לדף ראשי




אינקוויזציה - אוטו-דה-פה. הוראת השם היא "קיום אמונה"; מקום ששפטה האינקוויזיציה אנשים שהתנגדו לנצרות. המשפט גרר גם החרמת רכוש הנאשמים, ולכן העדיפו נאשמים עשירים. זאת הוכיח הקרדינאל לורינסו פוסי (כשדרש הקיסר יוהן מאת האפיפיור קלימנט השביעי ליסד את האוטו דא פה בשנת 1528): לא מיראתו את אלוהים ואהבתו לדת חפץ הקיסר ביסוד האוטו, כי אם מתשוקתו לכסף האנוסים.

מקום האוטו היה לרוב במרכז העיר או במקום אחר שבני אדם הרבה מצויים שם, זמנו נועד על פי רוב ביום ראשון ובחגיהם, ימים שבני אדם פנויים מעבודה. המטרה הייתה שיהיו נוכחים המוני אדם, ובכך יטילו פחד עליהם, ויזכירו להם גם את יום הדין בשמים (Manuel des Inquisiteurs 143). נהגו להכריז על היום בו יחול האוטו-דה-פה, והדביקו מודעות על כך, שיהא הכל מוכנים ליום הזה.

ייסוד האינקויזיציה
ארבעה מיני אוטו-דה-פה:
א) אוטו-דה-פה כללי. ברוב עם ובמעמד שרי העיר. בימי פגרה.
ב) אוטו-דה-פה פרטי שבו נטלו חלק רק השופטים ומקיימי המצוה.
ג) אוטו-דה-פה זעיר ונעשה במחוז ארמון האינקוויויציה במעמד השופטים ומוזמנים.
ד) אוטו-דה-פה יחידי.

את החוטא שמו במאסר, שם חכה לפעמים שנים רבות לגזר דינו. בלילה לפני האוטו-דה-פה היו מוציאים את הנאשם למקום שם הכינו אותו לתהלוכה: הלבישו אותו בגד מיוחד שנראה כמו סינר מלפניו ומלאחריו, ומצוירים עליו להבות אש, והיה מפורט בו החטא שחטא. לפעמים מציירים עליו את דמות החוטא. על ראש הנאשם שמו כובע נייר בדמות מגדל וראשו חד. על הכובע היו מצוירים שדים ולהבות אש. רגלי הנאשם היו יחפות, ובידו נר גדול של שעוה ירוקה.

וכך היה סדר התהלוכה:
בראש הלכו הדומיניקנים נושאי הדגל ועליו הכתובת: Justitia et misericordia
אחריהם בעלי תשובה.
אחריהם נושאי הצלב - להבדיל בין המתחרטים לעומדים במריים.
אחריהם נושאי צלמי הנאשמים שברחו, ארונות הנאשמים המתים.
שוטרי האינקוזיציא והכהנים הגדולים.
אחד או שנים מהאזרחים שקבלו על עצמם להיות עדי מצוה.
לבסוף אנשי הצבא.

בטרם תחל התהלוכה נעשו הכנות בבתי תיפלתם:
המזבח כוסה במכסה שחור. על הבמה עמדו שני כסאות, לאינקוויזיטור הראשי ולמלך. צלב גדול היה על הבמה. כשהיה הצלב פונה לנאשם, חנינה תהיה לו; כשהיה מופנה לאחוריו, דינו יצא למות.
היו משביעים את האזרחים שקבלו על עצמם להיות לעזר לאינקוויזיציה ולעשות כל שתצווה עליהם. אחר השבועה היו דורשים דרשה להלהיב את הלבבות. שוטר האונקוויזיציה היה קורא את דבר החטא ועונשו. הקריאה הייתה נמשכת לפעמים יום שלם, ובסופה השמיעו את גזר דינו של הנאשם.

סוגי העונשים
א) מלקות ועינויים שונים.
ב) חרם, ממון ורכוש.
ג) מאסר, לזמן קבוע או עולמית.
ד) מיתה: בסיף, בחנק ובשרפה.





סוגי החוטאים
א) חוטא שהתרו בו ולא שב בתשובה,
ב) חוטא ששב וחזר לסורו,
ג) חוטא הממשיך בחטאו,
ד) חוטא המכחיש ואומר כי לא חטא.

אחר גמר הדין מכים את הנאשמים על חזיהם לאות כי נגמר דינם, ושוטר משוטרי העיר שאין לו קשר לאינקוויזיציה מקבל את הנאשם תחת חסותו. הכנסיה העמידה פנים של אהבת אדם, ולכן העבירה את ביצוע העונש למסגרת אחרת.
כשנזמר דינו של הנאשם למות היו הדיינים מכריזים:

"יען כי חזרת לחטאך, אנו מרחיקים אותך מהכנסיה, ומוסרים אותך למשפט העם, ומבקשים אנו מהם להמעיט את העונש עד כמה שידם מגעת ולמנוע שפיכות דם".

השוטר הפרטי היה מוליך את הנאשמים לבית הסוהר ומחזיקם שמה עד ביצוע פסק הדין.

הידיעות הראשונות על אוט דה פי ליהודים מתחילות משנת 1288. מדברים עליו ר' יעקב בר' יהודה, מאיר בן אליאב, שלמה שמחה בסליחותיהם.

כיצד מזהים יהודי?
האינקוויזיציה הודיעה לאנוסים שחזרו ליהדותם ונענשו, שיבואו להתוודות מרצונם ומעצמם ובזה יצילו חייהם ורכושם, וכשבאו הכריחו אותם לגלות את שמות יתר אחיהם האנוסים ומה ההוכחות כי מתייהדים הם. על פי עדויות אלה פרסמה האינקויזיציה שלושים ושניים כללים על פיהם יזהו את האנוסים שחזרו ליהדותם:
א) אם יקדשו את יום השבת.
ב) אם יחליפו בו כתנת נקיה ובגדים נקיים.
ג) אם יכסו את השולחן במפה.
ד) אם לא יבערו אש ביום השבת.
ה) אם יאכלו בו חמין.
ו) אם ישבתו בו ממלאכתם.
ז) אם יאכלו בשר בימי הצום של הנוצרים.
ח) אם יצומו ביום הכפורים.
ט) אם ילכו בו יחף או בפוזמקאות ובסנדלים.
י) אם יבקשו בו סליחה איש מרעהו.
י"א) אם יחגו את הפסח על מצוות ומרורים.
י"ב) אם ישבו בסוכות בחג האסיף.
י"ג) אם יטלו אתרוג ולולב.
י"ד) אם ישאו נשים כדת משה וישראל.
ט"ו) אם יקראו להם שמות ישראל.
ט"ז) אם ימלו ערלת בניהם.
י"ז) אם ירחצו את בניהם ביום השביעי להולדם (מנהג היהודים בעת ההיא, וכך היו עושים: בליל השביעי אחרי הלידה היו ממלאים כלי מים והיו משליכים בו זהב וכסף מרגליות ואבנים טובות והיו רוחצים בו את הילד).
י"ח) אם יפרישו חלת עסה בטרם יאפו הבצק.
י"ט) אם יברכו על הכוס בסעודתם ויעבירו אותו בין כל המסובין.
כ) אם ירחצו ידיהם לתפילה.
כ"א) אם יברכו על שחיטת בהמה ועוף.
כ"ב) אם יכסו דם חיה ועוף בעפר.
כ"ג) אם ינקרו הגידים מן הבשר.
כ"ד) אם ידיחו וימלחו את הבשר להוציא ממנו את הדם.
כ"ה) אם לא יאכלו חזיר וארנבת.
כ"ו) אם ירחצו את הילד במים אחרי הכנסו בברית הנוצרית.
כ"ז) אם יקראו לבניהם בשמות מקראיים.
כ"ח) אם יברכו את בניהם בסמיכת ידיים עליהם.
כ"ט) אם לא תבקרנה הנשים היולדות את בתי הכנסיות עד ארבעים יום לטהרתן.
ל) אם יניחו הנוטים למות כלפי הכותל.
יל"א) אם ירחצו גופו במים חמים.
ל"ב) אם לא יוסיפו לאחר קריאת מזמורי התהילים "מהולל יהיה האב הבן ורוח הקדש".

האינקויזיטור הראשי טורקוואמאדו הכין רשימה של עשרים ושמונה סעיפים, ועליה נוספו במשך הזמן עוד רבים.

דרכי המשפט
רשות הייתה ביד הנאשם לשוב ולהתוודות במשך ארבעים יום ובזכות זה יהיה ענשו קל. הוודוי צריך להיות בכתב ובעדים. המתוודה צריך לענות על כל השאלות בנוגע לזמן ולמקום התיהדותו, וכמה זמן עמד בה. אחרי כן היו מכניסים אותו בפומבי תחת כנפי הדת הנוצרית.

אלה שהתוודו אחרי ארבעים יום, הוחרם רכושם או נאסרו - הכל לפי כובד החטא.

צעירים מגיל מעשרים שנה, שאמרו כי אבותיהם כפו עליהם להתנהג בדת היהודית, אין מחרימין את רכושם.

אלה שהתוודו אחרי גמר הדין, היו מקבלים אותם שנית לכנסיה הנוצרית, אבל נדונו למאסר עולם.

אלה שהודו במקצת נשרפו על המוקד.

אם קשה היה להוכיח את עוונם היו מענים אותם. אם הודה בגלל העינויים שעינו אותו - נדון למיתה כדין מתייהד.

האוטו-דה-פה בספרד התחיל בזמן סיקסטוס הרביעי (1480) ונפסק ביום 15 יולי שנת 1834.
בפורטגל החל בזמן קלימנט השביעי בשנת 1531, והאוטו-דה-פה האחרון היה בליסבון ביום 19 אקטובר 1739.
בשנת 1826 חזרה האינקוויזיציה בספרד ועשתה אוטו-דה-פה בוולנסיה.
בשנת 1569 החלה האוטו-דה-פה באמריקה עפ"י בקשת פיליפ השני ופסקה בשנת 1820.
30.000 איש הוצאו לשרפה בספרד.
באמריקה נערכו במשך 250 שנה 129 משפטים.

האוטו-דה-פה אמנם נעשה בשביל האנוסים והיהודים העוזרים להם לשוב ליהדות אבל גם נוצרים ומוסלמים ובני דתות אחרות נדונו בדרך זו.
ביום 19 יולי 1501 כותב אלברט קונזינו ציר פירארא: עברתי ימים אחדים דרך סיביליה וראיתי 54 אנשים בוערים על המוקד.


מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
רוטשילד, הספרות האנטישמית
תא שמע – מעמד האנוסים על פי ההלכה



הערות לערך:
שם המעיר: ד"ר ראובן גרבר
הערה: האוטו דה פה נעשה כנגד המתחזים לנוצרים ולא כנגד יהודים או אנוסים. מבין האחרונים, רק מי שהעמיד פנים כנוצרי, כיוון שנחשבו לנוצרים שסטו מאמונתם נדונו בפני בית המשפט. אך מי שהיה יהודי - לא הובא בפניו.
מקור ההערה: הרצאה מפי פרופ' ישראל יובל - מרצה להיסטוריה כללית

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן