - את מי שקנה "חתן-בראשית". הכוהנים יודעים מנהג זה ויוצאים מבית-הכנסת לפני שהשמש קורא את ה"חתן-תורה" לעליית ראשון. (בבהכ"נ של מהר"א אדאדי נהגו לקרוא גם בשבת זו, כרגיל, לכהן ולוי ראשונים, ולקרוא רק אח"כ לשני החתנים).
1. ביום ראשון של חנוכה עולה ראשון לתורה גבאי בית-הכנסת, במקום כהן. מנהג עתיק זה בא כדי לחלוק כבוד לגבאי בית-הכנסת, המקדיש כל השנה זמנו לענייני בית-הכנסת שלא על מנת לקבל פרס, ונבחרה לו עלייה זו מכיוון שהיא מתחילה בברכת כוהנים. אין הכוהנים מקפידים על כך, שהרי נזכר שהם הם המברכים.
2. נהגו לאכול סופגנין (רקיקין עשויים מבצק רך, מטוגנים בשמן, שנקראים בערבית ספנז). אבי המשפחה קונה אותם לביתו, והאמהות שולחות אותם לבנותיהן הנשואות (כשם שנוהגות לשלוח לבנותיהן אלה מהביצים והזרוע ששמים בקערה בליל פסח; דברי מתיקה בפורים; כעכים, שקדים ותפוחים בשבועות). מנהג זה נקרא "סנה". (מנהג). כן נוהגות משפחות רבות להביא מהסופגנין האלה לזקנים במושבי הזקנים ולתלמידים ומלמדיהם ב"חדר".
3. בתפילת שחרית של ימי החנוכה אומרים - לאחר קדושת "ובא לציון" וקדיש תתקבל ובמקום "בית יעקב לכו ונלכה" ומזמור של יום, את "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" עד סוף המזמור, ואח"כ אומרים את המשנה האחרונה של מסכת ברכות, החל במלים "כל חותמי ברכות שהיו במקדש" עד הסוף. ואח"כ אומרים קדיש "יהא שלמא"
3 וממשיכים "קוה אל ה'" וכו' עד סוף התפילה.
הטעם לקריאת קטע המשנה הנ"ל הוא מפני שנזכר בו הפסוק "אל תבוז כי זקנה אמך" (משלי כב, כג) וחז"ל דרשוהו (ברכות נד) "למוד מזקני אומתך", דהיינו התקנות שתקנו חז"ל בכל הדורות. ומכיוון שחג חנוכה הוא מדרבנן, לכך נוהגים לקרוא את הקטע הנ"ל.
ויש אומרים טעם אחר: חג החנוכה נקבע לאחר המאבק הקשה בין היוונים שרצו להשכיח מישראל תורה ואמונה ולבין העם היהודי שמסר את עצמו על קיום התורה ומצוותיה. מכיוון שחלק ניכר מן העם (המתייוונים) נטה בזמנו אחרי דעותיהם של היוונים והאמין שאין הישארות לנפש, ושהעיקר חיי העולם הזה, על כן נקבע לקרוא קטע זה, המזכיר בתחילתו את האמונה בשני העולמות, כנגד השקפת המתייוונים.
1. צום שובבי"ם ידוע בכל תפוצות ישראל. זהו צום של שני וחמישי שנמשך במשך שישה שבועות שראשי התיבות שלהם הוא
שובבי"ם (
שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים). רבים נהגו לצום לא רק בימי שני וחמישי של שבועות אלה, אלא בכל ימי החול של כל ששת השבועות.
2. "צום-השבוע" הוא צום שרק מעטים מאד יכולים לעמוד בו והוא נהוג עד היום אצל זקנים בודדים, צום זה מתחיל בשקיעת החמה של יום שבת פרשת משפטים ונמשך בלי הפסק, לילה ויום, עד יום ערב-שבת כשעתיים לפני שקיעת החמה - שש יממות רצופות, בערב שבת שבו מסתיים הצום, באים לביתו של הצם (או הצמה, במקרה שהיא אישה), מתפללים קבלת שבת, מקדשים על היין ועורכים מסיבה קטנה לכבוד המאורע. עם תום המסיבה מקבלים את ברכתו של הצם, בה רואים סגולה לאריכות ימים. הצם שותה בליל שבת כמה טיפות של מרק קל ואין נותנים לו לאכול מאכלים רגילים עד עבור יום-יומיים, עד שתתרכך קיבתו ומעיו שנתכווצו מחמת הצום.
בימים כ"ג וכ"ט בטבת חוגגים יהודי לוב שני ימי פורים, שלראשון שבהם קוראים "פורים אשריף" ולשני "פורים ברגל". שני פורימים אלה הם זכר לנסים שנעשו ליהודי טריפולי, לפני קרוב למאתיים שנה. בימים אלה נהגו בביטול מלאכה, בשמחות ובמשלוח מנות. בשבת שלפני "פורים אשריף" קוראים בבית-הכנסת, לאחר קדיש תתקבל של תפילת שחרית, שירת "מי כמוך", שחיבר הרה"ג שבתאי טיאר זצוק"ל, ובשבת שלפני "פורים ברגל" קוראים "מי כמוך" שחיבר הרה"ג, אברהם כלפון ז"ל. שתי ה"מי כמוך" הן שתי שירות גדולות במתכונת "מי כמוך" של ר' יהודה הלוי ז"ל, אותה נוהגים לקרוא בשבת זכור.
1. המנהג להכות את המן ולמחוק את שמו נפוץ בכל תפוצות ישראל ונזכר בשו"ע או"ח (סי' תר"ץ, סעיף יז בהגה). בערי לוב נהגו שהקורא מכה באצבעו על מלת "המן" שבמגילה, כאשר הוא מגיע למלים "המן הרע הזה".
2. כאשר מגיע קורא המגילה לפסוקים:
"איש יהודי",
"בלילה ההוא",
"ויאמר חרבונה",
"ומרדכי יצא מלפני המלך",
"ליהודים הייתה אורה ושמחה",
כל המתפללים מוחאים כפים והילדים מקימים רעש גדול ברקיעת רגלים, ברעשנים וכדומה, וכן עושים לאחר סיום קריאת הפסוק האחרון של המגילה.
1. בשבת הגדול נהגו לשיר את השיר "שבת וגדול נקראת" (סימנו: סעדיה חזק) בשעת הוצאת ספר התורה מההיכל, לפני ההגבהה.
2. בקערה של פסח שמים ביצים כמספר בני המשפחה משני המינים (ויש ששמים ביצים גם לזכר הנפטרים ונותנים לצדקה). ישנן משפחות ששמות שתי ביצים לכל נפש. עם הזרוע שמים גם חתיכת כבד וחתיכת ריאה צלויות הלקוחות לרוב מהכבש שכל משפחה משתדלת לקנות ולשחוט לכבוד החג.
3. בזמן ה"יחץ" לוקח אחד מבני הבית, עפי"ר אחד הקטנים, את חצי המצה של האפיקומן, שם אותה במפית על שכמו ויוצא כמה צעדים מחוץ לחדר, כשכל בני המשפחה קוראים אחריו "גנב, גנב!", ואין קץ לשמחת הילדים. בשובו שואל אותו אבי המשפחה:
"איפה היית?"
והוא עונה:
"במצרים".
ושוב שואל:
"ולאן אתה הולך?",
והתשובה:
"לירושלים".
כל המסובים אומרים:
"לשנה הבאה בירושלים" שלוש פעמים ואח"כ מתחילים בקריאת ההגדה.
4. בשו"ע או"ח סימן תמ"ג בסעיף ו' כתוב שיסלקו את הקערה מעל השולחן:
כדי שיראו התינוקות וישאלו. והנה נוסף להגבהת הקערה נוהגים שבעלת-הבית מסובבת אותה על ראשי כל בני-המשפחה, ואפילו על ראשו של התינוק הישן בעריסתו. סיבוב זה נעשה תוך קריאת הפסקה "מה נשתנה".
זה מוסיף חגיגיות ושמחה בבית, במיוחד כשהנשים במשפחה מוסיפות לזה תרועות שמחה ("זג'ארית" בערבית).
5. מנהגי גניבת האפיקומן ע"י הילדים ו"כוסו של אליהו" אינם קיימים אצל יהודי לוב.
6. עקרות-הבית נהגו להשאיר קצת מתבשיל האורז שממנו אכלו בלילה הראשון של פסח למחרת, ומשאירות אותו גלוי, ללא כיסוי, כל הלילה, ובבוקר טועמים ממנו בני המשפחה. לדעתן זו סגולה שלא יזוקו במשך כל השנה.
7. בליל ב' של פסח (בא"י ליל א' דחוה"מ), לפני תפילת מעריב, מחלק השמש בבית-הכנסת גבישי מלח לכל המתפללים. את המלח הזה שומרים בכיס במשך כל ימי ספירת העומר, ובשעת הספירה בכל לילה ממשמשים בו או מחזיקים אותו ביד. ויתכן שהמלח בא להזכיר את קרבן העומר, ככתוב: "על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג). ואולי זה נתקן כדי שלא ישכח אדם לספור את ספירת העומר.
8. מסורת בידנו - אם זורקים חתיכת מצה מהאפיקומן וגביש "מלח העומר" שספרו עליו ספירה שלמה אחת לים הסוער, ישקוט הים מזעפו. במקרה שקשה למעונין להגיע לים, כגון לבני משפחה שאחד מהם נמצא בנסיעה בדרך הים, זורקים המצה והמלח לתוך באר מים חיים. הרה"ג ר' אברהם אדאדי ז"ל בספרו "ויקרא אברהם" כותב על זה:
"ועתה ראיתי להרב חיד"א בככר לאדן קס"ב ע"א שכתב דמלשון ירושלמי מוכח שהיו נוהגים להצניע ד' מינים, וסיים הוא ז"ל שזה בתוך הים, שהיו עמי ד' מינים ראיתי פלאות בזה כשקט הים מזעפו. וכן בחתיכת מצה ממצה שהיא שמורה משעת קצירה, ואני הצעיר מנהגי שביום ע"פ אני מדליק מד' מינים בביעור החמץ והנשאר להחם התנור לצורך מצת מצווה של הלילה".
9. את החלק הנשאר מהאפיקומן ואת הזרוע (שנזהרים מאד שלא לשבור אותה, משום שכתוב: "ועצם לא תשברו בו")
מצניעים בבית, יחד עם הלולב, ההדס והערבה, עד לערב חג הפסח, ובשעת הסקת התנור לאפיית מצת מצווה משליכים אותם לתוך האש.
10. רוב יהודי לוב אופים בכל יום מימי החג מצות טריות בבית, בתנורי חרס או פח העשויים לשם כך. זריזותן של הנשים ושמירתן על כשרות העיסה מתחילת הלישה ועד סוף האפייה ראויה לשבח. כל הפעולה הזאת נמשכת לא יותר מרבע שעה.
את הקמח לאפיית המצות מכינים מחיטה שנטחנה בריחיים שהוכשרו לפסח. בשעת הניפוי והריקוד של הקמח אין האישה מדברת כלל, וליתר זהירות היא קושרת מטפחת על פיה. ביום שלפני ערב פסח מכינים את "המים שלנו", כשאחד עומד וקורא את ההלל. קריאת ההלל נהוגה גם בשעת הכנת מצת המצווה בערב פסח, אולי לזכר קריאת ההלל שהייתה נהוגה בשעת שחיטת קרבן פסח בזמן הבית, מנהג זה של הכנת מצות טריות יום יום במשך ימי החג נהוג עד היום בריכוזי עולי לוב בארץ, ובייחוד במושבי העולים.
11. ראיתי בקהילת מסלאתה (קוסבאת) משפחות אחדות שאינן טועמות יין בימי הפסח; ואת מצוות ארבע הכוסות הן מקיימות במי צמוקים מבושלים. כמו-כן ישנן משפחות שבימי חג-הפסח אינן מכניסות בשום פנים אורח לבית למען יטעם משהו, אפילו כוס מים אינן נותנות לשום אדם, וכל שכן שאינן מקבלות אורח לארוחה. זהו מנהג מנוגד למסורת ישראל בימי חג זה, שעליו נאמר: "כל דכפין ייתי וייכול". לא שמעתי הסבר מניח את הדעת לכך, ואולי הוא הונהג כדי למנוע נהירת הגויים השכנים לבתי היהודים כשחמץ בכליהם
6. מצאו אפוא אבותיהן של כמה משפחות תחבולה זו כדי למנוע אי-נעימויות של כניסת גויים לבתיהם. במשך הדורות נשתכח הנימוק שבשבילו הונהג המנהג, והוא נשתמר אצל בני משפחות אלה גם לגבי יהודים.
12. מנהג אבותיהם בידיהם של יושבי חבל ההר בלוב (כיום תושבי הכפרים עוזה ושלוה בדרום), שבליל שביעי של פסח, כשעורכים "תיקון ליל ז' של פסח" ומגיעים ל"שירת הים", נאספים כל בני הכפר על יד בית-הכנסת כשמביאים אפילו את התינוק מעריסתו, ושרים את השירה בציבור. מנהג זה נהוג עד היום, כשאר המנהגים היפים שבני קהילות אלה שומרים עליהם בקפדנות, וכולם מטרה אחת להם: להחדיר את האמונה בלבבות, לתת צורה נאה להווי החג ולקיים את הצו האלקי: "והגדת לבנך!"
13. בשני הימים האחרונים של החג (ובא"י ביום האחרון) נוהגים להתאסף בכמה בתים ולקרוא בנעימה שיר השירים עם תרגום יונתן ב"ע בצירוף תרגום בערבית, פסוק פסוק ותרגומו. בעלי הבתים מגישים כיבוד לקוראים, משקאות ומיני תרגימא.
14. ילדי ישראל נהגו ביום זה להסתובב קבוצות קבוצות ברחובות היהודים ולהכריז בקול רם ובניגון של שירה: "הא טארונה, הא אלכמאמן" (תנו נטרון, תנו כמון). זוהי מעין הודעה שהיום הוא היום האחרון לאכילת המצה, ומהערב כבר מכינים את לחם החמץ הראשון אחרי החג, זהו לחם ה"מימונה" שמתבלים אותו בתבלין. בעלי הבתים מכבדים את הילדים במיני פירות, וגם במשקאות שהילדים יוצקים לבקבוקים שבידיהם, כשהם שרים שירים של ברכה לבעלי הבית שלא יחסר להם כל טוב.
15. הפטרת יום שמיני של פסח בגולה היא, כידוע, "עוד היום בנוב לעמוד" (ישעיה י, לב), את ההפטרה הזאת קוראים גם בתרגום יונתן בן עוזיאל, המתרגם את דברי הנביא בהרחבה יתירה ומתאר בפרטי פרטים את חיילותיו של סנחריב בבואו על יהודה. את נוסח התרגום עצמו מתרגמים לערבית המדוברת, פסוק פסוק ותרגומו ותרגום תרגומו.
16. ביום שמיני של פסח מגיעה חגיגיותו של החג לשיאה. בשעות שאחרי הצהרים מתמלאים כל רחובות היהודים באלפי מטיילים, בעיקר צעירים, כשבפתחי הבתים, בחלונות, בגזוזטראות וגם על גגות הבתים שאינם גבוהים, עומדות בנות העיר כשהן מלובשות במבחר מלבושיהן ומקושטות בעדייהן, ומזכירות בזה את המנהג שהיה נהוג בישראל ביום ט"ו באב וביום הכיפורים ("בחור, שא נא עיניך ראה..." תענית כו), והרבה קשרי שידוכין היו נעשים כתוצאה ממנהג זה.
17. ליל מוצאי חג הפסח נקרא בפי ההמונים בשם "ליל אלכץ ונוואר" (ליל החסה והפרחים). בלילה זה נושאים הבחורים המאורסים אל בתי ארוסותיהם סלים מקושטים בפרחים ובתוכם חסה ופרחים, תפוזים ומיני סוכריות. הסלים נישאים על ראשי ילדים מהמשפחה, ובהגיעם לבית הארוסה מקבלים את פניהם בני המשפחה, בעיקר הנשים, בתרועות שמחה ובשירה. ברוב הבתים מופיעים זמרים עם כליהם ומבלים עד חצות בשירה ובזמרה.
בלילה זה קונה כל אבי משפחה חסה ופרחים, וכשנכנס לביתו חובט בהם על ראש כל אחד ואחד מבני המשפחה. אם המשפחה מברכת את כולם בברכת "עקבאל דאיר" (מעין "כה לחי").
מנהג דומה נהוג גם ביום הושענא רבא - כשחוזר האב מבית-הכנסת אחר תפילת שחרית הוא חובט בלולב (ואם אין לו לולב - חובט בבדי ערבה) על ראשי בני המשפחה, ואם המשפחה מברכת כנ"ל, "עקבאל דאיר".
18. באסרו חג הפסח נוהגים ללוש לחם עם תוספת כמון, ככר ככר לכל אחד מבני המשפחה. לפני משלוח הכיכרות לתנור תוקעים ביצה בכל ככר. את הלחם האפוי אוכלים עם הביצה הקשה, ולרוב מוסיפים לו חביתה עם נתחי בשר כבוש, אותו השאירו משחיטת הכבשים ששחטו בערבו של היום האחרון של פסח, ללחם זה קוראים
"מימונה"7.
בשש השבתות שבין פסח לעצרת, נהגו הילדים להכין לעצמם מיני משקאות ממותקים (גזוז, סירופים, לימונד וכדו'). בשעות שלפני הצהרים היו נראים ברחובות היהודים מאות ילדים המוכרים זה לזה כוסיות משקה תמורת כל מיני קליות ופירות8. ההורים היו מעודדים "מסחר" זה ולא היו מונעים מילדיהם את החומרים להכנת המשקאות האלה שנקראים בשם כולל "לאבסוס".
1. ביום חג השבועות בבוקר נוהגים להביא עלים קטנטנים של שיח בעל קוצים (רמז לסנה שעליו נתגלה כבוד ה' למשה רבנו ע"ה במדבר). נותנים לכל ילד שבעה עלים כאלה, אותם הוא בולע עם מים הנשאבים מבאר מים חיים (בארות כאלה היו מצויות בכל בית) - סגולה ללמוד תורה.
2. התורה נמשלה למים, ומכיוון שכך נהגו בחג השבועות לשפוך מים זה על זה. ילדים וילדות וצעירים וצעירות מצטיידים בכלים שונים, ממלאים אותם מים מהבארות ומהברזים ושופכים על כל עובר ושב, ולא נמצא אדם שהקפיד על זה. מנהג קדמון הוא ואין מערערין עליו.
3. אחרי הצהרים מתאספים בבתי-הכנסת ובהרבה בתים פרטיים וקוראים ספר משלי, מגילת רות והאזהרות על תרי"ג המצוות של המשורר רבנו יצחק בר ראובן. הנאספים קוראים לפי התור בית בית משיר זה, ובהגיע התור לקרוא את הבית המתחיל "בסימנא טבא ובמזלא יאה" עומד אחד מהנוכחים ושופך על הקורא כד מלאה מים ומרטיב אותו מכף רגל ועד ראש. ומעניין, שלא רק ש"הנרטב" אינו מקפיד על זה, אלא שרבים מתחרים ביניהם לזכות בקריאת בית זה ועל ידי כך גם בהרטבה. אחרי כל הלימוד הנ"ל מסיימים בקריאת "עשרת הדברות" בתרגומו של ר' סעדיה גאון. בכמה מקומות היו באים גם נכבדים ערבים לשמוע את קריאת "עשרת הדברות" הללו והיו מקשיבים בתשומת לב וביראת-קודש.
4. לכבוד החג נוהגות האמהות להכין בשביל ילדיהן כעכים בצורות שונות: סולם, שני לוחות הברית, ועוד. לכל ילד סדרה שלמה שלו, ואומרים שהסולם זכר לעליית משה להר סיני, שני הלוחות זכר לתורה ועוד.
1. אין מתגלחים ואין אוכלים בשר מר"ח אב עד י' בו, אבל נוהגים לאכול בשר מלוח ונקניק שעברו עליהם שלושה ימים מעת לעת. את הבשר והנקניק נוהגים להכין בכל בית כמה ימים לפני ר"ח אב. בשבת "חזון" אוכלים בשר, פרט למשפחות בודדות המחמירות על עצמן.
2. ראיתי בקהילת מסלאתה שתכף אחרי תפילת שחרית של יום ט' באב רוכבים הנערים והילדים על חמורים ודוהרים עליהם בכפר ובשדה מסביב במשך כל שעות היום. יש לשער שמנהג זה קשור עם האמונה, שהמשיח נולד ביום ט' באב אחרי הצהרים, והרכיבה על החמורים רומזת למשיח ה"עני ורוכב על חמור".
