ספרות השו"ת

מבחר מספרות השאלות והתשובות לתקופותיהן,
בתוספת מבואות, מקורות, מקבילים והרחבות

יהודה איזנברג ועמירם דומוביץ

הרפואה בהלכה

תשובת הרב אליעזר יהודה וולדינברג
המתת חסד


הקדמה לתשובה
"המתת חסד" היא הפסקת חייו של אדם הסובל ייסורים קשים ממחלה חשוכת מרפא ("מחלה סופנית"). יש כמה מקרים בהם ניתן לבצע "המתת חסד":
א. אדם מחוסר הכרה, חולה במחלה סופנית וסובל מייסורים קשים.
ב. חולה סופני מבקש שיקרבו את מיתתו כדי שלא יסבול יותר.
ג. אדם מנסה להתאבד כדי לשים קץ לייסוריו.

בכל שלושת המקרים הרב וולדינברג פוסק בצורה חד משמעית כי אסור לקרב את המיתה.


שו"ת "ציץ אליעזר", חלק י, סימן כה


שאלה
הוצאת לב להשתלה ממסוכן חשוך מרפא, המתחנן למות ולפרקו מייסוריו הקשים מנשוא. השאלה הועלתה מכיוונים שונים; לכן אמרתי לבררה וללבנה, ואען ואומר:

תשובה

א.

אין כל מקום להוראת היתר להוציא לב להשתלה ממסוכן כזה שהוא חשוך מרפא ומתחנן למותו מרוב ייסוריו שסובל, לא עלינו. וחומר איסור ההמתה, גם לחולה כזה, כלול גם כן בהלכה החמורה והפסוקה האומרת: וכל המעמץ עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים [פירוש: הסוגר את עיניו של הגוסס, מקרב את המיתה ונחשב כשופך דמים].

והשכיל להגדיר את ההלכה האמורה הגאון הפוסק האחרון בעל ערוך השולחן ז"ל בסימן שלט, סעיף א, בנסחו אותה בלשון זה: ואסור לעשות לו דבר שתקרב מיתתו. וכך שנו חכמים במשנה דשבת קנא, א, דהמעמץ עיניו של מת עם יציאת הנפש, הרי זה שופך דמים. ואע"פ שאנו רואים שמצטער הרבה בגסיסתו, וטוב לו המוות, מכל מקום אסור לנו לעשות דבר לקרב מיתתו. והעולם ומלואו של הקב"ה, וכך רצונו יתברך. עכ"ל. הרי שכלל לנו ערוך השולחן בפשיטות בזאת ההלכה, שכלול בחומר איסור, גם אפילו כשאנו רואים "שמצטער הרבה וטוב לו המוות". וגם בטעמה ובנימוקה, מפני "שהעולם ומלואו של הקב"ה, וכך רצונו יתברך", וכאילו לומר, שאין על כן רשות לשום בשר ודם להתערב בשיקוליו של בורא עולם.

ואמנם כך היא ההלכה היוצאת בזה מדברי הפוסקים, כי "נפש האדם איננה קניין של שום בן תמותה, לרבות גם לא קניינו העצמי, אלא קניינו של הקב"ה בלבד". ומקרא מלא הוא ביחזקאל פרק יח: "הן כל הנפשות לי הנה, כנפש האב וכנפש הבן לי הנה."

ואם ערוך השולחן מזכיר בלשון של "שאנו רואים שמצטער הרבה בגסיסתו, וטוב לו המוות", שנראה לכאורה שמדבר על מה שאנו רואים כן בהשערתנו, ולא שומעים בזה את דעתו של הגוסס בעצמו, הרי בספר חסידים סימן תשכג כתוב בזה מפורש, שאפילו "אם גוסס ואומר איני יכול למות, עד שישימוהו במקום אחר, אל יזיזוהו משם", והיינו כנ"ל, שגם האדם על עצמו איננו בעלים עליו בכל הנוגע להמתת נפשו וחבלת גופו.

ב.

אב להגדרה האמורה אפשר להביא ממה שמצינו בחז"ל בעבודה זרה יח, א, גבי רבי חנינא בן תרדיון, שכרכוהו בספר תורה, והקיפוהו בחבילי זמורות, והציתו בהן את האור. והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחו על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה. ייסוריו היו ללא נשוא, ועלה על כן על לב תלמידיו, להשיא לו עצה שיפתח פיו ותיכנס בו האש וימות במהרה. אבל רבי חנינא בן תרדיון לא שעה לעצתם, ופסק מולם את פסוקו לאמור: "מוטב שייטלנה מי שנתנה, ואל יחבול הוא בעצמו." ופסוקו זה הלכה פסוקה היא לנו.

ומזה נוכל להבין החרדה הגדולה שחרוד חרד דוד המלך כלפי הגר העמלקי ודיבר אתו נמרצות, "איך לא יראת לשלוח יד לשחת את משיח ה'", וחרץ דינו למוות, ואמר לו "דמך על ראשך, כי פיך ענה בך לאמר: אנכי מיתתי את משיח ה'", וציווה לאחד מן הנערים לפגוע בו ולהמיתו
(שמואל-ב, א, יד-טו). ולכאורה הא עשה זאת לפי בקשתו ותחנותיו של שאול המלך, שאחזתו השבץ. ועוד נימוק נוסף, טרם שיהרגוהו ויתעללו בו הפלשתים? אבל לפי האמור מיושב שפיר, כי גם במצב הגרוע ביותר שהאדם נמצא בחייו, וכל עוד בו נשמתו, אין גם לאדם הזה בעצמו כל רשות לקצר ולהפסיק נשמת-חייו. וכך מצאתי ברלב"ג, שמבאר באמת בכזאת, שלכן ציווה דוד להרגו, אע"פ שעשה זה ברצון שאול ובקשתו, מפני שזה כאומר לחברו "חבול בי", וחבל בו, כמו שהתבאר בגמרא. כל שכן בהמתת מלך. ואין במצוות המלך ממה שתפטרהו בזה, כי דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעין?! ע"ש.

ומהמעשה הנזכר של שאול נלמד עוד ביותר על כן, שאפילו זה שנוטה למות, נמצא במצב כזה שאילו יעשה בעצמו זאת לקצר חייו, לא ייחשב לו זאת לעוון של מאבד עצמו לדעת, מכל מקום, כשמבקש מאחרים לעזור לו בכך, אסור לשמוע לו. כי הרי כידוע העלו חז"ל, כי בנסיבות ששאול המלך היה נמצא בו לא נחשב לו זה אשר לקח את החרב ונפל עליה
(שמואל-א, לא, ב-ד) וקירב את מיתתו לעוון של מאבד עצמו לדעת (עיין בבראשית רבה פרשה לד, סימן יג; ורד"ק על שמואל-א, לא, ד; ב"ח על הטור יו"ד סימן קנז; וב"ים של שלמה" על בבא קמא פ"ח, סימן נט, עיי"ש). ובכל זאת לגר העמלקי, ששמע לו לעזור לו בכך, העלו לו כאילו רצחו נפש.

ג.

מהאמור נלמד בקל וחומר, שלא מועיל שום נתינת רשות של החולה לקרב מיתתו, יהיה באיזה מצב של ייסורים. באשר גם הוא בעצמו מוזהר גם כן ועומד על כך. וצא ולמד בספרא רבא של מרנא רבנו משה סופר ז"ל, חיו"ד, סי' שכו, אות ג, שהעלה להלכה דאפילו המיצר ביותר, ואיבד עצמו לדעת, מכל מקום רוצח הוא ומת ברשעו, דבמיתתו רצח את עצמו. ולמד על כך מעובדא דר"ח בן תרדיון...

ו.

קיצורו של דבר: עפ"י תורת-סיני, גם חיי צער וייסורי מחלה אשר אין מפלט ממנה אינם מקנים ואינם מרשים לשום אדם כל זכות שהיא לקצר עבור כן חיי האדם הזה. ואותו החומר של קיפוח חיי אדם ישנו גם כאשר שרוי בחוליים כבדים או לקוי במומים גדולים, לא עלינו. וכל המקרב מיתה לאדם אשר עוד נשמה באפו, גם אם יתעטף בטלית של חמלה ובאדרת של עשיית חסד, בקיצור סבלו של הנגוע, אין בינו לבין רוצח רגיל ולא כלום, ודם ייחשב לאיש ההוא.

שום אחד מיצורי תבל איננו בעלים על נשמת-אדם המקננת באיזה גוף שלא יהיה, לרבות גם האדם על עצמו. הנשמה היא קניינו של הקב"ה; הוא הנותנה, ולו הבעלות הבלעדית ליטלה ממנו. וכבר הגדיר התנא במסכת אבות פ"ד, כי יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. וללמדנו בא, כי רגעי חיי אנוש בעולם הזה יקרים מפז, באשר מביאים בכנפיהם תיקונים שונים לאדם החי בהם, גלויים ונעלמים. ולדבר זה יכול לזכות כל מי שנשמת שדי מפעמת בקרבו עלי אדמות, ויהא מצב גופו באיזה מצב שיהא, וזאת ביודעים ובלא יודעים, בהכרה ומתחת לסף ההכרה. ולכן אין כל רשות לקפח ולקפוד את פתיל חייו שהוקצבו לו מן השמים.

ומזה אנו חוזרים לראשית דברינו, ומגיעים לפסק ההלכה כי אין כל מקום להוראת היתר להוציא לב להשתלה גם ממסוכן כזה שהוא חשוך מרפא וסובל ייסורים נוראים, לא עלינו.

הרחמן הוא יזכינו לאריכות ימים ושנים טובים ונעימים, ונזכה לעבדו בלב שלם ובדעה צלולה ובהארת פנים, שזה יכול להיות רק כשגם הגוף בריא ושלם. וכדברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות דעות, הלכה א, דאי אפשר לו לאדם שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, ולכן היות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא. ועל כן צריך האדם שישים אל לבו שיהא גופו שלם וחזק, כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה' (שם בפ"ג, הלכה ג).

מושגים
דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעין?!: תלמיד שאמר דבר נגד דברי הרב, שומעים לרב ולא לתלמיד. כלל זה נאמר בעיקר ביחס לקב"ה. כאשר אדם עומד בפני שתי הוראות מנוגדות - מצד אחד דבר תורה (= דברי הקב"ה = דברי הרב) ומצד שני דבריו של אדם אחר (=דברי התלמיד), - חובה עליו לשמוע לדברי הרב. במקרה של העמלקי, הציווי של שאול המלך להרוג אותו נגד את דבר ה' שאסור להרוג את הנפש, והעמלקי היה צריך לסרב לבקשתו של שאול, "התלמיד", ולשמוע לדברי הקב"ה, "הרב".
חזור

מקורות
1. שמואל-ב, א, ה-טו
ויאמר דוד אל הנער המגיד לו: איך ידעת כי מת שאול ויהונתן בנו? ויאמר הנער המגיד לו: נקרא נקריתי בהר הגלבע, והנה שאול נשען על חניתו, והנה הרכב ובעלי הפרשים הדביקהו. ויפן אחריו ויראני, ויקרא אלי, ואמר הנני. ויאמר לי: מי אתה? ויאמר אליו: עמלקי אנכי. ויאמר אלי עמד נא עלי ומתתני, כי אחזני השבץ, כי כל עוד נפשי בי. ואעמד עליו ואמתתהו, כי ידעתי כי לא יחיה אחרי נפלו... ויאמר אליו דוד: איך לא יראת לשלח ידך לשחת את משיח ה'? ויקרא דוד לאחד מהנערים, ויאמר: גש פגע בו. ויכהו וימת. ויאמר דוד: דמיך על ראשך, כי פיך ענה בך לאמר, אנכי מתתי את משיח ה'.
חזור

2. שמואל-א, לא, ב-ד
וידבקו פלשתים את שאול ואת בניו, ויכו פלשתים את יהונתן ואת מלכישוע בני שאול. ותכבד המלחמה אל שאול, וימצאהו המורים אנשים בקשת, ויחל מאד מהמורים. ויאמר שאול לנשא כליו: שלף חרבך ודקרני בה, פן יבואו הערלים האלה ודקרני והתעללו בי. ולא אבה נשא כליו, כי ירא מאד, ויקח שאול את החרב ויפל עליה.
חזור

3. בראשית רבה פרשה לד, סימן יג
"ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש..." יכול כשאול? תלמוד לומר: "אך".

ביאור
הפסוק המוזכר במדרש הוא אחד הפסוקים העוסקים באיסור להרוג את הנפש שנאמרו בבראשית ט, ה-ו: "ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש, מיד כל חיה אדרשנו, ומיד האדם, מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם. שפך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלוקים עשה את האדם."

פסוקים אלו מלמדים לא רק על האיסור לרצוח - "שפך דם האדם, באדם דמו ישפך" - אלא גם את האיסור להתאבד: "ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש." כלומר, רצח והתאבדות הם שווים.
יכול כשאול?: האם גם שאול עבר על איסור התאבדות?
תלמוד לומר "אך": המלה "אך" בפסוק ממעטת, ומלמדת ששאול לא עבר על איסור התאבדות.
חזור

4. רד"ק על שמואל-א, לא, ד
ולא חטא שאול בהרגו עצמו, ואע"פ שכתוב "אך את דמכם לנפשתיכם אדרש, כלומר מידכם אדרוש אותו אם תהרגו את עצמכם... אע"פ כן לא חטא, לפי שהיה יודע שאול כי סופו למות במלחמה, כי כן אמר לו שמואל (שמואל-ב, כח, יט). ועוד, כי ראה כי מצאוהו המורים אנשים בקשת, ולא היה יכול להימלט מידם. טוב היה שיהרוג הוא עצמו, ולא יתעללו בו הערלים. וכן אמרו רז"ל: "אך את דמכם לנפשתיכם אדרש", יכול כשאול? תלמוד לומר "אך".
חזור

5. ב"ח (בית חדש) על הטור יו"ד, סימן קנז, ד"ה "כל העברות"
כל העברות... משאול דאפשר שלא סמכה דעתו לעמוד בניסיון (של העינויים והייסורים הקשים של השובים). וכן כתב שם בהגה"ה, דקדושים ששחטו עצמם, שלא סמכה דעתם לעמוד בניסיון, קדושים גמורים הם, וראיה משאול וכו'. והם אמרו בספרי "'אך את דמכם וגומר': יכול כמעשה שאול? תלמוד לומר 'אך'." אלמא דווקא היכא שלא סמכה דעתו לעמוד בניסיון כשאול, שאמר: "ואל יתעללו בי הערלים."
חזור

6. "ים של שלמה", בבא קמא פ"ח, סימן נט
מכל מקום, אם מתיירא שלא יענו אותו על יהודים אחרים, ויאבדו חס ושלום כמה נפשות מישראל, כמו שיש מקצת מושלים על דבר שקר שמעניין יהודי אחד על הכלל, ואחד יאבד בעו"ה הרבה, מותר להרוג בעצמו. ואולי שאול עליו השלום כיוון על זה שנפל על חרבו, שסבר, אם ייפול חי בידם, יתעללו בו, יענו אותו. ומסתמא בני ישראל לא יכולים לראות ולשמוע בצרת המלך, ולא יעמדו על נפשם מלנקום נקמתו ולהצילו, וייפלו כמה רבבות מישראל. והוא כבר ידע שנגזרה עליו הגזרה שלא יימלט מהם, ועל זה אמר קרא "פן יבואו הערלים ודקרני", כלומר שבסוף ידקרוני וממיתים אותי, ויתעללו קודם מיתה, ולפיקוח נפש אחרים מותר לחבול בעצמו. וגם אפשר משום כבוד מלך משוח ה', שאין ראוי שימות בידי הערלים, ויעשו בו מיתת עינוי וביזיון, והוא חילול ה' בדת אמונתנו.
חזור


תשובת הרב אליעזר יהודה וולדינברג
שני חולים מסוכנים, ומצויה תרופה המספיקה רק לאחד מהם;
מי מביניהם זכאי לקבלה?


הקדמה לתשובה
בתשובה זו הרב וולדינברג דן במקרה של שני חולים שאחד מהם "ספק מסוכן" (ספק אם המחלה מסכנת את חייו) והשני "ודאי מסוכן" (המחלה בוודאי מסכנת את חייו). לחולה שהוא ספק מסוכן יש תרופה בכמות המספיקה רק לאחד. השאלה היא: האם הוא חייב (או רשאי) לוותר על התרופה ולתיתה לחברו החולה המסוכן?

בעקבות שאלה זו הרב וולדינברג דן בשני מקרים נוספים:
א. שני חולים, אחד ספק מסוכן והשני בוודאי מסוכן, והתרופה היכולה להציל אותם שייכת לאדם שלישי או לבית החולים. למי יש לתת את התרופה: לחולה שהוא ספק מסוכן או לחולה שהוא בוודאי מסוכן?
ב. שני חולים, ושניהם בוודאי מסוכנים, והתרופה היא של גורם שלישי. האם ייתן אותו גורם שלישי את התרופה לאחד מהם, ואם כן למי? ואולי הוא לא ייתן לאף אחד? ואולי יחלקו את התרופה ביניהם, אף שכל אחד מהם זקוק לכל הכמות כדי להתרפא?


שו"ת "ציץ אליעזר"
חלק ט, סימן כח, עמוד קכג-קכד


השאלה והתשובה
[רדב"ז: חולה שאינו מסוכן אינו רשאי לתת התרופה לחולה מסוכן.]
בשו"ת רדב"ז העלה, דאין לו לאדם להכניס עצמו בספק סכנת נפשות כדי להציל חברו. ואם מחמיר על עצמו בכך, הרי זה חסיד שוטה, דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה. ע"ש.

ועולה בדעתי, דמזה תוצאות ללמוד גם על כגון חולה שהרופאים אומרים שנשקפת לו ספק סכנה לחייו, ונתנו לו תרופה לזה, והחולה הזה השיג בקושי התרופה הזאת, והחולה שרק ספק סכנה לו, מסתפק אם יש לו לתת התרופה שהשיג לחולה השני שנתון בסכנה ודאית. ולפי דברי הרדב"ז יוצא, שלא רק שאינו מחויב בכך, אלא גם זאת שאין לו [רשות] להחמיר בזה, דחומרתו היא קלות ראש בחייו העצמיים, ודינא הוא, דאפילו ספק, חייו שלו קודמים לחיי חברו.

["פרי מגדים": אם התרופה של בית החולים, המסוכן קודם.]
אמנם ראיתי ב"פרי מגדים", באורח חיים סימן שכח, ב"משבצות זהב" סק"א, שהעלה להלכה, דאם יש אחד שוודאי מסוכן על פי הרופאים וכדומה, ואחד ספק, ורפואה אחת אין מספקת לשניהם, דהוודאי דוחה הספק. ע"ש. וזה לכאורה דלא כהנזכר.

אבל יש לחלק. דה"פרי מגדים" מדבר רק לגבי דידן, דהיינו היכא שהרפואה היא לא של אחד מהחולים אלא של גוף שלישי, ולכן שפיר העלה דהגוף השלישי צריך להקדים להושיט רפואתו להנתון בסכנה ודאי. אבל היכא שהרפואה שייכת לחולה הנתון בספק הסכנה, בזה יודה גם ה"פרי מגדים" שאין לו למנעה מעצמו ולתיתה לנתון בסכנה ודאית, ובדומה למה שהעלה הרדב"ז הנ"ל. ומצינו לו להפרמ"ג דב"משבצות זהב" שם, בסק"ז, העלה גם כן לפסוק כהרדב"ז, דספק דידיה ודאי עדיף מוודאי דחבריה, ע"ש. ואם כן, הוא הדין דסבר לפסוק בכנ"ל גם בציור שלפנינו.

["חקר הלכה": כמו פרי מגדים.]
ומצאתי בספר "חקר הלכה" (לגאון ר' נפתלי הלוי לנדא ז"ל, אבד"ק סטרעליסק), אות ח, בענייני חולה (סק"ב), שהעלה בכזאת גם מדעת עצמו, דאי התרופה היא של בעל הספק, אין רשאי לתיתה לחברו, כיוון דהתורה אמרה חייך קודמין, אם כן, הווה ליה כממית עצמו.
ומה חזית דדמא דחברך סומק טפי, דלמא דמא דידך סומק טפי. ופשיטא דאינו רשאי לתיתה לחברו, והוא ימות, כיוון דהתורה התירו ללקחה לעצמו, וחברו ימות (כבבא מציעא סב, א), שוב אינו רשאי להחמיר על דברי תורה. אם כן, כיוון דגבי פיקוח נפש הספק כוודאי, אף אי נימא כדעת הפמ"ג, דגם בזה אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי, זהו כשאנחנו נותנים התרופה. אבל כשהתרופה היא שלו [של החולה שאינו מסוכן] , כיוון שהתורה עשתה גבי פיקוח נפש הספק כוודאי, אם כן גם בזה אמרינן חייך קודמין. משום דאי יועיל לו, אין רשאי לתת לחברו. והספק גבי פיקוח נפש הוא כוודאי. ע"ש.

ולפי דברינו יש ראיה לכך מדברי הרדב"ז, וגם לרבות מדברי הפרמ"ג בעצמו, שהביא גם כן לדברי הרדב"ז וסתים לפסוק כוותיה.

[אם בדיני נפשות ספק כמו ודאי, מדוע עדיף המסוכן בוודאי?]
ה"חקר הלכה" שם מסתפק גם על האופן של הפרמ"ג כשהתרופה של אחרים, וכותב, דלא ברירא ליה טעמא דמילתא [לא ברור לו הטעם לכך שנותנים את התרופה לחולה מסוכן ודאי ולא לחולה בספק סכנה] , דכיוון דגבי פיקוח נפש הספק כוודאי, אם כן, מדוע יהי עדיף בכאן הוודאי מהספק, כיוון דשניהן שווין לעניין דינא?

אך לאחר מכן חוזר להסביר דינו של הפרמ"ג על פי מה שכותב עוד לומר, דאי שניהם ודאין, והרפואה שלנו, גם כן יש להסתפק איך עושין. דהא דרש בן פטורא בב"מ שם, דימותו שניהם, ואל יראה אחד במיתתו של חברו, עד שבא ר"ע ולימד: חייך קודמין. אם כן, היכא דהרפואה היא שלנו, דלא שנא חייך קודמין, אין לנו רשות ליתן לאחד והשני ימות. ורק בספק ודאי אמרינן לדידן דאין ספק מוציא מידי ודאי, ומחויבין אנו לתת לבעל הוודאי. אבל בשניהם ודאין, נראה דאין לנו רשות בזה [לתת לאחד תרופה ולהניח לשני למות] . ואם כן, זהו הטעם של הפרמ"ג שכתב דוודאי דוחה את הספק בזה. דאי נימא דספק כוודאי, אם כן, לא יהי רשאי לתת לשום אחד, אם כן ימותו שניהם, ואיך נימא דמספק ימות אחד, והספק גורם לנו קולא גבי פיקוח נפש, ולא חומרא, וכאן יגרום הספק חומרא? לכן מניחין הספק ותופסין את הוודאי. עיי"ש.

[שיטת "חקר ההלכה" - למי יש לתת תרופה אם שניהם ודאי מסוכנים?]
נראה בדעת הבעל "חקר הלכה" בזה, דאין כוונתו שלא יתנו להם כלל מהרפואה, רק כוונתו שלא יתנו זה רק לאחד, אלא ייתנוהו בין שניהם, דבינתיים ירוויחו כל אחד חיי שעה, ולאחר מכן רחמי שמים מרובים לשלוח להם עזרתו מקודש, בעבור זעם הדינים המתוחים עליהם, או שבינתיים יזדמן לשניהם עוד מזאת הרפואה.

ובדומה לזה מבאר העמק שאלה בשאילתא קמז, סק"ד, דברי בן פטורא בב"מ שם, דלכאורה דעתו תמוה: וכי בשביל שאי אפשר לקיים "וחי אחיך" מחויב הוא להמית את עצמו, חס ושלום? ואיזו תועלת תהיה מה שייתן גם לחברו? אלא העניין דאם ישתו שניהם, על כל פנים יחיו יום או יומיים גם שניהם, שלא יגיעו ליישוב, ואולי עד כה יזדמן להם מים. מה שאין כן אם לא ייתן לחברו, הרי ימות בוודאי בצמא עיי"ש, ואם כן, הוא הדין נאמר כאן היכא שהרפואה שלנו, דלא שייך דברי ר"ע דחייך קודמין, ואזלינו בזה בתר דעתיה דבן פטורא, דמחויב לתיתה ולחלקה בין שניהם. וכן נראה לי. ובכאן הוא בחלק מה עוד עדיפא מההיא דבן פטורא בשנים שהיו מהלכין במדבר, דבכאן הכל הולך ובא רק על פי אומדנת הרופאים, הן בקביעות הסכנה לזה כן לזה והן בקביעת המידה הרפואה שעליהם לקחת, ולכן יש מקום יותר לומר בזה יחלוקו.

מושגים
ומה חזית דדמא דחברך סומק טפי, דלמא דמא דידך סומק טפי?: ומה ראית שדמו של חברך אדום (חשוב) יותר? שמא הדם שלך אדום יותר? ביטוי זה נזכר בגמרא (סנהדרין עד, א) על אדם שבא לרבא ואמר לו, שאדון הכפר ציווה עליו להרוג את פלוני, ואם לא יהרוג את פלוני, יהרגו אותו. רבא ענה לו, שייהרג, ובלבד שלא יהרוג את פלוני. והטעם של רבא: מי אמר שדמך אדום יותר, אולי דמו של פלוני אדום יותר?!

בעל הספר "חקר הלכה" עושה שימוש בביטוי זה בענייננו, וקובע, שאין החולה שהוא בספק סכנה צריך לוותר על תרופתו לטובת חברו, שהרי אם יעשה כן, חברו יינצל, וייתכן שהוא ימות, ומי אמר לו שחייו של חברו יותר חשובים מחייו הוא?
חזור

אין ספק מוציא מידי ודאי: דבר שהוא ודאי וברור, וכנגדו עומד דבר מסופק ובלתי ברור, הולכים אחרי הוודאי, ולא אחרי הספק. כלל הלכתי זה נזכר בתחומים שונים בהלכה, כגון בענייני איסור והיתר, בדיני ממונות ועוד. לדוגמה: חולדה נכנסה לבית בדוק מחמץ, וראו בוודאות שהכניסה לחם, ויש ספק שמא אכלה את הלחם. הדין: אין ספק אכילה מוציא מידי ודאי חמץ, וצריך לחזור ולבדוק את הבית (ע"פ פסחים ט, א).

בעל "חקר הלכה", המסביר את שיטת הפמ"ג, עושה שימוש בכלל זה גם בדיני נפשות: כאשר התרופה היא של אדם שלישי, הולכים אחרי החולה הוודאי, ונותנים לו את התרופה, כי אין הספק יכול להוציא מידי הוודאי.
חזור

מקורות
1. בבא מציעא סב, א
ורבי יוחנן, האי "וחי אחיך עמך" מאי עביד ליה? מבעי ליה לכדתניא: שנים שהיו מהלכים בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים, ואם שותה אחד מהם מגיע ליישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם, וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: "וחי אחיך עמך": חייך קודמים לחיי חברך.

ביאור
ורבי יוחנן, האי "וחי אחיך עמך" מאי עביד ליה?: ורבי יוחנן, מה הוא לומד מן הפסוק "וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לו)?
מבעי ליה לכדתניא: רבי יוחנן צריך את הפסוק לדין ששנינו בברייתא.
קיתון: כלי שמחזיק מים ושותים ממנו.
אם שותין שניהם, מתים: "בצמא, שאין מספיק לשניהם" (רש"י).
ואם שותה אחד מהם, מגיע ליישוב: "וימצא מים" (רש"י).
חזור

צריך עיון

1. בדוגמה שלנו יש 2 חולים, ואפשר לחלק את התרופה לשניהם. מה יקרה אם יש 400 חולים, וחלוקת התרופה ל- 400 מנות פירושה שאין נותנים תרופה לאיש מן החולים?

להלן קטע מתוך פרוטוקול 304 של ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, מיום כ"ד שבט תשמ"ז (23.2.87):
פרופ' דוידסון: לפני שנים רבות, בסוף מלחמת העולם השנייה, אירע בבית-החולים הדסה מקרה מעניין מאוד: התפשטה מחלת ה"בקטיריאל מניגטיס", שהתמותה בה הגיעה למאה אחוזים, עד שהומצאה תרופת הפניצילין. כאשר הגיעה התרופה, שהספיקה לריפויו של חולה אחד, היו בבית-החולים 450 חולים. התעוררה דילמה: במי לטפל: בצעיר המטופל בילדים, או באדם המבוגר יותר? באדם שנושא משרה בכירה או במחוסר העבודה? פנינו לרב הראשי דאז, הרב הרצוג ז"ל, כדי שיעזור לנו להחליט. בסופו של דבר הוחלט, כי הרופא יטפל בחולה הראשון שייתקל בו במחלקה. כיצד אנו יכולים להחליט חייו של מי שווים יותר?
2. במחלוקת רבי עקיבא ובן פטורא, נפסק כרבי עקיבא, ש"חייך קודמים". מה היה קורה אם הדין היה הפוך - "חיי חברך קודמים"?

- במקרה כזה היה הדין כמו בן פטורא כי כל אחד היה נותן את המים לחברו, ולבסוף היו מתחלקים במים ושותים שניהם.


תשובת הרב עובדיה יוסף
האם מותר לאדם לתרום את אחת מכליותיו לחברו,
ובכך לסכן את עצמו כדי להציל את חיי חברו?


הקדמה לתשובה
תשובה זו דנה בשאלה העקרונית אם אדם רשאי או חייב להכניס את עצמו לספק סכנה (כמו ניתוח) כדי להציל את חברו מסכנה ודאית. הרב עובדיה פוסק, שהדין תלוי בדרגת הספק של הסכנה, ועל כן הוא מבחין בתשובתו בין דרגות שונות של "ספק סכנה":
א. "ספק סכנה הנוטה אל ודאי סכנה": רוב הסיכויים שהאדם הנכנס אל הסכנה ימות ממנה.
ב. "ספק שקול": ספק של 50% , כלומר 50% שהאדם הנכנס אל הסכנה ימות, ו- 50% שיישאר בחיים.
ג. "קצת ספק סכנה": רוב הסיכויים הם שהאדם הנכנס לסכנה יישאר בחיים. במקרה של ניתוח המצב יכול להשתנות במשך השנים. ניתוח שנחשב פעם "ספק סכנה הנוטה אל ודאי סכנה", בעל אחוזי הצלחה נמוכים, יכול במשך השנים (בגלל התפתחות הרפואה) להשתנות ולהיחשב ניתוח של "קצת ספק סכנה" - בעל אחוזי הצלחה גבוהים. ועל כן הדין לגבי ניתוחים כאלה יכול להשתנות בהתאם לכך.


שו"ת "יחווה דעת", חלק ב, סימן פד


שאלה
חולה כליות באופן רציני, עד שנשקפת סכנה לחייו, האם רשאי חבר או קרוב משפחה לתרום לו כליה אחת מכליותיו כדי להציל חיי חברו, או מכיוון שאפשר שיש בזה קצת סכנה לתורם, אין לו להכניס עצמו בספק סכנה אפילו על מנת להציל את חברו מוודאי סכנה?

תשובה
עצם הדין, אם רשאי אדם או חייב להיכנס בספק סכנה כדי להציל את חברו מוודאי סכנה, שנוי במחלוקת הפוסקים. כי מרן ה"בית יוסף" בחושן משפט (סימן תכו) הביא מה שכתבו בהגהות מיימוניות בשם הירושלמי, שחייב אדם להכניס את עצמו בספק סכנה כדי להציל את חברו מוודאי סכנה. והסביר מרן הטעם, מפני שחברו בוודאי סכנה והוא בספק. וכן כתב מרן ב"כסף משנה" (סוף פרק א מהלכות רוצח), ובשו"ת "חוות יאיר" (סימן קמו) הביא דברי הירושלמי להלכה, ושכן משמע ב
מסכת בבא מציעא סב, א וכן כתב הגאון רבי חיים דוד אבולעפייא בשו"ת "נשמת חיים" (בחלק הדרושים יא, א).

אולם הסמ"ע בחו"מ שם העיר, שמרן המחבר והרמ"א השמיטו דין זה מהשולחן הערוך, וטעמם, לפי שגדולי הפוסקים, הרי"ף והרמב"ם והרא"ש, השמיטו דברי הירושלמי מפסקיהם, לכן השמיטוהו גם הם מהשולחן ערוך. ע"כ.

ורבנו יונה גירונדי, בספר "איסור והיתר" (כלל נט, דין לח), כתב במפורש, שאין אדם להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חברו מוודאי סכנה. וכן פסק בשו"ת הרדב"ז חלק ג (סימן תרכה), שהמתחסד להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חברו מוודאי סכנה, הרי זה חסיד שוטה, שהספק שלו עדיף מהוודאי של חברו; שנאמר: "וחי אחיך עמך", חייך קודמין לשל חברך. ע"כ. ובשו"ת יד אליהו מלובלין (סימן מג) הביא דברי הגהות מיימוניות בשם הירושלמי הנ"ל, וכתב שכוונת הגהות מיימוניות לדברי ה
ירושלמי סוף פרק ח דתרומות, אך שם שנוי הדבר במחלוקת רבי יונתן וריש לקיש. אפשר שהלכה כרבי יונתן, שאינו מחויב להיכנס בספק סכנה להציל את חברו מוודאי סכנה. והוסיף, שיש להוכיח כן גם מהגמרא שלנו, במסכת נידה (סא, א) ובמסכת סנהדרין (עג, א). ע"ש. וכן בספר "אגודת אזוב דרושים" (ג, ב) הוכיח מהגמרא נידה (סא, א) כדברי ה"יד אליהו", שאין לאדם להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו מוודאי סכנה. גם בשו"ת מהר"ם שיק (חלק יו"ד, סימן קנה) כיוון לדברי ה"יד אליהו" בהוכחתו ממסכת סנהדרין (עג, א), וראה עוד בספר "אמרי בינה" (חלק אורח חיים סימן יג, אות ה). ואמנם יש מקום לדחות ראיות האחרונים מהתלמוד שלנו. וראה בשו"ת "עמודי אור" (סימן צו) ובספר "כלי חמדה" (פרשת כי תצא).

ועל כל פנים, להלכה הסכימו רוב האחרונים כדברי [רבנו יונה גירונדי, כפי שכתב בספרו:] "איסור והיתר" והרדב"ז הנ"ל, שאין האדם רשאי להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חברו מוודאי סכנה. וכן פסקו ה"אליה רבה" (בסימן שכט, סק"ח) ובשולחן ערוך הגאון רבי זלמן אורח חיים (סימן שכט, סעיף ח). וכן דעת ההפלאה בקונטרס אחרון ל"אבן העזר" (סימן פא, סעיף יב). וכן העלה הגאון הנצי"ב בספרו "העמק שאלה" פרשת ראה (סימן קמז, אות ד). וכן פסק הגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין בערוך השולחן (סימן תכו). וראה עוד בזה בשו"ת "משפט כהן" (סימנים קמג-קמד) ובשו"ת "היכל יצחק" חלק אורח חיים (סימן לט) ובשו"ת "איגרות משה" (חלק יו"ד, סימן קמה) ועוד.

על יסוד הדברים הנ"ל דן הגאון רבי יצחק יעקב וייס, ראב"ד העדה החרדית בירושלים, בספרו שו"ת מנחת יצחק חלק ו (סימן קג), לאסור לתרום כליה לחולה כליות שנשקפת לו סכנה, שהואיל וקיימת אפשרות של סכנה במעשה הניתוח של התורם הבריא, וכן יכול להיות שבעתיד יבוא התורם לידי סכנה כשחסרה לו אחת מכליותיו, ונמצא שהתורם מכניס עצמו לספק סכנה, וכן לא יעשה לדעת הרדב"ז וסיעתו. ע"כ. וכן העלה הגאון רבי אליעזר יהודה וולדינברג, אב"ד ירושלים, בספרו שו"ת "ציץ אליעזר" חלק ט, (סימן מה), על יסוד דברי הפוסקים הנ"ל ועל סמך דברי הרופאים שאמרו לו שמעשה הוצאת כליה אחת מכליותיו של התורם כרוך בסכנת נפשות, לכן העלה שאין לעשות כן, אלא אם כן יחליט סגל של רופאים מומחים אחרי עיון מדוקדק שהדבר אינו כרוך בספק סכנת נפשות לתורם. וכולי האי ואולי. ע"כ.

אולם באמת שנמסר לנו מפי רופאים מומחים ויראי שמים שדרגת הסיכון בהוצאת הכליה לאדם התורם היא מועטת מאוד, וכתשעים ותשעה אחוזים מהתורמים חוזרים לבריאותם התקינה. ולפי זה הרי כל מה שהסכימו הפוסקים הנ"ל, שאסור להכניס עצמו בספק סכנה, זהו רק ב"ספק השקול", מה שאין כן בנידון שלנו, שבוודאי שמצווה היא לתרום כדי להציל את חברו ממוות בטוח.

תדע, שבשו"ת הרדב"ז, ב"לשונות הרמב"ם" חלק ב (סימן ריח), כתב, שמה שפסק הרמב"ם (בפרק א מהלכות רוצח), שכל היכול להציל אדם מישראל מסכנה ולא הצילו עובר על מה שנאמר בתורה "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז), זהו גם כשיש "קצת ספק סכנה" למציל, כגון שרואה את חברו טובע בנהר או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו, שבכל אלו יש "קצת ספק סכנה" למי שבא להציל, ואף על פי כן חייב להציל. ודווקא בשביל ממון חברו אין להכניס עצמו בספק סכנה כלל, אבל להציל נפש חברו חייב להציל. וכן הוא בירושלמי. ע"כ. והרי הרדב"ז עצמו בתשובה חלק ג (סימן תרכה) הנ"ל כתב, שהמתחסד להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל חברו מוודאי סכנה, הרי זה חסיד שוטה, שספק שלו עדיף מוודאי של חברו. אלא ודאי שהוא מחלק בין "ספק שקול" לבין "קצת ספק סכנה", כלשונו הנ"ל. וכן ביאר בעצמו בתשובתו בחלק ב (סימן ריח), שאם ה"ספק של הסכנה נוטה אל הוודאי סכנה", כלומר שעל פי הרוב ישנה סכנה, או אפילו ב"ספק שקול" של סכנה, אינו חייב למסור נפשו, ורק אם הספק של הסכנה נוטה אל ההצלה, אם לא הציל, הרי זה עובר על "לא תעמד על דם רעך". עד כאן. וכן כתב בספר "אגודת אזוב", בהשמטות שבסוף הספר. וכן פסק הערוך השולחן חו"מ (סימן תכו).

ולכן נראה, שהעיקר להלכה שמותר וגם מצווה לתרום כליה אחת מכליותיו להצלת חייו של אדם מישראל השרוי בסכנה במחלת הכליות. וראויה מצווה זו להגן על התורם אלף המגן. ומכל מקום, בוודאי שיש לעשות זאת רק על ידי רופאים מומחים, ושומר מצווה לא ידע דבר רע. והשי"ת ישלח דברו וירפא לכל חולי עמו ישראל, כאמור: "שלום שלום לרחוק ולקרוב, אמר ה' ורפאתיו."

מקורות
1. בבא מציעא סא, א
ראה מקור 1 בתשובה הקודמת. חזור

2. ירושלמי, תרומות פרק ח, הלכה ד (סוף הפרק)
רב אימי איתצד בסיפסיפה. אמר ר' יונתן: ייכרך המת בסדינו. אמר ר' שמעול בן לקיש: עד דאנה קטיל, אנא מתקטיל. אנא איזיל ומשזיב ליה בחיילא. אזול ופייסון ויהבוניה ליה.

פירוש פני משה
איתצד בסיפסיפה: ניצוד במקום סכנה הרבה (בידי גזלנים), ומלשון "האף תספה" ו"פן תספה" הוא ודומיהם, שכל הניצוד לשם, סוף נספה הוא.
ייכרך המת בסדינו: כלומר שנתייאש הימנו, ואין לו (לרבי אימי) אלא להכין לעצמו תכריכי המת.
עד דאנה קטיל אנא מתקטיל: ושמע רשב"ל ואמר: או אני אהרוג או אני נהרג.
אנא איזיל ומשזיב ליה בחיילא: אני אלך ואציל אותו בכוח.
אזול ופייסון, ויהבוניה ליה: והלך ופייס לאותן גזלנים, והניחהו ונתנו אותו לידו.
חזור

3. נידה סא, א
הנו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא. אתו לקמיה דרבי טרפון. אמרו ליה: לטמרינן מר. אמר להו: היכי נעביד? אי לא אטמרינכו, חזו יתייכו. אטמרינכו, הא אמור רבנן: לישנא בישא אע"ג דלקבולי לא מבעי, מיחש ליה מבעי. זילו אתון טמרו נפשייכו.

ביאור
הנו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא: על קבוצה של אנשים מן הגליל יצאה שמועה שהם הרגו אדם.
אתו לקמיה דרבי טרפון. אמרו ליה: לטמרינן מר: קבוצת אנשים זו, שהמלכות רדפה אחריהם כדי להעמידם לדין, ברחה והגיעה לרבי טרפון, וביקשה ממנו שיסתיר אותה מפני המלכות.
אמר להו: היכי נעביד, אי לא אטמרינכו חזו יתייכו: אמר להם רבי טרפון: מה אעשה אתכם? אם לא אסתיר אתכם, תגלה אתכם המלכות.
אטמרינכו, הא אמור רבנן: לישנא בישא אע"ג דלקבולי לא מבעי, מיחש ליה מבעי: ואם אסתיר אתכם, הרי אמרו חכמים: לשון הרע, אף על פי שאסור לקבל, לחשוש צריך, כלומר שמא השמועה שיצאה עליכם נכונה ש"הרגתם ואסור להציל אתכם" (רש"י).
זילו אתון טמרו נפשייכו: לכו אתם והסתירו את עצמכם. כלומר רבי טרפון סירב להסתכן למענם.

תוספות, ד"ה "אטמרינכו, הא אמור רבנן לישנא בישא וכו'"
פירש בקונטרס: ושמא הרגתם ואסור להצילכם? ובשאילתות דרב אחאי (סוף פ' שלח סי' קכט) מפרש: שמא הרגתם, ואם אטמין אתכם, חייבתם ראשי למלך. והיינו מייחש מבעי ליה למיחש, שיש לחוש ללשון הרע להאמינו לגבי זה שייזהר שלא יבוא לו הפסד ולא לאחרים.
חזור

4. סנהדרין עג, א
תנו רבנן: מניין לרודף אחר חברו להרגו שניתן להצילו בנפשו? תלמוד לומר: "לא תעמד על דם רעך."

והא להכי הוא דאתא? האי מבעי ליה, לכדתניא: מניין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר, או חיה גוררתו, או לסטין באין עליו, שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: "לא תעמד על דם רעך"?! אין הכי נמי.

ביאור
שניתן להצילו בנפשו: שמותר להרוג את הרודף.
והא להכי הוא דאתא? האי מבעי ליה לכדתניא: וכי הפסוק "לא תעמד" (ויקרא יט, טז) בא ללמדנו דבר זה? והרי מפסוק זה לומדים דבר אחר, כפי שמצינו בברייתא: "מניין לרואה וכו'."
אין הכי נמי: באמת פסוק זה בא ללמדנו את הדין של הברייתא, ואילו את הדין שמותר להרוג את הרודף לומדים ממקור אחר.
חזור