5.4 אתגרים חדשים ביצירת ההלכה בעידן המודרני

העידן המודרני יצר אתגרים חדשים לפוסקי ההלכה בתחומים רבים.

המהפכה התעשייתית אפשרה ייצור מכני והמוני של מוצרים שבעבר היו צריכים לעבדם באופן ידני וכך הצטרכו בעלי ההלכה להתייחס לאפיית מצות, כתיבת ספר תורה, טוויית חוטים לציצית ועוד באמצעות מכונות.

גילוי החשמל והמהפכה הטכנולוגית דרש התייחסות לניהול הבית היהודי על פי ההלכה, כגון השימוש במכונת גילוח, שימוש בשבת במקרר, במדיח כלים, בדוד-שמש ועוד, השתלת אברים, הפרייה חוץ-גופית, פונדקאות ועוד.

המהפכה האלקטרונית עורר שאלות חדשות בדבר השימוש על פי ההלכה באמצעי תקשרת החדשים, כגון טלפון, רדיו, טלוויזיה, מחשב ועוד.

גילוי יבשות חדשות הצריך התייחסות הלכתית לכשרותם של בעלי חיים לא ידועים, שבטים שטענו שהם צאצאי עשרת השבטים האבודים, קביעת זמני ההלכה באזורי הקוטב של כדור הארץ, בעיית קוו התאריך, ובעתיד הנראה לעיין יהיה גם צורך להתייחס לשמירת ההלכה בטיסות בין כוכבי בלכת.

עצמאות מדינית ושיתוף במערכות שלטוניות דורשים התייחסות הלכתית לניהול מדינה ושירותים ציבוריים על פי ההלכה - צבא, משטרה, כיבוי אש, תשתיות, גיור, פסולי חיתון ועוד.

בעצם אין המדובר בעריכת שינויים בהלכה אלא ביישומם של כללים ועקרונות ידועים במציאות חדשה ומתחדשת.

5.5 ריבוי כתות וקהילות בישראל

עד לתקופת החשמונאים אין דיווחים על קיומם של זרמים הלכתיים שונים ביהדות. בתקופה החשמונאית ניכרות השפעות מן החוץ בכל תחומי החיים - כגון התחום המדיני והתחום ההגותי - וחברי העילית של היושבים בציון נדרשו לנקוט עמדה בתחומים אלה. נוצר הגרעין הראשון של שתי כתות מרכזיות ביהדות: כת הפרושים מן העבר האחד וכת הצדוקים מן העבר השני. מחלוקתן נסבה מסביב לשני צירים מרכזיים:

תחום האמונות והדעות - הצדוקים כופרים בגזירה קדומה והישארות הנפש וכל מה שנגזר ממנה;
התורה שבעל פה - הצדוקים מפקפקים במהימנותה של מסורת חז"ל. מרבית המחלוקות המדווחות בדברי חז"ל קשורות לסדרי העבודה בבית המקדש.

בשלהי תקופת בית שני קמו כתות נוספות שידיעות עליהן נמצאות בכתבי פילון, יוספוס פלאביוס ומגילות מדבר יהודה, אולם שתי הכתות הנ"ל הן הידועות ביותר ורוב מניינה ובניינה של היהדות הרבנית מיחס את עצמו כצאצאיהם של כת הפרושים. רק האריסטוקרטיה היהודית נמנתה על כת הצדוקים ועם חורבן בית המקדש והגלות שכבה זאת אבדה את השפעתה ובכך גם את המשכיותה.

בראשית ימי הביניים (המאה השמינית לספירה) קמה התנועה הקראית הרואה את עצמה כממשיכה של כת הצדוקים ובכך היא חולקת על היהדות הרבנית. תנועה זאת ידעה עליות ומורדות וקיימת עד ימינו אולם אין בה כדי להוות איום על הזרמים המרכזיים של היהדות.

5.5.1 ביזור הסמכות ההלכתית¹

לעיל ראינו כיצד העלאת התורה שבעל פה על הכתב, בדמותם של המשנה והתלמודים, הצליחה ליצור מערכת הלכתית נורמטיבית המקובלת על כמעט כול שדרות הציבור. לאחר מכן קהילות ישראל בתפוצות הקנו לראשי ישיבות וגאוני בבל סמכות הלכתית בדומה לזו שהייתה לבית הדין הגדול בירושלים. הגאונים, הלא הם ראשי הישיבות בסורא ובפומבדיתא, נחשבו לסמכות עליונה בענייני הלכה. יהודים בכל העולם ראו בהם את יורשי האמוראים ואת ממשיכי מסורת הסנהדרין, ופנו אליהם בכל שאלה שלא נמצא לה משיב במקומות מגוריהם. מצב זה לא התמיד וכשפסקה שושלת גאוני בבל באמצע המאה ה-11, חל שינוי עקרוני ובלתי הפיך בתהליך הפסיקה ההלכתית. לאחר שבטל מוסד הגאונים שוב לא קמה בישראל סמכות פוסקת מרכזית. הסמכות לפסוק הלכה בכל תפוצות ישראל עברה למעשה לאחריות רבני הקהילות ורבני הישיבות, כלומר, היא הפכה פלורליסטית ומבוזרת. הביזור ההלכתי מתבטא בכמה דרכים:

לקהילות יש אוטונומיה בבחירת רבניהן.
לרב הקהילה יש סמכות לפסוק הלכה באופן עצמאי.
לפעמים סמכותו של הרב אינה נובעת מהיותו נושא מִשרה רשמית, אלא מהמוניטין שיצאו לו כגדול בתורה. לדוגמה, הגאון מווילנה זכה להשפעה עצומה אף שמעולם לא כיהן במשרה רשמית של רב או ראש ישיבה. גם החזון איש (הרב אברהם ישעיהו קַרֶלִיץ) לא החזיק במשרה רשמית, וסמכותו נבעה מכבוד לבקיאותו וללמדנותו.
סמכותם של הפוסקים מוגבלת מבחינה גיאוגרפית. לפוסקים כמו הרמב"ם, רבנו גרשום מאור הגולה והמהר"ם מרוטנבורג, הייתה השפעה ניכרת באזור מסוים, והשפעה פחותה מחוץ לאזור זה (למשל, חרם דרבנו גרשום על ביגמיה הוכר רק בארצות אשכנז).

ראויה לציון העובדה, שלמרות היעדר סמכות הלכתית מרכזית, הבדלי המנהגים בין עדות וקהילות, וחסרונם של כללים ברורים המגדירים מתי חידוש הלכתי הוא לגיטימי ומתי הוא חורג מן המותר, נשמרה האחידות היחסית של ההלכה, והיהדות לא התפצלה לכתות ולזרמים, לפחות עד להופעת הרפורמה במאה ה-19. יש אמנם הבדלים בהלכה המקובלת בעדות השונות, אך אלה הם, בדרך כלל, הבדלים קטנים הנוגעים בעיקר לתחום המנהג.

לביזור הפסיקה היו שתי השפעות הפוכות על השתלשלות ההלכה. מצד אחד, היעדר סמכות מרכזית המקובלת על הכול גרם לקיפאון בכמה עניינים הלכתיים שבהם אי-אפשר לחולל שינוי בלי הסכמה של כל קהילות ישראל. כך, למשל, בימינו אי-אפשר להכניס תיקונים בלוח השנה, אף-על-פי שהלוח הנוכחי אינו מושלם ופסח, שלפי התורה היה צריך לחול בחודש האביב, נע באיטיות לעבר הקיץ. שינוי בלוח דורש הסכמה של כל העולם היהודי, ובימינו כמעט בלתי אפשרי להשיג הסכמה כזאת או לכפות אותה.

מצד שני, ברוב התחומים היעדרה של סמכות מרכזית לא פגע בהתפתחות ההלכה, אלא סייע לה. זאת משום שרבנים בכל אתר יכולים לפסוק הלכות מבלי שיהיו נתונים למרותו ולפיקוחו של גוף סמכותי רב עוצמה. כך נוצרים הבדלים קטנים בין המנהגים וההלכות שמקיימות קהילות שונות, ובמשך הזמן ההבדלים הללו מצטברים ויוצרים פיצול וגיוון בתחום ההלכה.²

ביזור הפסיקה מאפשר את התפתחותה של ההלכה בתהליך שמורכב מכמה שלבים. בתחילה יש פיצול לנוסחים שונים בגלל פסיקה מבוזרת. אחר-כך יש "תחרות" בין הנוסחים השונים שבמהלכה מתגבשים כמה נוסחים מרכזיים "מנצחים". מתוכם עשוי לבסוף להתגבש נוסח אחיד, שיהיה שונה מהנוסח הקדום של ההלכה לפני התחלת הפיצול.³ בפועל קיימות בימינו שלוש קהילות עיקריות בישראל שפסיקת כל אחת מהן שונה מזו של חברתה. יוצאי תימן פוסקים הלכה לפי פסקי הרמב"ם במשנה תורה, יוצאי עדות המזרח פוסקים הלכה לפי פסקי המחבר בשולחן ערוך, וכן גם קהילות האשכנזים, אלא עם כן הרמ"א חולק על דברי המחבר בהגהותיו.

5.6 רפורמה

פתיחת הגטאות במרכז אירופה ובמערבה, בעקבות המהפכה הצרפתית, אפשרה ליהודים לבחור בין שחרור - אמנציפציה - לבין הישארות בגטו קהילתי מתוך רצון. רוב בני העם היהודי בחר באפשרות הראשונה והלכו בדרך ההתבוללות בין הגויים. מיעוט קטן יחסית בחר באפשרות השנייה. מחוללי התנועה הרפורמית ביקשו לפשר בין שתי הקצוות האלה וליצור יהדות מחודשת המשלבת בין מסורת לחופש. מייסדי התנועה ראו את עצמם כממשיכי המסורת היהודית, שלדעתם הצטיינה תמיד בגמישות ובפתיחות עד להתאבנותה בשלהי ימי הביניים.⁴

כל אחד ממבשרי התנועה וממחולליה תרם את תרומתו הייחודית לה ⁵:

משה מנדלסון (1729-1786) המליץ על רכישת תרבות כללית שתתווסף לתרבות היהודית, בלי לפגוע בה. יחד עם זה, הוא הדגיש כל חייו שיש לקיים את כל המצוות במלואן, וכן עשה את זה בעצמו. למרות שמנדלסון לא הנהיג שינויים בדת הוא נחשב לאחד מאבות הרפורמה מכיוון שהוא ראה בחיוב שילובם של היהודים באמנציפציה.
ישראל יעקובסון (1768-1828) הכניס מספר שינויים לבית הכנסת: תפילות מסוימות נאמרו בגרמנית, והתפילה לוותה בעוגב ובמקהלה של גברים ונשים. כן הנהיג כי הרב ידרוש בגרמנית.
זכריה פראנקל (1801-1875) התנגד להכנסת שינויים יזומים בפרקטיקה היהודית. הוא היה בדעה, ששינויים כאלה מתרחשים ממילא ובאופן ספונטני, על פי הכוחות של ההיסטוריה, כמו שהדבר אירע במשך כל תולדות עם ישראל. תהליך כזה מבטיח שהשינויים האלה נאמנים לרוח היהדות וכן מותאמים לנסיבות החיצוניות. ב-1842 תמך לראשונה בסידור התפילה הרפורמי, על אף שהיו בו שינויים מהנוסח המקובל, אך הוא יצא נגד הוצאת הרעיון המשיחי מהסידור.
שמואל הולדהיים (1806-1860), רבה של הקהילה הרפורמית בברלין, ראה בדת אמצעי - שמקורו אנושי - לשם שכלול האנושות והחברה, לכן יש צורך תמידי לתקנה ולהתאימה לצורכי התקופה, כמו כל כלי ואמצעי אחר. הולדהיים התגלה כמייצג הכיוון הקיצוני בתנועת הרפורמה, באשר הנהיג תיקונים מרחיקי לכת בנוסח התפילה שנערכה ביום ראשון בלבד ולדעתו ההלכה האוסרת נישואי תערובת אינה אלא חוק מדיני-לאומי, שאינו מחייב יהודים שהנם אזרחי המדינה בה הם יושבים.
אברהם גייגר (1810-1874) ראה ביהדות מוסד חי ומתפתח בצורתו החיצונית. בכל דור מוטל על היהודי להכיר ולהפנים את תוכנה העמוק תוך כדי שינוי ורענון של צורתה - דינים ומנהגים - כך שהיא תוכל להביע את עצמה על הצד הטוב ביותר. גישתו של גייגר הייתה גישה של ביקורתיות היסטורית. הוא לא ראה בטקסטים הדתיים טקסטים מקובעים אלא טקסטים ששיקפו התפתחויות היסטוריות, מכאן שהטקסטים והנורמות הדתיות שהוגדרו בהם היו יחסיים. לפי גייגר ניתן היה, אם כן, לבקר את הציוויים הדתיים, לקבלם או לשלול אותם בהתאם למציאות בהווה.

בעיני מנהיגי היהדות האורתודוקסית, לכל מה שקשור לרפורמה יש קונוטציה שלילית. כל ניסיון של שינוי תוכן הדת או התחדשות כלשהי, חשוד בעיני מנהיגות זו ונחשב כסטייה חמורה מעקרונות הדת. ביטוי לכך נמצא בדברי החתם סופר באמירתו המפורסמת "חדש אסור מן התורה" ⁶. לעומת זאת, מחוללי התנועה הרפורמית סברו כי הגיעה השעה לעריכת שינויים בהלכה כדי להתאימה לעידן המודרני ובכך ליצור את התנאים המאפשרים ליהודי להתערות בחברה האזרחית הכללית.

סקירת תולדות ההלכה, כפי שתוארה בפרקים הקודמים, מצביעה על תהליך של שינוי איטי אך מתמיד, כאשר בידי חכמי כל דור ודור נִתנה הסמכות לחולל שינויים נחוצים בהלכה - אבל שינויים אלה נערכים לפי כללי פסיקה מקובלים. המגמה לא משתנה ומסגרת ההלכה נוקשה בעקביות וכל שינוי הוא בכורך הנסיבות על פי גישה פרגמטית ללא שמץ של אידיאולוגיה. אף התנועה הרפורמית חוללה שינויים, אולם לא הרי השינויים של זה כשינוייו של השני. ההלכה הרפורמית לא דורשת כי דיניה יותאמו למסגרות הישנות, אלא משחררת את חכמי ההלכה שלה ממגבלות התורה שבכתב ושבעל פה. גישת הרפורמה היא אידיאולוגית והאידיאולוגיה החדשה מצביעה על שינוי מגמה, באשר השינויים בהלכה אינם נגזרים מן הנסיבות אלא מן האופי הרצוי של היהדות החדשה בעיני הוגיה.

על אף הדחייה של כל רפורמה על ידי היהדות האורתודוקסית מתברר שלא מעט מחידושי הרפורמים נקלטו על ידי הקהילה האורתודוקסית המערבית. הדברים אמורים בעיקר בתחום הטקסי, כגון התנהלות התפילה, עריכת נשואים וסדרי הלוויית המת והאסתטי כגון מבנה בית הכנסת, לבושם של בעלי תפקידים ושפת הדרשה של הרב.

מצד שני, כתגובת נגד לשינויי הרפורמה, נמנעת היהדות המסורתית מעריכת שינויים או תיקונים בהלכה, על אף שהדבר לפעמים בעל נחיצות גבוהה מאוד ושניתן לעשות את הדבר במסגרת ההלכה המקובלת.

הערות:

1. סעיף זה מתבסס על דברי קירש במאמרו מי מוליך את ההלכה? באתר http://www.toravoda.org.il/14kirsch.html
2. הדבר בא בעיקר לידי ביטוי בנוסחי התפילה השונים של קהילות ישראל השונות.
3. התפתחות ההלכה, לפי תיאור זה, דומה במידה מסוימת להתפתחות המדע על פי גישתם של הפילוסופים של המדע קרל פופר ודונלד קמפבל. גישה זו, שמכונה "אפיסטמולוגיה אבולוציונית" או אבולוציה של רעיונות, טוענת כי המדע מתפתח באמצעות "בררה טבעית" של רעיונות. מדענים מציעים רעיונות שונים לתיאור תופעות טבע והרעיונות הללו נבחנים על ידי הקהילה המדעית באמצעות ניסויים ובדיקות תיאורטיות. בסופו של דבר שורדים הרעיונות המוצלחים, והם מתפתחים לתיאוריות מדעיות שהופכות חלק מהמדע התקני.
4. להרחבת הנושא ראה ספריו של יעקב כ"ץ, מסורת ומשבר : החברה היהודית במוצאי ימי-הביניים, ירושלים תשי"ח; היציאה מן הגטו: הרקע החברתי לאמנציפציה של היהודים, 1870-1770, ירושלים תשמ"ו; בין יהודים לגויים: יחס היהודים לשכניהם בימי-הביניים ובתחילת הזמן החדש, ירושלים תשכ"א.
5. ראה History of the Jews, New York 1947 Salomon Grayzel, (ע' ?????)
6. שו"ת חתם סופר חלק א (או"ח) סימן כח ד"ה ועוד נ"ל

---

---