לדף ראשי



למחרת החלטת עצרת האו"ם מן ה-29 בנובמבר 1947, נהרגו שבעה יהודים, מהם ארבעה באוטובוס שהותקף על-ידי ערבים בשעה שעשה את דרכו לירושלים. מעשי האיבה הלכו וגברו, ובחודש דצמבר 1947 נהרגו ברחבי הארץ 184 יהודים. בינואר 1948 חלה החמרה במלחמה ובירושלים היה המצב קשה במיוחד. ב-1 בפברואר התפוצצה מכונית תופת ברחוב הסולל (היום רחוב החבצלת) ליד בניין עיתון ה"פלסטיין פוסט" שיצא לאור בשפה האנגלית. שלושה שבועות לאחר מכן פקד את ירושלים אסון נוסף, שנודע בשם "אסון בן-יהודה". שלוש משאיות ממולכדות הוצבו ברחוב בן-יהודה, ומן ההתפוצצות קרסו ארבעה בתים גדולים ונהרגו כ-50 יהודים ולמעלה מ-100 נפצעו. ב-11 במרס התפוצצה מכונית תופת בחצר המוסדות הלאומיים שגרמה למותם של 12 ולפציעתם של 44 יהודים וזאת בנוסף להרס הרב שנגרם לבניינים עצמם.

בחודש מרס 1948 הגיעו מעשי האיבה לשיאם, ונדמה היה שהיישוב היהודי לא יוכל לעמוד במהלומות שהנחיתו עליו הערבים, אשר שלטו בכל דרכי התחבורה הבין-עירוניות. הדרך לירושלים נחסמה והעיר הושמה במצור, וגם היישובים בגליל ובנגב היו מנותקים. ההתקפות על השיירות שעשו דרכן לירושלים היו רצחניות, ומספר הקורבנות היהודיים עלה מיום ליום.
בארבעת החודשים שחלפו מאז החלטת האו"ם מה-29 בנובמבר נהרגו ברחבי הארץ 850 יהודים, חלקם הגדול בירושלים ובדרך אליה.

ב-6 באפריל 1948 החל מבצע "נחשון" במטרה לפתוח את הדרך לירושלים בכוח הנשק. הכפר דיר-יאסין נכלל ברשימת הכפרים הערביים שיש לכבוש אותם במסגרת המבצע. ואמנם, בשעה שנערכו קרבות הדמים על הקסטל, זרמה אל שדה הקרב תגבורת ערבית שעברה דרך דיר-יאסין ועזרה לגירוש הכוח היהודי שכבש את הקסטל.

כשנודע למטה ה"הגנה" על תוכנית האצ"ל ולח"י לכבוש את דיר-יאסין, ביקש דוד שאלתיאל (מפקד ההגנה בירושלים) משני הארגונים לתאם את מועד כיבוש הכפר עם ההתקפה החוזרת המתוכננת לכיבוש הקסטל. שאלתיאל אף שיגר מכתב זהה למרדכי רענן (מפקד האצ"ל בירושלים) וליהושע זטלר (מפקד לח"י בירושלים), שבו אישר את הפעולה:

אל: שפירא [כינויו של זטלר]
מאת: ממ"ז [מפקד המחוז]
נודע לי שאתם מתכוננים לבצע פעולה על דיר-יאסין. ברצוני להעיר את תשומת לבכם לעובדה, שתפיסת דיר-יאסין והחזקתו הנם שלב אחד בתוכנית כללית שלנו. אין לי כל התנגדות שאתם תבצעו את הפעולה בתנאי שיש בכוחכם להחזיק בו. אם אין לאל ידכם לעשות זאת, הריני מזהיר אתכם מפני פיצוץ הכפר, אשר יביא בעקבותיו לעזיבתו על-ידי התושבים ותפיסת החורבות והבתים העזובים על-ידי כוחות זרים. מצב כזה יכביד במקום להקל על המערכה הכללית וכיבוש שני של המקום יהיה כרוך בקורבנות גדולים של אנשינו.
נימוק נוסף שברצוני להביא בפניכם הוא, שאם יימשכו למקום כוחות זרים, יהיה בזה משום הפרעה לתוכנית להקים אוירודרום [שדה תעופה] במקום.

ב-2.4.48 פתחו אנשי דיר-יאסין בצליפות לעבר השכונות היהודיות בית-הכרם ויפה-נוף. עדויות של הש"י (שירות הידיעות של ההגנה) מספרות על ביצורים שנעשו בכפר ועל נשק רב שנאגר בו. ימים ספורים לפני ההתקפה על דיר-יאסין נמסר על נוכחות לוחמים זרים בכפר, ביניהם חיילים עיראקים ואנשי כנופיות. מחקר ערבי שנערך באוניברסיטת ביר-זית מספר כי הגברים בדיר-יאסין לקחו חלק פעיל בפעולות אלימות נגד מטרות יהודיות וכי בקרב על הקסטל השתתפו רבים מתושבי הכפר לצדו של עבד-אל-קאדר אל-חוסייני. כן נאמר באותו מחקר שבכניסות לכפר נחפרו תעלות מגן ושלמעלה מ-100 גברים אומנו וצויידו ברובים וב-2 מקלעים מטיפוס ברן. הוקם משמר מקומי ובכל לילה שמרו על הכפר 40 מתושביו.

היציאה לקרב
ביום חמישי 8 באפריל 1948 התכנסנו בבסיס "עץ חיים" (בכניסה לירושלים) כ-70 לוחמי האצ"ל. הייתה זו הפעם הראשונה שמספר כה רב של אנשי המחתרת נפגשו בגלוי, מבלי לחשוש משוטרים או חיילים בריטיים. האווירה הייתה חגיגית ומצב-הרוח מרומם; סוף-סוף יוצאים להלום באויב שהנחית על היהודים מכות כה קשות במשך ארבעה חודשים תמימים. העובדה ששני ארגוני המחתרת יוצאים בצוותא הגבירה את הרגשת הביטחון והאחדות, ולכבוד המאורע נבחרה סיסמת הקרב "אחדות לוחמת".

את המפגש פתח רענן, מפקד המחוז של האצ"ל בירושלים. הוא הסביר כי לכיבוש דיר-יאסין שתי מטרות: צבאית ומדינית. באשר לאספקט הצבאי, הכוונה היא לא רק לשחרר את השכונות המערביות של ירושלים מהאיום של דיר-יאסין, אלא בעיקר להעביר את היוזמה לידינו. באשר לצד המדיני, יהיה בכיבוש משום שינוי תפיסה והוא יביא למפנה במלחמה; לא עוד פעולות עונשין, אלא כיבוש לשם החזקה במקום. יידעו העם והעולם כי היהודים אינם מוכנים לוותר על ירושלים, ואם יהיה צורך, יכבשוה בכוח הנשק. רענן הוסיף ואמר כי מאחר ומדובר בכיבוש ולא בפעולת עונשין, יש להימנע מפגיעה בערבים שלא לצורך. במיוחד הזהיר שלא לפגוע בזקנים, נשים וטף. זאת ועוד: כל ערבי שייכנע, אפילו הוא לוחם, יש לקחתו בשבי ולא לפגוע בו בשום צורה שהיא. בשעה שתיים אחר חצות הוסעו לוחמי האצ"ל מבסיס "עץ חיים" לבית-הכרם. הכוח צעד לתוך הוואדי, שם התפצלו הכיתות, וכל כיתה עלתה במעלה הטראסות לשטח הפעולה המיועד לה.
יחידת לח"י נערכה בגבעת-שאול ומשם התקדמה לעבר היעד. חלק מן הכוח התקדם מאחורי המשוריין שנשא את הרמקול ונסע בשביל המוביל למרכז הכפר.

סמוך לשעה 4:45 לפנות בוקר הבחינו שומרי הכפר בתנועה חשודה, ואחד מהם צעק בערבית "מחמוד". אחד מחיילי האצ"ל חשב שפונים אליו בסיסמה "אחדות" וענה בעברית את חלקה השני של הסיסמה - "לוחמת". הערבי פתח באש ובעקבות כך החל ירי מכל הכיוונים.
המשוריין נושא הרמקול התקדם במעלה השביל, וכאשר הגיע למבואות הכפר נתקל בתעלה שנחפרה לרוחב הדרך ונאלץ לעצור. הרמקול הופעל ונמסרה בו הודעה שהכפר מוקף והתושבים נקראים לעזוב את המקום לכיוון עין-כרם או להיכנע. עוד נאמר בהודעה שהדרך לעין-כרם פתוחה ובטוחה. מן הבתים הסמוכים נפתחה על המשוריין אש חזקה, והיה צורך לחלץ את הלוחמים שנתקעו בתוכו. נמסר על פצועים, ויחידה של עזרה ראשונה יצאה מגבעת שאול לכיוון המשוריין.
יתר היחידות פתחו בהסתערות, שהייתה מלווה בהתפוצצויות ויריות רבות. התנגדות הערבים הייתה חזקה מאוד, וכל בית הפך לעמדה מבוצרת. הלחימה הייתה קשה והתנהלה מבית לבית. רבים מן התוקפים נפגעו כבר בהסתערות הראשונה, ביניהם מפקדים רבים שצעדו, כמקובל, בראש יחידתם.

כאשר נכבש מרכז הכפר, רוּכזו כל הפצועים באחת החצרות, ולאחר חבישה ראשונית חיפשו דרכים לפנותם. התברר, כי הדרך לגבעת שאול הסמוכה הייתה חסומה באש שנורתה מבית המוכתר, שחלש מן הגבעה על כל הסביבה.

הקרב, שהתנהל בשטח בנוי, היה איטי וגרם אבדות כבדות לשני הצדדים. כדי לשתק את מקורות הירי נאלצו הלוחמים להשתמש ברימונים, ובכמה מקרים אף לפוצץ בתים באמצעות מטען חומר-נפץ. היריות נורו מכל הכיוונים וכעבור זמן קצר יצאה מכלל פעולה כמחצית מן הכוח התוקף; חלקם הגדול פצועים וכן אלה שטיפלו בהם. ואם לא די בזאת, הרי שגם התחמושת אזלה ולא היה במה להמשיך את הלחימה. למרבה המזל, נמצא באחד הבתים מחסן תחמושת, אשר בעזרתו ניתן היה להמשיך את הקרב.

דו"ח על מהלך הקרב הועבר על-ידי רצים אל המטה בגבעת-שאול (מכשירי קשר לא היו אז בידי האצ"ל או לח"י). כאשר הגיעו הידיעות על מספר הנפגעים, שהלך ורב, וכן על המחסור בתחמושת, יצאו כמה אנשי לח"י למחנה "שנלר", וביקשו מיחידה של הפלמ"ח לבוא לעזרת התוקפים. לאחר קבלת אישור מדוד שאלתיאל (מפקד ההגנה בירושלים), יצאו אנשי הפלמ"ח במשוריין, שהיה מצויד במקלע ובמרגמה של שני אינטש. עם הגיעם לכפר, ירו לעבר בית המוכתר מספר פגזים וכן צרורות מן המקלע. באותו זמן ממש, ללא תיאום מוקדם עם הפלמ"ח, הסתער יוסף אבני בראש קבוצת לוחמים על בית המוכתר והבית נכבש וטוהר. עם ההשתלטות על בית המוכתר פסקה האש וכיבוש הכפר הושלם.

עם סיום הקרב, התברר כי מאות מבין תושבי הכפר נסוגו לעין-כרם. אלה שנותרו בכפר, נכנעו ונלקחו בשבי. השבויים, רובם נשים וילדים, הועלו על משאיות והועברו דרך רחובות ירושלים המערבית למזרח העיר, שם נמסרו לידי אחיהם הערבים.
הסיסמה "אחדות לוחמת" חדרה לתודעתו של היישוב היהודי בירושלים וסימנה את המפנה שחל בהדיפת התקפות הערבים. בימים שלאחר הקרב, נהרו רבים לבסיס האצ"ל "עץ-חיים" כדי להביע את הזדהותם עם הלוחמים.

עובדות ופרשנויות
רבות נכתב ונאמר על אשר אירע בדיר-יאסין, עד כי הקרב שנערך בבוקר ה- 9 באפריל הפך להיות "טבח דיר-יאסין". חשוב לנתח את העובדות ולהפרידן מן הפרשנות.
טבח, פירושו הרג בני-אדם חסרי מגן. בשנת 1929, כאשר התנפלו הערבים באישון לילה על יהודי חברון השלווים ושחטום בכל הבא ליד - היה זה טבח שתוכנן מראש ומעשי הרצח היו בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". גם הרצח המתועב של תושבי כפר-עציון בידי חיילי הלגיון הערבי במאי 1948, לאחר שהמגינים נכנעו ונשארו חסרי מגן - היה טבח.

ומה קרה בדיר-יאסין?

ראשית, יש לזכור את ההוראות החמורות שניתנו ללוחמים לפני היציאה לקרב, לא לפגוע בנשים, זקנים וילדים. כמו כן נאמר מפורשות כי כל ערבי שייכנע, אפילו הוא לוחם, יש לקחתו בשבי.

שנית, נעשה בדיר-יאסין מעשה ללא תקדים: על מכונית משוריינת הותקן רמקול ובאמצעותו ביקשו התוקפים להודיע לתושבים כי הדרך לעין-כרם פנויה ובטוחה, וכי כל מי שיעזוב את הכפר - לא יינזק. על-ידי השימוש ברמקול ויתרו התוקפים על אחד הגורמים החשובים ביותר בעת קרב - הוא גורם ההפתעה. מפקד המחוז של האצ"ל בירושלים גרס כי יש למנוע קורבנות בקרב האוכלוסייה הערבית אפילו במחיר ויתור על גורם ההפתעה.

שלישית, הכול מודים כי בדיר-יאסין התנהל קרב קשה. כאמור, היו בכפר למעלה מ-100 לוחמים ערבים מצוידים ברובים, 2 מקלעים ותחמושת רבה. בקרב זה היו הערבים מבוצרים בבתי האבן של הכפר, בעוד התוקפים חשופים לאש האויב. האש העזה שנורתה מן הבתים אילצה את התוקפים להסתער תוך שימוש ברימונים, ובכמה מקרים אף לפוצץ את הבתים. כך קרה שבין ההרוגים נמצאו גם נשים וילדים.

לפי כל המסמכים והעדויות, ברור היום כי מספר הערבים שנהרגו בדיר-יאסין היה פחות ממאה, ולא 240 כפי שפורסם. זאת ועוד: היה זה קרב בשטח בנוי, הראשון מסוגו במלחמת העצמאות, וכידוע קרב כזה הוא מן הקשים שבקרבות ותובע קורבנות רבים. זאת הסיבה שמספר אנשי האצ"ל ולח"י שנפגעו מאש הערבים הגיע ל-35% מן הכוח התוקף (5 הרוגים ו-35 פצועים).
כל הקורבנות הערביים נהרגו תוך כדי קרב. תושבי הכפר - גברים, נשים וטף - שנכנעו, נלקחו בשבי ולא אונה להם כל רע. לאחר שפסקה האש, הם הועברו במשאיות לירושלים המזרחית ונמסרו שם לידי אחיהם הערבים.

לפרשת דיר-יאסין הייתה השפעה גדולה על מהלך מלחמת העצמאות, וכך סוכם הקרב בספר "תולדות מלחמת הקוממיות", שהוכן על-ידי ענף ההיסטוריה של המטה הכללי של צה"ל:

פרשת דיר-יאסין נתפרסמה בעולם כולו כ"טבח דיר-יאסין", דבר שגרם נזק לשמו הטוב של היישוב בתקופה ההיא. כל צינורות התעמולה הערביים הפיצוה ומפיצים אותה עד היום הזה. אך אין ספק שהיא שימשה גם גורם מסייע להתמוטטות העורף הערבי בתקופה שלאחר-מכן. יותר מן המעשה עצמו, עשה זאת הפרסום שניתן לו על-ידי דוברי הערבים עצמם. הם התכוונו להוכיח לעמם את אכזריות היהודים ולהפיח על-ידי כך אש-דת בקרבם. אך למעשה הביאו מורך בלבם. היום הם מודים בעצמם במשגה.

עדויות ערבים תושבי דיר-יאסין
בתוכנית הטלוויזיה של ה - BBC, "50 שנה לסכסוך הישראלי ערבי", רואיין חסן נוסייבה ששימש בשנת 1948 עורך החדשות בערבית בתחנת השידור המנדטורית. הוא סיפר על מפגש שנערך בשער יפו בין ניצולי דיר-יאסין לבין מנהיגים ערביים, כולל חוסיין חלידי, מזכיר הוועד הערבי העליון.

"שאלתי את חלידי כיצד עלינו לסקר את סיפור הקרב", נזכר נוסייבה, הגר היום בעמאן.
"עלינו להפיק את המרב מן הסיפור", ענה חלידי. לכן כתבנו הודעה לעיתונות שבה נאמר כי בדיר-יאסין נרצחו ילדים ונאנסו נשים הרות.

אחד מניצולי דיר-יאסין, עבו מחמוד, סיפר באותה תוכנית כי תושבי הכפר מחו על-כך נמרצות
באותו זמן:

"אמרנו כי לא היו כל מעשי אונס", נזכר מחמוד.
תשובת חלידי היתה: "עלינו לומר כך, כדי שצבאות ערב יבואו להציל אותנו מן היהודים".

ביובל ה-50 למדינת ישראל פרסם פאול הולמס, סוכנות הידיעות רויטרס, כתבה בשם: "דיר-יאסין, קורבנות הרובים והתעמולה". בכתבה עדויות של ערבים, תושבי הכפר דיר-יאסין:

מוחמד רדואן, כיום בן 70 טען כי לפי הרשימות שבידיו נהרגו בדיר-יאסין 93 ערבים ולא כמו שפורסם. "לא היו מעשי אונס. זה שקר. לא היו נשים הרות שבטנן בותר. היתה זו תעמולה בלבד שנאמרה כדי שצבאות ערב יפלשו לארץ-ישראל. בסופו של דבר גרמה התעמולה לכך שהערבים גורשו מארץ-ישראל".

בספרו "מלחמה ללא סוף" מספר המחבר, אנטון לה-גוארדיה, כי ביובל ה-50 למדינת ישראל ראיין את עאיש זיידן, הידוע כחאג' עאיש, שנולד בדיר-יאסין והיה בן 15 בזמן הקרב:

הוא אמר כי אף פעם לא האמין שמספר הקורבנות היה יותר מ-110, והאשים את המנהיגים הערבים שהגזימו במעשי הזוועה. "לא היו כל מעשי אונס", אמר. "הרדיו הערבי דיווח באותם ימים על נשים שנאנסו ולאחר מכן נרצחו, אבל זה לא נכון. אני מאמין שרוב ההרוגים היו לוחמים וכן נשים וילדים שעזרו ללוחמים. הסיפור האמין היחידי בדבר רצח היה הוצאתם להורג של שישה אנשים במחצבה".

הערות לערך:
שם המעיר: כיבוש הכפר דיר יאסין
הערה: בפסקה הזאת:הקרב, שהתנהל בשטח בנוי, היה איטי וגרם אבדות כבדות לשני הצדדים. כדי לשתק את מקורות הירי נאלצו הלוחמים להשתמש ברימונים, ובכמה מקרים אף לפוצץ בתים באמצעות מטען חומר-נפץ. היריות נורו מכל הכיוונים וכעבור זמן קצר יצאה מכלל פעולה כמחצית מן הכוח התוקף; חלקם הגדול פצועים וכן אלה שטיפלו בהם. ואם לא די בזאת, הרי שגם התחמושת אזלה ולא היה במה להמשיך את הלחימה. למרבה המזל, נמצא באחד הבתים מחסן תחמושת, אשר בעזרתו ניתן היה להמשיך את הקרב.
כתןב שמצאו ארגז תחמושת שעזר להמשך הקרב, קראתי בספרו של עזרה יכין ודני "בית מקדש" לוחמי לח"י הראשון בי-ם והשני בת"א שקוראים לספר יבנה מסופר את הנתון שאתם הבאתם, אבל! גם כתוב שעל ארגז התחמושת שמצאו היה כתוב המשטרה הבריטית באנגלית וזה חשוב מאוד מאוד שתוסיפו את זה מכיוון שהיה עזרה אדירה בכמויות ענקיות של נשק ותחמושת מצד הצבא הבריטי בשביל הערבים לאורך כל תקופת המלחמה (וגם אחרי תאריך עזיבת המנדט!) בין עם זה ברובים אקדחים רימונים פצצות תחמושת וכו' וכלה ב קיצני בריטים שהיו עם הכוחות הלוחמים הערבים ואימנו אותם!! אנא ממכם למען ההיסטוריה האמיתי תוסיפו אתה הערה הקטנה שאני כתבתי לכם!
מקור ההערה: ספרם של עזרה יכין ודני בית מקדש "יבנה"

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן