לדף ראשי



תפקידי הטעמים
בספרי המקרא, המנוקדים על פי המסורה, מסומנות התיבות לא רק בסימני התנועות, אלא גם בסימנים נוספים הבאים מעל לתיבה או מתחתיה. אלו הם הטעמים או טעמי הנגינה. שלושה תפקידים לטעמים.
א. אלו הם סימני נגינה בקריאת המקרא, ובייחוד לקריאה בציבור (קריאת התורה, הפטרות, מגילות). כל אחד מסימני הטעמים מורה על גוון מיוחד בנעימת הקריאה. הנעימה עצמה שונה היא בעדות השונות בישראל, אבל קיים דמיון ביחס שבין טעם לחברו בניגונים השונים. וכן מבדילות עדות שונות בין הניגון בקריאת התורה לבין הניגון בקריאת ההפטרות. ושוב ניגונים אחרים מקובלים ונוהגים בקריאת מגילת אסתר או איכה או שאר המגילות הנקראות בציבור. במנהגי האשכנזים ניגון מיוחד לקריאה בתורה בראש השנה וביום הכיפורים.
ב. הטעמים מראים את ההברה המוטעמת שבמלה. הם רשומים בדרך כלל מעל האות או מתחת לאות של ההברה המוטעמת במלה. יוצאים מכלל זה הטעמים "זרקא", "סגול", "פשטא" ו"תלישא קטנה", הרשומים תמיד מעל האות האחרונה בתיבה, והטעם "תלישא גדולה", הרשום תמיד מעל האות הראשונה בתיבה.
ג. הטעמים מציינים את יחס הקרבה שבין המלים או בין חלקי הפסוק מבחינת התחביר וההיגיון, וכך הם קובעים את מקומות ההפסק ואת מקומות החיבור בקריאה. לפי זה המנגינה מותאמת לקישור ההגיוני שבין המלים, וסימני הטעמים חשובים גם לפירושו והבנתו הנכונה של הכתוב.

הטעמים בדברי חז"ל
הטעמים נזכרים בדברי חז"ל, ועל המסופר בקריאת התורה של עזרא הסופר "ויקראו בספר בתורת האלהים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא" (נחמיה ח:ח), דרשו חז"ל: "ויבינו במקרא - אלו פסקי טעמים" (מגילה ג:א), ופירש רש"י: "הנגינות קרויין טעמים". אף נחלקו חז"ל בפירושם של כתובים, וההכרעה תלויה שם בפיסוק הטעמים:
בעי רב חסדא: האי קרא היכי כתיב, "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות" - כבשים, "ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים" (שמות כד:ה)? או דילמא אידי ואידי פרים הוו? למאי נפקא מינה? מר זוטרא אמר: לפיסוק טעמים (חגיגה ו:)
ופירש רש"י:
לפסוקי טעמים - בנגינות. אם תאמר שני מינין - צריך אתה לפסוק הטעם של "ויעלו עולות" באתנחתא, כמו שאנו קורין אותו, או בזקף קטן, טעם שמפסיק הדיבור ממה שלאחריו. ואם מין אחד היה (שהכול היו פרים, גם השלמים גם העולות) - צריך אתה לקרותו באחד משאר טעמים שאין מפסיקין, כגון פשטא או רביע.

רישום הטעמים
הטעמים לא נרשמו בימי קדם בגוף הספר, כשם שלא נרשם גם הניקוד, כלומר סימני התנועות, ובספרי התורה ובמגילות המיועדים לשימוש בקריאה בציבור אסור לשים ניקוד וטעמים גם היום. הטעמים היו חלק מן התורה שבעל פה. התלמידים למדו מפי רבותיהם את המקרא בניגון, ואסור היה לשנות מן הניגון, וכך מסרו לתלמידיהם ולתלמידי תלמידיהם. אחרי דורות, כשהותר לכתוב את התורה שבעל פה, הותר לכתוב גם את הטעמים, ושיטות שונות היו ברישום הטעמים: שיטה אחת נהגה בארץ ישראל, ואחרת בבבל. הטעמים שאנו קוראים בהם בספרינו הם הטעמים לפי שיטת חכמי המסורה והדקדוק בטבריה בתקופת הגאונים.

בשיטת הטעמים שבידינו שתי מערכות של טעמים:
א. טעמי כ"א ספרים - הטעמים המצויים בחמישה חומשי תורה, בכל ספרי הנביאים וברוב ספרי כתובים (חוץ משלושה ספרים).
ב. טעמי אמ"ת - הטעמים שבשלושת ספרי אמ"ת (איוב, משלי, תהלים). זו מערכת טעמים אחרת, וברוב ישראל לא ידוע היום ניגונם. רק עדות מעטות שמרו על מסורת נגינה של טעמים אלה.

הטעמים וחלוקתם
ואלו הם הטעמים של כ"א ספרים:



הטעמים מתחלקים למפסיקים ולמשרתים (או "מחברים"). המפסיקים מורים על הפסק גדול או קטן, והמשרתים משרתים את המפסיקים, כלומר מחברים ומצרפים אליהם את המלה שלפניהם, המתחברת אליהם לפי העניין.
מדקדקים רבים חילקו את המפסיקים לארבע מחלקות, לפי גודל כוח הפיסוק שבהם:

(1) "קיסרים": סוף פסוק, אתנחתא.
(2) "מלכים": סגול, שלשלת, זקף קטן, זקף גדול, טפחא.
(3) "משנים": רביע, זרקא, פשטא, יתיב, תביר.
(4) "שלישים": פזר, קרני פרה, תלישא גדולה, גרש, גרשיים, לגרמה.

המשרתים הם: מונח, מהפך, מרכא, מרכא כפולה, דרגא, קדמא, ירח - כולם שווים במדרגת פיסוקם, ותלישא קטנה, שעל פי רוב קטן בכוח פיסוקו אפילו מן המשרתים.
ל"מלך" יש משנה מיוחד לו: הזרקא קשור אל הסגול; הפשטא והיתיב - אל הזקף הקטן, התביר - אל הטפחא. וכן יש קשרים קבועים בין השלישים לבין המשנים, וכן בין המשרתים לבין המפסיקים בכלל. אין כאן מקום להאריך, ותורה שלמה היא.
בטעמי אמ"ת המפסיק הגדול ביותר, מלבד סוף פסוק, הוא "עולה ויורד", וכוח פיסוקו יותר גדול מכוחו של אתנחתא.


צורת הטעמים מהספר "דרגה"



הערות לערך:
שם המעיר: ציון דניאל
הערה: האם יש לטעמים משמעות פרשנית
למשל תביר רומז על צער - גם במנגינה היורדת וגם בשמו המקביל לשבר (ת' וש' מתחלפות)
האם יש מקורות לדבר?

שם המעיר: יאיר עוזרי yairozeri123@gmail.com
הערה: אמנם 'תביר' הוא לשון 'שבירה' , אולם אין לו קשר לעניין צער כלל וכלל.
כאשר מופיע טעם 'תביר' יש לבצע העמדה חלקית וקטנה ולא העמדה מלאה שעלולה לעוות את משמעות המשפט כי החלק שלאחר ה'תביר' שייך יותר לחלק שלפניו.
יש לשים לב שלעולם יופיע התביר רק לםני סוף פסוק או אתנחתא ששניהם מייצגים סוף עניין

שם המעיר: בניה כהן
הערה: תשובה לשאלה הקודמת: אין משמעות פרשנית לשמות הטעמים. השמות הם לפי משמעות הטעם - צורת הנגינה ותפקידו בחלוקת הפסוק.
ישנן משמעויות דרשניות לשמות הטעמים. אך הדרשות מטבען ניתנות להידרש רק במקרים מסויימים.
דוגמא: "ויגש אליו יהודה" הטעמים הם קדמא ואזלא רביעי. הגר"א דרש כאן - 'קדם ואזל הבן הרביעי (יהודה ניגש לפני יוסף)'
מקור ההערה: ידע אישי

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן