חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

ערבות

ערבון או התחייבות. בטוחה הניתנת לנושה שיוכל לגבות חובו.

התוכן:
מהות הערבות
היסוד להתחייבות הערב
א. "הנאה חשובה ככסף"
ב. "כאילו קיבלתו היא"
ממחלוקת הראשונים למחלוקת השופטים
הערות

מהות הערבות
ערבות היא בטוחה הניתנת לנושה שיוכל לגבות חובו. אבל שלא כמו המשכון הניתן על ידי החייב עצמו, הערבות ניתנת על ידי אדם אחר המתחייב כלפי הנושה להבטחת פרעון החוב. צירוף זה יוצר משולש המחייב קביעת מסגרות חיוב במעגלים שונים: יחסי נושה חייב, יחסי נושה ערב, ויחסי ערב חייב. (מנחם כהנא 8)

נמצא אפוא שערבות רגילה יש בה מעין משולש של מעורבים בחוב אחד: הנושה (המלווה), החייב (הלווה) והערב.

חוק הערבות התשכ"ז-1967 מגדיר את הערבות בלשון זו: "ערבות היא התחייבותו של אדם לקיים חובו של אדם אחר כלפי אדם שלישי".

היסוד להתחייבות הערב
הגדרה זו מקובלת גם במשפט העברי. ואולם עדיין יש לברר את היסוד להתחייבות הערב, שהרי הערבות היא בעצם התחייבות על תנאי: אם לא יפרע הלווה את חובו, הערב מתחייב לפרוע את החוב במקומו. והנה כלל הוא במשפט העברי שאין תוקף להתחייבות על תנאי מעין זו - "אסמכתא לא קניא"9 - משום שיש להטיל ספק בגמירות דעתו של המתחייב הסומך על כך שהתנאי לא יתקיים. וכך הוא גם לכאורה בערב, שהרי בשעת התחייבותו הוא בטוח שהדבר שהתחייב עליו לא יתקיים כלל, ורק על דעת כן התחייב. אם כן, נשאלת השאלה: מהו יסוד תוקפה של התחייבות הערב? וכבר נשאלה שאלה זו בתלמוד הבבלי והשיב עליה רב אשי 10:
אמר ליה רב אשי לאמימר: הא מעשים בכל יום, דאסמכתא לא קניא, ו[בכל זאת] ערב משתעבד?! אלא אמר רב אשי: בההיא [=באותה] הנאה דקמהימן ליה [=שהוא מאמין לו למלווה], גמר ומשעבד נפשיה [=גומר בדעתו ומשעבד את עצמו].
כלומר, הנאת הערב מן העובדה שהמלווה סומך עליו ומאמין לו היא הנותנת תוקף להתחייבותו של הערב לפרוע את החוב הבאה כתמורה לאותה הנאה.

מדברי התלמוד במסכת קידושין, עולה שהנאה מעין זו יש בה ממש, עד כדי כך שהיא יכולה לשמש לצורך קידושי אישה11. כידוע, אחת מדרכי הקידושין היא מתן כסף או דבר שווה כסף לאישה כדי לקדשה. התלמוד מביא דברים בשמו של האמורא רבא, שהאישה שאמרה לאחד: "תן מנה לפלוני ואקדש [=ואתקדש] לך, מקודשת מדין ערב". ופירושם של הדברים הללו הוא: כשם שהערב משעבד את עצמו תמורת ההנאה שיש לו כשמתקיימת ההלוואה על פיו, כך האישה משעבדת את עצמה להתקדש תמורת ההנאה שבמסירת הכסף לפלוני על סמך דבריה.

הראשונים נחלקו בשאלת מהותה של ההנאה היוצרת את השעבוד, ויש בעניין זה שתי גישות עיקריות, גישת הריטב"א וגישת הרשב"א12:

א. "הנאה חשובה ככסף"
לדעת הריטב"א13, רבי יום טוב בן אברהם אשבילי (ספרד, המאה הי"ד), הנאת הערב מקיום רצונו חשובה ככסף:
דאף על גב דלא מטי לידיה [=שלא באה לידו של הערב] הנאת המעות שהוציא המלוה, ולא הגיע לידו של ערב לא כסף ולא שוה כסף, אפילו הכי משתעבד בהנאה דמטי ליה [=שבאה לו לערב], שהלוה לזה על אמונתו. דהנאה בכל דוכתא [=שהנאה בכל מקום] חשובה ככסף... הכא נמי [=גם כן בעניין הקידושין] אף על גב דלא מטי לידה [=שלא באה ליד האישה] הנאת מנה עצמו, מקניא נפשה [=מקנה את עצמה] בההיא הנאה דשויא פרוטה [=באותה הנאה ששווה פרוטה], דיהיב מנה לפלוני בדבורה [=שנותן המלווה ללווה מנה על פי דיבורה].
נמצאנו למדים מדברי הריטב"א שההנאה עצמה, כשנעשה רצונו של הערב והוצא ממון על פיו, שווה כסף, לפחות פרוטה. ומכיוון שהערב נהנה מן העובדה שהמלווה מאמין לו ומוציא כסף על סמך דיבורו, הנאה זו נחשבת כקבלת ממון, והיא מחייבת אותו ומשעבדת אותו לעמוד בהתחייבותו ולפרוע את החוב. כמו כן, ההנאה הנגרמת לאישה מן העובדה שהוציא פלוני כסף על פי דיבורה כמוה כתמורה.

ב. "כאילו קיבלתו היא"
הרשב"א14, רבי שלמה בן אדרת (ספרד, המאה הי"ג), מדבר גם הוא על הנאת האישה בקיום דבריה: "התקדשי לי בהנאה זו, שאני נותן מנה בדיבורך". ואולם הוא מדגיש יסוד נוסף והוא שהכסף ניתן לבן דעת:
ומסתברא [=ומסתבר] דלעולם אינה מקודשת אלא... שאמרה ליתנו לבן דעת, שהיא מתקדשת מדין ערב, כאלו קבלתו היא... דאין דין ערבות אלא במי שנותן לבר זכיה על דבורה, לפי שהערב אינו מתחייב אלא מפני זכיית הלוה... אבל כשהמקבל אינו בר זכיה, אין כאן דין ערבות.
נמצא שהרשב"א סובר שהאישה מתקדשת מכוח ההנאה הבאה לבן דעת בדיבורה. והדגש בדבריו הוא על שני דברים: שנעשה דיבורה ושפעל דיבורה לטובת פלוני. ונראה להציע שכוונת הרשב"א היא שההלוואה עצמה, נתינת הכסף, מהנה שני אנשים, הלווה והערב כאחת: הערב מתחייב בהנאתו מהנאת הלווה, והאישה מתקדשת בהנאה הבאה לה מנתינת המנה לבן דעת על פי דיבורה. לשון אחר: הערב נהנה מן הכסף שבא לידי פלוני בהשפעתו ולפי בקשתו. כך מתערבות הנאת הלווה והנאת הערב גם יחד.

לאור הדברים שאמרנו, מתבררת הסיבה לאריכות הלשון בדברי הרמב"ם בעניין קידושי אישה מדין ערב, הנראית מיותרת לכאורה15. וזה לשון הרמב"ם:
האשה שאמרה: תן דינר לפלוני מתנה, ואתקדש אני לך. ונתן, ואמר לה: הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך. הרי זו מקודשת, אף על פי שלא הגיע לה כלום, הרי נהנית ברצונה שנעשה ונהנה פלוני בגללה.
מדוע האריך הרמב"ם בלשונו והוסיף: "ונהנה פלוני בגללה"? וכי לא די היה שיכתוב: "נהנית ברצונה שנעשה"? לאור הדברים שאמרנו, נראה לומר שהרמב"ם אינו מדבר על שתי הנאות נפרדות, אלא על הנאה אחת המהנה שני בני אדם, כפי שהעלינו מדברי הרשב"א, שהנאת הלווה היא בעצם הנאתו של הערב, שנהנה מן העובדה שהגיע הכסף לפלוני בהשפעתו ולפי בקשתו.

לסיכום גישה זו: אמנם הערב מתחייב לשלם רק אם לא ישלם הלווה, אלא שכבר בשעת התחייבותו הוא מעורב בדעתו עם הלווה, והוא חש כאילו גם הוא קיבל את הכסף שנתן המלווה ללווה. הוא נהנה מן הכסף שנתן המלווה ללווה, ולכן הוא מוכן לערוב לו. דין הערבות בא לחדש ולומר שהעובדה שהערב חש כאילו הוא עצמו קיבל כסף משתפת גם אותו בהנאה. הוא תופס את המלווה כנותן הנאה גם לו, ועובדה זו יוצרת את חיובו כלפי המלווה. אמנם העסקה היא בין הלווה לבין המלווה, אלא שאדם שלישי, הערב, עשוי לראות את עצמו שותף לה, ויש בזה משום קניין כסף שלו בדיוק כפי שיש כאן קניין ללווה.

ממחלוקת הראשונים למחלוקת השופטים
ההתבוננות על הערבות כעל עסקה משולשת בא לידי ביטוי בפסיקה הישראלית בדברי השופט ויתקון בעניין אזולאי16. בפסק הדין נידונה השאלה כיצד יש להתייחס למערכת היחסים המשולשת: הבנק (המלווה), הלווה והערב. וביתר דיוק: מה מעמד הערב כלפי הבנק? האם הוא נעשה כלקוח של הבנק בעקבות ערבותו? או שמא אין לו כל קשר עם הבנק, וקשריו מתמקדים רק ביחסיו עם הלווה?

בפסק הדין, מתייחס השופט א' ויתקון לדברי השופט מ' קנט, נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב דאז, וחולק עליו בעניין ההתייחסות הראויה לקשרי הגומלין שבין הצדדים במשולש הערבות. ואלה דברי השופט ויתקון בעניין זה בפסק דינו:
לדעת הנשיא [השופט מ' קנט; מ"ה] , ברור שלא מדובר כאן בחוזה להספקת מצרך, ואם תמצי לומר שניתן שירות, הרי הוא ניתן, לדעת הנשיא לא על ידי הבנק לערב אלא על ידי הערב ללוה. הערב עצמו, כך אמר הנשיא, לא רק שאיננו מקבל שירות אלא מסתכן בתשלום החוב... אך לדעתי [השופט א' ויתקון; מ"ה] יש לראות ערבות כעניין של הסכם משולש בין נושה, חייב וערב גם יחד... לדעתי בכל מקרה של ערבות מן הדין לראות את תנאי הערבות כחלק מהקשר המשולש שבין נושה, חייב וערב, קשר שעיקרו הוא השירות הניתן על ידי הנושה בתתו אשראי לחייב. כידוע נכונות זו מצד הנושה משמשת במשפט המקובל תמורה להתחייבות הערב כלפי הנושה, ובכך נהפך גם הערב ללקוחו של הנושה [ההדגשות שלי; מ"ה].
לימים שבה ועלתה סוגיה זו בפסק דין בעניין "טפחות"17. ואלה דברי השופט (כתוארו אז) מ' שמגר בעניין זה:
אף שאין הערב מקבל לידיו את כספי ההלוואה, ניתן לראות בו, לנוכח הקשר המשולש הנוצר בין הנושה, החייב והערב בעיסקת ערבות ובשל היותו של הערב על פי רוב חלק חיוני ובלתי נפרד מעיסקת ההלוואה - את מי שמקבל שירות מהבנק, ולוּ בעקיפין... מכאן כי מתן הכסף ללווה כפועל יוצא מן הערבות היא השירות [ההדגשות שלי; מ"ה].
נמצאנו למדים שהשופט קנט סבור שקשר הגומלין בערבות מתקיים ביחס שבין הערב ללווה (לחייב), ואילו לערב עצמו אין כל זיקה אל המלווה, כי "איננו מקבל ממנו כלום", אלא נותן שירות על ידי שמשעבד את עצמו ללווה. לא מצאנו סמך ובית אב לנקודת מבט זו בדברי הראשונים שהבאנו לעיל.

לא כן גישתם של השופטים ויתקון ושמגר. לדעתם יש לראות את קשרי הגומלין בערבות כקשר משולש שבו קיימת זיקה לא רק בין החייב לנושה, בשל ההלוואה שקיבל ממנו, אלא גם בין הערב לנושה, בשל האימון שנתן בו הנושה כשסמך על ערבותו והסכים לתת את ההלוואה על פיו. ניתן לראות בדברי הראשונים שהבאנו לעיל בית אב לדבריהם, שהרי אף לשיטת הראשונים, קשרי הגומלין בערבות יוצרים משולש שבו ההלוואה שנותן המלווה מהנה לא רק את הלווה אלא גם את הערב: לדעת הריטב"א, זוהי הנאת שווה כסף; ולדעת הרשב"א והרמב"ם, זוהי הנאת כסף ממש.

הערות:

8. ב' כהנא, ערבות, בסדרת חוק לישראל בעריכת נ' רקובר, ירושלים תשנ"ו, הקדמה, עמ' ט.
9. אסמכתא היא "התחייבות לחברו, שאדם מקבל על עצמו על צד הספק, התלוי בתנאי ידוע, בלי גמר דעת" (אנציקלופדיה תלמודית, ערך אסמכתא).
10. בבא בתרא קעג ע"ב.
11. קידושין ז ע"א.
12. להצעתנו להלן השווה ב' כהנא (הנזכר לעיל, הערה 8), עמ' 88-86, ובמילואים להערה 146,שם, עמ' 537.
13. חידושי הריטב"א, קידושין ז ע"א.
14. חידושי הרשב"א, קידושין ח ע"ב.
15. רמב"ם, הלכות אישות, פרק ה, הלכה כא.
16. ע"א 219/76 דניאל אזולאי נ' בנק עצמאות לפיתוח ומשכנתאות, פ"ד לב(2) 370.
17. ע"א 1304/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' אלן ליפרט, פ"ד מז(3) 309.


מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
יסוד הערבות בישראל, משה הרקוביץ

מקור הערך: משה הרשקוביץ, ראש תוכנית "שיח משפט", מכללת שערי משפט

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן