לדף ראשי



א. הסיפור כיחידה בסיסית במקרא והצורך בקביעת גבולותיו
ספרי המקרא, אינם כתובים כרצף סיפורי אחד, אלא סיפורים סיפורים, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו. הסיפורים אמנם מתקשרים זה עם זה בדרכים שונות, וההתקדמות מסיפור לסיפור נעשית, בדרך כלל, על ציר הזמן במה שנוגע לתיאור קורותיה של האישיות העומדת במרכזם. אף על פי כן, מהווה הסיפור הבודד יחידה ספרותית עצמאית: יש לו בדרך כלל התחלה וסיום ניכרים, והוא נושא אופי משלו הן בעלילתו, הן בדמויות המאכלסות אותו והן באופיו הסגנוני המיוחד .

לעובדות אלה נודעת חשיבות רבה עבור המעיין במקרא, שכן הסיפור הבודד הוא היחידה הבסיסית הנושאת מסר במקרא. כדי להגיע אל המסר הזה ולא לאבדו יש לרכז את מרב המאמצים בלימודו של הסיפור הבודד, וכך יש לעשות סיפור אחר סיפור. המְרכז את עיקר מאמציו בפרשנותו של הפסוק הבודד (או בפרשנותם של הרבה פסוקים בודדים), כמו גם זה המרחיב את מבטו על פרשת שבוע שלמה (המכילה בדרך כלל כמה וכמה סיפורים), עלולים שניהם לאבד את המסרים העיקריים שבאה התורה ללמדנו בסיפורים המובחנים זה מזה .

הדבר הראשון שיש לעשות לשם לימודו של הסיפור הבודד הוא להגדיר את תחומיו: היכן הוא נפתח והיכן הוא מסתיים. רק אז ניתן לעסוק בשאלות הנוגעות למבנה הסיפור, לתכונותיו הסגנוניות, לעיצוב עלילתו, להתפתחות הדמויות שבו וכדומה. כלומר, תיחום הסיפור הוא תנאי לניתוחו הספרותי המלא. אף בשורתו של הסיפור - המסר שלו - לא תוכר ולא תופנם בשלמות עד להגדרת תחומיו של הסיפור השלם על כל חלקיו ועד להבחנתו מן הסיפורים הסמוכים לו מלפניו ומאחריו.

פעמים שמשימה זו של תיחום הסיפור במקרא אינה פשוטה, שכן במקרים רבים הסיפור המקראי אינו מציין את תחילתו של סיפור חדש בציון פורמלי. קושי זה, המיוחד לעוסק בסיפור המקראי, מתעצם בספר בראשית, שסיפוריו השונים נשזרים סביב דמות אחת ומלווים אותה, בדרך כלל תוך התקדמות כרונולוגית. אף על פי כן, סימנים שונים עשויים ללמד את הקורא על גבולותיו של הסיפור.

דרכים לתיחומו של הסיפור
להלן נציע שבע דרכים העשויות לסייע בתיחומו של הסיפור במקרא ונבאר כל אחת מהן בקיצור.

1. נוסחת פתיחה אופיינית או סיום פורמלי. יש במקרא נוסחאות מקובלות להודעה על פתיחתו של סיפור חדש, אך השימוש בהן אינו תדיר. בספר בראשית מקובלות פתיחות כגון "ואלה תולדות..."; "(ויהי) אחר הדברים האלה"; "ויהי בעת ההיא"; וכדומה .

הדרכים להודעה על סיומו של סיפור מגוונות יותר, ונזכיר כמה מהן.

* "פיזור דמויות" - 'וילך פלוני למקומו וגם אלמוני הלך למקומו', ובספרי הנביאים העם מתפזר "איש לאוהליו".
* ציון שיבת הדמות הראשית אל המקום שממנו יצאה בתחילת הסיפור .
* סיום שהוא כעין הפתיחה .
* קביעה כי המסופר התמיד פרק זמן ממושך: "ימים רבים" או "עד היום הזה".
* קריאת שם המקום שבו התרחש הסיפור על שם המאורע.
* ציון הזמן של מה שסופר .

כל הסיומים הללו נושאים אופי ברור: סיכום או סיום של מה שקדם להם. נוסחאות פתיחה או סיום מעין אלו הן האמצעים המועילים ביותר לתיחומו של סיפור, והן מסייעות לא רק בתיחומו של הסיפור שבו הן מצויות אלא גם בתיחום שכניו שאין בהם נוסחאות מעין אלה.

2. אחדות העלילה. המעשים המתוארים בסיפור בונים עלילה אחת רצופה, הנבדלת מעלילות הסיפורים הסמוכים.

3. אחדות הדמויות. הדמויות הראשיות, או לפחות אחת מהן, מופיעות בסיפור מראשו ועד סופו.

4. אחדות או רציפות בממד המקום ובממד הזמן של המסופר. בדרך כלל ניתן לעקוב במהלך הסיפור הבודד אחר תנועת האישים ואחר ההתקדמות בזמן.

יש להסתייג ולומר כי שלוש ה'אחדויות' הנידונות לאחרונה אינן קני מידה חד-משמעיים, שכן ייתכן כי בסיפור אחד יצורפו, מסיבה כל שהיא, שתי עלילות המתרחשות במקומות שונים או בזמנים שונים תחת קורת גג אחת, וייתכן גם ההפך: עלילה מתמשכת ומורכבת שיש בה רציפות של זמן ושל מקום ואחדות של הדמויות העומדות במרכזה, ובכל זאת היא מורכבת מסיפורים אחדים. אולם בדרך כלל מאפיינות את הסיפור במקרא שלוש 'האחדויות' הללו.

5. ייחוד סגנוני. במסגרת האופי הסגנוני הכללי האחיד שבו טבועים רוב רובם של הסיפורים במקרא, מצטיין הסיפור הבודד בייחוד משלו: במילים ובצירופים החוזרים לאורכו במידה רבה (לעתים כ'מילים מנחות') ואינם מצויים בסיפורים אחרים או בתכונות סגנוניות בולטות אחרות.

6. מבנה. הסיפור המקראי בנוי בשיטה קבועה שיש בה כמה דגמים. כאשר המבנה שלו מתבלט בנקל, ניתן להסיק ממנו על גבולות הסיפור.

7. מסר. כאשר הוא גלוי וניכר, עשוי אף המסר לשמש כאמצעי להבחנה בין הסיפור הנידון לבין שכניו.

מובן כי שלושת המאפיינים האחרונים תלויים, בדרך כלל, בתיחומו של הסיפור. התיחום הוא שמאפשר באופן רגיל לחשוף את מבנה הסיפור, למיין תופעות סגנוניות שונות בתוכו ולעמוד על המסר שלו. עם זאת, לעתים ניתן לפעול בסדר הפוך, שכן תיחום הסיפור והניתוח הספרותי שלו הן פעולות שיש ביניהן זיקת גומלין, וצבת בצבת עשויה.

אחר כל זאת צריך להודות כי תיחום הסיפור במקרא אינו מדע מדויק, ולעתים אנו ניצבים לפני ספקות ולפני סתירות פנימיות בין השיקולים השונים. פעמים שתיחום שנדמה בעיון ראשון כברור ופשוט, מתגלה בעיון שני כמסופק ואפילו כמוטעה.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן