לדף ראשי




רציחה - הרוג, קטול, הכה מכת מוות. על הרציחה נזהרים בני ישראל בדיבור הששי מעשרת הדברות: "לא תרצח". גם בני נח נזהרו עליה, שנאמר :שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם: (בראשית ט' ו'). לדברי ר' ישמעאל בן נח חייב גם על הריגת עובר, ואילו בן ישראל שהרג עובר חייב לשלם כופר.
הרוצח חייב מיתה רק אם הרג בזדון:

אם בכלי ברזל הכהו, ואם באבן יד, או בכלי עץ יד אשר ימות בו הכהו וימות, ואם בשנאה יהדפנו או השליך עליו בצדיה, או באיבה הכהו וימות, מות יומת המכה, רוצח הוא. גואל הדם ימית את הרוצח בפגעו בו (במדבר ל"ה).

ההורג בשגגה, בפתע, בלא איבה, בלא צדיה, בלא ראות - חייב לגלות לעיר מקלט.

גואל הדם
מצוה ביד גואל הדם להרוג את הרוצח. וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם, לא רצה גואל הדם, או שלא היה יכול להמיתו, או שאין לו גואל דם - בית דין ממיתין את הרוצח בסייף (סנהדרין כ"ה).

ב"ד מוזהרים שלא לקחת כופר מן הרוצח, אפילו נתן כל ממון שבעולם, ואפילו רצה גואל הדם לפוטרו. שאין נפשו של הנהרג שייכת לגואל הדם, אלא לקב"ה. שנאמר: "ולא תקחו כופר לנפש רוצח". אין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכת דמים (כתובות ל"ו:)
רוצח שהרג בזדון, אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים אותו, עד שיבא לב"ד וידינוהו למיתה, שנאמר "ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט" (במדבר ל"ה י"ב). עד שיגמר דינו בב"ד (ספרי מסעי, רמב"ם רוצח ושמירת נפש פ"א ה').

רודף
מלשון שופך דם אדם באדם, למדו שהרודף אחר חבירו להרגו, צריך להציל את הנרדף בדמו של הרודף (סנהדרין ע"ב). אפילו היה הרודף קטן הפטור מעונש בית דין.
כל ישראל מצווים להציל נרדף מיד רודף, ואפילו בנפשו של רודף, ואם יכולים להצילו באחד מאיברי הרודף [לפגוע באחד מאבריו ובכך למנוע ממנו לרצוח] - עושין (שם ל"ד).
כל שיכול להציל באיבר מאיבריו, ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו, הרי זה שופך דמים וחייב מיתה. אבל אין ב"ד ממיתין אותו. כל שיכול להציל ולא הציל - עובר על "לא תעמוד על דם רעך" (שם ל"ג).

דרכי הרציחה
מי שהכה את רעהו באבן או בברזל, או שדחף אותו לתוך המים או לתוך האש ואינו יכול לצאת משם ומת, חייב. דחפו לתוך המים או לתוך האש, ויכול לעלות משם, ומת - פטור. שיסה בו את הכלב או את הנחש – פטור.

כל ההורג חבירו בידו, כגון שהכהו בסייף או באבן הממיתה (שיש בה יכולת להמית), או שחנקו עד שמת, או שרפו באש - הואיל והרגו בעצמו, נהרג בב"ד. אבל השוכר רוצח להרוג את חברו, או ששלח עבדיו והרגוהו, או שכפתו והניחו לפני ארי והרגתהו חיה, וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא, אבל אין הריגה בידו, וחייב מיתה בידי שמים, אבל אין ב"ד הורגו. (רמב"ם רוצח פ"ב ב').

ההורג את הבריא, או את החולה הנוטה למות, ואפילו הורג את הגוסס – חייב מיתה.

המכה את חברו בזדון באבן אן בעץ והמיתו, אומדין דבר שהכהו בו, ומקום שהכה עליו - אם ראוי אותו חפץ להמית באיבר זה או לא, וכן אומדין כוח המכה, כוח ההורג וכח הנהרג.

המכה את חברו באבן או באגרוף, אם אמדוהו לחיים - משלם חמישה דברים: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת – ונפטר. אפילו מת אחר כך - פטור. אם אמדוהו למיתה, אוסרין את המכה בבית הסוהר וממתינים. אם מת - יהרג המכה; ואם נתרפא - משלם חמישה דברים ונפטר.

משפט המלך
כל הרוצחים שאינם חייבים מיתת ב"ד, אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו. אם לא הרגם המלך, ולא הייתה השעה צריכה לכך לחזק הדבר, ב"ד חייבים להכותם מכה רבה הקרובה למיתה, לאסרם שנים רבות ולצערם, כדי להפחיד את שאר הרשעים שלא יהיה הדבר להם למכשול.

ההורג נפשות ולא היו שני עדים שראו אותו בבת אחת, או שהרג בפני עדים שלא בהתראה, את הרוצחים האלה ממיתים באופן עקיף: מכניסים אותם למאסר בתנאים כאלה שלא יכולו לחיות. עונש זה מיוחד רק לרוצחים, כי כל מי ששפיך דמים הרי הוא רשע גמור, וכל המצוות שעשה לא יצילוהו מן הדין.

עונש ע"י כופר ותשלומין
הנוגף אשה הרה משלם דמי ולדות. אם אסון יהיה לאשה, חייב מיתה. שור נגח שהועד בבעליו ולא שמרהו, והמית איש או אשה, השור יסקל ובעליו חייב מיתה בידי שמים (סנהדרין ט"ו).

הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות, ונתזה בקעת וטפחה על פניו ומת, פטור. אם נכנס ברשות – חייב. מה חייב? אמר רבי יוסי בר חנינא חייב בארבעה דברים: נזק, צער, רפוי, שבת, ופטור מגלות. רבא אמר שהוא נחשב שוגג קרוב למזיד, וגלות לעיר מקלט אינה מכפרת עליו (ב"ק ל"ב).

חומרת עוון רציחה

כל מי ששופך דמים כאילו ממעט בצלם ודמות אלוהים (שבת ל"ג).
מקדש ראשון חרב בעון שפיכת דמים (יומא מ').
שפיכת דמים מטמאה את הארץ וגורמת לשכינה שתסתלק מישראל (שם פ"ה).
גלות בא לעולם על שפיכות דמים (אבות פ"ה).
נגעים באים לעולם על שפיכות דמים (ערכין ט"ז).
הקב"ה מצטער על דמן של רשעים שנשפך, ק"ו על דמן של צדיקים שנשפך (חגיגה ט"ו:),
נמנו וגמרו: על כל עבירות יעבור ואל יהרג, חוץ משפיכות דמים, עבודה זרה וגלוי עריות (סנהדרין ע"ד).
מאיימין את העדים: הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות, דיני ממונות אם נותן ממון מתכפר לו, דיני נפשות דמו ודם זרעותיו תלויין בו עד סוף העולם. לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא (שם ל"ז).

מקור הערך: ע"פ איזנשטיין, אוצר ישראל

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן