לדף ראשי




"שמחת תורה" הוא היום השמיני של חג הסוכות. שם החג הוא "שמיני עצרת" ובארץ ישראל הוא גם "שמחת תורה". ביום זה גומרים לקרוא את כל 54 הפרשות שבתורה, ומתחילים לקרוא את התורה מחדש. חוגגים את סיום הקריאה בתורה: מוציאים את כל ספרי התורה מארון הקודש, ומקיפים (מסובבים) את הבימה שבאמצע בית הכנסת בריקוד ובשירה.

יש שני הסברים למקור שמחת תורה.

"שימחת תורה" שאנו חוגגים בשמיני עצרת, אינה נזכרת בתורה.
מה מקורה של שימחה זו. ממתי והיכן החלו לחגוג את "שימחה תורה"?

א. מקורו של החג בבבל, שם סיימו מחזור קריאה בכל שנה
התשובה המוכרת בציבור היא, שחג זה מקורו בבבל.
כך פותח אברהם יערי את ספרו, "תולדות חג שמחה תורה" ספר שיצא לאור בשנת תשכ"ד:

חג שמחה תורה שאנו חוגגים בימינו... ביום שמיני של חג הסוכות... הוא חג שנולד בבל, ואילו בא"י לא חגגהו כלל עד סוף תקופת הגאונים. עיקר החג היה על שם, שבאותו היום סיימו לקרוא את חמשת חומשי תורה.

מדוע לא ניתן לייחס את שמחה תורה לא"י? הטענה המרכזית של יערי, היא זו:

בארץ ישראל סיימו את התורה אחת לשלוש שנים, וקצתם אחת לשלוש שנים ומחצה, ולא יכלו אפוא לחוגג את הסיום ביום קבוע בשנה...

המקורות המרכזיים שעליהם מבסס יערי את דבריו הם שניים:
המקור הראשון הוא מן התלמוד הבבלי (במסכת מגילה כט ע"ב) המעיד מפורשות:

בני מערבא מסקי לאורייתא בתלת שנין (- בני ארץ ישראל מסיימים את התורה בשלוש שנים).

המקור השני הוא בחיבור מתקופת הגאונים המתאר את החילוקים שבין אנשי מזרח (אנשי בבל) לבין בני ארץ ישראל.

אנשי מזרח (בבל) עושין שמחת תורה בכל שנה ושנה בחג הסוכות. ובכל מדינה ומדינה, ובכל עיר ועיר, קורין בפרשה אחת.
ובני ארץ ישראל אין עושין שמחת תורה אלא לשלוש שנים ומחצה, וביום שישלימו הפרשה שקורין בפלך זה אין קורין בזה.

המקורות הללו מעידים על מנהג לא-אחיד שנהג בארץ ישראל: אורכו של מחזור קריאה שלם נע בין שלוש שנים לשלוש שנים ומחצה, ובאזורים השונים לא אחזו במנהג אחיד של קריאה בתורה ולא קראו בשבת אחת באותה הפרשה.
אף העדויות שנוספו מן הגניזה ביחס לחלוקת הסדרים בתורה - בא"י, מאשרות מצב מוזר זה: מכמה מקורות עולה חלוקה של התורה ל-167 סדרים, בעוד שמקורות אחרים מתעדים חלוקה ל-154 סדרים; ואף נמצאה עדות אחת ויחידה לחלוקה של התורה ל-141 סדרים. מצב דברים זה הביא את רוב החוקרים בשנים האחרונות למסקנה הקשה כי במנהגי הקריאה בתורה בארץ ישראל לא שררה כל קביעות: לא במועדם של ראשית מחזור הקריאה וסיומו, ולא באורכו של המחזור. במילים אחרות: אנרכיה גמורה אפיינה את התחום החשוב הזה בחיי הקהילה ובחיי בית הכנסת בארץ ישראל. כלומר, באותה שבת בבית כנסת אחד יכלו לקרוא סדרה מספר בראשית, ובבית כנסת אחר יכלו לקרוא סדרה מספר במדבר.
ראיות אלו ואחרות הובילו למסקנה המתבקשת של אברהם יערי:

חג שמחה תורה שאנו חוגגים בימינו... ביום שמיני של חג הסוכות... הוא חג שנולד בבל.

ב. מקורו של שמחת תורה בארץ ישראל, במצוות הקהל
מול שיטה ידועה, מוכרת, ומקובלת זו, הועלתה הצעה אחרת שטענה שהשורשים של חג שמחה תורה מקורם בא"י ויתכן שאפשר לייחס את הזרעים הראשונים של חג שמחה תורה עוד לימי הבית ולמצוות הקהל.
הראשון שידוע לנו שהעלה הצעה זו היה אברבנאל. בפרשת וילך על מצוות הקהל הוא כותב את הדברים הבאים:

וכבר ראיתי כתוב שבכל שנה ושנה היה הכהן הגדול, או הנביא, או השופט, או גדול הדור, קורא בחג הסוכות חלק מן התורה... ובשנה השביעית היה המלך מסיים התורה...
ומכאן נשאר המנהג בימינו, שהיום השמיני חג העצרת האחרון, נקרא יום שמחת תורה, בו אנו משלימים את התורה, עומד הגדול שבקהל ומסיים אותה ... לדמיין מעשה המלך בזמן ההוא.

הצעה זו אומצה רק ע"י חוקרים מעטים אך נדחתה לחלוטין ע"י יערי בספרו (עמ' 354). וכך הוא כותב:

לדעתי אין לקבל כלל השערה זו, שחג שמחה תורה הוא זכר למצוות הקהל, ושבשעה שנקבע חג זה לסיום התורה ביום אחרון של חג היה לנגד עיניהם מעמד הקהל.

בשנת תשנ"ח פירסם פרופ' שלמה נאה מאמר בתרביץ [נאה שלמה, סדרי קריאת התורה בארץ ישראל: עיון מחדש , שנה סז (תשנח), עמ' 187-167], ובו הוא טוען ששורשו של חג שמחה תורה מקורו בא"י ויתכן שיש לו קשר למצוות הקהל. מאמרו הארוך מוביל את הקורא פחות או יותר לאותה הצעה שהעלה האברבנאל.

שלמה נאה מוכיח במאמרו כי תמונת המצב שתיארו החוקרים לנוהג של קריאת התורה בבתי הכנסת בשבתות בא"י אינה נכונה: לדעתו מנהג הקריאה הארצישראלי היה אחוז במועדים קבועים בלוח השנה, והוא היה בנוי משני מחזורי קריאה שהקיפו יחד שבע שנים המקביל למחזור שמיטה אחד.

הראשון שהעלה את ההצעה הזו היה צונץ בספרו "הדרשות בישראל" ירושלים תשל"ד, עמ' 2. אלא שצונץ לא הוכיח את דבריו, ואילו נאה מוכיח את האפשרות הזו בעזרת ממצאים חדשים וראיות חדשות שלא היו מוכרים לדורות שלפניו. ואלו הם עיקרי שיטתו:

יש שלושת טיפוסים של חלוקת הסדרים: חלוקה ל- 167, או ל- 154, או ל- 141. לכל השיטות יש בסיס משותף, וההבדלים ביניהם הוא בעיקר בכך שהמערכת המרחיבה את מספר הסדרים מחלקת לעיתים סדרה אחת לשנים, כמו שאנו עושים בקריאה החד שנתית, שלעיתים אנו מצרפים שתי פרשות ולעיתים מפרידים בין שתי פרשות, כדי להתאים קריאת פרשות מסוימות למועדים שהם צריכים להיקרא בסמוך להם. בעיקר עושים זאת כדי שקריאת פרשת "וזאת הברכה" תצא ביום טוב אחרון של סוכות. צרוף שתי פרשיות או הפרדתן תלויה גם בשאלה אם השנה היא מעוברת, כי אז יש להוסיף עוד 4 פרשיות לקריאת התורה.

שלושת המערכות של מנהג הקריאה התלת שנתי בא"י יש להן בסיס זהה. רוב הסדרים בשלושת המערכות מתחילים באותו פסוק ואורכם ותוכנם שווה. מכאן מגיע נאה למסקנה הבאה:

מתקבל על הדעת שזאת היא גם מטרתה של החלוקה המסתמנת ברשימות הסדרים. כלומר, ייתכן שרשימות אלה אינן מציגות שיטות שונות של קריאה בתורה, אלא מופעים שונים של מנהג אחד, בהתאם לנדרש בשנים שונות... תכליתו של עיקרון זה יכולה להיות רק אחת: להתאים את מחזור הקריאה לאירוע - או לאירועים - בלוח השנה; במילים אחרות: המחזור שואף לנקודה מסוימת בלוח השנה שכדי להגיע אליה בדייקנות צריך בשנים מסוימות להוסיף או לגרוע ממספר הסדרים הנקראים בשבתות.

נאה עושה חישובים מדויקים כמה שבתות יש בשבע שנים שבהם קוראים בתורה את הקריאות הרגילות. בא"י המנהג היה שבשבתות בעלות קריאה מיוחדת (ראשי חודשים, מועדים וארבע פרשיות) לא היו קוראים את סדר הקריאה הרגיל אלא היו "מפסיקין" וחוזרין לסדרן בשבת שאחריה (מגילה,ג, ד-ו). לאחר שמקזזים את השבתות המיוחדות, עולה שבשבע שנים יש כ-308 שבתות שבהן קוראים את הקריאה הרגילה השבועית. הממצא המפתיע הוא שכשמחשבים את מספר השבתות במשך שבע שנים ובודקים במקביל כמה סדרים יש בשני מחזורי קריאה לפי המערכות השונות (141, 154, 167) מתברר שתמיד ניתן לסיים שני מחזורי קריאה בשבע שנים. באופן מעשי נאה מציע שתי אפשרויות.
אפשרות א: שני מחזורי קריאה של 154 סדרים (בסה"כ 308),
אפשרות ב: מחזור ראשון של 141 ומחזור שני של 167 (ובסה"כ 308).
בשתי השיטות אין כל קושי להביא לכך, שמספר הסדרים יהיה תואם לחלוטין את מספר השבתות, וזאת ע"י צירוף שני סדרים לסדר אחד או ע"י פיצול סדר אחד לשני סדרים לפי הצורך.

וכך כותב נאה:

שלושת הטיפוסים של רשימות הסדרים... מייצגים אפוא שתי אפשרויות של קריאת התורה כולה, פעמיים במחזור של שבע שנים שלמות... זוהי שיטה מדויקת המכוונת להסתיים במחזוריות קבועה ובמועד ידוע. מחזור זה הוא בן שבע שנים... למרות הלכידות הברורה שבשיטה, עדיין יש בה מקום למנהגים שונים: אלה קוראים את התורה בשני מחזורים שווים של 154 סדרים, ואלה קוראים במחזורים בלתי שווים, 141 סדרים בראשון, 167 סדרים בשני.
מובן אפוא שסיום התורה בסיבוב הראשון לא יהיה באותו הזמן לפי שני המנהגים, וגם הסדרים שייקראו בכל שבת ושבת לא יהיו שווים... יש כאן הפרש בארגון הפנימי של המחזוריות, שהיא אחת, קבועה, ועומדת בכל מקום.

תאור זה של מנהג הקריאה בא"י מראה כי הייתה מסגרת משותפת לכולם - שני מחזורים בשבע שנים, ואילו החלוקה הפנימית, מתפצלת לשני מנהגים עיקריים. תאור זה תואם גם את מה שמצינו בספר החילוקים אשר מתאר כנראה את סיום התורה של המחזור הראשון בא"י:

ובני ארץ ישראל אין עושין שמחת תורה אלא לשלוש שנים ומחצה, וביום שישלימו הפרשה שקורין בפלך זה אין קורין בזה.

כאמור הצעתו של נאה היא שמנהג הקריאה הארצישראלי היה בנוי משני מחזורי קריאה שהקיפו יחד שבע שנים המקביל למחזור שמיטה אחד. לדעתו "זוהי שיטה מדויקת המכוונת להסתיים במחזוריות קבועה ובמועד ידוע".
והוא מוסיף:

נשאלת השאלה, מהו אותו מועד ידוע שבו אמור מחזור הקריאה של שבע השנים להסתיים? למחזור קריאת התורה בשבע שנים יכולה להיות רק משמעות אחת, זו הידועה היטב כבר מן המצווה שבתורה, הלא היא מצוות הקהל...
מועד הקהל היה במוצאי יום טוב האחרון של חג הסוכות בשנה השמינית, לאחר שנת השמיטה. מחזור הקריאה בן שבע השנים נועד אפוא להסתיים, כאחיו החד-שנתי, ביום שלאחר חג הסוכות, הוא יום 'שמחת תורה'.
העובדה שמחזור זה גזור במידתו של 'הקהל' מלמדת על זיקתו למנהג המקדשי הקדום, וראוי אפוא לשקול את האפשרות שמקורו של מחזור הקריאה הארצישראלי הוא קדום ביותר, אולי עוד מזמן הבית.

הנה כי כן, שיטתו של שלמה נאה חוזרת כמעט לדברים שנאמרו בקיצור ע"י אברבנאל, בהבדל אחד: אברבנאל דיבר על קריאת כל התורה פעם אחת במשך שבע שנים, ואילו נאה הציעה שני מחזורי קריאה במשך שבע שנים.

מדוע בא"י בחרו לקרוא את התורה פעמים בשבע שנים ולא פעם אחת? התשובה של נאה היא:

שאין טעם לחלק את התורה באופן שתיקרא במחזור אחד של שבע שנים, מכיוון שהקטעים המתקבלים מחלוקה כזאת הם קצרים מדי.
[הקטעים היו כה קצרים שבכל שבת היו קוראים פחות מ-21 פסוקים (5845 פסוקים בכל התורה לחלק ל-308 שבתות נותנים 19 פסוקים כל שבת), והרי יש צורך בשבעה קרואים שכל אחד קורא לפחות שלושה פסוקים.].

אם כנים דבריו של שלמה נאה, מקורה של שמחה תורה הוא בא"י, שמחה שנהגה פעם אחת בשבע שנים בסוכות. אנשי בבל לקחו את המנהג הארץ ישראלי, פיתחו, שיכללו ושינו אותו. השינוי העיקרי שהם עשו הוא, שהם עברו לקריאה חד שנתית. אך גם הם כמו אחיהם בא"י הקפידו לשמור על נקודת הסיום בחג הסוכות שמקורה במצוות הקהל.

אם שמחה תורה אכן מקורה במצוות הקהל אין פלא שהילדים תופסים חלק מרכזי בחג הזה. ילדים קטנים שעדיין אינם בני מצווה עולים לתורה, ילדים ותינוקות וטף נוטלים חלק בעליית "כל הנערים". והנה במצוות הקהל נאמר "הקהל את האנשים והנשים והטף".

שיטתו של פרופ' שלמה נאה אינה נקייה מקשיים ולא כל החוקרים מקבלים את שיטתו על כל פרטיה. למשל: עזרא פליישר, הערות לצביון המחזור התלת-שנתי של הקריאה בתורה כמנהג ארץ ישראל , שנה עג, א (תשסד), עמ' 124-83].

עיין במאמרו של רחמים שר שלום, "על פרשת השבוע..." בפרק השביעי. בפרק זה מתווכח שר שלום עם התיאוריה של שלמה נאה, וטוען ששיטתו היא תיאוריה שלא התרחשה במציאות מעולם. לקריאת המאמר הקש כ א ן.



הערות לערך:
שם המעיר: ברוך גיגי
הערה: לדעתי צדקו מאוד דברי פרופ' שלמה נאה במאמרו שם, אולם נראה לי להסביר באופן אחר את משמעות קריאת התורה בשני מחזורים: הסיבה לקריאת תורה בשני מחזורים בשבע שנים מקבילה לשני מחזורי המעשרות בשבע שנים: כל מחזור בן שלוש שנים, ובשנה הרביעית ביעור מעשרות, ושוב שנים ד-ו מחזור הפרשה ובשנה השביעית ביעור מעשרות. הקשר בין המחזור החקלאי הארצי והגשמי לבין מחזורי קריאת התורה ולימודה הוא בסיסי בהשוואה של מזונותיו של האדם מזון הגשמי ומזונו הרוחני, וראה בבלי ברכות כ., וירושלמי ברכות פ"ז השוואות ברורות בין שתי הברכות ברכת התורה וברכת המזון. ראה גם שמעמד הקהל הוא במועד שנת השמיטה ולא סתם פעם בשבע שנים, מתוך זיקה ברורה לשמיטת הארץ, ותורה שניתנה לבני האדם מחברת היא את החיים הארציים לחיי הרוח.
ודו"ק כי קיצרתי. אשמח להבהיר יותר בע"פ את הדברים אם יהיה צורך בכך. כל טוב חג שמח


שם המעיר: רחמים שר שלום - תשובה לאפרים צורף
הערה: במאמר "הקריאה בתורה בא"י בתקופת המשנה והתלמוד", סיני שנה ס"ב; כרכים קכ"ג-ד תש"ס. ובמאמר "עוד על הקריאה בתורה בא"י בתקופת המשנה והתלמוד", סיני שנה ס"ד; כרך קכו-ז).שולל רחמים שר שלום את התיאוריה של פרופ' שלמה נאה וטוען שזו תיאוריה דמיונית המבוססת על חישובים בלבד. מדברי נאה ניתן להבין שהמנהג לקרוא את התורה במחזור כפול בכל שבע שנים היה קיים לפחות מתקופת המשנה והחזיק מעמד למעלה מ-1200 שנה. לפי זה סיימו את מחזורי הקריאה הכפולים משמיטה לשמיטה ביותר מ-170 שמיטות. מאה ושבעים פעמים סיימו את המחזור הכפול, ובמאה ושבעים שמיטות חגגו את סיום המחזור הכפול.איך נוכל להסביר שאירוע כזה לא נזכר במקורות ולו פעם אחת ואפילו לא ברמז כל שהוא.בקיצור: זוהי תיאוריה יפה אך דמיונית ואין לנו שום אישור שהייתה נהוגה בפועל.

שם המעיר: רחמים שר שלום
הערה: התיאוריה של שלמה נאה היא תיאוריה דמיונית שאין לה שום רמז ושום הוכחה. ב"סיני" כרך קכג-ד וכרך קכז
פירסמתי שני מאמרים על "הקריאה בתורה בא"י בתקופת המשנה והתלמוד" במאמרים אלה הפרכתי לחלוטין את התיאוריה הדמיונית של ד"ר שלמה נאה.על ההוכחות הרבות שהבאתי במאמרי הנ"ל יש להוסיף את העובדה שאת הטקס של "הקהל" סיימו בקריאת הקללות שבפרשת כי תבוא ואילו בשמחת תורה אנו קוראים את "זאת הברכה".
אין בידינו אפילו בדל של רמז לתיאוריה של נאה. זו פעם רביעית שאני כותב לכם הערה זו ואינכם מתייחסים לה. אבקש שכותב הערך ייצור עמי קשר ואשלח לו את המאמרים הנ"ל בדוא"ל.
מקור ההערה: מחקר

שם המעיר: יונתן לוין
הערה: דברי נאה כפתור ופרח.
אין בכל הטענות נגדו ממש. איש לא טוען כי הקריאה האחרונה במחזור השבע שנתי היא קריאת "הקהל". התאריך המכוון לסיום התורה הוא לבדו זכר להקהל אבל לא בתכנו.
איש גם אינו טוען שמנהג זה שרד 1200 שנה. הנה כבר בתקופת התנאים (על פי התוספתא) וכן בתקופת האמוראים (על פי הירושלמי) נהגו בראשי חודשים להוציא שני ספרי תורה, באחד קראו סדר ובשני את קריאת ר"ח. משעה זו, כבר נשתבש הסדר השבע שנתי ולא נגמר בסוף שנת שמיטה.
לגבי הראיה מכך שאין שום ציון לסיום התורה במוצאי שמני עצרת, גם זו אינה ראיה. אין לשבת זו שום חשיבות מבחינה הלכתית והציון היחיד לה הוא בפיוט. ישנם פיוטים רבים לשמחת תורה והיא מלאה ברהיטים העוסקים במותו של משה. אין שום בעיה לומר את אותם פיוטים המיועדים לסיום הסבב הראשון גם בסיום הסבב השני, כך שאין כל ציון מיוחד לסדר השני השונה מציון הסדר הראשון. אם תשאל: מדוע אין פיוטים העוסקים בסיום הסבב השני? תשובתך: ממה נפשך. אם אין עניין לסיים התורה פעמיים בשבע שנים, הרי שאין כל דבר מיוחד בסיום הסבב הראשון על השני. אולם, אם כך, היו צריכים לציין את סיום כל סדר באופן מיוחד (כמו שמציינים אותו בבבל). מכאן, שלא נהגו לציין בכלל את עניין סיום התורה אלא את מות משה.


שם המעיר: רחמים שר שלום
הערה: תשובה ליונתן לוין:
דבריך מעידים שלא קראת את מאמרו של נאה או שלא הבינות אותו. נאה כותב במפורש שמנהג זה אותו הוא מתאר היה נהוג "מתקופה קדומה למדי - לפחות מתקופת המשנה, ואולי עוד מזמן הבית – ועד לתקופת הגאונים". מהזוגות הראשונים בסופה של תקופת הבית ועד תקופת הגאונים חלפו 1200 שנה בקירוב.
לנאה אין שום הוכחה לקיומו של המחזור השבע שנתי הוא מסתמך על העובדה ש-154 כפול 2 שווה ל-167 ועוד 141 ובמאמרו הוא מבקש להראות לנו שלפי חשבונותיו המדויקים יש 308 שבתות בהן קוראים את הסדרים בשבע שנים. ואילו אתה מוכיח שבתקופת האמוראים הוציאו בר"ח שני ספרי תורה וזאת בניגוד לחשבונות שמציג נאה ובזה אתה סותר באופן ברור את התיאוריה של נאה. והמסקנה הנכונה שלך "משעה זו, כבר נשתבש הסדר השבע שנתי ולא נגמר בסוף שנת שמיטה" אכן שוללת את התיאוריה הדמיונית של נאה באופן מוחלט.

נאה כותב במפורש "לפי מסורת החכמים מועד הקהל היה במוצאי יום טוב אחרון של סוכות...אחרי שנת השמיטה. מחזור הקריאה בן שבע השנים נועד אפוא להסתיים כאחיו החד שנתי ביום שלאחר חג הסוכות הוא יום שמחת תורה".
עוד כותב נאה: "... מנהג הקריאה השבע שנתי יצוק בתבניתו של מנהג 'הקהל' וכמוהו הוא מתחיל ומסתיים מדי שבע שנים בחג הסוכות... לפי זה המנהג השבע שנתי החל לנהוג במקביל למצוות הקהל..."
ציטוטים אלה מתוך מאמרו של נאה מוכיחים שהתיאוריה הדמיונית של נאה הם כדבריך "כפתור ופרח"... רק חבל שאין שום הוכחה ושום רמז שהיו נהוגים במציאות. אני מציע לך לשוב ולקרוא את מאמרו של נאה ואחרי כן לקרוא את הפרק בשביעי במאמרי "פרשת השבוע- ממנהגים שונים למנהג אחיד" באתר דעת ואם יהיו לך השגות נוספות אשמח להשיב לך.





יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן