לדף ראשי



א. לשון חכמים וספרות חז"ל
לשון חכמים היא העברית שבה נכתבו גם ספרות התנאים וגם ספרות האמוראים בארץ-ישראל ובבבל. הספרות הזאת משתרעת על פני תקופה של למעלה מארבע- מאות שנה: ספרות התנאים - הכוללת את המשנה, התוספתא, מדרשי ההלכה וסדר עולם רבה - נכתבה בתקופה שמשנת 70 עד שנת 250 בערך; וספרות האמוראים נכתבה מסוף המאה השלישית עד שנת 500 בערך. בארץ-ישראל ספרות זו כוללת את התלמוד הירושלמי ואת המדרשים הקדומים, כגון בראשית רבה, ויקרא רבה, פסיקתא דרב כהנא ועוד; בבבל היא כוללת את התלמוד הבבלי.

אמנם רוב ספרות התנאים נערכה בשנים 250-200, אבל מחקר ספרות חז"ל הראה, שיש בתוך המשנה כמה וכמה קבצים שנכתבו סמוך לחורבן הבית השני בשנת 70 לספירה. על פי רוב מדובר בטקסטים שמתארים טקסים שנהגו בזמן שבית-המקדש היה קיים, כגון תיאור הבאת הביכורים (תיאור זה מובא במשנת ביכורים ג,א-ח); כמעט הכול מתואר בלשון הווה בפי מי שהיה נוכח בטקס זה.

המחקר הראה, שהדיבור העברי בארץ-ישראל נמשך בערך עד שנת 200 ואין עוד עוררין על כך, שהעברית שבספרות התנאים משקפת דיבור עברי חי באזורים שונים של הארץ, ואילו ספרות האמוראים נבדלה הימנה בזמן ובמקום, וכותביה לא דיברו, כנראה, עברית אלא ארמית. בארץ-ישראל היה זה הדיאלקט שאנו מכנים ארמית גלילית או ארמית יהודית של ארץ-ישראל, ובבבל היה זה הדיאלקט הנקרא ארמית בבלית. ואכן הכול יודעים, שחלקים מספרות האמוראים גם בארץ-ישראל וגם בבבל כתובים ארמית, ולעתים הלשון מעורבת עברית-ארמית.

הלשון המשתקפת בטקסטים הספרותיים של חז"ל ידועה לנו כיום גם בעזרת חומר חיצוני - כגון מגילת הנחושת מקומראן, איגרות שמעון בר-כוסבה שנתגלו במדבר יהודה, והן מתוארכות לשנות השלושים של המאה השנייה לספירה, וכן כתובות בבתי-כנסת ובמקומות אחרים; כל אלה עדות יש בהם, שהלשון הייתה לשון חיה ששימשה לצורכי יום יום, ולא רק את החכמים בבית המדרש.

ב. מוצאה של לשון חכמים
עד שנת 200 לפני הספירה, כלומר לפני תקופת החשמונאים, הכתיבה העברית הייתה בלשון המקרא. דבר זה משתקף עד המאוחרים שבספרי התנ"ך, כגון עזרא ונחמיה, דברי הימים ואסתר. אמנם יש הבדלים בדקדוק ובאוצר המלים בין ספרי הבית הראשון לספרי הבית השני, אבל קווי הלשון המאחדים את שתי התקופות הם מקיפים. אף ברוב רובם של ספרי קומראן שנכתבו (או הועתקו) בין שנת 100 לפני הספירה לשנת 100 לספירה נמשך הסגנון המקראי, אם כי יש סימנים מיוחדים ללשון המגילות הללו, ובכלל זה יסודות הדומים ללשון חז"ל. לשון חכמים באה לעולם כלשן ספרות, כאמור, רק לקראת סוף המאה הראשונה לספירה.
מנין צצה ועלתה לשון זו?

רוב החוקרים מסכימים, שהיא הייתה לשון מדוברת באזורים שונים של ארץ ישראל בכל ימי הבית השני; ויש מקדימים ואומרים, שהיא משקפת דיאלקט עברי מימי הבית הראשון. ובאמת יש תופעות טיפוסיות ללשון חכמים הנמצאות פה ושם כבר בספרי המקרא. ועדות יש בהן, שהתופעות הללו היו קיימות בדיאלקט חי מאות בשנים לפני הופעתן בספרות חז"ל. למשל, המלה בזיון היא מלה אופיינית ללשון חכמים, כגון: "רצה הכהן לנהוג ביזיון בעצמו אין שומעין לו" (תוספתא סנהדרין ד,א); השם הזה עולה לראשונה כבר במגילת אסתר (א, יח): "וכדי בזיון וקצף".

תופעות כאלה ואחרות, המזדמנות בספרי המקרא החל בסוף הבית הראשון ובמיוחד בספרי הבית השני, מעידות על קיומו של דיאלקט עברי שהיה משמש בצדי הדרך כבר בסוף תקופת המקרא, אבל רק אחרי כמה מאות שנים הוא נתגבש כלשון כתובה; וליתר דיוק כלשון הכתובה בהא הידיעה של ספרות התנאים, כלומר לשון חז"ל.

ערך זה הוא פרק מבוא למאמר משה בר אשר: לשון חכמים – דברי מבוא.

אוסף מחקרים על לשון חכמים, מאת פרופ' משה בר אשר



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן