לדף ראשי



צילה עמידרור לבית הלר נולדה בפולין ובשנת 1921, בהיותה בת חמש, עלתה משפחתה ארצה. בגיל 15 הצטרפה לבית"ר ופעלה בצריף רעוע ודולף ששכן ברחוב המלך ג'ורג', במקום בו מתנשא היום "בית ז'בוטינסקי" על כל קומותיו. לאחר שעברה קורס עזרה ראשונה, מונתה להיות מפקדת בבית"ר הצעירה. בגלל חשיבות התפקיד, שוחררה צילה משירות בפלוגות העבודה של בית"ר. בגיל צעיר התייתמה מאביה, ולאחר סיום בית-הספר היסודי נאלצה לצאת לעבודה כדי לעזור בפרנסת המשפחה (את בחינות הבגרות עשתה לאחר קום המדינה, כשכבר הייתה סבתא). מקום עבודתה הראשון היה בבית-החרושת לשיניים "בלום" ולאחר מכן עבדה כפקידה בהסתדרות העובדים הלאומית.

בשנת 1935, והיא בת 19, התגייסה צילה לאצ"ל. כעבור שנה נישאה לאריה טפליצקי, ובשנת 1937 נולד לזוג הצעיר בנם הבכור, בנימין. צילה לקחה חופשת לידה וחזרה לפעילות מלאה רק בשנת 1940. לאחר פרוץ מלחמת-העולם השנייה, התגייס אריה לצבא הבריטי. הוא נשלח ליוון, שם נפל בשבי הגרמני ושוחרר בשנת 1945, לאחר תום מלחמת-העולם השנייה.

הידיעה על מותו של דוד רזיאל בעיראק (במאי 1941) הגיעה אל צילה שעה שהשתתפה בקורס מפקדים בשוני. מות המפקד היכה את כולם בתדהמה ובמיוחד את צילה שהכירה מקרוב את משפחת רזיאל (אבי המשפחה נהג לכנותה "הבת שלי").

בדצמבר 1941 נעצרה צילה בידי הבריטים. תחילה נלקחה לבית-הסוהר ביפו וכעבור מספר ימים הועברה לבית-לחם. מיד עם כניסתה לבית-הסוהר בבית-לחם, קיבלה צילה "טיפול" משתי סוהרות:

הסוהרת פורקת מעליך את כל חפציך. שעון - אסור; סיגריות - אסורות; גפרורים - אסורים; אפילו נייר ועיפרון אסורים בהחזקה, זה אמנם ניתן לעיתים אולם רק כאשר רצונם בכך. עדיים - להוריד; ראי - אסור, לשם מה דרוש לך ראי, כדי שתוכלי להיווכח כיצד את הולכת ומזדקנת בין כותלי הכלא?

כשהגיעה צילה לבית-הסוהר בבית-לחם היא מצאה שם את רות נבו, שנעצרה בשנית מסיבות בלתי ברורות (כזכור, נעצרה רות לראשונה בדצמבר 1939 כשהשתתפה בקורס "סגנים" במשמר הירדן שבסיומו נעצרו 38 משתתפי הקורס). תחילה הייתה צילה האם היחידה בכלא, עד שהגיעה לשם טובה סבוראי, שנעצרה לאחר שאברהם שטרן ("יאיר") נרצח בדירתה ב-12 בפברואר 1942. כעבור שנתיים הגיעו לבית-הסוהר שתי אימהות נוספות: אֶמָה גרמנט ואסתר רזיאל-נאור.

ביקור הילדים הקטנים בבית-הסוהר היווה בעיה קשה במיוחד. כיצד אפשר היה להסביר לילד בן חמש מדוע אימא נמצאת בבית-הסוהר ומדוע אינה יכולה לחזור הביתה? אכן, צילה התלבטה רבות עד אשר החליטה לבקש מאימהּ להביא את בנימין הקטן לביקור בבית-הסוהר.4

בקושי רב עצרתי בעד מעיין הדמעות שגאה והציף את לבי והחניק את גרוני. חזקני ואמצני אלי שבשמים, דובבו שפתי, לבל אבהיל את הילד בבכי...
סיפרתי לו שאני אמצא כאן זמן מה ובקרוב אחזור להיות עמו כל הזמן, כל הזמן...
אחר כך נודע לי מדברי אמי, סבתו, שהוא האזין בשקידה לשיחות ושאל אותה שאלות שונות, שלא פעם הביאו את אמי במבוכה.
מקרה לא נעים קרה כאשר השוטרות ערכו אצלו חיפוש. ביקשתים לא לעשות זאת, והצעתי שאני אערוך אצלו את החיפוש בנוכחותן.
בביקור הזה הביא קופסת שוקולד והגישה לי, ומה נדהם כאשר השוטרת לקחה את השוקולד מידו. מוחו הקט לא תפס כי השוקולד נלקח לשם בדיקה. הוא ראה בכך גזלה פשוטה של המתנה היקרה והמתוקה אשר הביא לאמו. במוסד בו נתחנך היה השוקולד מצרך נדיר מאוד - ויתורו על השוקולד היה בו משום קורבן על מזבח אהבתו לאמו. והנה מנסה אישה זרה לגזול את המתנה היקרה שהביא לאימו. הוא התנגד לכך ובכה, ובקושי הצלחתי להרגיעו.
כאשר שאלתיו איך באה אליו הקופסה, סיפר לי כי כאשר נסע במכונית שוחחה סבתא עם דוד אחד. הלה ירד בירושלים, קנה את השוקולד וביקש ממנו למסור אותו לאמו. אמי סיפרה לי אחר-כך כי בנוסעם באוטובוס, התפתחה שיחה בינה לבין אחד הנוסעים. כאשר אימא סיפרה לו לאן מועדות פניה, הוא קנה את הבונבוניירה וביקש למסור אותה לי.

כל יום רביעי, אחת לחודש, הייתה רשאית כל עצורה לקבל ביקור. את הרשיון לביקור ניתן היה לקבל במשרדי הבולשת בירושלים. ההורים הזקנים נאלצו לנסוע באוטובוס ערבי לבית-לחם, להמתין ליד השער, לעיתים במשך שעות, ואחר כך להיכנס לביקור שנמשך 10 דקות בסך הכול. הכניסה הייתה מותרת רק לאדם אחד, ולא פעם קרה שהאב והאם באו ביחד, אולם רק אחד מהם הורשה להיכנס, בעוד השני נאלץ להישאר בחוץ.


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן