חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

קונוטציה

יחידה תרבותית ששימשה בתרבות קודמת, והושתלה משם לספירה תרבותית חדשה. בניגוד לדנוטציה – שהיא פירוש ישיר של הטקסט.

התוכן
פרשנים הנוטים לפשטנות
תרגום משפה לשפה
תכונות מרכזיות של הדבר המתפרש
עזרת הקונטקסט
התחשבות במילים שיש להן מטענים רגשיים
אסוציאציות המבטאות משמע רגשי או שכלי
התחשבות בקונוטציות של המלים המתפרשות
הקונוטציות חושפות את יחסו של המספר למסופר
סיווג הקונוטאציות



פירוש טקסטים סמליים ודנוטטיביים, הוא מעמיק יותר ככל שיש בו שימוש רב יותר במרכיבי הטקסט.
לפי זה נחלקים הפרשנים של ימינו למספר רמות, לפי מספר היסודות המרכיבים שהפרשן משתמש בהם, ואשר יש בכוחם לתרום להבנת משמעות הטקסט.

פרשנים הנוטים לפשטנות
א. יש פרשנים הנוטים לפשטנות, ומפרשים מילה ביטוי או טקסט על-פי האינטואיציה, במילה מקבילה (נרדפת או סינונים), ובזה יצאו ידי חובתם הפרשנית. פרשנות זו אין לה על מה לסמוך משתי סיבות:
ראשית, מילים מקבילות מצויות לרוב, כגון טף, עולל, תינוק, פעוט, ילד, נער, צעיר; גילה, רינה, דיצה, חדווה, ששון ושמחה וצהלה, וקשה לסמוך על הבקיאות בלשון של כל פרשני ימינו, ועל יכולתם לבחור בדיוק במקבילה האקוויוולנטית.
שנית, אין לסמוך על דרך זו של פירוש, מפני שהסינונים הוא דבר שלא בא לעולם, ואין לו שום קיום במציאות, ועל כן פירוש כזה הוא סילוף.

דוגמה: במקור תינוק וילד היו זהים פחות או יותר, ושימשו בשני רובדי לשון שונים: ילד בלשון המקרא, תינוק בלשון חכמים. לא עבר זמן רב עד שחלה דיפרנציאציה ביניהם והאחת, זו שצמחה על יסוד היניקה נתייחדה לגיל מחצי שנה ועד שנה ומחצה, והאחרת, הילד, שצמחה על הלידה שהיא קודמת ליניקה, משמשת את בני הגיל משנה ומחצית השנה ועד גיל עשר שתים עשרה. ועם זה אנו עדיין משתמשים בביטוי "תינוקות של בית רבן" המציין גיל של למעלה משש שנים. עולה מן הדברים, שאין חפיפה מלאה בין מילים מקבילות.
ראיה לדברינו אנו מוצאים במילונים לסינונימים, שכל עיקרם הם מסבירים את ההבדלים בשימוש ובניואנסים הקיימים בין המילים שהן מקבילות כביכול.

תרגום משפה לשפה
ב. גם בתרגום משפה לשפה לעולם אין המילים זהות וחופפות חפיפה מלאה. מילה שבשפה אחת היא שלילית, בשפה האחרת היא חיובית. בשפה אחת למילה פירוש מצומצם ובאחרת יש לאותה מילה פירוש רחב הרבה יותר. למילה "בסטיל" שמשמעותה מבצר יש קונוטציה של בית סוהר ושל מהפכה הן בצרפתית, והן באנגלית. לעומת זה לתרגומה של המלה בעברית כגון "מבצר", "מצודה" וכן למילים בגרמנית "בורג" או "פסטונג" אין קונוטציה כזאת. ל"מצודה" בעברית יש דווקא קונוטציה למגדל דוד שבירושלים או קונוטציה מהופכת של מצודות הדגים שאינו פועל להצלה אלא דווקא לרדיפה. לעומת כל אלה רומז ה"בורג" הגרמני לעולם האבירות ולימי הבינים.

לפי האמור מתברר, כי לעיתים יש בשפות שונות קונוטציות שונות לאותן מלים, ואלו מושכות את המשמעויות לכיוונים שונים. מסיבות אלו אף התרגום משפה לשפה אינו נותן מה שניתן במקור. ברור שתרגום לשפה זרה, אף שיש בו יסוד של פירוש, לא תמיד הוא תואם במלואו את הטקסט המקורי.

תכונות מרכזיות של הדבר המתפרש
ג. פרשן המבקש לדייק בביאוריו פונה אל תכונות מרכזיות של הדבר המתפרש, ומסיכומם הוא מסיק, לעיתים בדרך ההגדרה, את מהותו של נושא עיונו. בדרך זו אמרו כי -
"שערות הן חוטים בעלי צבע, דקים, גמישים וחזקים, הצומחים על הראש ובמקומות נוספים אחדים בגופו של האדם. אצל רבים מבעלי החיים כל הגוף מכוסה בשערות".
בהגדרה "שלחן הוא רהיט בעל מכסה המונח על רגל או על בסיס, והוא משמש לאכילה, לכתיבה ולעבודה". ברור, שהמילה "רהיט", והביטויים "בעל מכסה" "ובעל רגלים" הן כולן תכונות של השולחן שעל פיהן אפשר להכיר את מהותו. הדבר נכון גם לגבי "רהיט", על אף שהוא כלל הכולל את השולחן שהוא פרט, אבל כלל זה קובע את מקום השולחן במערכת הכלים של המציאות.

הדימוי והמטאפורה בנויים משלושה מרכיבים. לפעמים שלשתם כתובים בגלוי, ולפעמים רק שניים או אחד מהם גלוי, ויש להסיק מן הגלוי על הסמוי. בדמוי "נהר שחור כזפת" הזפת הוא הדומה (הוהיקל) למשהו אחר, "שחור" הוא התכונה הדומה (הפוקוס) המחברת על-ידי אנלוגיה בין "הזפת ל"נהר", ואילו ה"נהר" הוא הנושא (הטנור) שאליו מתכוונים במילה "זפת".

בשירו של ביאליק
"צנח לו זלזל על גדר וינום
כה ישן אנוכי"
מרמז הביטוי הקונטקסטואלי "כה ישן אנוכי" שהזלזל (הדומה) מיצג אדם (הנושא) וה"תרדמה" (התכונה המשותפת לזלזל ולאדם), ששניהם נרדמו מעיפות או מסיבה אחרת. תכונות נוספות של הזלזל, כגון צניחתו, וכן היותו ענף דק, צעיר ושביר ביחס לגזע החזק, מלמדים שמדובר בנער חלש שהתנתק מחברתו ומעמו. די להבין פרטים אלה, ואת תכונות הגדר והחלון, כדי להבין את המרקם של השיר כולו, ועם זה עדיין אין כאן פירוש מלא.

עזרת הקונטקסט
ד. פרשנים המבקשים לדייק יותר, פונים גם לעזרת הקונטקסט, כדי לפענח את המתפרש. דוגמה מובהקת לדרך זו אפשר לראות במה שמצאנו בבראשית ל"ט 6, בדברי התורה המספרת על פוטיפר לאמור:
"ויעזוב כל אשר לו ביד יוסף ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל
ויהי יוסף יפי תאר ויפי מראה".
רש"י מפרש את הביטוי לחם: "היא אשתו". מנין ידע רש"י לפרש כך? האם סמך על היסוד המטונימי של "הלחם" שנאפה על ידי האשה, ועל-כן יכולה לשמש תחליף לשמה? או שמא מצא הצדקה חזקה יותר? ברור לרש"י ש"לחם" אינו כמשמעו, כי אין מקום להזכיר בפסוק אחד את הלחם מזה ואת אופיו של יוסף מזה - שני עניינים שאין קשר ביניהם. אחדותו של הפסוק מחייב אותנו למצוא קשר בין "לחם" ליופיו של יוסף. גם הקונטקסט מלמד שהסברה השניה היא הנכונה, ויש לו לרש"י נימוק חזק לפירושו. בהמשך הפרק (בבראשית ל"ט 9), מתברר ש"לחם" כאן פירושו "אישה", ופירוש זה תואם יפה את יופיו של יוסף.

נעמיד את שני הפסוקים זה לעומת זה:
"ויעזוב כל אשר לו ביד יוסף ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל ויהי יוסף יפי תאר ויפי מראה".
"איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו וכו'. "
נוכח ההקבלה המדויקת ברור, כי הדבר היחיד שפוטיפר חשך מיוסף זה אשתו, ועל כן ברור שהלחם פירושו אישה. רש"י פרש לפי הקונטקסט. עם הזמן חודר קונטקסט זה לתוך מרקם המילה, משתלב במהותה הפנימית והופך להיות חלק אינטגרלי של משמעותה.

התחשבות במילים שיש להן מטענים רגשיים
ה. שלב נוסף בהעמקת מלאכתו של הפרשן הוא התחשבות במילים שיש מטענים רגשיים כלליים הדבקים בהן.
לדוגמה: המילה "דשא" היא בעלת מטען רגשי חיובי בתרבות העירונית שלנו, ולעומתה המילה "בוץ", שהיא בעלת מטען רגשי שלילי בתרבות המבוגרים האמונה על שמירת הניקיון. ילדים בני שלוש-ארבע האוהבים להתבוסס בבוץ - אצלם אין לבוץ מטען שלילי. את גישת המבוגרים ביחס לבוץ הם קונים רק לאט בתהליך התבגרותם.
כסוג שלישי אנו מוצאים מילה כגון "חלון" שמטענה הרגשי נייטרלי בדרך כלל. כדי להבין את משמעות המטען הרגשי לגבי הפרשנות נתאר לעצמנו שיר, שבדומה לשיר "סופה" לא' שלונסקי, כמעט כל מילותיו טעונות מטען רגשי שלילי, ולעומתו שיר שכמעט כל מילותיו חיוביות. אין ספק, שיש הבדל גדול בין טקסטים רוויים ביטויים שליליים מרובים (כגון עצב, יגון, יאוש, שחור וכד'), לטקסטים בעלי מטענים או אסוציאציות חיוביות (כגון שמחה, תקווה, ורוד וכד').

המטענים הללו, על-אף שלרוב הם כלליים בלבד, כגון חיובי, שלילי או ניטראלי, בלי לומר דבר של ממש על עצמיותן של המילים, חשיבותם לגבי פרשנות הטקסט גדולה למדי.

אסוציאציות המבטאות משמע רגשי או שכלי
ו. את האסוציאציות, שאף הן מבטאות מעין משמע רגשי או שכלי, יש לחלק לשני סוגים עיקריים לפחות.
יש והן קולקטיביות ומקובלות על-ידי החברה ועל ידי התרבות. כאלו הן קשרי המילים כגון "סכין - מזלג", "שלחן - כסא", "טלית - תפילין", "עצים – ואבנים". הואיל והקשרים הללו ידועים לכל בני התרבות, יש בהם יסוד כלשהו שיכל לשמש את הפרשנות.
לעומתם אסוציאציות שנוצרו בתודעת הפרט בלבד: קשר בין פסלון קטן לעיר שבה הוא נקנה; שמלה השומרת על אסוציאציה לחנות בה נרכשה; או קשר של חתול למעשה רצח - אלה אינן יכולות לשרת את הפרשנות כלל. העובדה שהן מצויות בתודעת מספר אנשים קטן, מונע אפשרות להעניק משמעות כוללת, ועל כן ערכם לפרשנות שואף לאפס.

הגררותה של שיטת הדקונסטרוקציה לפרשנות אסוציאטיבית פרטית כזאת, כמו למשל דרך הפרשנות של ג'פרי הרטמן, גרם כנראה לכישלונה הטוטאלי של שיטה זו.

התחשבות בקונוטציות של המלים המתפרשות
ז. הגענו לשלב מעמיק למדי של הפירוש, אך לפנינו שלב נוסף שרק בו נגיע לפירוש מעמיק באמת. שלב זה הוא ההתחשבות בקונוטציות של המלים המתפרשות.

נשים לב, שהביטוי "שערותיה שחורות כעורב" יוצר אוירה לא נעימה. ואילו "קווצותיה שחורות כעין הליל" היא תמונה בעלת גוון רומנטי. הביטוי "קווצותיו שחורות כקטיפה" מעניק אופי רך ונעים למגע לשערות המתוארות.
מה שגרם לקלקול האווירה בביטוי "שחורות כעורב" הן הקונוטאציות של העורב, שהוא מכוער למראה, קולו צורם, הוא מחטט בגללים ומיחסים לו תכונות של גנב כרוני. תכונות אלה יוצרות פקפוק ביופייה של הנערה ששערותיה "שחורות כעורב". מי שקלט רק את הפירוש הפשוט והתמים של המטאפורה, ולא שם לב לקונוטציות של המלה הנידונה, החמיץ את חלק הארי של המשמעות.
לכן, פירוש של מטאפורה שאינו סומך עצמו גם על הקונוטציות, מפסיד לפעמים את עיקר היצירה. כדי למנע הפסד זה ראוי שנדון במהות הקונוטציה בפרוטרוט.

הקונוטציה היא יחידה תרבותית ששמשה בתרבות קודמת והושתלה משם לספירה תרבותית חדשה.
המילה "קרבן" ששמשה בספירה של כבש ומזבח, הועברה בימינו לספירה של יחסי חברות ולספירה של יחסים פוליטיים.
"תהו ובוהו" שימש במקור את טרום הארגון הקוסמי, ובימינו היא ביטוי לחוסר סדר בחיי היום יום, תוך שהיא שומרת משהו על המשמעות הקדומה.
כך הפכה הקונוטציה למשמעות משנית (או נלווית) המתלווה כמשמע עצמאי נוסף למשמעות המקורית של מילה או של ביטוי, והיא צומחת מן ההקשר הטקסטואלי, ההיסטורי, החברתי, התרבותי, הדתי של המילה. הקונוטציה מתווספת למשמעות הראשית של המלה, כמשמעות שניה נוספת, על-ידי שהיא נדבקת למילה לאורך זמן ובהזדמנויות רבות. על-אף שהקונוטציה היא רק משמעות משנית הפחותה בחשיבותה מן המשמעות הראשית, היא הופכת עם הזמן להיות משמעות מקבילה, טבעית ומהותית בצד המשמעות הראשית של המילה. היא חודרת למהותם הפנימית של הביטויים, והיא מעין תאום סיאמי שאצלו מחוברת המשמעות אל לב אחד המשרת את שתי המשמעויות.

הקונוטציות הן משמעויות קונקרטיות בעלות איכות עצמית. כמו המשמעות של "ריח רע" המלווה את המשמעות הראשי של בורסקי, או "טומאה" המלווה את המשמעות הראשית של בית קברות, או משמעויות כגון "זימה", טהרה, צדק, זיוף, מרמה, יושר.
יש קונוטציות שנוצרו לנגד עינינו, כגון "כסא" במשמעות משנית של "משרה חשובה", וכגון "ארון", במשמעות של הומוסקסואליות מוסתרת. חבר כנסת "נדבק לכסא", והומוסקסואל שחשף עצמו "יצא מן הארון".

למילה "אבי" ולמילה "אבות" יש בדרך כלל ערכיות חיובית. אמנם מצוי הביטוי אב הטומאה, או הביטוי אבות הטומאה, אבל המילה מתקשרת גם למושגים אחרים כמו "אבות האומה", "ארבע אבות נזיקין", או "ל"ט אבות מלאכה".
שונה מהם הביטוי "אבי אבות", שספג לתוכו את התכונה הברורה של "טומאה" חמורה. לתכונה נספגת הזאת קוראים "קונוטציה".
כדי להכיר את מהותה נפנה לביטוי "אבי אבות הקדמה". דרך העולם היא לחשוב ש"קידמה" היא חיובית לכל עניין. ואולם, כפי שראינו, הצרוף "אבי אבות" סוחב עמו קונוטציה של טומאה חמורה. הביטוי "אבי אבות" לא בא לעולם, אלא עם ה"טומאה" בלבד. כך קרא שמשך אלפי שנים שימש הצרוף "אבי אבות" באופן בלעדי עם הטומאה, עד שהטומאה דבקה בה, והעניקה לו מתכונותיה וממהותה, והפכה משמעות משנית לצרוף "אבי אבות", נוסף למשמעותו כ"ראש וראשון", ונוסף למשמעותו כ"עיקר". ברור לפי זה, שבצרוף "אבי אבות הקדמה", טיבה ותועלתה של הקדמה מוטלת בספק.

הקונוטציות חושפות את יחסו של המספר למסופר
ח. השימוש במילים בעלות קונוטציות שליליות או חיוביות חושף את יחסו של המספר אל המסופר, או אל הדמויות שבמסופר. מה שאין המספר מגלה ברובד החיצוני של הטקסט, מתגלה ברובד הסמוי של המשמעות הקונוטטיבית.

ב"ספור פשוט" לש"י עגנון, בארבעת העמודים הראשונים של הפרק התשיעי מופיעה המלה "קלפים" שמונה פעמים, וצפיפות זו מלמדת, שלמילה חשיבות רבה בקטע. מן הספור נראה ברור שהמילה "קלפים" הנה מטאפורה, והיא באה במשמעות המהפכת בגנותם של הקלפים. בשעה שנכתב שהאורחים היו "שטופים בקלפים" (עמ' ק"ו), המשמעות המגונה ברורה לחלוטין. המילה "שטופים" היא מטאפורה מתה, שבמקורה מספרת על מי ששטוף על ידי שטף חזק של מים, עד שאין בכוחו לעמוד מול הזרם. במשמעות מושאלת שמשה המילה "שטופים" בצרוף של "שטופים בזימה". שימוש תכוף בביטוי זה הותיר במילה "שטופים" קונוטציה שלילית ביותר של זימה. בענייננו השיטפון היא של תשוקת המשחק, שבצורה מוסווית נרמז כאן קשר בינו לזימה.

מצד אחד, כל המערכת המגונה הזאת מתקשרת אל הקלפים, ומעניקה להם חלק לא מבוטל מן המטען המגונה שבמילה "שטופים". מצד אחר ה"קלפים", שמצוירות עליהם צורות של בני אדם בזעיר אנפין, הם מיטונימיה לבני החבורה המשחקים. קלפים אלה, שאף מכוח עצמם מרמזים לבני-אדם הולכי בטל, ואשר זה עתה הם הושוו על-ידי המילה "שטופים" לזימה, באים לייצג את החבורה שהתאספה למסיבת חנוכה בבית גילדנהורן. כתוב בקטע כי: "לסוף נתעלמו אף הקלפים ומיני פרצופים שחורים ואדומים נראו בבית". מתברר אם כן שהקלפים התחלפו בפרצופים של חבורת השחקנים, ומשמשים להם מיטונימיה. עוד יותר ברור הדבר, כאשר הירשל אומר כי: "הרי אין בעולם בני אדם קטנים כל כך" והוא מתכוון לכך שהדמויות הקטנטנות המצוירות על הקלפים משמשות כמטאפורה לבני החבורה. כאן מתערבות כל המשמעויות: הקלפים, הדמויות שעליהם, בני החבורה, המילה "שטופים" והקונוטציה של זימה. כל אלה יחדיו, ובמיוחד המטאפורה הכפולה "שטופים בקלפים" נותנות תמונה מלאה של היחס המובא בסיפור כלפי החבורה הקלה והזולה של בית גילדנהורן. רוב הסופרים ובהם אף עגנון, אין לאל ידם להסתיר את עמדותיהם, ואלו מתגלות בדומה למה שמצאנו כאן בהצהרות הסמויות של הקונוטציה.

סיווג הקונוטאציות
קונוטציה טכסטואלית: מלה הסופגת את משמעותה המשנית מטקסטים קודמים, מקונטקסטים אחרים, ומצרופים חדשים של מלים המעניקים משמעות משנית למלה הראשית שבצרוף. כך נוצרות קונוטציות מקראיות, מדרשיות, פילוסופיות ורבניות. מובן שיש גם קונוטציות מתוך יצירות שקספיר, גיטה, פיקסו, שאגל ואחרים. נפוליאון (ובמיוחד הביטוי "קורפורל קטן") - קונוטציה היסטורית של איש פשוט שעלה לגדולה. לצ'מברליין (ולמטריה שלו) קונוטציה של כניעה ותבוסה; לאושויץ - קונוטציה של רצח עם המוני; לקיבוץ - קונוטציה של בנין מולדת, של חיי שיתוף מתוך שוויון מוחלט.

גיאוגרפית: טאג' מהל, פגודה, איגלו, גורדי שחקים (באמריקה, על אף שהיום יש רבים גם במקומות אחרים). בית מקדש, פרח הטוליפ (צבעוני). מלחמת שוורים – כל אלה מכילים קונוטציה של מקומם. הדוגמאות מלמדות שהקונוטציה נצמדת אל ביטויים שהם לכשעצמם ניטרליים כגון פרח הטוליפ', שבגין מקום גידולו בהולנד רכש לעצמו, בדומה לנעלי עץ מגולפים, את הכוח לייצג את המדינה ואת העם ההולנדיים. לכן אפשר לקרוא להולנד "ארץ פרחי הטוליפ", ולספרד "ארץ מלחמות השוורים".
עם כל זה, שם הנהר "גנגס", שיש לו גם קונוטציה גיאוגרפית, בעיקרו היא מילה שהמיקום הגיאוגרפי הוא משמעותה הראשונית והעיקרית, והקונוטציה שלה, הרומזת לטכסי קבורה הינדיים של פיזור אפר המת בנהר, היא קונוטציה דתית.

חברתית: כובע טמבל יש לו קונוטציה של קיבוץ, ומאז ציוריו של דוש, גם קונוטציה של עם ישראל הצעיר והעובד בארצו. לשטריימל יש קונוטציה של חסיד, פראק וצילינדר - בעבר קונוטציה של דיפלומט. למאה שערים - קונוטציה של חרדי, ישן ושמרני (אף על פי שהם יצאו מבין החומות כמחדשים) לטירת צבי - קונוטציה של חלוציות דתית-לאומית.

דתית: לבית המקדש קונוטציה של קדושה; ליום כיפור קונוטציה של מחילת עוונות, צום ועינוי הגוף. לחז"ל - קונוטציה של לימוד, של משנה ושל גמרא. שולחן במשמעות מישנית – מזבח; עמלק - המן והיטלר. לבד"ץ קונוטציה דתית של הכשר למהדרין, ולמקווה קונוטציה של טהרת המשפחה.

פעמים שהקונוטציה כובשת את מקומה של המשמעות הראשית, ופעמים שההבדל בינה לתכונות המטאפורה (הפוקוסים) מטושטש. גם לא תמיד ברור ההבדל בין המוטיב לקונוטציה. עובדות אלו דורשות מן הפרשן רגישות רבה, יכולת דקה להבחנה וידע יסודי בתיאוריה של הטקסט הספרותי. מצד אחר חשובות גם ידיעותיו של הפרשן בתחומי החיים השונים של האנושות, כי בלעדי ידיעות אלו אין לו סיכוי להבחין בין הדנוטציה לקונוטציה, כפי שאלו קיימות בתחומי חיינו השונים.

לעיון נוסף: (שמות מאמרים באתר דעת והקישור אליהם)
פרופ' דב לנדאו, דרכי חשיבה מודרניים כעקרונות פרשניים:

מקור הערך: דב לנדאו, נכתב עבור אנציקלופדיה יהודית

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן