לדף ראשי




סמיכות פרשיות בלימוד המקרא
דרך הפירוש הקרויה "סמיכות פרשיות" [או "סמוכין"], אינה נמנית במידות שהתורה נדרשת בהן, כנראה מפני שהיא הרחבה של "היקש". ההיקש הוא דרך פרשנות, שבו מעבירים את הידוע לנו בפסוק אחד, לפסוק אחר הדומה לו, ומפרשים אותו על פיו. בסמיכות פרשיות או ב-"סמוכין" אנו מפרשים שתי פרשיות האחת על-פי חברתה.

דרך זו נשענת על העיקרון הפסיכולוגי האומר, שדברים סמוכים, יש ביניהם קשר עניני.

הכל מכירים את שאלת רש"י [במדבר ו 2 ד"ה כי יפליא]:

"למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין".

הפרשן רוצה לומר, שהינזרות מן היין יכולה למנוע פגיעה בשלמות הנישואין.

בדומה לזה שאל רבי יוחנן [בברכות ס"ג ע"א]

"למה נסמכה סוטה לפרשת תרומות ומעשרות, לומר לך, כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנו לכהן, סוף נצרך לכהן על-ידי אשתו".

שני העניינים הללו מלמדים, שחז"ל הבינו ששני עניינים סמוכים, חייב להיות קשר ביניהם, ודברי תורה אינם באים בלא שיהיה קשר או רציפות ביניהם. הקשר אינו נשען תמיד על מיון הגיוני. פעמים שהקשר הוא סיבתי כמו במקרה הראשון שלפנינו.

בדומה לאמור לעיל מצאנו דרוש המובא בספר "דעת זקנים מבעלי התוספות" ומבוסס על דברי חז"ל, על הפסוק "וכי תהינה לאיש" [שתי נשים], הבא סמוך לפרשת אשת יפת תואר, וצמוד לפני בן סורר ומורה. נאמר שם:

לכך נסמכו פרשיות הללו לכאן, לומר לך, כי עבירה גוררת עבירה, דלפי שיקח יפת תואר תהינה לו שתי נשים ומריבה בתוך ביתו, ולא עוד אלא שישנא האחת. ומה כתיב אחריו? "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה", שכן מצינו בדוד שלפי שלקח בת תלמי מלך גשור בצאתו למלחמה, יצא ממנו אבשלום ובקש להרגו ושכב עם נשיו ועל ידו נהרגו כמה רבבות מישראל. ומה כתיב אחריו? "וכי יהיה באיש חטא משפט מות?. אם ינצל מזה, לא ינצל מזה, הרי שעברה גוררת עברה". ומשמע, כי מי שנגרר אחר העברות, עלול לבא אף ל"חטא משפט מות". וד"ל.

פרשנות זו של סמיכות הפרשיות כשיטה הרואה את מעשי האדם ואת הנהגותיו ראיה תבניתית, דומה לתפיסתו של קורט לוין. לוין ראה את אישיות האדם ואת הנהגותיו בנויות תבניות-תבניות, על יסוד קשרים שהם בחלקם אסוציאטיביים ובחלקם לוגיים רציונליים. בעזרת תפיסה זו ניסה לשער מראש כיצד יגיב אדם בעל תכונות ועבר ידועים, בסיטואציות דומות הנקרות לפניו. ניבוי זה על טיב הסיטואציה החדשה, יש בו משום פירושו של החדש על בסיס הישן והקיים מכבר.

מסורת התורה שבעל-פה הקדימו תפיסה זו של קורט לוין, ובנו עליה את המערכת הפרשנית של התורה. שיטה פרשנית זו עיקרה היא "מה כאן אף כאן", ולפי טיבו של הישן מפורש החדש. מה שמצאנו בעניין אחד, נוהג גם בעניין הסמוך לו או הדומה לו.
דרך זו פועלת בהיקשים, בגזרה שווה, בבניין אב, בכלל ופרט. אפילו קל וחומר בנוי במבנה זה.
סמיכות הפרשיות נראית כגולת הכותרת של השיטה, משום שהיא מפרשת קטעים גדולים ועניינים שלמים.

השאלה המתבקשת כאן היא, כי אם אכן כך הדבר, וכל המידות אינן אלא מידה אחת, מה טעם מצאה הברייתא של רבי ישמעאל לפרט שלוש עשרה מידות? נראה לי, כי פירוט זה בא ללמד אותנו דרך נוספת של פירוש: את דרך הדיוק. בפרשנות אין להסתפק בכללים ועקרונות, ויש לדייק אף בפרטים. בדיוק בפרטים, כגון בהבדל בין כלל ופרט לבנין אב, אנו לומדים מכלל הן לאו ומכלל לאו הן. דרך זו, הנרמזת על-ידי הברייתא, היא אחת מדרכי הפרוש החשובים ביותר.

סמיכות פרשיות בביקורת הטקסט
השימוש בתופעת סמיכות הפרשיות לשם פרשנות הטכסט קיימת גם בביקורת הספרות. פעמים שכבר היוצרים עצמם השתמשו בקשר שבין קטעים קרובים כדי להבליט את המשמעות של דבריהם. נראה ברור שבלזאק הבין את הקשר ואת ההשפעה ההדדית של יסודות סמוכים איש על חברו. וכך הוא כותב:

"...עובדה זו [של תנועה דלילה] מגבירה את הדממה השוררת באותם רחובות הדחוסים בין כיפת ואל-דה-גראס ובין כית הפנתיאון, שני בניני פאר המטביעים את רישומם על האוירה, מתוך שהם זורקים בה גוונים צהובים, ומקדירים בה הכל בצללים חמורי סבר שמטילים קמרוניהם" [אונורי דה באלזאק, אבא גוריו, ספרית מעריב לעם, ת-א 1960, עמ' 6].

בלזאק מודע להשפעת הסביבה המתוארת, ונראה שהוא גם מרמז לכך, שמציאות בניני הפאר בסביבה של שכונת החלכאים מגבירה באמצעות הניגוד את הרושם המדכא של שכונה זו. כך הוא מגלה באמצעות הסמיכות שבין שני חלקי התיאור את המשמעות שהוא מבקש להביע.

באופן דומה מתאר בלזאק את חתולה של הגב' ווקאר, ומסמיך לתיאור זה את תיאור הופעתה של הגב וקאר עצמה, ועל-ידי-כך הוא מיחס לדמותה מבלי משים ובלי אומר ובלי דברים את תכונות החתול. וכך הוא כותב:

"החדר הזה זוהר במלוא זיוו סמוך לשעה שבע בבוקר, ברגע שחתולה של הגברת ווקאר מקדים את גבירתו, מקפץ על המזנונים, מרחרח את החלב העומד מוכן בכמה קעריות מכוסות בצלחות, ומשמיע את רנרון-השחרית שלו. עד מהרה מופיע האלמנה, מקושטת בכומתת הטול שלה, שמתחתיה מבצבצת פאה נכרית מדובללה; היא מהלכת בגררה את אנפלאותיה המעוקמות." [שם עמוד 10].

בסמיכות פרשיות מסוג זה משמש תיאור החתול מטונימיה לגב' ווקאר. התיאור מנצל את העובדה שהמטונימיה מקשרת בין מרכיביה [המלמד והנלמד] לא באמצעות האנלוגיה, אלא באמצעות הקרבה או הסמיכות בזמן או במקום. הקשר בין החתול לגב' ווקאר מצוי במקום ובזמן הופעתם המשותף, וקרבה זו מאפשרת לקורא ליחס את תכונות החתול אף לגב' ווקאר.

דומה לזה המטונימיה המשמשת את אורי צבי גרינברג בשירו "מסוד מנוצחים". שיר זה מסתיים במשפט "יש זוג סוסים שחורים באחת השעות". לכל קורא ברור כי "זוג סוסים שחורים" משמעותם היא "מות", אך לא בגין דמיון כלשהו בין המות לסוסים אלה, אלא מפני שסוסים אלה והמרכבה שהם רתומים אליו מופיעים תמיד בזמן ובמקום, ששם מצוי מת.

עוד יש להוסיף, שתיאורי נוף קודרים ואפלים, או תיאורי נוף צחיחים וחרבים, או מלאי שמש ואור, או אחרים שהצבע הירוק הרווי רעננות מעניקים מתכונותיהם יסודות המאפיינים והמעצבים את הדמויות המוצגות בסמוך להם. כן הם משפיעים על המצבים ועל האידיאות הבאות אחריהם או בסמוך להם. באופן דומה משפיעים על עלילותיהן של הדמויות האנקדוטות או הסיפורים ההיסטוריים הבאים בקרבת תיאוריהן. דומה לזה גם השפעתם של יסודות אינטר טכסטואליים המוזכרים על ידי הטכסט המרכזי של הסיפור. על השפעות הדדיות אלו נכתבו מחקרים רבים, וכל המבקש לדעת ולהבין את הנושא, ראוי שילך אצל מחקרים אלה, ולא כאן המקום להרחיב את הדיבור עליהם.

לעיון נוסף: (שמות מאמרים באתר דעת והקישור אליהם)
פרופ' דב לנדאו, דרכי חשיבה מודרניים כעקרונות פרשניים:



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן