חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

יהודה - ארץ יהודה בהלכה

החלק הדרומי של ארץ-ישראל*, ביחס לחלק הצפוני הנקרא גליל, שנתייחד כארץ בפני עצמה לעניין קדושה וחשיבות ומנהגים מיוחדים.

הפרקים:
א. ייחודה וגדרה;
ב. קדושתה וחשיבותה;
ג. במנהגי נשואין;
ד. בשאר דינים ומנהגים.

א. ייחודה וגדרה
החלק הדרומי של ארץ ישראל, שהוזכר במקרא הרבה פעמים בשם יהודה, או ארץ יהודה1, נתייחד בהלכה כארץ בפני עצמה2. על פי רוב הוזכר השם יהודה לחלק זה ביחס לחלק הצפוני של ארץ ישראל הנקרא "גליל"3. ויש שהוזכרו "אנשי יהודה"4, או "בני יהודה"5, או: דרום6. ויש שהוזכר השם יהודה על כל ארץ ישראל ביחס לגולה7. וכתבו ראשונים שהשם יהודה כולל מלבד החלק של נחלת שבט יהודה בארץ ישראל, אף נחלת שבטי שמעון ובנימין, ויהודה וגליל שהוזכרו בכל מקום הם שני חלקי הארץ כולה לגבולותיה, חלק הדרום הוא יהודה ואחיו הדרומיים, וחלק הצפון הוא הגליל8, היינו נחלת שאר שבטים9, וכן אמרו בברייתא: אנטיפרס (או: אנטיפטרס) ביהודה וכפר עותנאי בגליל10, שהם סמוכים זה לזה, זה בראש יהודה וזה בראש גליל11, ומה שביניהם ספק הוא אם נחשב מיהודה או מגליל12. וכן אותה ששנינו לעניין בעור-שביעית*: שלש ארצות לביעור, יהודה ועבר הירדן והגליל13, פירשו אחרונים שכל ארצות השבטים שבדרום בכלל יהודה, ושבצפון בכלל גליל14, וזהו שנאמר: יהודה יעמד על גבלו מנגב ובית יוסף יעמדו על גבולם מצפון15, שכל שאר השבטים שבצפון הם בכלל יוסף, ולכן הוזכרו בכל מקום אפרים ויהודה16, אלא שלדעת הראשונים הסוברים שעבר הירדן שהוזכר כאן אינו ארץ [טור מג] סיחון ועוג - כעבר הירדן שבכל מקום - אלא עבר הירדן המערבי17, חלק זה הכולל את מחוז "שומרון" מפסיק בין יהודה לגליל18.

על חלוקת ארץ יהודה עצמה לשלש ארצות, ע"ע ארץ ישראל19 וע' בעור שביעית20.

ב. קדושתה וחשיבותה
ארץ יהודה, שבית-המקדש* בתוכה, מצינו לעניין כמה מצוות ודינים שקדושתה וחשיבותה יתירה משאר חלקי ארץ ישראל21, וכן אמרו בברייתא: אין מעברים את השנים אלא ביהודה22, היינו בבית דין הקבוע ביהודה23, ואם עברוה בגליל מעוברת, העיד חנניה איש כפר אונו אם עיברוה בגליל אינה מעוברת24, לפי שנאמר: כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה25, כל דרישות שאתה דורש לא יהו אלא בשכנו של מקום26, היינו ירושלים, והוא ביהודה27, או: שכנו של מקום היא כל ארץ יהודה, כיון שבית המקדש בתוכה, שהרי כולה נחלה אחת וחלק אחד28. ויש גורסים שלימוד זה נאמר אף לדעת חכמים הסוברים שלכתחילה אין מעברים אותה אלא ביהודה29, לפי שהשכינה בתוכה שנאמר לשכנו תדרשו30. ויש מן האחרונים שכתב שלדעת חכמים הלימוד על לכתחילה הוא מהכתוב: כי מציון תצא תורה31.

אף בקידוש החודש, שאמרו שאין מקדשים וקובעים חדשים בחוץ-לארץ*, שנאמר: כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם32, יש מן הראשונים שכתב שאינו נוהג אלא ביהודה, ואף על זה אמרו: [טור מד] כל דרישות שאתה דורש לא יהו אלא בשכנו של מקום33. ויש שכתבו בדעת ראשונים שנוהג לכתחילה בכל ארץ ישראל34.

העומר, שאינו בא אלא מארץ ישראל35, מצותו להביא מן הקרוב לירושלים36, היינו יהודה37, ומטעם זה אמרו בברייתא לעניין עיבור שנה - שהדין הוא שעל שלש ארצות שלא הגיע אביב שלהן מעברין את השנה, יהודה ועבר הירדן והגליל, ועל שתים מהן מעברים ועל אחת אין מעברים38 - שבזמן שיהודה היא אחת מן המאוחרות הכל שמחים, שאין עומר בא - להיות מצווה מן המובחר - אלא מיהודה39, הלכך אם בישל ביהודה ועיברוה בשביל השתים, כשמגיע זמן העומר כבר יבשו תבואות שביהודה וצריך להביאו משאר ארצות, ועוד שאם ביכר יהודה ורואים ציבור שראוי להביא העומר וב"ד מעברים בשביל השתים, מאריכים עליהם זמן איסור חדש* וקשה להם הדבר, אבל בשלא ביכר יהודה ובאחת מהשתים, אינו קשה להם, אף על פי שראוי להביא מהשלישית, לפי שמצותו להביא מיהודה40.

נסכים*, אף על פי שכשרים להביאם מכל מקום41, לא היו מביאים אותם אלא מיהודה ולא מהגליל, לפי שרצועה של כותים* הייתה מפסקת בין גליל ליהודה42, ואי אפשר להביאם לירושלים בטהרה לפי שגזרו חכמים טומאה על ארץ-העמים*43. וכן אמרו: בתחילה - כשבית המקדש קיים - כשהיו מביאים נסכים מיהודה, לא היה יינה של יהודה מחמיץ עד שנותנים לתוכו [טור מה] שעורים44, שבזכות הנסכים היה טעם ביינם ולא היה מחמיץ45. ומטעם זה אמרו בברייתא: בראשונה היה חומץ שביהודה פטור מן המעשרות, שהיו עושים יינם בטהרה לנסכים ולא היה מחמיץ, והיו מביאים החומץ מן התמד46, ועכשיו - שבטלו הנסכים - שהיין מחמיץ, חייב47.

אף לעניין נדרי איסור - שאינם חלים אלא אם כן מתפיס בדבר הנדור ולא בדבר האסור48 - שנינו שהאומר הרי עלי כתרומה, ולא פירש אם כתרומה של גורן שהוא דבר האסור, או כתרומת-הלשכה* שהוא דבר הנדור49, לדעת ר' יהודה הסובר סתם נדרים להחמיר50, סתם תרומה ביהודה אסור - שמתוך שהיו קרובים לבית המקדש, קראו לתרומת הלשכה תרומה סתם51 - בגליל מותר, שאין אנשי גליל מכירים את תרומת הלשכה52. וכן באומר הרי עלי כחרם, ולא פירש אם כחרמי שמים שהם אסורים או כחרמי כהנים שהם מותרים53, לדעת ר' אלעזר ב"ר צדוק הסובר סתם נדרים להקל54, סתם חרמים ביהודה מותרים - שהכהנים עיקר דירתם היה ביהודה סמוך לירושלים55, ומכירים ביניהם ורגילים בחרמי כהנים56 - בגליל אסורים, שאין אנשי גליל מכירים את חרמי הכהנים57.

באיסור לעשות צרכיו כלפי המקדש במקום מגולה שאין בו מחיצות58, לדעת חכמים הסוברים שהנפנה ביהודה לא יפנה מזרח ומערב - שלא יהיה פירועו לצד ירושלים59 - אלא צפון ודרום, ובגליל שהיא בצפונה של ארץ ישראל לא יפנה אלא מזרח ומערב, ולא יחזיר פניו צפון ודרום60, פירשו בגמרא שאף בצדדים של יהודה וגליל, שאינם כנגד ירושלים, אסור61, והיינו מזרח ומערב [טור מו] ביהודה, וצפון ודרום בגליל, אבל צפון ודרום ביהודה יפנה, ובלבד שלא יפנה כנגד ירושלים ממש בדרומה של ארץ יהודה62, ובמקום כזה לא יפנה צפון ודרום אלא מזרח ומערב63. בטעם החילוק בין יהודה לגליל, יש מן האחרונים שכתב לפי שארץ יהודה, שירושלים שם, החשיבוה חכמים כאילו קדושת ירושלים וכבוד השכינה בכל ארץ יהודה, והרי היא כירושלים בין לארכה בין לרחבה, וכיון שהשכינה בין מזרח למערב64, אסור ליפנות בין מזרח למערב, ומן הדין גם בצפון ודרום לא היו רשאים ליפנות בבקעה כי אם בבית הכסא גדור במחיצות, אלא שאי אפשר להולכי דרכים שלא יפנו כלל, לכך אמרו שבין צפון לדרום יפנה ובלבד שלא יהא מכוון כנגד ירושלים ממש, מה שאין כן בגליל, שאין קדושת ירושלים והמקדש וכבוד השכינה שייך לשם כלל, והאיסור הוא לפי שהוא נפנה כנגד ירושלים והמקדש, כיון שהוצרכו להתיר אחת משתי רוחות, ראו חכמים לאסור שם יותר בין צפון לדרום מאשר בין מזרח למערב65. ויש שכתב לחלק, שבארץ יהודה בין מזרח למערב, כיון שאין ארץ רבה שלא כנגד ירושלים אלא צדדים בלבד, הצדדים נגררים אחר הרוב, אבל צפון ודרום המיעוט בלבד הוא נגד ירושלים, מה שאין כן בגליל, כיון שהוא בצפון ארץ יהודה, אסור שם כל צפון ודרום משום כבוד כל ארץ יהודה66.

אף אותה שאמרו: הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר: ערי קדשך היו מדבר67, וקורע68, כתבו הפוסקים שלא אמרו אלא ערי יהודה ולא ערי ישראל69, לפי שערי יהודה חשובות יותר70, שהן קרובות לירושלים71, ועיקר המלוכה שם הייתה72. ואף על פי שלמדו חיוב הקריעה מהכתוב: ויבאו [טור מז] אנשים משכם משלו ומשמרון שמנים איש מגלחי זקן וקרעי בגדים וגו'73, וערים אלו ערי ישראל הן ולא ערי יהודה, יש לומר שלא קרעו עד שראו המצפה שהיא מערי יהודה74. ויש מן האחרונים שכתב שהזכירו ערי יהודה ולא ערי ישראל, לפי שהדברים אמורים אחרי חורבן בית שני, שלא היו ידועות אלא ערי יהודה בלבד, שהרי לא עלו מבבל אלא משבטי יהודה ובנימין75, על גדר "חורבנן" שהוא כשהגוים מושלים שם, אף על פי שיש בהן ישוב ישראל, וכן על אופני חיוב הקריעה, ועל הרואה ירושלים* בחורבנה שקורע אף אם קרע על אחת מערי יהודה, ע"ע קריעה.

אף בתקנות שתקנו חכמים משום הגזירות שגזרו הרומאים על ישראל אחר החורבן, מצינו שתקנו כן ביהודה ולא בגליל, שכן שנינו: לא היו סיקריקון ביהודה בהרוגי המלחמה76, שהקונה שדה מסיקריקון - היינו גוי רוצח שנותן לו ישראל קרקע בפדיון נפשו ואומר לו שא קרקע זו והניחני77 - שהדין הוא שמקחו בטל78, לא דנו דין זה בזמן מלחמת טיטוס שהייתה בירושלים וביהודה, והלוקח ממנו מקחו קיים, שישראל ראשון אגב אונסו גמר ומקנה לסיקריקון בלב שלם79. בירושלמי אמרו שתקנו כן ביהודה, שבראשונה גזרו שמד על יהודה בלבד, שכן מסורת בידם מאבותם שיהודה הרג את עשו, שכתוב בו: ידך בערף איביך80, והיו הולכים ומשעבדים בהם ונוטלים שדותיהם ומוכרים אותם לאחרים והיו בעלי בתים באים וטורפים ונמנעו מליקח והייתה הארץ חלוטה בידי סיקריקון, התקינו שלא יהא דין סיקריקון נוהג ביהודה81, אבל גליל לעולם יש בו [טור מח] משום סיקריקון82. וכן אמרו בתוספתא: ארץ יהודה אין בה משום סיקריקון מפני ישוב המדינה83, היינו משום ישוב ארץ ישראל84.

ג. במנהגי נשואין
ביהודה יש שהיו נוהגים בנשואין מנהגים מיוחדים שלא היו נוהגים כן בגליל, ושמטעם זה נשתנו כמה דינים ביניהם, וכן שנינו בברייתא: אמר ר' יהודה ביהודה בראשונה היו מייחדים את החתן ואת הכלה שעה אחת קודם כניסתם לחופה, כדי שיהא לבו גס בה85, כלומר רגיל ומצחק עמה, שלא יהיו בושים זה מזה בבעילת-מצווה*86 - ולפעמים היה בא עליה87 - ובגליל לא היו עושים כן88. ויש מן הראשונים מפרשים שהיה מנהגם בערי יהודה כשאדם מקדש אשה עושים לו סעודת ארוסין בבית אביה ומתייחד עם ארוסתו89, ולדעתם שעה אחת קודם כניסתם לחופה שאמרו, לאו דווקא, אלא באיזו שעה בימים שבין ארוסין לנשואין90. בירושלמי אמרו: בראשונה גזרו שמד ביהודה, שכן מסורת להם שיהודה הרג את עשו, שכן כתוב בו: ידך בערף איביך91, והיו הולכים ומשעבדים בהם ואונסים את בנותיהם, וגזרו שיהא אסטרטיוס - הגמון - בועל תחלה, התקינו שיהא בעלה בא עליה בעודה בבית אביה, שמתוך שהיא יודעת שאימת בעלה עליה היא נגדרת92, שאין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי93, ואף אם אחר כך נבעלת להגמון, אנוסה היא ומותרת לבעלה94, או שימצאנה ההגמון בעולה ויבטל גזירתו95, או שיצא עליה שם בעולה, ואין גזירתם אלא בבתולה96. ואף על פי שבטל השמד, המנהג לא בטל97.

מטעם זה שביהודה היו מייחדים את החתן ואת [טור מט] הכלה קודם כניסתם לחופה, מצינו שהיו מברכים שם אף ברכת-חתנים*, שכן אמרו בברייתא: מברכים ברכת חתנים בבית חתנים - היינו כשנכנסה לחופת נשואין98 - ר' יהודה אומר: אף בבית הארוסין99, ופירש אביי שהדברים אמורים ביהודה, מפני שמתייחד עמה100, והרי אמרו: כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה101, ולפי שפעמים בא עליה שלא לשם חופה, עושים ברכה מתחילה כדי שתהא כלה בברכה102, ולדעת רוב הראשונים אף חכמים סוברים כן, וכן הלכה103. כשנתייחדו ובירכו בשעת ארוסין אם צריך לחזור ולברך בשעת נשואין, ע"ע ברכת חתנים104.

אף בנושא אשה בחזקת שהיא בתולה* וטוען ואומר לא מצאתיה בתולה ובא להפסידה כתובתה105, שנינו: האוכל אצל חמיו ביהודה - בימים שבין אירוסין לנשואין106 - שלא בעדים, אינו יכול לטעון טענת-בתולים* - כשתכנס לחופה107 - מפני שמתייחד עמה108, ובודאי בא עליה109. על האופנים שאמרו שאינו נאמן להפסידה כתובתה, ושאף ביהודה נאמן לומר שלא בא עליה, ובודאי מאחר זינתה, כדי לאוסרה עליו, ע"ע טענת בתולים110.

וכן באשה שנתגרשה או שנתאלמנה, שהרי זו לא תינשא עד שתמתין שלושה חדשים, כדי שיוודע אם היא מעוברת או אינה מעוברת, להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני111, שנינו שלדעת חכמים אמרו כן בכל הנשים, אחד נשואות ואחד ארוסות, ר' יהודה אומר: הנשואות יתארסו - מיד שהרי לא תתעבר מהשני - והארוסות ינשאו - מיד שהרי לא נתעברה מן הראשון - חוץ מן הארוסות שביהודה מפני שלבו גס בה112, [טור נ] שהיו רגילים לייחד חתן וכלה קודם כניסתם לחופה, הלכך חוששים שמא בעל113. וכן במה ששנינו בברייתא: המגרש את אשתו לא תדור עמו לא באותה חצר ולא באותו מקום, במה דברים אמורים בזמן שנישאו - שהיא גרושה מן הנשואין שמכירה ברמיזותיו שמא יבואו לידי עבירה114 - אבל לא נישאו לא115, אמרו בירושלמי שהארוסה שביהודה כנשואה היא116, שלבו גס בה לפי שמתייחד עמה117. וכן ביתומה שהשיאוה אמה ואחיה, שממאנת והולכת ואינה צריכה גט118, לדעת בית שמאי הסוברים שאין ממאנים אלא ארוסות ולא נשואות119, שאם תוכל למאן מן הנשואין לא ירצו לקחתה, שאין אדם רוצה לעשות בעילתו בעילת זנות120, הסתפקו בירושלמי אם הוא הדין בארוסה שביהודה, שלבו גס בה, ויש לחוש שמא נבעלה, אם דינה כנשואה121.

אף ביהודה יש שלא היו נוהגים לייחד את החתן ואת הכלה, ומקומות מקומות יש122, שכן מצינו שביהודה היו מעמידים להם שני שושבינים, אחד לו ואחד לה, כדי למשמשם בשעת כניסתם לחופה123, היינו לפשפש ולמשמש במעשיהם באותו הלילה, שלא יקלקלו זה את זה במעשיהם בתרמית, שלא יראה זה דם בתולים ויאבד, וזו לא תביא מפה שיש עליה טיפי דמים, ובמקום שנהגו למשמש לא נהגו לייחד, שאילו במקום שנהגו לייחד אין צורך במשמוש, שהרי אין שם טענת בתולים124. ובגליל לא היו עושים כן125.

בנשואי בתולה* היו עושים ביהודה סימנים מיוחדים, וכן שנינו באשה שנתארמלה או שנתגרשה ותובעת כתובתה, שאם יש עדים [טור נא] שיצאתה בהינומא - היינו כמין חופה של הדס עגולה126, או: צעיף על ראשה משורבב על עיניה127 - וראשה פרוע, היינו שערה על כתיפה, שכך היו נוהגים להוציא את הבתולות מבית אביהן לבית החתונה, כתובתה מאתים128, ר' יוחנן בן ברוקה אומר אף חילוק קליות ראיה129, ופירשו בגמרא שסימנים אלו אינם ראיה אלא ביהודה - ששם היו רגילים בסימנים הללו לבתולה130 - אבל בבבל היו סימנים אחרים131.

באלמנה מן הנשואין, שהדין הוא שניזונית מנכסי היורשים שהניח להם בעלה132, אמרו שאנשי ירושלים והגליל היו כותבים בכתובה: את תהא יתבא בביתי ומיתזני מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי, ואנשי יהודה היו כותבים: עד שירצו היורשים ליתן לך כתובתיך, ולפיכך אם רצו היורשים נותנים לה כתובתה ופוטרים אותה133. בירושלמי אמרו: אנשי הגליל חסו על כבודם - שלא תזדלזל אלמנתם134 - ולא חסו על ממונם, אנשי יהודה חסו על ממונם ולא חסו על כבודם135. על מחלוקת האמוראים אם הלכה כאנשי יהודה או כאנשי גליל, ומחלוקת הפוסקים להלכה, ע"ע אלמנה136, וע' תנאי כתובה.

אף בלשונות של קדושין* אמרו: שהאומר לאשה הרי את חרופתי, ביהודה, מקודשת, שכן ביהודה קוראים לארוסה חרופה137.

ד. בשאר דינים ומנהגים
חילופי מנהגים בין יהודה לגליל מצינו אף בדבר שנחלקו בו תנאים, שכן אמרו בירושלמי לעניין תקיעת שופר בראש-השנה* וביום הכיפורים של יובל*, שלדעת ר' יוחנן בן נורי כולל מלכיות עם קדושת השם ואינו תוקע, ולדעת ר' עקיבא כולל מלכיות עם [טור נב] קדושת היום ותוקע138, שביהודה נהגו כר' עקיבא ובגליל כר' יוחנן בן נורי139, ואין בזה משום לא-תתגודדו*, כיון שאם עבר ועשה ביהודה כגליל ובגליל כיהודה יצא140. וכן מצינו כמה דברים שנחלקו בהם בני יהודה ובני גליל להלכה, שכן שנינו: ביהודה היו עושים מלאכה בערבי פסחים עד חצות ובגליל לא היו עושים כל עיקר141, ופירשו בגמרא שאין הכוונה שביהודה היו נוהגים היתר ובגליל היו נוהגים איסור שהחמירו על עצמם, אלא שבני יהודה מתירים ובני גליל אוסרים142. וכן באבלות* נחלקו בני יהודה ובני גליל: אלה אומרים אין אבלות בשבת - בדברים-שבצנעא* - ואלה אומרים יש אבלות בשבת143.

בכמה דינים מצינו שחילקו בין יהודה לגליל לפי שינוי המציאות, כגון בשיעור של ראשית-הגז* הניתן לכהן: נותנים לו משקל חמש סלעים ביהודה שהם עשר סלעים בגליל144, וכן במלאכות שהאשה עושה לבעלה: עושה לו משקל חמש סלעים שתי ביהודה שהם עשר סלעים בגליל, או משקל עשר סלעים ערב ביהודה שהם עשרים סלעים בגליל145, שהסלע של יהודה כפלים במשקל סלע של גליל146, וכן לעניין איסור לקנות מן הנשים דברים אלא אם כן חזקתם שהם שלהן מדעת בעליהן147, אמרו שלוקחים מהן כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל148, שזו היא מלאכת הנשים והן עצמן עושות ומוכרות149. וכן בחלוקת ארץ ישראל לשבטים אמרו: סאה ביהודה שווה חמש סאים בגליל150, לפיכך מי שנפל גורלו בגליל נוטל חמש סאים כנגד סאה שחברו נוטל ביהודה151. וכן בפירות שמנו חכמים שלא גזרו עליהם משום [טור נג] דמאי*, לפי שאינם חשובים וחזקתם באים מן ההפקר, מצינו חילוק בין יהודה לגליל152.

הערות
1. עי' דברים לד ב ואת כל ארץ יהודה וספרי שם, ועי' ש"א ל ט ומ"ב כה כב וישעיה כו א וירמיה מ יב ועוד, ובעזרא ה ח ויהוד מדינתא, וע"פ רוב הוזכר יהודה לבד.
2. עי' בפרקים הבאים.
3. ע"ע ארץ ישראל, כרך ב עמ' ריא: שלש ארצות, ובפרקים הבאים.
4. עי' כתובות נב ב וצה ב ועוד.
5. עי' ערובין נג א ומו"ק כג א ועוד.
6. עי' ירושלמי ברכות פ"ב ה"ז וחגיגה פ"ג ה"ד. ועי' ארץ יהודה לד"ר ש. קליין עמ' 249 עוד מקורות.
7. עי' ספרי דברים פיס' לא ותוספתא סוטה סופ"ו וירושלמי תענית פ"ד ה"ב שביהודה מתענין על המעשה ובגולה על השמועה. וע"ע עשרה בטבת.
8. כפתור ופרח פי"א, עי"ש.
9. שם בשם הראב"ד פ' הרואה.
10. גיטין עו א; תוספתא שם פ"ה; ירושלמי ב"מ סופ"ז.
11. רש"י גיטין שם ד"ה אנטיפרס.
12. עי' גיטין שם ותוס' רי"ד שם.
13. שביעית פ"ט מ"ב, וע"ע בעור שביעית כרך ד עמ' נו.
14. שנות אליהו שם; חסדי דוד לתוספתא שביעית פ"ז על מ"ש שם עד שיכלה מבית אל, שהוא מחלק בנימין.
15. יהושע יח ה.
16. שנות אליהו שם. [טור מג]
17. עי' רמב"ם שמיטה פ"ז ה"ט ופהמ"ש שביעית שם וכפו"פ פמ"ח בדעתו. וע"ע ארץ ישראל, כרך ב עמ' ריב.
18. תבואות הארץ עמ' נב. ועי' משנת יוסף שביעית ח"ד עמ' לא, גבולות חלק זה לד' הרמב"ם על מפת הארץ. וצ"ב אם אף לשאר דינים אין חלק זה בכלל יהודה.
19. כרך ב עמ' ריא.
20. כרך ד עמ' נז.
21. וע"ע ארץ ישראל, כרך ב עמ' ריג: קדושתה.
22. ברייתא סנהדרין יא ב; תוספתא שם פ"ב ה"ו; ירושלמי שם פ"א ה"ב ונדרים פ"ו ה"ח; רמב"ם קדוש החדש פ"ד הי"ב. וע"ע עבור שנה.
23. רש"י שם ד"ה אין מעברין.
24. ברייתא סנהדרין שם, ובתוספתא שם הגירסא מעוברת, ועי' יחוסי תנאים ואמוראים עמ' תכט שפי' הכוונה כשאינה יכולה להתעבר ביהודה, כמ"ש בירושלמי שם, וכ"כ בשי"ק בירושלמי סנהדרין שם, ובחסדי דוד הגיה בתוספתא כבגמ'. וע"ע הנ"ל.
25. דברים יב ה.
26. ר' יהודה בר"ש בן פזי סנהדרין שם מ"ט דחנניא כו', הובא ברש"י ברכות סג א ד"ה מעבר.
27. רש"י סנהדרין שם ד"ה שכנו. ועי' יד רמ"ה שם שפי' בדעתו שהכוונה לירושלים דוקא ותמה ע"ז, וכ"כ המפרש ברמב"ם שם שדוקא בירושלים, ועי' מדרש תנאים דברים טז א: עיבורין לא תהא מעבר אלא בבית הבחירה. וע"ע הנ"ל.
28. יד רמ"ה סנהדרין שם, וכעי"ז בחי' הר"ן שם, ובחסדי דוד לתוספתא שם פי' כן אף בד' רש"י.
29. שאלתות שאילתא מו, ועי' העמק שאלה שם שכ"נ מהרמב"ם שם שפסק כת"ק והביא את הלימוד, וכ"ה בכמה כת"י בסנהדרין שם.
30. רמב"ם שם.
31. ישעיה ב ג. ערוך לנר סנהדרין שם בתי' קושית התוס' שם סוד"ה אין. וע"ע הנ"ל.
32. ישעיה ב ג. עי' ברכות סג ב ורמב"ם קדוש החדש פ"א ה"ח. וע"ע ארץ ישראל, כרך ב עמ' רכח, וע' חוץ לארץ, כרך יג עמ' שנב, וע' קדוש החודש. [טור מד]
33. רש"י קדושין לז ב ד"ה תבעי.
34. צל"ח ברכות שם בד' הרמב"ם שם שכתב אלא בארץ ישראל; העמק שאלה שם בדעת השאלתות.
35. עי' מנחות פג ב, וע"ע חוץ לארץ, כרך יג עמ' שנ, ושם הלימודים, וע"ע עמר.
36. עי' משנה שם סד ב; רמב"ם תמידין ומוספין פ"ז ה"ה, וע"ע הנ"ל.
37. רש"י סנהדרין יא ב ד"ה על שתים.
38. ע"ע עבור שנה.
39. ברייתא סנהדרין שם; תוספתא שם פ"ב; ירושלמי שם פ"א ה"ב.
40. רש"י שם ד"ה ובזמן.
41. עי' מנחות פו ב כל הארצות היו כשרות כו', וע"ע נסכים.
42. חגיגה כה א בפי' מ"ש במשנה שם כד ב שביהודה נאמנים על טהרת יין ושמן של קודש, וע"ע עם הארץ.
43. רש"י שם כה א ד"ה רצועה. וע"ע ארץ ישראל, כרך ב עמ' רכט. [טור מה]
44. רב נחמן בר יצחק (ברוב כתה"י: רב יצחק) פסחים מב ב, עי"ש בפי' מ"ש במשנה חומץ האדומי, שאחר החורבן של יהודה מחמיץ ושל אדום אינו מחמיץ עד שנותנים לתוכו שעורים. וע"ע תערובת חמץ.
45. רש"י שם ד"ה בתחילה.
46. ע"ע יין, ושם בהבדל בין מים על חרצנים או על שמרים, ומחלוקת תנאים בדיניו.
47. ירושלמי דמאי פ"א ה"א, ועי' ברייתא פסחים שם ותוספתא דמאי פ"א. וע"ע דמאי, כרך ז עמ' תקעח, ושם מחלוקת אם דוקא מן הדמאי פטורים או אף מן הודאי.
48. ע"ע דבר הנדור; דבר האסור, כרך ו עמ' תקסו.
49. ע"ע הנ"ל עמ' תקע.
50. ע"ע נדרים.
51. ר"ן נדרים יח ב ד"ה סתם תרומה.
52. משנה שם, ועי"ש בגמ' יט ב. וע"ע הנ"ל וע' דבר הנדור שם עמ' תקעד.
53. ע"ע חרמים, כרך יז עמ' תנד, וע"ע נדרים.
54. ע"ע הנ"ל.
55. תוס' שם יח ב ד"ה סתם חרמים.
56. ר"ן שם.
57. משנה שם, ועי"ש בגמ' יט ב, וירושלמי שם פ"ב ה"ד, וע"ע הנ"ל.
58. ע"ע בית הכסא, כרך ג עמ' רט, ושם מחלוקת תנאים בדבר.
59. רש"י ברכות סא ב ד"ה הנפנה. וע"ע הנ"ל.
60. עי' ברכות שם, וע"ע הנ"ל.
61. ברכות שם, ושם שלדעת חכמים בברייתא אחרת אינו אסור אלא כנגד ירושלים ממש. [טור מו]
62. עי' רש"י שם ד"ה הנפנה, ודרישה או"ח סי' ג ס"ק א.
63. לבושי שרד או"ח שם.
64. עי' ב"ב כה א.
65. דרישה שם.
66. ט"ז שם ס"ק ד.
67. ישעיה סד ט.
68. ר' חלבו אמר עולא ביראה א"ר אלעזר מו"ק כו א; רמב"ם תעניות פ"ה הט"ז; טוש"ע או"ח תקסא א ויו"ד שמ לח. ועי' ברייתא שם ואלו קרעין שאין מתאחין כו' ועל ערי יהודה ועל המקדש ועל ירושלים כו', וע"ע קריעה.
69. ב"י וב"ח בדעת הטור או"ח שם שכ' ערי ישראל שהוא לאו דוקא, ושכ"כ כל הפוסקים ושכן המנהג, וכ"ה בטור יו"ד שם; לבוש או"ח שם א; ט"ז שם ס"ק א. וע"ע הנ"ל.
70. ב"ח שם.
71. לבוש שם.
72. פאת השלחן סי' ג בית ישראל ס"ק א. [טור מז]
73. ירמיה מא ה. מו"ק שם.
74. ב"י שם.
75. מהרש"א מו"ק שם, ולפי"ז יש לקרוע אף על ערי ישראל, ועי' שו"ת ראשית בכורים לר"ב הכהן סי' ט, שכ"כ בד' התוס' מו"ק שם ד"ה משכם, ועי' ס' ארץ ישראל בספרות התשובות (שציפנסקי) ח"ג עמ' שצד, וע"ע הנ"ל.
76. משנה גיטין נה ב.
77. רש"י שם ד"ה לא.
78. עי' גיטין שם, וע"ע מכירה וע' סקריקון.
79. עי' משנה וגמ' שם ורש"י שם, וע"ע הנ"ל, ושם שמהרוגי המלחמה ואילך שפסקו חזר ונהג דין סקריקון.
80. בראשית מח ט. ועי' ספרי דברים פיס' שמח: ידיו רב לו, בשעה שהרג את עשו, הובא בתוס' שם ד"ה ביהודה, עי"ש ובמדרש תהלים פי"ח לב, ולהלן ציון 91.
81. ירושלמי גיטין פ"ה ה"ז. ועי' רשב"א וריטב"א שם שלד' הבבלי שם לא דנו בה דין סקריקון מן הדין משום שגמר ומקנה, ומ"ש שם ב"ד שלאחריהם אמרו כו' ורבי הושיב ב"ד ונמנו כו', הוא מטעם הנ"ל שלא תהא הארץ חלוטה בידי הסקריקון, וכ"כ הרמב"ן וחי' הר"ן שם שמטעם זה אף תקנות אלו היו ביהודה ולא בגליל, ואצ"ל בחו"ל. וע"ע הנ"ל מחלוקת ראשונים בדבר. [טור מח]
82. ירושלמי שם; תוספתא שם פ"ג.
83. תוספתא שם.
84. שו"ת ריב"ש סי' שפח. וע"ע ארץ ישראל, כרך ב עמ' רכה.
85. ברייתא כתובות יב א; תוספתא שם פ"א. ועי' להלן שאף ביהודה יש שלא נהגו כן.
86. רש"י יבמות מא א ד"ה חוץ.
87. עי' רש"י שם ותוס' כתובות ז ב ד"ה ר' יהודה ושם ט ב ד"ה מאי, ולהלן ציונים 102, 109, 113.
88. ברייתא שם יב א ותוספתא שם.
89. פהמ"ש להרמב"ם שם פ"א מ"ה.
90. מאירי שם. ועי' ערוך לנר יבמות שם, הובא להלן ציון 113 ושם שלשון הברייתא שעה אחת לא משמע כן.
91. עי' לעיל ציון 80. ובפי' ר"י מלוניל כתובות יב א, הובא בשמ"ק שם, שגזרו ביהודה לפי שיודעים שממנו עתיד לצאת משיח שיושיע את ישראל וישפוט את הר עשו.
92. ירושלמי כתובות פ"א ה"ה לגי' הפנ"מ שם וכ"ה במלאכת שלמה כתובות פ"א מ"ה ובהל' הירושלמי להרמב"ם עמ' מד (לפנינו: נגררת).
93. פי' ר"י מלוניל בשמ"ק שם, ולא הביא את הירושלמי. ועי' סנהדרין כב ב.
94. ירושלמי שם. וע"ע אשת איש, כרך ב עמ' רצב.
95. ר"י מלוניל שם.
96. מאירי שם; שיטה לר"ן שם.
97. ירושלמי שם. [טור מט]
98. רש"י, וע"ע חפה כרך טז.
99. כתובות ז ב, וע"ע ברכת חתנים, כרך ד עמ' תרלו.
100. כתובות שם.
101. מס' כלה פ"א. וע"ע הנ"ל עמ' תרלז.
102. תוס' שם ד"ה ר' יהודה. וע"ע ארוסה, כרך ב עמ' קפב ב, ושם שלדעתם אף בברכת חתנים לבד בלא חופה מותרת לבעלה. וע"ע חפה, כרך טז עמ' תכז.
103. ע"ע ברכת חתנים, כרך ד עמ' תרלו וציונים 71 - 70 שם, מחלוקת ראשונים.
104. שם. וע"ע חפה שם, וע' נשואין, אם ע"י ביאה זו דינה כנשואה לכל דבר.
105. ע"ע טענת בתולים, כרך כ עמ' תריז.
106. רש"י כתובות ט ב ד"ה האוכל.
107. שם ד"ה אין.
108. משנה שם יב א.
109. תוס' שם ד"ה מאי, ועוד ראשונים.
110. כרך כ עמ' תרלג, תרנה - נו.
111. עי' משנה יבמות מא א וגמ' שם מב ב ורמב"ם גירושין פי"א ה"כ וטוש"ע אהע"ז סי' יג סעיף א. וע"ע הבחנה, כרך ח עמ' קו.
112. משנה שם, עי"ש ורש"י ערובין מז א ד"ה אחת ארוסות וד"ה והארוסות. [טור נ]
113. רש"י יבמות שם ד"ה חוץ. ועי' ערוך לנר שם שפי' ע"פ ד' הרמב"ם שהובא לעיל ציון 89, שלאו דוקא סמוך לנשואין היו מתייחדים.
114. פנ"מ בירושלמי גיטין פ"ח ה"ט.
115. ברייתא שם, ועי' כתובות כז ב, וע"ע גרושה כרך ו עמ' שכג.
116. ירושלמי שם.
117. פנ"מ שם.
118. ע"ע מאון.
119. עי' יבמות קז א.
120. עי' יבמות שם וירושלמי שם פי"ג ה"א. וע"ע הנ"ל וע' אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, כרך א עמ' תקנז.
121. ירושלמי שם. ועי' תשובות הרי"ד (הוצ' המכון) סי' מז על קטנה שאירסה אביה ועשה לה ז' ברכות כמנהג רומניאה, שהוא כמנהג יהודה, אם דינה כנשואה שאין האב מקבל גיטה.
122. כתובות יב א. ועי' תשב"ץ ח"ג סי' קנז, שפי' שארץ יהודה נחלקה לכמה מושלים ויש מהם שלא גזרו הגזירה שהובאה לעיל מהירושלמי.
123. תוספתא שם פ"א וברייתא שם.
124. רש"י שם ד"ה למשמש.
125. ברייתא שם. ועי' סוגיית הגמ' שם, וע' טענת בתולים כרך כ עמ' תרלד. [טור נא]
126. סורחב בר פפא בשם זעירי כתובות יז ב בפי' המשנה שם טו ב.
127. ר' יוחנן שם יז ב ורש"י.
128. משנה שם טו ב ורש"י, וע"ע כתובה.
129. משנה שם.
130. רש"י שם יז ב ד"ה ביהודה.
131. גמ' שם.
132. ע"ע אלמנה, כרך ב עמ' טז, וע' תנאי כתובה.
133. משנה כתובות נב ב ועי"ש צה ב.
134. פנ"מ.
135. ירושלמי שם פ"ד הי"ד.
136. כרך ב שם.
137. עי' קדושין ו א. וע"ע קדושין ושם מחלוקת ראשונים אם אף בכל מקום מקודשת בלשון חרופתי. [טור נב]
138. עי' משנה ר"ה לב א, וע"ע מלכיות זכרונות ושופרות וע' תקיעת שופר.
139. ירושלמי שם פ"ד ה"ו.
140. ירושלמי פסחים פ"ד ה"א ופ"י ה"ה, וע"ע לא תתגודדו.
141. משנה פסחים נה א, וע"ע ערב פסח, ושם שאחר חצות שהוא זמן הקרבת הפסח לד"ה אסור.
142. עי' פסחים שם ורש"י, וע"ע הנ"ל שלהלכה תלוי הדבר במנהג המקום.
143. עי' מו"ק כג ב ותוס' שם ד"ה יש, ועוד ראשונים שם, וע"ע דברים שבצנעא, כרך ז עמ' קפו. ועי' ב"ב ק ב ביהודה בראשונה לא היו פוחתין משבעה מעמדות כו' וצ"ב אם הכוונה ליהודה ולא לגליל, או לא"י ביחס לגולה, ועי' לעיל ציון 7.
144. משנה חולין קלה א; תוספתא שם פ"י; ספרי דברים פיס' קסו. וע"ע ראשית הגז.
145. משנה כתובות סד ב. וע"ע תנאי כתובה.
146. רש"י שם ד"ה משקל. ועי' תרומות פ"י מ"ח משקל עשרה זוז ביהודה שהן חמש סלעים (עשרים זוז) בגליל, וכעי"ז בתוספתא שם פ"ט ותו"כ שמיני פרשתא ג, עי"ש. ועי' מס' ד"א רבה פ"ח שנ' שכוס של יהודה היה גדול משל גליל.
147. עי' משנה ב"ק קיח ב, וע"ע גנב, כרך ו עמ' רג.
148. משנה שם וברייתא שם קיט א ותוספתא שם פי"א.
149. רש"י שם ד"ה צמר.
150. ברייתא ב"ב קכב א. ועי' כתובות קיב א סאה ביהודה היתה עושה חמש סאין כו'.
151. עי' רשב"ם שם ד"ה בכספים, וע"ע ארץ ישראל, כרך ב עמ' רג. [טור נג]
152. עי' דמאי פ"א מ"א וביהודה האוג והחומץ והכוסבר, וירושלמי שם מה בין יהודה בין גליל כו', וע"ע דמאי, כרך ז עמ' תקעח.


מקור הערך: אינצקלופדיה תלמודית

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן



ערכים קרובים
יהודה בן יעקב
ארץ יהודה
ארץ ישראל