חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

האניה "דראגה"

ספינת מעפילים שהובאה על ידי התנועה הרוויזיוניסטית

"דראגה" א'

הממשלה הבריטית החליטה להילחם בעלייה הבלתי לגאלית בשני מישורים: האחד - להגביר את השמירה על חופי-הארץ באמצעות סירות משמר מיוחדות; והמישור האחר - לחץ על ממשלות הגובלות עם הים התיכון שלא לתת ויזות לפליטים הבאים מווינה או מפולין ושכל כוונתם היא להפליג לארץ-ישראל. הלחץ הבריטי נתן את אותותיו ומעבר השיירות מווינה לאיטליה וליוגוסלביה נעשה קשה יותר ויותר.

בוורשה נודע, שהנציג המסחרי האיטלקי בפולין מאוהב בבחורה יהודיה. במרכז העלייה הבלתי לגאלית של התנועה הרביזיוניטית בוורשה הוחלט לנצל עובדה זו, ובתִיווך האהובה סיפק הנציג המסחרי ויזות מעבר איטלקיות, בתנאי שהאנשים לא ישתהו באיטליה אלא זמן קצר בלבד. ואכן, יצאו מוורשה 80 בית"רים ברכבת הנוסעת לפיומה שבאיטליה. בדרך עלו על הרכבת בית"רים נוספים והשיירה הגיעה בשלום לפיומה. במקביל שלח דוד רזיאל (מפקד האצ"ל) מן הארץ את שמואל טגנסקי והטיל עליו לעזור מטעם הארגון בטיפול בעלייה הבלתי לגאלית. טגנסקי הגיע לאתונה ויחד עם מרדכי כץ (מזכיר שלטונות בית"ר) החלו לטפל בחכירת אנייה עבור השיירה שהגיעה לפיומה. לאחר משא-ומתן ארוך ומייגע הצליחו לחכור את הספינה "דראגא" שהניפה את דגל פנמה. האנייה עשתה את דרכה לפיומה, שם עלו על סיפונה 170 בית"רים בדרכם לארץ-ישראל. בנוסף ל"דראגא", נשכרה ספינה קטנה, "ארטימיסיה", שתפקידה היה לפגוש את ה"דראגא" במרחק יממה מחופי הארץ, כדי להעביר את העולים לחוף. הרעיון היה, שאם תקרה תקלה והעולים יתגלו על-ידי משמר החופים, עדיף שתאבד הספינה הקטנה ובכך תינצל האנייה הגדולה. ואכן, ב-6 באוקטובר 1938, נפגשו שתי הספינות לא הרחק מחופי הארץ. טגנסקי, שמונה מפקד האנייה, הודיע לאנשים להתכונן לנחיתה, אולם אותו לילה לא נראו הסימנים המוסכמים מן החוף. גם בלילה שלמחרת לא נוצר קשר עם החוף. בינתיים הודיע קברניט ה"ארטימיסיה" שהפחם בספינה הולך ואוזל ולא יוכל להמשיך ולהמתין זמן רב בים הפתוח. טגנסקי החליט לבצע את הנחיתה גם אם לא יקבל סימנים מהחוף, אולם למרבה המזל נתקבלו אותו לילה האותות המצופים מן החוף וכל העולים ירדו בשלום בחוף טנטורה.

לפני הפלגתה הראשונה של ה"דראגה" מאיטליה, יצאה שיירה של 870 יהודים מווינה בדרכם לאיטליה. הם הצטיידו בוויזות מעבר והרכבת המיוחדת בת עשרה קרונות יצאה לדרכה. בהגיעם לגבול האיטלקי, סירבו השלטונות לאפשר להם לעבור. אמנם היו להם אשרות מעבר איטלקיות, אבל לא היו להם ויזות הגירה ליעדם הסופי. השלטונות האיטלקיים ידעו כי ה"אורחים" מתכוננים להפליג לארץ-ישראל באופן בלתי לגאלי, אולם חששו כי במקרה שההפלגה לא תוכל לצאת אל הפועל הם יישארו באיטליה כפליטים, ואת זאת רצו למנוע. הרכבת הארוכה נשארה ליד הגבול האיטלקי במשך יותר משלושה שבועות, בהם נעשו ניסיונות נואשים לשכנע את השלטונות האיטלקיים לאפשר להם להמשיך במסע. כאשר נגוזה כל תקווה, חזרה השיירה לווינה.

במשרד העלייה הבלתי לגאלית של התנועה הרביזיוניסטית בווינה, שהיו חברים בו ד"ר פאול הלר, ווילי פרל (עורך-דין במקצועו, מראשי הצה"ר בווינה) ויצחק בן-עמי (נציג האצ"ל שהגיע לווינה מארץ-ישראל), חיפשו דרכים חלופיות להעביר את השיירה לארץ-ישראל מבלי להזדקק לוויזות מעבר. תוך כדי חיפושים עלה הרעיון להעביר את העולים דרך נהר הדנובה (שמקורו בהרי השווארצוואלד בגרמניה ובהמשכו נשפך לים השחור ברומניה) וזאת משום שבשנת 1856 נקבע כי השייט בדנובה כמוהו כשיט בים הפתוח ולמדינות הגובלות עם הדנובה (אוסטריה, סלובקיה, הונגריה, יוגוסלביה ורומניה) אין רשות לעצור ספינות השטות בנהר, גם כאשר אין לנוסעים ויזות ליעדים סופיים. הכרזה זו אושרה מחדש בשנת 1923. לאחר שהמשרד המרכזי של הגסטאפו שטיפל בהגירת היהודים אישר את ההצעה, נשכרה ספינת דנובה בשם "מלק", שהיתה צריכה לקחת את העולים עד לים השחור, שם הם היו אמורים לעבור לאניית קיטור אשר תיקח אותם לארץ-ישראל.

"דראגה" ב'

באחד מימי נובמבר 1938 עלו על ה"מלק", שעגנה ליד בית-המכס של הדנובה בווינה, 550 יהודים. בן-עמי החליט לא לקחת סיכונים מיותרים, ובדרכונו של כל נוסע הייתה מטבעת ויזה לליבריה. כדי לתת תוקף פורמלי נוסף למבצע, הודפסו כרטיסי רכבת מיוחדים עם הכתובת "ליבריה טרנספורט". אנשי גסטאפו רבים היו בבית-המכס ובדקו את היוצאים, שהורשו לקחת אתם רק מטען אישי ככל שיכלו לשאת. אדולף אייכמן ניצח באופן אישי על המבצע, וכאשר עלה הנוסע האחרון - הורשתה הספינה לצאת לדרך.

"מלק" היתה ספינת שעשועים, שנבנתה כדי להכיל 80 איש לטיול נופש של עשר שעות על הדנובה. אותו יום היו בספינה 550 נוסעים, שאמורים היו לחיות עליה במשך שבועיים ימים ויותר. ב-9 בנובמבר הגיעה הספינה לבודפשט והמשיכה בדרכה בנתיב הבין-לאומי של הנהר. כעבור שבוע, ב-16 בנובמבר, לאחר הרפתקאות לא מעטות, הגיעה ה"מלק" לנמל היעד - סולינה, מקום שם נשפך נהר הדנובה לים השחור. בסולינה היו העולים צריכים לעבור לספינה גדולה יותר שתביא אותם לארץ-ישראל, אולם שום ספינה לא נראתה בסביבה. בן-עמי המודאג ניסה ליצור קשר עם המשרד בווינה ולברר את סיבת הדבר. למחרת היום הודיעו לו כי בגלל בעיות בירוקרטיות התעכבה הספינה המיועדת בקונסטנצה, הנמל הרומני הראשי בים השחור. לאחר דין ודברים, הורשתה הספינה להמשיך בדרכה ובשעות הצהריים הגיעה לנמל סולינה. היתה זו ה"דראגה", שזה עתה חזרה ממשימתה הראשונה בהביאה עולים לחופי הארץ. כל 550 העולים שהיו על ה"מלק" הועברו לספינת הקיטור "דראגה" שהפליגה לארץ-ישראל. כאשר הגיעה ה"דראגה" מרחק יממה מן הארץ, נפגשה שוב בספינה הקטנה יותר "ארטימיסיה", שקלטה כ-200 מנוסעי ה"דראגה" ופנתה לעבר חוף נתניה, שהפך להיות שער העלייה לארץ-ישראל במקום חוף טנטורה. בחוף נתניה כבר חיכו אנשי האצ"ל לבוא הספינה ועזרו בהורדת העולים. את הלילה עשו העולים באולם קולנוע "אסתר" (שבעליו, אייזיק גרינשטיין, העמידו לרשותם) ולמחרת בבוקר הועברו באוטובוסים של "אגד" למקומות שנקבעו מראש ברחבי הארץ. הבית"רים הועברו לפלוגות הגיוס של בית"ר, בעוד הסתדרות העובדים הלאומית (הע"ל) טיפלה בסידור עבודה ליתר העולים. עד לקבלת העבודה, שוכנו העולים ב"בית עולים לאומי", ברחוב אלנבי בתל-אביב, שם קיבלו את סידורם הראשון ואת כלכלתם.

השימוש בנהר הדנובה כנתיב למעבר ספינות מעפילים היה בבחינת פריצת דרך בארגון העלייה הבלתי לגאלית. נתיב זה היה זול יותר ופתר את הצורך בקבלת רשות מעבר דרך ארצות שונות כדי להגיע לעיר הנמל בים התיכון או בים השחור. מעניין לציין, כי פעילי תנועת ה"חלוץ" התנגדו תחילה לשימוש בנהר הדנובה למעבר ספינותיהם, מחשש שמסע הספינות יתגלה לעיני כל ויסכן את המשך המסע לארץ-ישראל. אולם לאחר ההצלחה הרביזיוניסטית החלו גם פעילי ה"חלוץ" להשתמש בדנובה נתיב לעלייה ב'.

מקור הערך: יהודה לפידות


הערות לערך:
שם המעיר: בעניין הנוסעים בדראגה ב'
הערה: שלום רב,שמי רעות סקופ ויש לי יומן אישי של סבתי שהיתה יחד עם סבי ואחותו ובעלה על הסיפון של דראגה ב'. ובו היא מתארת את המסע של האוניה לארץ.
שאלותי הן:
האם אתה יודע על משהו פעילותו של ארנסט דוד גרסנר לארגון המסע הזה באוניה דראגה ב'?
האם נשארו נוסעים שעדיין חיים ואיפה אפשר לאתר אותם? (אני יודעת שהיו ילדי, נערים ונערות על הסיפון)


שם המעיר: האניה "טטיס"
הערה: בחמישי באלול תרמ"ב מפליגה לדרכה מנמל גאלאץ ברומניה אנית הלויד "טטיס", שעל סיפונה חמישים משפחות עולים להקמת ראש פנה, חברי אגודת ישוב ארץ ישראל על ידי עבודת אדמה ממוינשט, ועוד אחת עשר משפחות שהועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה שלח עמם.
הייתה זו ההפלגה הראשונה שפותחת את ההעפלה ארצה, ומכאן חשיבותה.

מקור ההערה: תיבת ציון ברומניה של ישראל קלויזנר.


שם המעיר: דרור שפיגל
הערה: שלום רב.
יש לי פרטים נוספים על דרגא ב' אבי (87) הוא כנראה אחד העולים האחרונים שעדיין חי. אני רוצה את פרטי התקשורת של רעות סקופ שרשמה הודעה למעלה וסיפרה על יומן שיש לה בנושא זה.
רב תודות
טל. 054-2330057
drorsp@gmail.com


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן



ערכים קרובים
העפלה בשנות השלושים
העפלה רביזיוניסטית