לדף ראשי




אחת התופעות המוזרות בלוח השנה האזרחי היא חלוקת השנה לשבועות בני שבעה ימים. לכל שאר היחידות בלוח יש משמעות הנובעת מתופעה אסטרונומית מסוימת: היממה היא זמן סיבוב אחד של כדור הארץ על צירו; החודש הוא זמן הקפת הירח סביב כדור הארץ (בקירוב); והשנה היא זמן סיבוב כדור הארץ סביב השמש. רק השבוע, שנכנס אף ללוח האזרחי, אין לו מקור אסטרונומי. משום כך, נראה שמקורו בדברי המקרא: "ששת ימים... וביום השביעי שבת וינפש".

החשיבות שייחסו היהודים לשמירת השבת השפיעה על העמים האחרים שבמזרח התיכון, קודם היוונים ואחר כך הרומאים, והם אימצו סופית את השבוע בן שבעת הימים והפיצוהו בכל אירופה. אף יש בספר יצירה¹ ובתלמוד² רמזים ברורים לשמות הימים על פי כל כוכבי הלכת שהשתרשו בשפות רבות: יום ראשון - שמש - Sunday; יום שני - ירח - Monday; יום שלישי - מאדים - Mardi (בצרפתית); יום רביעי - כוכב - Mercredi (בצרפתית); יום חמישי - צדק - Jeudi (בצרפתית); יום שישי - נוגה - Vendredi (בצרפתית); יום שבת - שבתאי - Saturday.

לשבת אין אח ורע בכל המזרח הקדום, והיא תרומה יהודית מקורית יחידה במינה ומכרעת בהשפעתה על תרבות העולם. כקו אופי המייחד את היהודים, היא משכה את עינם של סופרים נכרים כבר לפני חורבן בית שני³.

הנוצרים הראשונים, שהיו יהודים לכל דבר, שמרו את השבת. אך עם הינתקות הנצרות ממקורה היהודי, בטלה בה גם שמירת השבת, ויום ראשון נעשה יום התפילה והמנוחה והקדושה של הנוצרים. גם האיסלם מכיר בשבוע בן שבעה ימים, אלא שנקבע בו יום המנוחה ביום השישי⁴. נמצא שהמשותף לשלוש הדתות הוא חלוקת החודש ליחידות משנה בנות שבעה ימים – השבוע.

כאמור, חלוקה זו אינה מובנת מאליה, ויש תרבותיות שנהגה בהן חלוקה אחרת: במצרים העתיקה נתחלק החודש לשלושה שבועות בני עשרה ימים כל אחד או לחמש "ידות" בנות שישה ימים כל אחת; בסקנדינביה העתיקה היה השבוע בן חמישה ימים; באשור היה השבוע בן שישה ימים; ברומא העתיקה אף היו שבועות בני תשעה ימים, כמספר הימים בין יום שוק אחד ליום השוק שלאחריו⁵; ושבטים אחדים באפריקה מחלקים את החודש לתקופות בנות 6-4 ימים, כמספר הימים בין שני ירידים. אף יש שבטים פרימיטיביים בפולינזיה ובמיקרונזיה שאין להם יחידות משנה של החודש. במגילת אסתר מסופר שהיו לאסתר שבע נערות, ואמרו חז"ל שקראה להן אסתר שמות, וכל אחת שימשה אותה יום אחד בשבוע, וכך ידעה אסתר מתי חל יום השבת. מכאן אנו למדים שבמלכות פרס ומדי לא נהג שבוע בן שבעה ימים. השבוע של שבעה ימים הוא יחידת משנה שהונהגה כאמור לראשונה בישראל ואומצה יחסית מאוחר בתרבויות אחרות⁶.

היחס בין יחידות זמן של השבוע לבין אורכה של שנת השמש גורם לסיבוכים, משום שאחר חלוקת 365 ימי השנה לשבועות בני שבעה ימים נותר יום אחד עודף. כתוצאה מכך, התאריך הנוצרי אינו חל ביום קבוע בשבוע בכל שנה: בשנה חסרה (מחודש מארס) התאריך חל ביום שלאחר היום בשבוע שחל תאריך זה בשנה הקודמת, ובשנה שלמה הוא חל יומיים לאחר היום בשבוע שחל בו בשנה הקודמת.

במשך הדורות נעשו ניסיונות רבים לשינוי אורך השבוע, אך לא אוכל להביא כאן אלא את המפורסמים בהם והתנגדות חכמי ישראל לניסיונות אלו שעלולים היו להביא לידי חילול השבת.

הלוח הרפובליקני הצרפתי
הניסיון לערער את מעמדה של הדת הנוצרית (ובעקיפין גם הדת היהודית) ולהתנגד לכמורה, הביא את מנהיגי המהפכה הצרפתית לאמץ לעצמם לוח חדש, הלוח הרפובליקני הצרפתי. לוח זה הונהג בצרפת משנת 1793 ועד שנת 1805, עד שבוטל בידי נפוליאון. לוח זה הוכן בידי האסטרונום הצרפתי G. Romme אחר התייעצות עם המתמטיקאים J.L. Lagrange ועמיתו G. Monge, ואלה עקרונותיו: השנה מורכבת משנים-עשר חודש, בכל חודש שלושים יום. כל חודש מורכב משלוש דקדות, כלומר יחידות של עשרה ימים, ובסוף כל שנה יש להוסיף חמישה ימים או שישה ימים כדי להתאים את אורכה הממוצע של השנה לאורכה של השנה השמשית (1/4 365), תוך התאמת מספר הימים הנוספים בכל שנה לתצפיות האסטרונומים. שמות החודשים שונו לשמות המתאימים לעונות השנה ולמזג האוויר. שמות הימים בדקדות נקראו לפי סדרם: פרימידי, דיאדי, טרידי, קוארטדי, קינטידי, סקסטידי, ספטידי, אוקטידי, נונידי ודקדי⁷.

היום האחרון בכל דקדה, דקדי, נקבע כיום מנוחה. מובן שלוח זה הקשה על חיי היהודים שומרי השבת, שהרי יום השבת חל בכל דקדה ביום אחר, והדבר חייבם לחלל את השבת, ובעיקר הפועלים והאומנים שבהם וכל מי שעבד עם הנכרים, שכן יום המנוחה המשתנה בכל דקדה לא אפשר להם חיים כלכליים תקינים. הלוח החדש גרם גם קושי ליהודים שחיו מחוץ לקהילה גדולה, כיוון שהיו מהם שלא ידעו בבירור מתי חל יום השבת בכל דקדה.

הכנסייה נלחמה נגד לוח זה. לעומת זאת, לא היה למנהיגים היהודים כוח להשתתף בפעילות ההתנגדות. הרב אברהם לונשיץ (אלזס 1757 - שוויץ 1817) מתייחס בספרו "כלילת יופי" להשפעת לוח זה על עניינים שונים, כגון כשרות גט שתאריכו כתוב על פי הלוח הרפובליקני הצרפתי⁸. הוא מצטער מאוד על שהונהג לוח זה, כיוון שהוא מקשה על החיים היהודיים (ועל רקע זה אף נעצר על ידי השלטונות בשנת 1794), ודן באריכות בבעיית כפיית היהודים לעבוד ביום השבת. ואולם הוא אינו מציע שום דרך פוליטית או ציבורית לביטול הלוח, והדבר מעיד על ירידת קרנם של היהודים באותה עת.

ברית המועצות
בימי ברית המועצות הקומוניסטית, הועלו רעיונות אחדים לשינוי הלוח השבועי, אלא שמשום מה לא קרם עור וגידים אף לא אחד מניסיונות אלו.

יש לזכור, שבתחילת דרכה של ברית המועצות נערכה רפורמה בלוח והוחלט על מעבר מן הלוח היוליאני ללוח הגריגוריאני (שהיה מקובל בארצות המערב).

בשנת 1927 הונהג שבוע בן חמישה ימים וחודש בן שישה שבועות. בשנת 1930 הונהג שבוע בן שישה ימים וחודש בן חמישה שבועות, אלא שכעבור זמן קצר, בשנת 1940, הונהג שנית הלוח הגריגוריאני שהשבוע בו הוא בן שבעה ימים. עובדת החזרה לשבוע בן שבעה ימים תמוהה בפני עצמה, בהתחשב במאמצים הרבים שהשקיעו אומני המהפכה הסובייטית בניסיונותיהם להשריש בעם את האידיאל הקומוניסטי ולעקור את הדת מן המדינה.

הצעת חבר הלאומים בשנת 1923
בשנת 1923 הקימה ועדת התחבורה ליד חבר הלאומים ועדה לבדיקת הצעות לתיקון הלוח. ההצעות הללו לא באו מחוגים מוסדיים או אוניברסיטאיים כי אם מחוגים כספיים בארצות הברית, ובפרט ממר ג'ורג' איסטמן, מחברת הצילום "קודק" המפורסמת. בראש הוועדה ישב פרופ' אייזינגה מאוניברסיטת ליידן⁹.

רוב חברי הוועדה נטו להכניס "יום חלק" לשנה האזרחית, שמספר ימיה, 365 יום, אינו מתחלק בשבע, ולפיכך ימי החודש אינם חלים בימים קבועים בשבוע בכל שנה ושנה. אילו היו בשנה האזרחית רק 364 ימים, מספר המתחלק בשבע, היו ימי החודש חלים בימים קבועים בשבוע בכל שנה, והדבר היה מקל במידה רבה על מנהלי חשבונות, פנקסנים וסטטיסטיקנים. לכן, הציעו אנשים מחוגי עולם הכספים בארצות הברית להיפטר מן היום העודף, אלא שלבטלו לגמרי אי אפשר, כיוון שהדבר היה מאלצם לעבר את השנה אחת לכמה שנים, והדבר היה מסבך עוד יותר את מלאכתם של הפנקסנים. לכן, הוצע להפריד את היום האחרון בשנה מן היום בשבוע שהוא חל בו. כך, למשל, אם יום 31 בדצמבר (שהוא היום ה365- המשלים את השנה השמשית) חל ביום חמישי, ראו אותו כ"יום חלק", שאינו מחובר ליום מסוים בשבוע, ולא היו מתחשבים בעובדה שלפי הספירה הנהוגה שייך יום זה לשנה שחלפה, אלא היו שומרים אותו וקוראים יום חמישי ליום שלמחרתו המתחיל את השנה הבאה. כלומר, אחד בינואר של השנה הבאה חל ביום חמישי. כך חלו כל ימות החודש בימים קבועים בשבוע, אף על פי שיש בשנה 365 ימים (שאינם מתחלקים בשבע). ויש שרצו להקל עוד יותר על מנהלי החשבונות, הפנקסנים והסטטיסטיקנים, ובמקום החלוקה המקובלת של השנה לשנים עשר חודש בני שלושים ושלושים ואחד יום, הציעו לחלק את השנה לשלושה עשר חודש בני עשרים ושמונה יום כל אחד, ונוסף עליהם "יום חלק" בשנה.

הצעות אלה פגעו ביהודים, כיוון שגרמו לנדידת יום השבת מדי שנה בשנה מיום אחד בשבוע ליום אחר. נדידה זו הייתה עשויה להקשות על היהודים בעולם בשמירת השבת כיום מנוחה, החל בשנה אחת ביום פלוני בשבוע ובשנה אחרת ביום אלמוני בשבוע. אי-קביעות השבת תקשה בעיקר על היהודים בעלי עסקים שלא יוכלו להרגיל את הנכרים לאנומליה זו, וגם יתקשו הפועלים והפקידים והתלמידים היהודים לדרוש בכל שנה שחרור מעבודתם או מלימודיהם ביום אחר בשבוע. יתר על כן, מיום סיום מלחמת העולם הראשונה, נהג ברבים מבתי החרושת והמסחר והמוסדות הציבוריים ובתי ספר שני ימי שבתון בשבוע, ביום השבת וביום ראשון. נוהג זה הקל על יהודים תושבי אותן מדינות לשמור על השבת, ותיקון הלוח היה שולל מהם את היתרון שיש בשבוע עבודה בן חמישה ימים.

כשהחלה הוועדה מטעם חבר הלאומים את עבודתה, היה ברור ליהודים שעליהם להיאבק למען השבת ולהתנגד בכל כוח לתיקון המוצע. בשנת 1925, במסגרת שמיעת חוות דעתם של מומחים ונציגי הדתות, הופיעה לפני הוועדה משלחת יהודית שחבריה היו: הרב יוסף צבי הרץ, רבה הראשי של אנגליה (שהיה הרוח החיה במאבק היהודים, ואף עלה בידו לגייס את דעת הקהל הבריטית נגד התיקון המוצע); הרב ישראל לוי, רבה הראשי של צרפת; הרב ישעיה פירסט מווינה; הרב ד"ר טוביה לוונשטיין מציריך; ולוסין וולף, ההיסטוריון והסופר האנגלי-יהודי הנודע.

בנאומו לפני הוועדה, הציג הרב פירסט את עצמו כשליחן של "מועצת חכמי התורה" ושל "אגודת ישראל" המייצגת מיליוני יהודים חרדים בכל העולם. בדבריו הדגיש את קדושת יום השבת, שהעם היהודי מעיד בשמירתו על בריאת העולם על ידי אלוהים ושתיקון הלוח המוצע מעמיד בסכנה את שמירת השבת ופוגע במישרין בדת היהודית. אך על אף סכנה זו, אמר הרב פירסט, היהדות הדתית אינה מתעלמת מן היתרונות האפשריים של התיקון המוצע. אמנם לדעתה אפשר להשיג יתרונות אלה גם על ידי תיקון אחר. לכן, אם מנוי וגמור עם חברי הועדה לתקן את הלוח, ראוי שיתנו דעתם להצעת "אגודת ישראל" ואנשי מדע חשובים: להנהיג שנה בת 364 יום, ובה 52 שבועות, ולהוסיף אחת לחמש שנים או שש שנים שבוע אחד. עוד אמר הרב פירסט שאינו יכול לשפוט אם הצעה זו מתאימה לדרישות לתיקון הלוח ואם היא בת ביצוע. אך אם יתברר שיש לתיקון המוצע על ידי הוועדה יתרונות על הפתרון שהציעה "אגודת ישראל", הוא מבקש מחברי הוועדה לתת את דעתם למחיר שעל העולם לשלם בעד היתרונות האלה, פגיעה בדבר הקדוש ביותר למיליוני אנשים שומרי שבת בעולם וביקר להם.

ואמנם נדמה היה באותה שנה שהתכנית לתיקון הלוח עומדת להיגנז, כיוון שנוסף על היהודים וכיתות נוצריות, התנגדו לה גם ממשלות רבות. אך לא כן היה. תומכי התיקון לא אמרו נואש, והם החלו במסע תעמולה נרחב בארצות הברית ובאירופה. תוצאתו של מסע זה הייתה החלטת ועדת הבדיקה על כינוס ועידה בין-לאומית באוקטובר 1931 כדי להכריע סופית בשאלת תיקון הלוח.

נציגים יהודיים הופיעו שנית לפני הוועדה הבין-לאומית ושטחו בפניה את נימוקיהם להתנגדות היהודים לתיקון המוצע. אחרי שנשמעו דברי כל המשלחות, נפתח הוויכוח הכללי. רושם עז עשה נאומו של נציג בריטניה, סיר ג'ון באלדווין, שהטיל ספק אם יש בתיקון משום שיפור בלוח השנה. תומכי התיקון, אמר, מצביעים רק על ההקלות שיביא השינוי לפנקסנים ולסטטיסטיקנים. ואילו ממשלת בריטניה תחליט בשעה שתדון בשאלת השינוי, תביעתו של מי עדיפה, של המצפון הדתי או של אנשי הסטטיסטיקה.

נאומו של הנציג האנגלי, שקבע את עמדתו בהתאם לדעת הקהל הבריטית שגויסה נגד התיקון על ידי הרב הרץ, חולל מפנה בדיוני הוועידה, והוחלט לבסוף לדחות את ההצעה לתקן את הלוח.

הצעה 1953 לאונסקו ולאו"ם
בשנת 1953 הגישה ממשלת הודו בתמיכת האיגוד העולמי לרפורמה בלוח הצעה קרובה להצעה משנת 1923, תוך חלוקת השנה לשנים-עשר חודשים כמקובל, דבר מתאים יותר להרגלי האנושות (ולא שלושה עשר חודש של עשרים ושמונה ימים כל אחד, כפי שהוצע ב-1923). לפי הצעה זו, תהא השנה מורכבת מארבעה רבעים שווים, כל אחד בן שלושה-עשר שבועות (91 ימים), היינו שלושה חודשים שהראשון בן 31 יום והבאים אחריו בני 30 יום. השבוע נשאר בן 7 ימים, וכך יחולו ימי החופשה תמיד באותם ימים ובאותם תאריכים בכל שנה. שיטה זו יוצרת שנה בת 364 יום, והיום הנותר ייקרא "יום העולמי" (Worldsday), ויחול תמיד בסוף השנה. זהו יום חופש לכל העולם, ומאחר שיחול בין יום השבת 30 בדצמבר ליום ראשון 1 בינואר, הוא ייקרא "דצמבר W". אך מאחר ששנת החמה היא בת 365 יום ועוד רבע יום, יש להוסיף לכל שנה רביעית (או ליתר דיוק, בשנים שלפי הלוח הגריגוריאני מוסיפים בהן יום 29 בפברואר) יום חופש עולמי נוסף, שיחול בין יום השבת 30 ביוני ליום ראשון 1 ביולי, והוא ייקרא "יוני W". בלוח זה יש סדר, קצב נכון, שוויון ויציבות. זהו לוח תמידי המותאם היטב לצורכי האנושות. הרבה ארגונים גמרו את ההלל על ההצעה, והיא הייתה אמורה לאחד את כל אומות העולם, לפשט את הפעילות העסקית ולקבוע ימים קבועים בשבוע לחגים, לאירועים ולימי בחירות¹⁰.

בשנת 1956 הוזמן הרב יצחק לוין להופיע בפני הוועדה הכלכלית של האו"ם, והוא פתח בדברים אלו¹¹:

בשם אגודת ישראל העולמית ובשם היהדות החרדית בעולם, אני רוצה להצהיר על התנגדותנו החריפה והמוחלטת לגבי תוכנית שינוי הלוח המוצעת, ואני מבקש מהמועצה הכלכלית והסוציאלית לדחות התוכנית הזאת.

העם היהודי בכל העולם מאוחד בהתנגדות לשינוי הלוח. יש לי יפוי-כח להצהיר בשם "המועצה של ארגונים יהודיים" (שכוללת את ה"אמריקן ג'ואיש קומיטי", ה"אנגלו ג'ואיש אסוסיישון" וה"אליאנס איזראעליט אוניוורסל") ובשם "הועד לקואורדינציה של הארגונים היהודים" (הכולל את ה"באארד אוף דפיוטיס" באנגליה, "בני ברית" וה"באארד אוף דפיוטיס של יהודי אפריקה הדרומית"), שגם הם מתנגדים בהחלט לשינוי הלוח.

נאומו היה מוצלח מאוד, והצעת הודו נדחתה. אף על פי כן, בכינוס הווטיקן השני בשנת 1964, נאמר באחד הסעיפים בעניין הליטורגיה הקתולית:

בין השיטות השונות שהוצעו כדי לייצב לוח תמידי ולהכניס אותו לחיים האזרחיים, אין לכנסייה שום התנגדות עקרונית, כל עוד השיטה שומרת את המבנה של שבוע בן שבעה ימים עם יום ראשון וללא הכנסת ימים מחוץ לשבוע, כך שרצף השבועות נשאר כמו שהוא, אלא אם כן מדובר בסיבות רציניות ביותר.

קטע זה גרם לחשש מחודש מוצדק בקרב היהודים.

ומאחר שאחד בינואר 1967 עמד לחול ביום ראשון בשבוע, חששו היהודים מאוד מן האפשרות שיוחלט על הפעלת לוח תמידי. נראה שהתגובה היהודית הראשונה הייתה של הרב אלי טואף מרומא, שהתקשר למזכיר הווטיקן, החשמן מונטיני (לימים האפיפיור פאולוס השישי), והסביר לו את חששות היהודים באשר לשמירת השבת בלוח תמידי זה. פנייתו עלתה יפה, והכנסייה הקתולית הודיעה רשמית על התנגדותה לרפורמה, וארגון "אונסקו" החליט לדחות את הרעיון לרפורמה בלוח בשלב זה.

סוף דבר
לסיכום דברינו יש להדגיש שני עניינים:

העניין הראשון הוא הפלא והנס הגדול, שלמרות התהפוכות בתולדות האנושות, הרדיפות והמהפכות, התקבל השבוע בן שבעת הימים בכל רחבי העולם כולו מיום גלות עם ישראל מארצו ועד היום הזה, כדברי ש' ולטר (כנס הלוח העברי, כרם ביבנה תשנ"ו): "ראה הקב"ה שבניו עתידים לגלות בארבע רוחות השמים, לפיכך מנפלאות תמים דעים שהקדים רפואה למכה, ולפני שגלו הפיץ הקב"ה את השבוע בן שבעה ימים ברחבי האימפריה הרומית".

העניין השני מתייחס לעתיד: היהודים צריכים להיות ערניים ומודעים לכל ניסיון מחודש לשינוי הלוח¹². כפועל יוצא, יש להכין הצעות מעשיות חלופיות לשינוי הלוח תוך שמירה על מעמדה של השבת. מכלל ההצעות שהוצעו, נראית לי ההצעה משנת 1953 בתוספת שינויים אחדים: במקום להוסיף יום אחד מיוחד בכל שנה, עדיף להוסיף שבוע שלם בכל שנה שישית או שביעית. לא יקשה להציע כללים ברורים להוספת שבוע מיוחד זה, שיהיה מעין שבוע שבתון עולמי ויוקדש לצרכיו הרוחניים של הפרט.

יחד עם זאת, יש להודות שלנוכח מהפכת המחשוב, סכנת חידוש הפעילות הבין-לאומית לשינוי הלוח הולכת וקטנה: הלוא קשה היום עוד יותר מבעבר להעלות על הדעת שינוי הלוח, כשמערכת המחשבים מותאמת כולה ללוח המקובל, במיוחד לאור העובדה שהודות למחשוב, קשיי אי-ההתאמה בין השבוע לשנה פחותים בהרבה משהיו בעבר¹³.

הערות
1. פרק ד, סעיף ז.
2. ברכות נט ע"ב. וראה רש"י, שם.
3. להרחבה בנושא זה, ראה האנציקלופדיה העברית, ערך "שבת".
4. עם קום מדינת ישראל, נקבעה השבת כיום המנוחה השבועי של היהודים. ואשר לבני הדתות האחרות, נקבע שהם רשאים לבחור בין מנוחה ביום השבת או ביום המנוחה של עדתם (ראה סעיף 18א לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח1948-). ביום זה אסור הן לעבוד הן להעסיק עובד (ראה סעיף 7 וסעיף 9 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א1951-).
אף שהחוק אינו מגדיר את מועד תחילתו של יום השבת ואת מועד סיומו, ברור שכוונתו למועדים המקובלים במסורת היהודית, היינו משקיעת החמה ביום שישי ועד צאת הכוכבים ביום השבת, כמו שקבע בית הדין הארצי לעבודה בע"פ 1002/02 מדינת ישראל נ' עיוב יעקוביאן, תק-אר 2002(2), 383. בכך דחה בית הדין הארצי לעבודה את פסק דינו של בית הדין האזורי מיום 10.2.02 ת"פ (ת"א) 1166/00 מדינת ישראל נ' יעקוביאן עיוב, תק-עב 2002(1), ולפיו בהעדר הגדרה ליום "שבת" בחוק, יש לפנות לחוק הפרשנות, התשמ"א1981-, המגדיר יום כ"תקופה מחצות הלילה עד חצות הלילה שלאחריו", והגיע למסקנה המשונה שאיסור עבודה בשבת אינו חל על פי החוק אלא מחצות הלילה של יום שישי ולא משקיעת החמה (הערת המערכת).
5. Encyclopedia Britannica
6. האנציקלופדיה העברית, ערך "לוח" וערך "שבת".
7. H. Kahn, "Chabat ou decadi", Kountrass, 16 (1989), pp. 20-22.
8. עיין גם שו"ת החתם סופר, אבן העזר, חלק ב, סימן מט (משנת 1804).
9. "אלה אזכרה", כרך ד, ניו-יורק תשכ"א.
10. S.B. Hoenig, "A Jewish Reaction to Calendar Reform", Tradition 7 (1965), pp. 5-26.
11. י' לוין, דמויות ואירועים היסטוריים, ירושלים תשמ"ח.
12. רשמית, עדיין לא נגנזה ההצעה המונחת על שולחן "אונסקו" בדבר שינוי הלוח.
13. אני מבקש להודות למר א' גולדשמידט ולמר א' קליין, ספרני המכללה לבנות בירושלים, על המקורות שהביאו לפניי.

לעיון נוסף
השינויים בלוח העולמי וסכנתם ליהדות / הרב ד"ר עמנואל יעקובוביץ


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן