לדף ראשי




מבוא
דור מסר לדור את ספר התורה, וכל דור מסר את נפשו על דיוקה של המסורת שבידו. פעולתם של הסופרים, כותב רבי יוסף אלבו, היא לאות כי התורה "שמורה בידם כמו שניתנה למשה, בלי שינוי. והראיה: שהיא נמצאת היום ביד כל ישראל המפוזרים בכל העולם מקצה מזרח עד סוף המערב על נוסח אחד בלי שינוי" (עיקרים ג:כב).

דינים חמורים נקבעו כדי למנוע את השתרשותם של שיבושים בספר התורה. "יזהר באותיות הגדולות ובאותיות הקטנות ובאותיות הנקודות ואותיות המשונות... כמו שהעתיקו הסופרים איש מפי איש. וייזהר בתגים ובמניינם" (רמב"ם הלכות ספר תורה ז:ח). נוסף לדרישות הזהירות לכתחילה נמנעה אפשרות של השהיית ספר שאינו מוגה: "ספר תורה שאינו מוגה אסור להשהותו יותר על שלושים יום, אלא יתקן או יגנוז. ספר תורה שיש בו שלוש טעויות בכל דף ודף - יתקן. ואם היו ארבע - יגנוז" (שם ז:יב).

את ספרו של המלך הגיהו מתוך ספר התורה שבעזרה, וכך מנעו אפשרות של טעות:

"המלך מצווה עליו לכתוב ספר תורה אחד לעצמו לשם המלך, יתר על ספר שיהיה לו כשהוא הדיוט. שנאמר "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו" (דברים יז:יח) ומגיהים אותו מספר העזרה על פי בית דין הגדול" (רמב"ם, הלכות ספר תורה ז:ב; הלכות מלכים ג:א).

התופעות בהן עוסקת המסורה

פרשה פתוחה וסתומה
חלוקת התורה לעניינים לפי תוכנם היא החלוקה לפרשות פתוחות וסתומות. הצורה של פרשה פתוחה וסתומה מפורטת בשלחן ערוך:

"בצורת פתוחה וצורת סתומה... ירא שמים... יעשה בעניין שבפרשה פתוחה יסיים פרשה שלפניה באמצע שיטה, וישתייר בסופה חלק כדי תשעה אותיות, ויתחיל לכתוב בראש שיטה שתחתיה. ובפרשה סתומה - תמיד יסיים פרשה שלפניה בתחילת שיטה, ויניח חלק כדי תשעה אותיות, ויתחיל לכתוב בסוף אותה שיטה עצמה. ולא ישנה לעשות צורות אחרות, לא לפתוחה ולא לסתומה" (שולחן ערוך, יורה דעה, רעה:ב).

הצורות של פתוחה וסתומה הן אלה:
ללללללללללללללללללללללללללללללללללל
ללללללללללללללל           פרשה פתוחה
ללללללללללללללללללללללללללללללללללל

ללללללללללללללללללללללללללללללללללל
לללללללללללללל פרשה סתומה לללללללל
ללללללללללללללללללללללללללללללללללל

בחומשים מודפסים מסומנת פרשה פתוחה פ', וסתומה - ס'. פרשה פתוחה מסמנת הפסק גדול, וסתומה - הפסק קטן.

חז"ל דרשו את הפרשיות הפתוחות והסתומות: על הפסוק בבראשית מז:כח "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה" כותב רש"י: "למה פרשה זו סתומה? לפי שכיוון שנפטר יעקב אבינו, נסתתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, שהתחילו לשעבדם. דבר אחר: שביקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו". (אמנם פרשת "ויחי" אינה סתומה כפרשיות סתומות; אין בה הפסק כלל בין הפסוקים, ואפילו הפסקה של פרשה סתומה אין בה).

אותיות גדולות וקטנות
בכמה מקומות במקרא יש אותיות קטנות מהרגיל - אות זעירה. כגון: "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו" (ויקרא א:א), ב"ויקרא" א' זעירא; או אותיות גדולות מהרגיל - אות רבתי - כגון "בראשית ברא אלהים" - ב' רבתי; "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" ע' וד' רבתי.

במסורה קטנה, המודפסת בתנ"ך מקראות גדולות בתחילת דברי הימים, מצויה רשימה לפי סדר א"ב של האותיות הגדולות שבמקרא. (א': אדם שת אנוש; ב': בראשית ברא אלהים; ג': והתגלח ואת הנתק לא יגלח; ד': שמע ישראל... ה' אחד; ה': הלה' תגמלו זאת עם נבל; ו': גחון...; ת': תמים תהיה עם ה' אלהיך).

במסורה גדולה, (המודפסת ב"מקראות גדולות" אחרי ספר דברי הימים), במערכת אות א', מצויה רשימה בסדר א"ב של האותיות הקטנות שבמקרא: א': ויקרא; ב': לעלוקה שתי בנות הב הב (משלי ל:טו); ג': וגוש לבש בשרי...; ת': פרמשתא.

דרך הקריאה וההגייה
העניין המקיף ביותר במסורה הוא המסורת בדרך קריאת המלים והגייתן. ספר התורה שכתב משה, אין בו ניקוד וטעמים, ואילו לנו מסורת ברורה איך לקרוא בו. "אמר רב יצחק: מקרא סופרים... הלכה למשה מסיני" (נדרים לז:). ומסביר מהר"ל מפראג, כי מה שקוראים כאשר באה המלה "ארץ" בהפסק בקמץ במקום בסגול; וכן "שמים", כאשר בא בהפסק קוראים בשני קמץ, ולא קמץ פתח, הכול הלכה למשה מסיני. וממילא כל שאר הניקוד בכלל "מקרא סופרים", והוא הלכה למשה מסיני. (תפארת ישראל, פרק סו).

ואין הכוונה - מוסיף מהר"ל שם - על צורת הניקוד, שנתנו צורה לקמץ ולפתח ולשאר הנקודות, שוודאי אין זה רק סימן בלבד לקריאה, ואינם בכלל כתב, רק הם סימן לבלתי בקיאים בלשון. ועל הנקודות שהם סימנים אין דברינו כלל, ולא דיברו בהם חכמים מעולם. אבל דברינו על קריאת המלים, באיזה עניין קריאתה בקמץ או בפתח או בצירה, וכן כולם. דבר זה ניתן עם התורה.

את רשימת הסימנים לשמירת הקריאה הנכונה הכינו "חכמי המסורה" שמאחרוניהם נתפרסם במיוחד ר' אהרן בן משה בן אשר (חי בטבריה במאה ה-9), מפני שהרמב"ם הזכירו בהלכות ספר תורה כבר-סמכא בענייני מסורה (הלכות ס"ת ח:ד).

כתיב מלא וחסר

"כתב המלא חסר או החסר מלא... פסול, ואין בו קדושת ספר תורה כלל, אלא כחומש מן החומשים שמלמדים בה התינוקות" (רמב"ם הלכות ס"ת ז:יא; שולחן ערוך, יורה דעה רעה:ו).

חז"ל דרשו את הכתיב המלא והחסר. במסכת סנהדרין ד:ב לומדת הגמרא כי ארבע פרשיות בתפילין של ראש:

"לטטפת לטוטפות - הרי כאן ארבע, דברי רבי ישמעאל. (רש"י: בפרשת "שמע" ובפרשת "כי יביאך" כתיב "לטטפת" חסר וי"ו; אבל בפרשת "והיה אם שמוע" כתיב "לטוטפות" מלא, הרי כאן ארבע בתים לתפילין של ראש).
רבי עקיבא אומר: אינו צריך [את הדרשה], "טט" בכתפי שתיים; "פת" באפריקי שתיים. (רש"י כתפי - שם מקום, כשרוצים לומר שתיים אומרים "טט". ואפריקי - נמי מקום, וקורין לשתיים "פת").

גם את מספר הדפנות שבסוכה לומדים מצורת הכתב "בסכת בסכת בסוכות" (סנהדרין, שם).

קרי וכתיב
את הצורה הכתובה אנו מכנים "כתיב", ואילו דרך קריאת המלה קרויה "קרי". תופעה קבועה של קרי וכתיב יש בשם הוי"ה: הצורה הנכתבת - כתיב - אינה נהגית בגלל האיסור להגות את השם באותיותיו. שם הוי"ה נקרא בדרך כלל כשם אדנות, והוא מנוקד בספרינו בניקוד של שם אדנות: שוא (במקום חטף של א' באדנות) חולם, קמץ. אך כששם הווי"ה סמוך לשם אדנות הוא נקרא אלהים, ואז ניקודו חטף סגול, חולם וחיריק - כניקוד "אלהים". כן מצוי קרי וכתיב דרך קבע בשם "יששכר" שבו ה-ש' השנייה אינה נהגית ועל כן אינה מנוקדת. השם "ירושלים" נכתב בדרך כלל חסר: ירושלם, אך מתחת ה-ל' מסמנים גם פתח וגם חיריק.

במסכת נדרים (דף לז:) נאמר: "אמר רבי יצחק... קריין ולא כתיבן וכתיבן ולא קריין - הלכה למשה מסיני". להלכה נקבע כי

"כל תיבה שהיא קרי וכתיב - הלכה למשה מסיני שתהא נכתבת כמו שהיא בתורה ונקרית בעניין אחר. ומעשה באחד שקרא כמו שהיא כתובה בפני גדולי הדור, רבי יצחק אבוהב ורבי אברהם ואלאנסי ורבי שמואל ואלאנסי בנו זיכרונם לברכה, והתרו בו שיקרא כפי המסורה, ולא רצה, ונידוהו והורידוהו מהתיבה" (שולחן ערוך, אורח חיים קמא:ח).

לפי חשבונו של ר' אליהו בחור (מדקדק במאה ה-15) בספרו "מסורת המסורת" יש במקרא 848 מקרים קרי וכתיב.

בשבעה מקומות במקרא מצוי "קרי ולא כתיב", דהיינו קוראים תיבה שאינה כתובה כלל. כגון: "ועצת אחיתפל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל ]איש[ בדבר האלהים" (ש"ב טז:כג) התיבה "איש" אינה כתובה. המקומות הם: ש"ב ח:ג; טז:כג; ירמיהו לא:לז; נ:כט; רות ב:יא; ג:ה; ג:יז.

בחמישה מקומות מצוי "כתיב ולא קרי": מ"ב ח:יח; ירמיהו לב:יא; נא:ג; יחזקאל מח:טז; רות ג:יב.

הסברים רבים ושונים ניתנו לעניין קרי וכתיב. עניין זה נדון בין השאר במקומות אלה:
הקדמת מלבי"ם לספר ירמיהו;
מהר"ל, תפארת ישראל, פרק סו;
רבי יעקב מקלנבורג, הכתב והקבלה לויקרא כה:ל;
אברבנאל בהקדמתו לספר ירמיהו;
רד"ק בסוף הקדמתו ליהושע ובפירושו לשמואל ב טז:כא; מלכים א יז:יד;
ריכוז מקורות בנושא ראה: תורה שלמה לרב כשר, פרשת משפטים, עמוד 374 ואילך.

נקוד על אותיות או על מלים
בחמישה עשר מקומות במקרא מצויות מלים או אותיות מנוקדות.

בספרי במדבר ט:י נאמר:

"או בדרך רחוקה" (במדבר ט:י) נקוד על ה-ה', שאפילו בדרך קרובה והוא טמא לא היה עושה עמהם את הפסח...

"וישקהו" (בראשית לג:ד) [נקוד עליו] - שלא נשקו בכל לבו. רבי שמעון בר יוחאי אומר: הלכה, בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא נהפך רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו.

הרשימה המובאת בספרי כוללת את הפסוקים האלה: בראשית טז:ה; יח:ט; יט:לג; לג:ד; לז:יב; במדבר ט:י כא:ל; ג:לט; כט:טו; דברים כט:כח. הנקוד שבנביאים הוא בפסוקים אלה: שמואל א יט:כט; ישעיהו מד:ט; יחזקאל מא:כ; מו:כב; תהלים כז:יג.

אותיות תלויות
בארבעה מקומות במקרא מצויות אותיות מעל לשורה.

ארבע מלים אית בהון (= יש בהן) אות תלויה. וסימנך:
(1) "רשעים" - "לאחז בכנפות הארץ וינערו רש ים ממנה" (איוב לח:יג).
(2) "מרשעים" - "וימנע מרש ים אורם וזרוע רמה תשבר" (שם לה:טו).
(3) "מנשה" - "ויקימו להם בני דן את הפסל ויהונתן בן גרשם בן מ שה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני" (שופטים יח:ל).
(4) "מיער" - "יכרסמנה חזיר מי ר" (תהלים פ:יד) (מסורה גדולה לשופטים יח:ל).

פרשננו בעקבות חז"ל פירשו את הסיבות לאותיות התלויות. רש"י בשופטים מציין: "בן מנשה" - מפני כבודו של משה כתוב נו"ן, לשנות את השם. ונכתב תלויה, לומר שלא היה מנשה אלא משה". כן נתנו טעמים לשאר האותיות התלויות (בספר "מנחת שי" לפסוקים המצוינים).

נ' הפוכה
בשני מקומות במקרא מופיעים תשעה נו"ן הפוכות. לפני "ויהי בנסוע הארן" ואחריו - במדבר י:לו; ועוד שבעה בתהלים קז.

על פרשת "ויהי בנסוע הארן" נאמר במסכת שבת קט:ב

"תנו רבנן: 'ויהי בנסוע הארן ויאמר משה' - פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה. רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו".

תיקוני סופרים
בשמונה עשר פסוקים מונה המסורה "תיקון סופרים". בהסבר מושג זה כותב בעל "מנחת שי" בהערותיו לזכריה ב:יב: "עיקר הפירוש כמו שכתב הרשב"א, שהסופרים והחכמים דקדקו ומצאו לפי עניין כל אחד ואחד מן הכתובים ההם, שעיקר הכוונה לא הייתה כמו שנראה מן הכתוב בספר, אלא צד כוונה אחרת. ולא היה לו לכתוב כן, אלא כן, אלא ששינה הכתוב. ולא קראוהו תיקון סופרים, אלא שהם דקדקו ופירשו שהם כינויים, והכתוב עצמו כינה כן".

המכילתא בפרשת בשלח, פרשה ו' מונה את רוב המקומות, ומנחת שי לזכריה ב:יב משלים את שמונה עשר המקומות.

- "ואברהם עודנו עומד לפני ה'" (בראשית יח:כב) במקום "וה' עודנו עומד לפני אברהם". (בגלל כבוד ה' שינתה התורה).
"שולחים את הזמורה אל אפם" (יחזקאל ח:יז) במקום "אל אפי".
"איש לאהליך ישראל" (ש"ב כ:א; מ"א יב:טז; דהי"ב י:טז) במקום "לאלהיך".

והנה הרשימה במלואה: בראשית יח:כב; במדבר יא:טו; במדבר יב:יב; שמואל א ג:יג; שמואל ב טז:יז; שמואל ב כ:א; מלכים א יב:טז; דברי הימים ב י:טז; ירמיהו ב:יא; יחזקאל ח:יז; הושע ד:ז; חבקוק א:יב; זכריה ב:יב; מלאכי א:יב; תהלים קו:כ; איוב ז:כ; איוב לב:ג; איכה ג:כ.

חלוקת המקרא לפרקים
חלוקה זו היא מעשי ידי הגמון נוצרי במאה ה-13, ורבים בה השיבושים: לפעמים עניין נקטע באמצעו, ולפעמים שני עניינים שונים מצורפים לאחד. (לדוגמה: פרשת "ויכולו" מופרדת מששת ימי המעשה; פרשת בלק ופרשת מטות מתחילות בפסוק ב'; וראה גם בראשית לב; שמות יג; שמות ל; ויקרא כו; ועוד). חלוקה לשנים של הספרים שמואל, מלכים ודברי הימים - אף היא נעשתה בידי אותו הגמון.

בהקדמה לספר יהושע כותב אברבנאל:

"ראיתי לחלק כל ספר וספר מהם (מנביאים ראשונים) אל פרשיות. אבל לא יהיו ארוכות וגדולות כמו שעשאם רלב"ג ז"ל, שכלל כל ספר יהושע בארבע פרשיות וספר שופטים בחמש פרשיות וספר שמואל בחמש פרשיות; וגם לא יהיו קטנות וקצרות כמו שעשאם החכם גירונימו, אשר העתיק ספרי הקודש לנוצרים, שעשה בספר יהושע כ"ד פרשיות ובספר שופטים כ"א פרשיות ובספר שמואל ל"ה. אבחר דרכם בהבדל הפרשיות, ולא אהיה מתכוון לא למעלה ולא למטה, אלא בדרך אמצעי מתייחס כפי חומר הדרושים והבדל הסיפורים".

החלוקה של אברבנאל לא נתקבלה, ואילו חלוקת הנוצרים נתקבלה בגלל העובדה שהקונקורדנציה הראשונה השתמשה בה כציון למקראות. היהודים נדרשו להתווכח עם הנוצרים, ושליטה מהירה בתנ"ך היתה הכרח בויכוחים אלה. (הקונקורדנציה הלועזית הראשונה נתחברה על ידי הכומר ארלוטוס בשנת 1270. הקונקורדנציה העברית הראשונה "מאיר נתיב" נתחברה על ידי מרדכי נתן, בתחילת המאה ה-15, ונדפסה בשנת 1524.)

הספרות העוסקת בענייני מסורה
להלן כמה מן הספרים היסודיים העוסקים במסורה:

(1) מסכת סופרים, מן המסכתות הקטנות שנחתמו לאחר חתימת התלמוד. המסכת עוסקת בדיני כתיבת ספר תורה ובענייני מסורה. לדוגמה: בפרק שמיני של מסכת סופרים נמנים ההבדלים בין שירת דוד הכתובה בשמואל ב כב ובתהלים יח.

(2) מסורה גדולה ומסורה קטנה, מסודרת בידי יעקב בן חיים, המהדיר הראשון של מקראות גדולות בדפוס ונציה. מסורה זו מודפסת על הדף בדפוסי המקראות הגדולות. דוגמה לפענוח סימני המסורה ניתנה בהמשך פרק זה.

(3) מערכת המסורה - סיכום ענייני המסורה מסודרים לפי עניינים - ערוכה אף היא בידי יעקב בן חיים. היא ניתנת בסוף תנ"ך מקראות גדולות.

(4) אור תורה, מאת הרב מנחם די לונזאנו ב"ר יהודה, על כל פתוחות וסתומות וחסר ומלא בתורה, להגהת ספרי תורה ולכותבי סת"ם (=ספרים, תפילין, מזוזות).

(5) מנחת שי, מאת רבי ידידיה שלמה רפאל בן אברהם מנורצי, על דקדוק הנקודות והטעמים וחסר ומלא בכל ספרי הקודש. נדפס בהוצאות שונות של התנ"ך.

(6) מסורת המסורת, מאת ר' אליהו בחור - מפתח ללימוד המסורה. בראשו שלוש הקדמות, ובסופו שער שברי לוחות, על דרכי המסורה ולשונה וסימניה וביאור כל ראשי התיבות ותיבות קצרות ונוטריקון.

(7) משפטי הטעמים, דקדוקי הטעמים, לר' וולף היידנהיים (הרוו"ה), ובו כל דיני נגינות הטעמים. הרוו"ה הוציא גם חומש "עין הקורא" ובו דיון בענייני מסורה.

דוגמא לפענוח סימני המסורה
המסורה הקטנה מודפסת בין המקרא לתרגום אונקלוס, באותיות רש"י, ואילו המסורה הגדולה מודפסת באותיות מרובעות, מתחת לפירוש רש"י. אין שתי המסורות זהות: לפעמים מטפלת כל מסורה בעניינים אחרים, ולעתים יש חפיפה בנושאים.

שיטת הסימון של המסורה הקטנה היא זו: עיגול קטן מעל למלה מציין את המלה אליה מתייחסת המסורה. מול העיגול, בין המקרא לתרגום, מובאים דברי המסורה המתייחסים למלה. ברשימה שלהלן נפענח את סימני המסורה לשמות לה טז-כא:

(1) פסוק טז: "את מזבח העולה ואת מכבר הנחושת". המסורה הקטנה מציינת: "סימן: לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקויי". כלומר: סדר המלים "את" "ואת" - עם ו' החיבור או בלעדיו - הוא כסדר המלים בפסוק "לחמי ומימי..." (הושע ב:ז) דהיינו: המלה ראשונה בלא ו' חיבור, השנייה עם ו' חיבור, השלישית בלא ו', הרביעית ב-ו' וכו'.

(2) פסוק יז: "את קלעי". המסורה הקטנה מציינת: "ג' פסוקים בספרא את את ואת ואת". דהיינו: שלושה פסוקים בספרנו (=בספר שמות) יש בהם 4 פעמים המלה "את", שתיים ראשונות בלא ו' ושתיים אחרונות ב-ו'. שני הפסוקים הנוספים על פסוקנו הם שמות לט:לז ו-מ:ט ("את המנורה הטהורה את נרותיה נרות המערכה ואת כל כליה ואת שמן המאור").

(3) פסוק יח: "את יתדת המשכן ואת יתדת החצר". במסורה הקטנה: "י"א זוגין מן ב"ב, חד את וחד ואת". דהיינו: 11 פעמים במקרא מצויים פסוקים בהם זוג מלים שהראשון "את" והשני "ואת". את רשימת הפסוקים מביאה המסורה הגדולה, (שורה ראשונה): "י"א זוגין בחד פסוק, קדמא "את" תניין "ואת". (=11 זוגות בפסוק אחד, הראשון "את" השני "ואת"). וסימנך: "את המאור הגדול" (=בראשית א:טז: "את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה"); המסורה הגדולה ממשיכה למנות את 11 הפסוקים בהם מופיע "את" "ואת".

(4) פסוק יט: "ואת בגדי". במסורה הקטנה: "ז'". שבע פעמים מופיע במקרא הצרוף "את בגדי": שמות לא:י (שם הצרוף "את בגדי" מופיע 3 פעמים), פסוקנו, שמות לט:מא; ויקרא י:ל; יחזקאל כו:טז.

(5) פסוק כ: "מלפני משה" במסורה קטנה: "ב' ובעניין". פעמיים מופיע הצרוף, ושניהם בפרשתנו. המקור השני: שמות לו:ג "ויקחו מלפני משה את כל התרומה".

(6) פסוק כא "אשר נשאו לבו". במסורה קטנה: "ג'". המלה "נשאו" מופיעה גם בפרק לו:ב; ובמלכים ב ב:טז.

(7) פסוק כא: "ולבגדי הקדש". במסורה קטנה: "ל'". דהיינו: ליתא. צרוף זה אינו מופיע עוד במקרא.

(8) פסוק כב: "הביאו חח ונזם" במסורה קטנה: "ל' וחד הה". פירוש: המלה "חח" היא יחידאית במקרא, אבל פעם אחת נזכר "הה" - ביחזקאל ל:ב - "ואמרת כה אמר ה' אלהים, הילילו הה ליום". בארץ ישראל החליפו את ההיגוי של ה' ב-ח', ועל כן מדגישה המסורה את הכתיב המדויק של כל מלה.

(9) פסוק כב: "וכומז" - "ב'". המלה מופיעה במקרא פעמיים, כאן, ובבמדבר לא:נ.

(10) פסוק כד: "כל מרים תרומת כסף". במסורה הגדולה (שורה 7 מלמטה) "מרים ג' וסימנך "כל מרים תרומת כסף ונחשת" (שמות לה:לד) "כבוד חכמים ינחלו [וכסילים מרים קלון]". (משלי ג:לה) "ארך אפיים רב תבונה [וקצר רוח מרים אולת]" (משלי יד:כט). וחד (=פעם אחת מופיע) ומרים, "ואתה ה' כבודי ומרים ראשי" (תהלים ג:ד). כדי לזכור את ארבעת הפסוקים שבהם מופיע המלה "מרים" "ומרים" נתנה המסורה סימן לזיכרון: "וסימנך בלשון ארמית כספא אשטיו חכימיא וראשיא" דהיינו ארבעת המלים מזכירות את ארבעת הפסוקים. "כספא" - "מרים תרומת כסף"; "אשטיו" (לשון שטות, איוולת) - "כסילים מרים קלון". "חכמיא" - "כבוד חכמים ינחלו"; "וראשיא" (=וראשים) - "כבודי ומרים ראשי".

המסורה הקטנה נוהגת להשתמש במשפטים בעלי סימן ידוע כדי להקל על זכירת תופעה. כך, למשל: בפרשת וישלח (בר' לו, ל) כותב המסורה הקטנה כהאי לישנא: "כל יומי דס"ת דישון ומתחיל בשבת". פירוש: בפרק זה מופיע השם דישן שבע פעמים, פעמים נקרא דישן (ש קמוצה) ופעמים נקרא דישון. אומר בעל מסורה קטנה: אם נתיחס לשבעת המקרים כשבעת הימים בשבוע, הרי שכל יום שאנו מוציאים ס"ת - היינו שבת ב', ה' - נקרא "דישון". ואת הספירה יש להתחיל משבת היינו 'דישון'

סימני המסורה הנפוצים
אית - יש. ארמ - ארמית, לשון ארמית, מלה ממוצא ארמי. ב', ג'... - מספר הפעמים שצורה מסוימת מופיעה. געי, געיה - מתג. זעיר, זעירא - אות קטנה, חו, חול - לשון חול, כמו צורת "אדוני" במובן "אדונים שלי". חסר - כתיב חסר. יחידאין - צורה המופיעה פעם יחידה. יתי - יתיר, אות מיותרת. כות' - כוותיה, כמוהו. כת - כתיב, הצורה הכתובה. כת' ולא קר' - כתיב ולא קרי, מלה הנכתבת ואינה נקראת. ל', לי' - לית, הצורה אינה מופיעה עוד במקרא. ל"ק - לית קרי, המלה כתובה ואינה נקראת, כתיב ולא קרי. ליש', לישנ' - לישנא, באותו משמעות; מאותו שורש; מאותה קבוצת מלים (פועל, שם). מדנ', מדנח - מדנחאי, צורת ניקוד מזרחית, על פי הניקוד הבבלי. מל', מ"ל - מלא, כתיב מלא. מלע' - מלעיל. מלר' - מלרע. מנוקד- מלה או מלים שיש עליהן נקודות. מער' - מערבי, צורת ניקוד מערבית (ראה מדנ'). ס', סיפ' - ספר. בספרא - בספר הנדון. ס"פ - סוף פסוק. ק', קר' - קרי, צורת הקריאה של המלה. קרי ולא כת' - קרי ולא כתיב, צורה הנקראת ואינה כתובה.


תולדות נוסח המקרא מחתימת התנ"ך ועד ימינו
1. תולדות הנוסח בתקופת המקרא
משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. (משנה מסכת אבות פרק א משנה א)

מסירת התורה מדור לדור, המתוארת במשנה זו, כללה לא רק את העברת סיפורי התורה ומצוותיה, אלא גם את המסירה המדויקת של נוסח המקרא. ספר תורה מדויק במיוחד היה בעזרה שבמקדש, וממנו היו מגיהים את שאר הספרים. המשנה מתארת את השתלשלות מסירת התורה ומסירת הנוסח, מימות משה רבינו ועד ימי אנשי הכנסת הגדולה - שפעלו בימי בית שני.

2. תולדות הנוסח מימי בית שני ועד הרמב"ם
משנחתם התנ"ך על ידי אנשי הכנסת הגדולה גבר הרצון לשמרם ללא שינוי, הן בצורת הכתיבה והן בצורת הקריאה. המטרה הייתה לשמר מסורת אחת בלבד. דינים חמורים נקבעו בהלכה, במשך כל הדורות, כדי למנוע השתרשותם של שיבושים בספר תורה. מלאכה זו של שימור נוסח המקרא ניתנה בידי ה"סופרים" (מעתיקים שחיו בסוף ימי בית שני, שהיו סופרים ממש את כל האותיות שבמקרא), והיא נמשכה בתקופת המשנה התלמוד הסבוראים והגאונים.

לזכירת הדרכים לקריאתן ולכתיבתן של צורות קשות וחריגות פותחה מערכת של הערות קצרות בשולי הגיליון המקראי, ומערכת של סימני ניקוד וטעמים שנרשמו על גבי האותיות. מערכת זו מכונה "המסורה" והחכמים שעסקו בתחום זה נקראים "חכמי המסורה". "חכמי המסורה" פעלו בשני מרכזי תורה בא"י (בטבריה ובירושלים) ובבבל (בסורא ובנהרדעא). חכמי המסורה נחלקו ביניהן בנוסח הכתיבה והקריאה וכן פיתחו שיטות שונות למערכת ההערות והסימנים. מחלוקות אלו בין חכמי המסורה היו באותו מרכז תורני, ואפילו באותה עיר. בטבריה, במשך כ-300 שנה במאות 6-9, חיו שתי משפחות שעסקו ב"מסורה" משפחת בן אשר ומשפחת בן נפתלי. אהרון בן אשר ומשה בן נפתלי שחיו במחצית הראשונה של המאה ה-10 נחשבים לאחרוני בעלי המסורה. החל מהמאה ה-11 התפשטה והתקבלה בכל קהילות ישראל השיטה של משפחת בן אשר, וכל השיטות האחרות נדחו. להשתלטות מסורת בני אשר סייע הרמב"ם, שסמך את ידו על ספר תורה שנוקד והוטעם על ידי בן אשר. ספר זה שעמד לנגד עיניו של הרמב"ם נשתמר ברובו עד ימינו, והוא הספר המכונה בשם "כתר ארם צובא" הנמצא כיום בירושלים.

מערכת הסימנים (הניקוד והטעמים) וההערות לנוסח המדויק של המקרא הועלו על הכתב ואף הודפסו בכל המקראות הגדולות. ההערות מכונות בשם "מסורה קטנה" ו"מסורה גדולה".

3. תולדות הנוסח מהרמב"ם ועד ימנו
למרות כל הצרות שעברו על עם ישראל בגלות, והמחלוקות בין עדי הנוסח הרבים (כתבי היד, דפוסים, ופירושים) למקרא, חמשת חומשי התורה זהים כמעט לחלוטין בכל קהילות ישראל, וזאת הרבה בזכות הדינים החמורים של כתיבת ספר תורה ושל מפעל ה"מסורה". רק בתשעה מקומות נחלקו עדות ישראל בכתיב התורה. המחלוקת היא בין נוסח התימנים לבין נוסח האשכנזים והספרדים. מבדיקת כתבי-היד והערות המסורה עולה, כי ברוב המקרים האלה, נוסח התימנים מתאים ל"מסורה", יותר מן הנוסח האחר. באחד מתשעת ההבדלים יש גם הבדל בקריאה:

נוסח תימן בבראשית ט, כט הוא: "ויהיו כל ימי נח"
ואילו נוסח ספרד ואשכנז הוא: "ויהי כל ימי נח".

הבדל נוסף שכמעט אינו מורגש בקריאה הוא:
נוסח תימן בדברים כג, ב: "לא יבא פצוע דכא"
ואילו נוסח ספרד ואשכנז: "לא יבא פצוע דכה"

למרות תשעת ההבדלים האלו, עדין מדובר בכמות אפסית, ואין בכוחה לבטל את התופעה הנדירה של אחידות נוסח המקרא בכל קהילות ישראל. לתופעה זו אין אח ורע בכל תולדות הספרות.

מאמרים נוספים להרחבה:
באתר דעת, במדור תנ"ך / מאמרים כלליים, תחת הכותרת "על מחקר המקרא" אוסף מאמרים בנושאי המסורה.

מדרש המסביר את הפסוקים בהם יש חסרות ויתרות:
חסר ויתר / י. ד. אייזנשטיין

רשימה של 8 מקומות בהם יש כתיב ולא קרי
כתיב ולא קרי / י. ד. אייזנשטיין

רשימה נוספת של 10 מקומות בהם יש כתיב ולא קרי
מדרש כתיב ולא קרי / י. ד. אייזנשטיין

ההבדל בין פתרונות מדעיים לבעיות טקסט, לפתרונות חז"ל והמסורה:
אמונה ומדע בנוסח המקרא / מרדכי ברויאר

"שיטת הבחינות" של הרב מרדכי ברויאר:
אמונה ומדע בפרשנות המקרא / הרב מרדכי ברויאר

ההשפעה הנוצרית על חלוקת המקרא לפרקים:
הושע יד: על חלוקת הפרקים במקרא / יהודה איזנברג



הערות לערך:
שם המעיר: אברהם טולידאנו
הערה: לגבי סעיף העוסק ב"ספרות העוסקים במסורה" ראוי היה לציין ספר יסודי וחדשני של הצדיק הרה"ק רבינו יצחק אייזיק מקאמרנא בעל "היכל הברכה" (ו"אוצר החיים" על תרי"ג מצוות), אשר מלבד עוסקו במסורות - גם מסביר על פי פרד"ס את השינויים שבמסורה, וכן בלום בפסקי הלכות לגבי כשרותם/פסולתם של ס"ת בהם חסר או יתיר.
הוא מזכיר פעמים רבות חכם מסורה בשם "הללי", שעד היום (כ-15 שנה שאני עוסק בהאדרת ספריו הנ"ל) לא ידוע לי מי היה.
אודה לכבודכם אם תאירו את עיני הדלות בנידון!
מקור ההערה: ידע אישי בחסדי ה' יתברך החונן לאדם דעת

שם המעיר:
הערה: לגבי הדגש באות ריש יש רק מקרה אחד בשמואל א פרק י"ז פסוק כ"ה "הראיתם" - הדגש באות ריש. בכל התנ"ך רק פה יש דגש באות ריש.


שם המעיר: הלל סרלואי ( סופר סת"ם )
הערה: בעניין נון הפוכה. ברש"י האחרון בפרשת נח: "וימת תרח בחרן נון הפוכה לומר לך עד כאן חרון אף של מקום". בספרי התורה הנכתבים היום, נכתבת כאן נון רגילה (ולא הפוכה). במנחת שי הביא גירסא לכתיבת נון הפוכה כאן, ומסתמך על הטור (יו"ד) בסוף סימן רע"ה בתשובה מהרשב"א לכתיבת נון הפוכה. מעניין, יש ספרי תורה ישנים שנכתבו בתימן שבהם הנון הנזכרת נכתבה הפוך, לא כנונין המנוזרות אלא שגגה למטה ורגלה ניצבת בצד שמאל. במסכת סופרים לא מוזכר כלל עניין נון הפוכה בפסוק זה.


שם המעיר: יאיר להב
הערה: במקרא מצויים לפחות י"ז פעמים רי"ש נדגשת.
(אמנם המנחת שי הזכיר רק שלוש, אבל בנוסח הכתר יש הרבה יותר.)
מקור ההערה: ספירה תוך כדי למוד.

שם המעיר: בעניין הנון ההפוכה
הערה: תודה להלל סרלואי על איזכור נון הפוכה זו.

ומעניין שהרבי מליובאוויטש זצ"ל בשיחותיו, הציע "להחזיר עטרה ליושנה" ולכתוב את הנו"ן הפוכה. האם בספרי התורה שנכתבים עבור חסידי חב"ד מבצעים זאת הלכה למעשה?
מקור ההערה: ידע אישי

שם המעיר: אהרן כהן
הערה: ריש דגושה יש הרבה (שיר השירים)תמתי שרּאשי נמלא-טל קוצותי רסיסי לילה:
(עזרה): עונתינו רבו למעלה רּאש ואשמתנו גדלה עד לשמים:
ועוד
מקור ההערה: שיר השירים ובעזרה

שם המעיר: שגיא מדר
הערה: וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם-כַּעַס, בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ
שמו"ב א,ו
כנראה הדגשין באים לציין את משמעותה החזקה של המילה.

מקור ההערה: ידע אישי

שם המעיר: ישראל גולדוסר
הערה: מסורה על אותיות קטנות שבמקרא מופיעה בתחילת חומש ויקרא בעקבות הא' הזעירא ששם.

(במאמר ציינתם לרשימת מסורה בסוף 'דברי הימים').

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן