חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

אמירה לנכרי שבות

כל מלאכה שישראל אסור לעשותה בשבת, אסור לו לומר לנכרי לעשותה בשבילו.

א. המקורות והטעמים
יש אומרים שאיסור זה הוא מן התורה, שנאמר: כל מלאכה לא יעשה בהם1, ודרשו2: לא תעשה אתה, ולא יעשה חברך, ולא יעשה נכרי מלאכתך3, ומהם שהגבילו שאין האיסור אלא בחפץ של ישראל, אבל בחפץ של נכרי, אפילו שעושה לצורך ישראל, איסורו הוא מדרבנן4. ויש אומרים שאסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהם ויבואו לעשות בעצמם5. ויש אומרים שהאיסור יוצא מהכתוב: ממצוא חפצך ודבר דבר6, והוא בכלל דיבור של חול שאסור בשבת7, ועוד: שהנכרי נעשה שלוחו8, ואף על פי [עמוד מב טור 2] שמן התורה אין אומרים שלוחו של אדם כמותו אלא בישראל9, מכל מקום מדברי סופרים יש שליחות לנכרי לחומרא10, וכשהנכרי עושה בשבת בשליחותו של ישראל, הרי זה כאילו הישראל עושה11. לכל הטעמים האחרונים, הדרשה: לא יעשה בהם, לא יעשה נכרי מלאכתך, אינה אלא אסמכתא12.

אפילו במלאכה דרבנן אמירה לנכרי שבות, ולכן לא יאמר אדם לעכו"ם בשבת שכור לי פועלים, אף על פי ששכירות פועלים אינה אלא מדרבנן13.

אסור לומר לנכרי גם קודם השבת שיעשה מלאכה בשבת, ואף על פי שאינו צריך לאותה המלאכה אלא לאחר השבת14. ואפילו מלאכה דרבנן אסור לומר לו קודם השבת שיעשה בשבת, ולכן אסור ליתן מעות לנכרי בערב שבת שיקנה לו איזה דבר בשבת15, אבל יכול הוא לומר לו קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך לאחר השבת16. בדבר שאינו אסור אלא משום חומרא או מנהג, מותרת האמירה לנכרי17.

ולא אמירה בפירוש בלבד אסורה, אלא אף לרמוז לו שיעשה מלאכה אסור18. וכן אסור לומר לו דבר שמבין מתוכו שיעשה מלאכה19. אבל כשאומר הרמיזה שלא בלשון ציווי, כגון שאומר הנר אינו מאיר יפה או שאינו יכול לקרות לאור הנר הזה שיש לו פחם, ושומע הנכרי ומתקנו, מותר20. ומשום הנאה ממלאכת נכרי בשבת21 אין כאן, שאין זו כל כך הנאה, שאף קודם לכן היה יכול על פי הדחק לקרות לאורו22. ומותר לומר לו אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת, אף שמתוך דבריו מבין הנכרי שרצון הישראל שיעשנה בשבת הבאה23. ומותר לרמוז לנכרי שיעשה לו מלאכה לאחר השבת24.

ואין האמירה לנכרי אסורה אלא כשהמלאכה [עמוד מג טור 1] היא לצורך ישראל, אבל מותר לומר לו לעשות מלאכה בשלו לצורך עצמו25. ומכל מקום אסור לומר לו הילך בשר ובשל לעצמך בשבת, אפילו כשאין מזונותיו עליו26, לפי שאותו דבר שאומר לנכרי לעשות, היינו לבשל, הוא אינו יכול לעשות בעצמו27, והרי הוא נראה כשלוחו, כשעושה המלאכה בחפץ של הישראל28.
ויש אומרים שאף זה מותר, כיון שאין הישראל מרויח כלום באמירתו29.

נחלקו האחרונים באמירה דאמירה, היינו כשאומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר לעשות לו מלאכה בשבת. יש מתירים30, ויש אוסרים31.
ויש שמחלקים: בערב שבת אמירה דאמירה מותרת, ובשבת עצמה אסורה32.

מי שעבר ואמר לנכרי לעשות לו מלאכה בשבת, לוקה מכת-מרדות*33. ומותר לו ליהנות ממלאכה זו לערב, לאחר שימתין בכדי-שיעשה*34. ויש מי שאוסר ליהנות ממנה לעולם, משום קנס35. הפוסקים הכריעו כדעה הראשונה36. אבל בשבת, וכן במוצאי שבת קודם הזמן של בכדי שיעשה, אסור ליהנות מן המלאכה, אפילו כשהנכרי עשה את המלאכה לצורך הישראל מעצמו שלא בציווי הישראל37.

ב. אופני ההיתר
אין משום אמירה לנכרי שבות: במקום מצווה, לצורך חולה, במקום צער בעלי חיים, המקום הפסד, לצורך מת.

במקום מצווה - מותר להביא מים חמים מחצר לחצר שלא עירבו ביניהן38, לרחוץ את הקטן לצורך מצות מילה39. ולא התירו אלא שבות שאין בה מעשה, אבל לא שבות שיש בה מעשה40.

ונחלקו ראשונים
:
יש מפרשים ששבות שאין בה מעשה היינו שאין בה מלאכה דאורייתא, שאומר לנכרי לעשות מלאכה דרבנן, כגון טלטול בחצר שלא עירבו, אבל לומר לו לעשות מלאכה דאורייתא היא שבות שיש בה מעשה ואסורה אפילו לצורך מצווה, ולכן אסור לומר להנכרי שיחמם חמים בשבת לצורך מצות מילה41. ובשבות שאין בה מלאכה דאורייתא מותרת [עמוד מג טור 2] אמירה לנכרי לאו דווקא לשם מצות מילה, שהיא בעצמה דוחה שבת, אלא אף לצורך כל מצווה אחרת, ולכן מותר לומר לנכרי בשבת לעלות באילן או לשוט על פני המים כדי להביא לו שופר42, וכן מותר להוציא חמץ בפסח מביתו על ידי נכרי שלא ברשות הרבים43, או להטילו לים ע"י נכרי44, וכן אם אופה מצות ביום טוב, מותר לומר לנכרי לגרד הכלים והסכין, שלא ידבק בהם הבצק, שהגרידה אינה אלא שבות45. וי"א שלא התירו אלא לצורך מכשירי מילה, מפני שמילה גופה דוחה שבת, אבל לצורך מצווה אחרת אסור לומר לנכרי לעשות אפילו דבר שהוא שבות46.

ויש מפרשים שכל אמירה לנכרי הרי זו שבות שאין בה מעשה, שאין הישראל עושה מעשה בידים, ולא נקרא שבות שיש בה מעשה אלא כשהישראל עושה בעצמו מלאכת שבות דרבנן, ולכן אפילו כשאומר לנכרי לעשות מלאכה דאורייתא מותר לצורך מצות מילה47, ויש מוסיפים להתיר אמירה לנכרי במלאכה דאורייתא אפילו לצורך מצווה אחרת48. ועל פי זה נהגו רבים להקל לצוות לנכרי להדליק נרות בשבת לצורך הסעודה, כשכבו הנרות ואי אפשר לאכול בחושך49. אבל העיקר כהאומרים שלא התירו שבות במקום מצווה, אלא שבות דשבות, היינו אמירה לנכרי בדבר שאין בו אלא משום שבות, אלא שאין למחות במקילים, שמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין50.

ויש מפרשים שבין שבות שאין בה מעשה ובין שבות שיש בה מעשה ע"י אמירה לנכרי הן, אלא שבות שיש בה מעשה היא כשנתחדש מעשה בגופו של דבר, כגון עשיית כלי או אפייה ובישול ולהחם מים וכיוצא, והחמירו בזה באמירה לנכרי אפילו במקום מצווה, ושבות שאין בה מעשה היא כשאינו מתקן כלום בגופו של דבר, כגון הוצאה מרשות לרשות, שלא החמירו באמירתו אפילו במלאכה דאורייתא במקום מצווה51. משום ישוב ארץ-ישראל* התירו אמירה לנכרי אפילו באיסור [עמוד מד טור 1] דאורייתא, ולכן הלוקח בית מנכרי בארץ ישראל, מותר לומר לנכרי לכתוב לו שטר בשבת52. ואפילו הלוקח בסוריא*, שסוריא היא כארץ ישראל בדבר זה53. דעת יחיד היא, לשלא התירו אמירה לנכרי אפילו בישוב ארץ ישראל אלא בכתב של נכרים, שאינו אסור אלא מדבריהם54. אבל כל הפוסקים סוברים שכל כתב הוא איסור דאורייתא, שחייב בכל לשון55, והתירו משום ישוב ארץ ישראל56.

לצורך חולה - חולה שאין בו סכנה, עושים לו כל צרכיו על ידי נכרי57, ואפילו במלאכה האסורה מן התורה58. ודווקא כשנפל מחמת חוליו למשכב59. וכן מותר לומר לנכרי לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול, שסתם צרכי קטן דומים לצרכי חולה שאין בו סכנה60. בשביל מקצת חולי, או לצורך גדול או למצטער, מותר רק שבות דשבות, כדרך שמותר לצורך מצווה61.

משום צער בעלי חיים - מותר לומר לנכרי לחלוב בהמתו בשבת, אף על פי שחליבה בשבת היא לרוב הפוסקים מלאכה של תורה62, משום צער בעלי חיים, שהחלב מצער את הבהמה63, שאיסור אמירה לנכרי שהוא מדרבנן נדחה מפני צער בעלי חיים שהוא מן התורה64.
ויש אוסרים, אלא א"כ קנה החלב מהנכרי בדבר מועט, שלא יראה כעושה לצורך ישראל64א.

מקום הפסד - מי שהיה בא בדרך וקידש עליו היום והיו עמו מעות, נותן כיסו לנכרי להוליכו לו אפילו משחשכה, מפני שאדם בהול על ממונו, ואם לא נתיר לו דבר זה, שאין איסורו אלא מדברי סופרים, יבוא להביאו בידו ויעבור על מלאכה של תורה, שיעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים65. דליקה שנפלה, אסור לומר לנכרי שיכבנה66, אבל התירו לומר באופן סתמי: "כל המכבה אינו מפסיד"67, ואף אם אין כאן נכרי יכול [עמוד מד טור 2] לקרותו שיבוא68, ולומר לו כן בפניו69. ומשום בזיון כתבי הקודש שלא ישרפו, מותר לומר לנכרי להצילם אפילו דרך רשות הרבים70.

לצורך מת - מת שהסריח בבית, או שקרוב להסריח, ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו, מותר לומר לנכרי לטלטלו ולהוציאו לכרמלית*71, אבל אסור להוציאו על ידי נכרי לרשות הרבים, משום כבוד המת, שלא יאמרו נתחלל עליו שבת72.

ויש מהראשונים
שאוסר אפילו לכרמלית73.
ויש מתירים להוציאו על ידי נכרי אפילו לרשות הרבים74. אבל לדברי הכל אסור לומר לנכרי לקוברו בשבת75, לפי שהוא בזיון למת שנקבר על ידי חלול שבת76.

ג. בשאר איסורים
הסתפקו בגמרא אם אמירה לנכרי שבות נאמר רק באיסורי שבת, שאיסור סקילה הוא, אבל באיסורי תורה שהם בלאו בלבד, אמירה לנכרי מותרת, ולכן מותר לומר לנכרי חסום פרתי ודוש בה77, וכן מותר לומר לו לסרס בהמה, לסוברים שבן נח בעצמו מותר בסירוס בהמה78, או שאין הבדל ביניהם ובכל מקום אסורה אמירה לנכרי79.

ונחלקו ראשונים
:
יש סוברים שהספק לא נפשט, וממילא מעמידים על הכלל שספק דרבנן להקל80, שהרי אפילו בשבת אין אמירה לנכרי אסורה אלא מדרבנן81,

ויש סוברים שהספק נפשט לחומרא82.

יש סוברים
שאין הספק - או האיסור, לסוברים שנפשט לחומרא - אלא כשאומר לו חסום פרתי ודוש בה תבואה שלי, שהישראל נהנה מן האיסור, אבל אם אמר לו חסום פרתי ודוש בה תבואה שלך, מותר, כשם שמותר לומר לו אכול נבלה83.

ויש אומרים שגם באופן זה הוא האיסור84, ואינו דומה לאכילת נבלה, שגם הישראל בעצמו מותר לו לתת נבלה לתוך פיו של נכרי, אבל כאן אותו דבר שאומר לנכרי לעשות, אסור לו לישראל [עמוד מה טור 1] לעשות בעצמו85. ומכל מקום מותר לומר לו חסום פרתך ודוש בה תבואה שלך86.

במקום מצווה, מותרת אמירה לנכרי בשאר איסורים87.

במלאכת יום טוב וחול המועד לדברי הכל אסורה אמירה לנכרי88, ששבת ויום טוב הם כדבר אחד, וכשגזרו על אמירה לנכרי בשבת היה גם יו"ט בכלל89, אבל התירו ביו"ט אמירה לנכרי לצורך מת, אפילו במלאכה גמורה90.

יש אומרים שמותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי-זרעים* בארץ ישראל91, ויש שהסבירו: לפי שכיון שאין האיסור אלא בארץ ישראל אין זה חובת הגוף ואמירה לנכרי מותרת בו92.

ויש אוסרים, שהספק של אמירה לנכרי בשאר איסורים נפשט לחומרא93,

ויש אומרים שאף המתירים לא התירו אלא לומר לו שיזרע בשדה של נכרי ולצורך נכרי94, או בשדה של נכרי אפילו לצורך ישראל95.

ובשביעית יש אומרים שאמירה לנכרי אסורה מן התורה, שהמצווה היא שהארץ תשבות, כמו שכתוב96: ושבתה הארץ97.

אמירה לנכרי בשאר איסורים אינה אסורה אלא באיסורי תורה, אבל לא באיסורים דרבנן, ולכן מותר לומר לנכרי לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות98.

ויש אוסרים לעשות מלאכה בערב פסח על ידי נכרי99, אם משום שסוברים שאף באיסור דרבנן אסורה אמירה לנכרי בשאר איסורים, ואם משום שערב פסח אף הוא בכלל מועד, ודומה בזה לשבת ויו"ט וחול המועד שגם במלאכה דרבנן אמירה לנכרי שבות100.

אסור לומר לנכרי להטיל מום בבכור בזמן הזה, [עמוד מה טור 2] אף על פי שבזמן הזה אין איסור הטלת מום אלא מדרבנן101, שמשום חומרא של קדשים גזרו יותר, ועוד שגם גרם הטלת מום אסור בבכור102.

הערות
1. שמות יב טז.
2. מכילתא שם.
3. סמ"ג ל"ת עה: יראים השלם סי' שד; לבוש או"ח סי' רמג; אליהו רבא שם. ועי' מזרחי עה"ת שמות שם.
4. יראים שם.
5. רמב"ם שבת פ"ו ה"א.
6. ישעיה נח יג.
7. רש"י ע"ז טו א.
8. רש"י שבת קנג א. [טור 2]
9. ע"ע שליחות.
10. ב"מ עא ב.
11. הגמ"י שבת פ"ו ה"א; שו"ע הרב רמג א. ועי' חי' רעק"א או"ח שז כא. ועי' בית מאיר אהע"ז סי' ה, שו"ת חת"ס חאו"ח סי' פד וחחו"מ סי' קפה וישועות יעקב או"ח סי' רסג ס"ק ו, שדעתם שבשבת לא שייך שליחות. וע"ע שבת.
12. עי' רמב"ן עה"ת שמות שם, ויראים שם: אי נמי י"ל וכו'.
13. שבת קנ א. תוס' שבת קכא א ד"ה אין, ועי' או"ז ח"ב סי' פה. וצ"ע בשלטי הגבורים על הרי"ף שבת פט"ז. ועי' רמב"ם שבת פ"ו ה"ט.
14. רמב"ם שם ה"א ושאר הראשונים שהובאו בב"י או"ח סי' שז.
15. רא"ש ב"מ פ"ז סי' ו בשם רב סעדיה גאון, ועי' נמוק"י ב"מ שם בשם הרשב"א; שו"ע או"ח שז ג.
16. הגמ"י שבת פ"ו ה"א; שו"ע שם.
17. מג"א שם ס"ק ב.
18. או"ז ח"ב סי' פה; רמ"א סו"ס שז.
19. מג"א שם ס"ק לא.
20. שו"ע הרב ומשנה ברורה שם.
21. עי' להלן.
22. שם.
23. סמ"ג לאוין סה; שלחן ערוך שז ב.
24. או"ז שם; רמ"א סו"ס שז. [טור 1]
25. רמב"ן עה"ת שם לגרסתו במכילתא שם, ועי' שמ"ק ב"מ צ א ונמוק"י ב"מ שם; רמ"א שז כא.
26. ר"י בתוס' ב"מ צ א ורא"ש שם; שו"ע שם כא.
27. תוס' ורא"ש שם.
28. שו"ע הרב שז לה.
29. תוס' שם.
30. שו"ת חוות יאיר סי' מו וסי' נג.
31. עי' חוות יאיר שם סי' מט תשובת בעל עבודת הגרשוני.
32. שו"ת חת"ס חאו"ח סי' ס ועי"ש בחחו"מ סי' קפה.
33. רמב"ם שבת פ"ו ה"ח.
34. שם.
35. רבינו ירוחם נתיב יב חלק יב והובאו דבריו בב"י סי' שז.
36. שו"ע שם כ ואחרונים.
37. שו"ע סי' שכה ו. וע"ע מלאכת שבת.
38. ע"ע ערובי חצרות.
39. ערובין סז ב ורש"י, ועי' מ"מ שבת פ"ו ה"ט בשם הגאונים.
40. שם סח א.
41. רי"ף שבת פי"ט; רמב"ם שבת פ"ו ה"י. ועי' ס' האשכול הוצ' אלבק ח"ב עמ' 4 - 5 ואו"ז ח"ב סי' פה. [טור 2]
42. רמב"ם שם; טוש"ע או"ח שז ה.
43. מרדכי שבת פ"א סי' רנב, ועי' ב"י סי' שכה ורמ"א בשו"ע שם ב ומג"א סי' תמד ס"ק ז.
44. מג"א סי' תמו ס"ק ב.
45. רמ"א או"ח תנט ד.
46. רמב"ן שבת קל ב ורשב"א שם בשמו; מ"מ שם. ועי' תוס' גיטין ח ב ור"ן שבת סופי"ט; שו"ע שם בשם יש אוסרין.
47. רי"ף שבת שם בשם בה"ג וכמה מרבוותא, ועי' תוס' גיטין ור"ן שם.
48. העיטור, הובא בר"ן שם; רמ"א בשו"ע רעו ב בשם י"א.
49. רמ"א שם.
50. שו"ע הרב רעו ח.
51. רשב"א שבת קל ב בשם מורו הרב ז"ל. [טור 1]
52. גיטין ח ב.
53. שם. וע"ע סוריא.
54. או"ז ח"ב סי פה; רמ"א או"ח שז יא.
55. שבת קג. וע"ע כותב.
56. עי' מ"ב ובה"ל שם. וע"ע ארץ ישראל: ישובה.
57. שבת קכט א.
58. רמב"ם שבת פ"ב ה"י; טוש"ע שכח יז.
59. ר"ן שבת פי"ד; מ"מ פ"ב ה"י; שו"ע שם.
60. רמ"א שם בשם ראשונים.
61. רמב"ם פ"ו ה"ט; טוש"ע שז ה, ועי"ש במג"א ס"ק ז.
62. ע"ע דש.
63. מהר"ם מרוטנבורג בשו"ת ד' לבוב סי' שנ, וברא"ש שבת פי"ח סי' ג; טוש"ע שה כ.
64. רא"ש שם. על החלב אם מותר לשתותו בו ביום ע"ע דש.
64א. מרדכי סוף שבת; טוש"ע שם בשם י"א, ועי"ש בהגר"א ושו"ע הרב.
65. רמב"ם פ"ו הכ"ב, ע"פ משנה וגמ' שבת קנג. וע"ע אדם בהול על ממונו.
66. משנה שבת קכא א. וע"ע הנ"ל בטעמי החילוק בין זה לנותן כיסו לנכרי.
67. גמ' שם; טוש"ע שלד כו. [טור 2]
68. רא"ש שבת פט"ז סי' י; טוש"ע שם.
69. שו"ע הרב שם.
70. שו"ע שלד יח בשם גאון, ועי"ש במג"א. וע"ע מכבה על דליקה שיש בה משום סכנת נפשות.
71. מרדכי שבת פ"ג סי' שמג; שו"ע ורמ"א שיא ב. וע"ע כבוד הבריות שי"א שמותר להוציאו לכרמלית אפילו על ידי ישראל.
72. מג"א סי' שיא ס"ק יג.
73. רבינו ברוך במרדכי שם. ועי' ב"י סי' שיא שדחה דבריו.
74. תשו' רד"ך בית יח חדר ז; א"ר, ועי"ש במ"ב.
75. ראש השנה כ א.
76. תוס' ב"ק פא א; רמב"ן בתוה"א. ועי' מג"א שם.
77. ע"ע חסימה.
78. ע"ע סירוס.
79. ב"מ צ א.
80. ע"ע ספק דרבנן.
81. רא"ש ב"מ פ"ז סי' ו בשם הראב"ד. ועי' בהשגות הראב"ד כלאים פ"א ה"ג שהוא מן האוסרים.
82. רמב"ם איסו"ב פט"ז הי"ג ושכירות פי"ג ה"ג ועי"ש במ"מ; הרא"ש שם; טוש"ע חו"מ שלח ו, ואהע"ז סו"ס ה.
83. תוס' שם.
84. רש"י שם. [טור 1]
85. ר"י בתוס' שם, ועי"ש בשמ"ק; ש"ך יו"ד סי' רצז ס"ק ד ובאור הגר"א שם.
86. הר"ן שם; שו"ע הרב ח"ה, הלכות שאלה ושכירות וחסימה.
87. תוס' ר"ה כד ב, ועי"ש ברש"ש.
88. מו"ק יב א.
89. תוס' ב"מ שם, ולפי שיטת המכילתא מ"לא יעשה בהם" - עי' לעיל: המקורות והטעמים - הרי כל עיקר פסוק זה נאמר ביום טוב.
90. טוש"ע או"ח סי' תקכו, ע"פ ביצה ו א.
91. רמב"ם כלאים פ"א ה"ג, לפי' הטור יו"ד סי' רצו והב"ח שם שר"ל בשדה ישראל.
92. ט"ז סי' רצז ס"ק א.
93. הראב"ד בהשגות שם; טור שם. וע"ע כלאי זרעים שאוסרים גם מטעם שהוא כמקיים כלאים.
94. כ"מ שם בשם הרי"ק, ועי' ט"ז שם.
95. ביאור הגר"א שם ס"ק ז.
96. ויקרא כה ב.
97. מהרש"ל ב"מ שם. וע"ע שביעית.
98. רוקח סי' שי; שו"ע או"ח תסח א שכן המנהג, ועי"ש בפר"ח ובבאור הגר"א ס"ק ד ובשו"ת בית אפרים חיו"ד סי' סב.
99. מרדכי פסחים פ"ד סי' תרז; שו"ע שם בשם יש מי שאוסר.
100. עי"ש בהגר"א. [טור 2]
101. ע"ע מטיל מום בקדשים.
102. עי' רא"ש בשם הראב"ד בב"מ שם, ועי' אחיעזר חיו"ד סי' לג. וע"ע הנ"ל שי"א שהטלת מום בזה"ז אסור מה"ת, ולדעתם ודאי שאמל"נ אסור.


מקור הערך: אינצקלופדיה תלמודית

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן



ערכים קרובים
גזרות