לדף ראשי




איך נפסקת הלכה?
בבלי, סנהדרין פח:ב
תניא, אמר רבי יוסי: מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל, אלא בית דין של שבעים ואחד יושבין בלשכת הגזית, ושני בתי דינין של עשרים ושלושה, אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה, ושאר בתי דינין של עשרים ושלושה יושבין בכל עיירות ישראל. הוצרך הדבר לשאול - שואלין מבית דין שבעירן. אם שמעו - אמרו להן, ואם לאו - באין לזה שסמוך לעירן. אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - באין לזה שעל פתח הר הבית. אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - באין לזה שעל פתח העזרה. ואומר: כך דרשתי וכך דרשו חברי, כך למדתי וכך למדו חברי. אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - אלו ואלו באין ללשכת הגזית, ששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים. ובשבתות ובימים טובים יושבין בחיל. נשאלה שאלה בפניהם, אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - עומדין למניין. רבו המטמאים - טימאו, רבו המטהרין - טיהרו.

משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צורכן - רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות.


מתי החלו המחלוקות?
ירושלמי, חגיגה פרק ב דף עז
בראשונה לא הייתה מחלוקת בישראל אלא על הסמיכה בלבד, ועמדו שמאי והלל ועשו אותן ארבע. משרבו תלמידי בית שמאי ותלמידי בית הלל, ולא שימשו את רביהן כל צורכן, ורבו המחלוקות בישראל, ונחלקו לשתי כתות - אלו מטמאין ואלו מטהרין. ועוד אינה עתידה לחזור למקומה, עד שיבוא בן דוד.

המחלוקת בין תלמידי בית שמאי ותלמידי בית הלל נובעת מן העובדה ש"לא שימשו את רביהן כל צורכן". מה פירוש הדבר? למה הוא גרם? מה מסתתר מאחרי מחלוקות בין תלמידי בית שמאי ובית הלל: האם דעה אחת אמיתית ואחרת שגויה או שמא "אלו ואלו דברי אלהים חיים", כדברי התלמוד במסכת עירובין יג,ב? רמב"ם מסביר כיצד שורש המחלוקת הוא בכך שלא שמשו את רביהם כל צורכם, ובכל זאת שתי הדעות נכונות, כל אחת מנקודת מבטה.


המחלוקות נובעות מגישות שונות
רמב"ם, הקדמת המשנה
...אבל מי שיחשוב שהדינים שנחלקים בהם כמו כן מקובלים מפי משה, וחושבים שנפלה בהם המחלוקת מדרך טעות ההלכות או השכחה, או מפני שאחד בהם קיבל קבלת אמת והשני טעה בקבלתו או שכח, או לא שמע מפי רבו כל מה שצריך לשמוע, ויביא ראיה על זה מה שנאמר 'משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות' - זה דבר מגונה מאוד, והוא דברי מי שאין לו שכל.

עניין זה מבואר, שכל שני אנשים, בהיותם שווים בשכל ובעיון ובידיעת העיקרים שיוציאו מהם הסברות, לא תיפול ביניהם מחלוקת בסברתם בשום פנים. ואם תיפול, תהיה מועטה. כמו שלא נמצא שנחלקו שמאי והלל אלא בהלכות יחידות. וזה, מפני שדעות שניהם היו קרובים זה לזה בכל מה שיוציאו בדרך סברה, והעיקרים גם כן המסורים לזה, כמו העיקרים המסורים לזה.

אבל כאשר רפתה שקידת התלמידים על החכמה, ונחלשה סברתם ביחס לסברת הלל ושמאי רבותיהם, נפלה מחלוקת ביניהם בעיון בדברים רבים. שסברת כל אחד ואחד מהם הייתה לפי שכלו ומה שיש בידו מן העיקרים. ואין להאשימם בכל זאת, כמו שלא נכריח אנחנו לשני חכמים המתווכחים בעיון, להתווכח בשכלם של יהושע ופינחס.

ואין לנו ספק כמו כן במה שנחלקו בו, אחרי שאינם כמו שמאי והלל, או כמי שהוא למעלה מהם, שהקב"ה לא ציוונו בעבודתו על עניין זה, אבל ציוונו לשמוע מחכמי איזה דור שיהיה, כמו שאמר, "אל השופט אשר יהיה בימים ההם".

ועל הדרכים האלו נפלה המחלוקת. לא מפני שטעו בהלכות, ושהאחד אומר אמת והשני שקר. ומה מאוד מבואר עניין זה לכל המסתכל בו, ומה יקר וגדול זה העיקר במצוות.

העובדה ששתי הדעות נכונות, כל אחת על פי דרכה ועל פי הנחות היסוד שלה, מקבלת אישור מן המקורות הבאים, שבהם נלמד כי בית שמאי כיבדו את הפסיקה של בית הלל ולהפך:


המחלוקות לא פילגו את העם
תוספתא יבמות א,ג
אע"פ שנחלקו בית שמאי ]כנגד בית הלל[... לא נמנעו בית שמאי לישא ]נשים[ מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי, אלא נהגו האמת והשלום ביניהן, שנא' (זכריה ח) "האמת והשלום אהבו". אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין, לא נמנעו עושין טהרות אלו על גבי אלו, לקיים מה שנא' (משלי כ"א) "כל דרך איש זך בעיניו ותוכן לבות ה'".
רבי שמעון אומר: מן הספק לא היו נמנעין, אלא מן הוודאי.

בבלי יבמות יד:ב
תא שמע: אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל ... לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך, שחיבה וריעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר: (זכריה ח') "האמת והשלום אהבו".
רבי שמעון אומר: נמנעו הן מן הוודאי, ולא נמנעו מן הספק; ...ומאי שנא מן הודאי, דאיסורא הוא, ספק נמי איסורא הוא?! לא תימא "מן הספק", אלא אימא "מן הסתם", דמודעי להו ופרשי. (=תלמידי בית שמאי הודיעו לתלמידי בית הלל על המקרים שלשיטתם הם אסורים, והם נמנעו מלשאת נשים אלה, ולהפך).

בירושלמי יבמות א:ו נאמר: "המקום משמר, ולא אירא מעשה מעולם". לפי דברי ירושלמי אלה, לא הודיעו זה לזה דבר, ובכל זאת הקב"ה גרם לכך שלא יכשלו בהלכות שאחרים מתירים והם אוסרים.
המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל נבעה, לפי רמב"ם, מן העובדה שהתלמידים ידעו פחות מרבותיהם, והם התווכחו בהלכה לפי הידיעות שבידיהם ולפי רמת שכלם. התוצאה הייתה שכל אחד אמר דברים נכונים מנקודת מבטו הוא, אבל התורה נעשתה כשתי תורות. בתוספתא יבמות א' מסופר, כי רבי יוחנן בן נורי רצה לתקן תקנות שיבטלו את המצב שגורם למחלוקת, ולהביא אחידות בהלכה, אבל הדבר לא עלה בידו. בירושלמי שבת ט:א ובבלי שבת יז:א מסופר על מחלוקות קשות בין הלל ושמאי ובין תלמידי הלל ושמאי, שהגיעו לידי כך שנעצו חרב בבית המדרש, ותלמידי בית שמאי הכו בתלמידי בית הלל. הגמרא אומרת, ש"אותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל".
לאחר החורבן וביטול הסנהדרין היה חשש שתהיה התורה כשתי תורות, ולא תהיה אחידות בשמירת המצוות. כדי למנוע מצב כזה החלו חכמי כרם ביבנה, ורבן גמליאל בראשם, לפסוק הלכות במחלוקות, ולהכריח את הכול לציית להלכות שקבעו. בתוספתא אנו מוצאים דבר זה, וכן שיטות בקביעת הלכה במקרה של ספק.


קביעת ההלכה ביבנה
תוספתא, עדיות א
כשנכנסו חכמים לכרם ביבנה, אמרו: עתידה שעה שיהא אדם מבקש דבר מדברי תורה ואינו מוצא, מדברי סופרים ואינו מוצא, שנאמר (עמוס ח) "הנה ימים באים נאם ה'... ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו". "דבר ה'" - זו נבואה, "דבר ה'" - זה הקץ, "דבר ה'" - שלא יהא דבר מדברי תורה דומה לחברו. אמרו נתחיל מהלל ומשמאי...

לעולם הלכה כדברי המרובין. לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובין, אלא שמא הוצרך להן שעה, ויסמכו עליהן. וחכמים אומרים: לא הוזכרו דברי יחיד בין המרובין, אלא מתוך שזה אומר טהור, וזה אומר טמא כדברי רבי אליעזר, יאמרו לו: כדברי רבי אליעזר שמעת.

נשאל לחכם וטמא לו - לא ישאל לחכם אחר. היו שניים, אחד אוסר ואחד מתיר, אחד מטמא ואחד מטהר, אם יש חכם אחר - נשאלין לו. ואם לאו, הולכין אחר המחמיר. רבי יהושע בן קרחה אומר: דבר מדברי תורה - הולכין אחר המחמיר, מדברי סופרים הולכין אחר המקל.

רבי יהושע מחלל את יום הכיפורים לפי חשבונו
משנה ראש השנה פרק ב,ח-ט
באו שניים ואמרו ראינוהו ]את הירח החדש[ בזמנו, ובליל עיבורו ]למחרת[ לא נראה. וקבלן רבן גמליאל. אמר רבי דוסא בן הרכינס: עדי שקר הן: היאך מעידים על האשה שילדה, ולמחר כרסה בין שיניה. אמר לו רבי יהושע: רואה אני את דבריך.

שלח לו רבן גמליאל: גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך.

הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר. אמר לו: יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי. שנאמר (ויקרא כ"ג) "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אתם" - בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו.

בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס. אמר לו: אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל, צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו. שנאמר (שמות כ"ד) "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל". ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים? אלא ללמד שכל שלושה ושלושה שעמדו בית דין על ישראל, הרי הוא כבית דינו של משה.

נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה, אצל רבן גמליאל, ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו. אמר לו בוא בשלום רבי ותלמידי: רבי בחכמה, ותלמידי שקבלת דברי.

נוסף למעשה זה היו עוד שתי התנגשויות בין רבן גמליאל לרבי יהושע. במסכת בכורות לו:א מסופר כי רבי צדוק שאל את רבי יהושע שאלה בדין בכור, רבי יהושע התיר, ורבן גמליאל אסר. במסכת ברכות כו,ב מסופר על מחלוקת נוספת: רבי יהושע הורה שתפילת ערבית רשות, ורבן גמליאל אמר שהתפילה חובה. בשני המקרים האלה חקר רבן גמליאל את רבי יהושע בבית המדרש על דבריו, אמר לו "עמוד על רגליך ויעידו בך", והשאירו עומד על רגליו במשך כל הדרשה. הדבר פגע בכבודו של רבי יהושע, והכעיס את כל העם. שלוש ההתנגשויות גרמו לכך שהעבירו את רבן גמליאל מנשיאותו, ומינו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא. סיפור המעשה מסופר בברכות כז:ב. שם מסופר עוד כי רבי אלעזר פתח את בית המדרש לכל הרוצה ללמוד, וכי באותה הזדמנות פסקו הלכות רבות: "לא הייתה הלכה שהייתה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה". גם לאחר הדחתו המשיך רבן גמליאל לבוא לבית המדרש כאחד החכמים, אף התווכח עם רבי יהושע בהלכה, ונפסקה הלכה כרבי יהושע. בסופו של דבר החזירו את רבן גמליאל לנשיאותו, ביחד עם רבי אלעזר בן עזריה, כי הבינו שרבן גמליאל עשה מה שעשה כדי שלא ירבו מחלוקות ויתפצל העם לחלקים שאינם שומרים את אותה הלכה.
התנגשות נוספת, שתפורט במקור הבא, הייתה בין רבן גמליאל ובין גיסו, רבי אליעזר בן הורקנוס, שהיה מבית שמאי והורה הלכה בניגוד לדעת הרוב. ההכרח לקבוע הלכה מחייבת גרם לנידויו של רבי אליעזר. בוויכוח השתתף רבי יהושע, אבל מסוף הסיפור ברור כי רבן גמליאל היה בסוד העניין.


תנור של עכנאי
בבלי בבא מציעא נט:א
תנן התם: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא, רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין. וזה הוא תנור של עכנאי. מאי עכנאי? - אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפו דברים כעכנא זו, וטימאוהו.
תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם, ולא קיבלו הימנו.
אמר להם: אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה: אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מוטין ועומדין.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא". מאי (דברים ל) 'לא בשמים היא'? - אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה (שמות כג) "אחרי רבים להטת".

אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? - אמר ליה: קא חייך ואמר ניצחוני בני, ניצחוני בני.

נידויו של רבי אליעזר
אמרו: אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש, ונמנו עליו וברכוהו (=נידוהו). ואמרו: מי ילך ויודיעו? - אמר להם רבי עקיבא: אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו, ונמצא מחריב את כל העולם כולו. מה עשה רבי עקיבא? לבש שחורים, ונתעטף שחורים, וישב לפניו בריחוק ארבע אמות. - אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, מה יום מיומים? - אמר לו: רבי, כמדומה לי שחברים בדלים ממך. - אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו, ונשמט וישב על גבי קרקע. זלגו עיניו דמעות, לקה העולם שליש בזיתים ושליש בחיטים ושליש בשעורים. ויש אומרים: אף בצק שבידי אשה טפח.

תנא: אף (=כעס) גדול היה באותו היום, שבכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר נשרף. ואף רבן גמליאל היה בא בספינה, עמד עליו נחשול לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל. נח הים מזעפו.

לא בשמים היא
מה משמעות הביטוי "לא בשמים היא"? האם האמת הייתה כדברי רבי אליעזר שאושרו על ידי בת קול, או שהאמת הייתה כרבי יהושע וכרבן גמליאל? רבנו נסים, ב"דרשות הר"ן", הדרוש האחד עשר, מסביר את הדברים. לדבריו יתכן שהאמת הייתה כדעת רבי אליעזר, והחכמים המרובים שחלקו עליו טעו. ובכל זאת, ההלכה נקבעת אחרי רבים, גם אם הם טועים לעתים רחוקות. הסיבה לכך, מסביר רבנו נסים, היא, כי יש שתי אפשרויות בקביעת הלכה: אפשרות אחת - לתת לכל חכם להפעיל את שיקול דעתו, ואז תיעשה התורה תורות הרבה, וכל קבוצה תחיה לפי הלכה אחרת. אפשרות שנייה: לקבוע הלכה לפי רוב החכמים, ואז יהיו תורה אחת ומנהג אחד לכל. במקרים נדירים יקרה אמנם שכולם ינהגו מנהג טעות שנפסק על ידי רוב החכמים. הסכנה של הדרך השנייה פחותה בהרבה מן הסכנה בדרך הראשונה, ולכן קבעה התורה: "אחרי רבים להטות".





הערות לערך:
שם המעיר: חיים ארנברג
הערה: הרי רבי אליעזר אמר,"שלא היה אומר דבר שלא שמע מפי רבו" אם כך מדוע במחלוקת בין חכמים בענין תנורו של עכנאי לא שאל את דעתו של רבן יוחנן בן זכאי רבו?
מקור ההערה: אנציקלופדיה יהודית

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן