לדף ראשי




מספר שמות נחשים הוזכרו במקרא: נחש, פתן, צפע או צפעוני, שרף, שפיפון, אפעה, נחש בריח ונחש עקלתון.

"יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח, הַנּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר" (בראשית מט,יז).
"וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק - עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל - יָדוֹ הָדָה" (ישעיהו יא,ח).
"אַל תִּשְׂמְחִי פְלֶשֶׁת כֻּלֵּךְ כִּי נִשְׁבַּר שֵׁבֶט מַכֵּךְ כִּי מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע וּפִרְיוֹ שָׂרָף מְעוֹפֵף" (ישעיהו יד,כט).
"מַשָּׂא בַּהֲמוֹת נֶגֶב בְּאֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה לָבִיא וָלַיִשׁ מֵהֶם אֶפְעֶה וְשָׂרָף מְעוֹפֵף יִשְׂאוּ עַל כֶּתֶף עֲיָרִים חֵילֵהֶם וְעַל דַּבֶּשֶׁת גְּמַלִּים אוֹצְרֹתָם עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ" (ישעיהו ל,ו).
"בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה חֹלֲלָה יָדוֹ נָחָשׁ בָּרִיחַ" (איוב כו,יג).
"בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהֹוָה בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם" (ישעיהו כז,א).

הנחש מופיע לראשונה בספר בראשית בפרק ג', בסיפור על גירוש אדם וחווה מגן עדן: "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהִים..." (בראשית ג,א). מגמתו של הכתוב, ללמדנו כי גם הוא בנבראים – וכי אין הוא ישות אלוהית עצמאית שמלחמתה באלוהים היא ראשית מעשה הבריאה, כפי שעולה ממיתוסים אליליים שונים.

הנחש מתואר כיצור ערמומי המפתה את חוה לעבור על הציווי האלוהי ולאכול מעץ הדעת. חווה אכן מתפתה ונותנת מהפרי גם לאדם בעלה. בעקבות המעשה, אדם וחווה מגורשים מגן עדן ואילו הנחש מאבד את רגליו, תיאור עונשו:

"וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" (בראשית ג,יד-טו).

הסיפור בבראשית מודה אמנם כי הנחש היה 'ערום מכל חית השדה', ואין אפוא בעל חיים שיכול להשתוות אליו בערמה, אך צידו השני של המטבע הוא שאין חכמתו של הנחש אלוהית. זאת ועוד, ערמה בהקשר של סיפורנו איננה גילוי חיובי של חכמה אלא ביטוי של מזימה להרע, כמו: "וכי יזד איש על רעהו להרגו בערמה" (שמות כא,יד). הנחש בסיפורנו משתמש אפוא בחכמה שנחן בה להרע, כדי לפתות את האדם בחלקת לשונו, לזכות בדעת אשר תעמידנו בתחרות עם אלוהים.

סיפור זה קיבע את תדמיתו של הנחש כחיה רעה, ארסית, וערמומית. על אף תדמית זו הנחש הינו סימלו של שבט דן שהתברך על ידי יעקב: "יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר". אך כשהרוכב נופל לאחור הוא עשוי לדרוס את הנחש, לכן יש צורך בתפילה: לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְהֹוָה" (בראשית מט, יז-יח).

ע"פ המדרש לנחש היו ידים ורגלים ונענש בקציצתם:

"על גחונך תלך בשעה שאמר לו הקב"ה על גחונך תלך ירדו מלאכי השרת וקצצו ידיו ורגליו". (בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה כ )

יתכן ויש לקשר בין מדרש זה למסופר בנבואת הקדשתו של ישעיהו:

"שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד, בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף" (ישעיהו ו,ב).

לשרפים יש אפוא כנפיים, רגליים ואף ידיים, כנאמר בהמשך החזון:

"ויעוף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה, במלקחיים לקח מעל המזבח" (שם,ו).

מכתובים נוספים מנבואת ישעיהו ניתן ללמוד על השרף:

"כי משורש נחש יצא צפע ופריו שרף מעופף" (ישעיהו יד, כט),
"אפעה ושרף מעופף" (ישיעיהו ל,ו)

מכאן יתכן לומר ששרפים הם נחשים מעופפים, וכך היתה צורתו של הנחש הקדמון בטרם נענש.

ומוסיף בעניין זה ר' יוסף ג'יקטילה, מקובל מהמאה ה-13, בספרו סוד הנחש ומשפטו:

"ודע והאמן כי הנחש בתחילת בריאתו היה צורך גדול בתקון העולם בהיותו עומד במקומו והוא שמש גדול נברא לסבול עול הממלכות והשעבוד וראשו עד במתי ארץ וזנבו עד שאול ואבדון, ובכל העולמות כולם היה לו מקום וצורך גדול לתקון כל המרכבות כל אחד במקומו וזהו סוד התלי הידוע בספר יצירה והוא המניע על הגלגלים והמהפך אות ממזרח למערב ומצפון לדרום"

הנחש הקדמון, על-פי סיפור הבריאה, יכול לקיים שיחה, לדבר בפיו ולהאזין באוזניו לזולתו. הנחש הזיק לאדם ולחווה בלשונו, בדיבורו, וגם כאשר ניטל ממנו כושר הדיבור, הריהו ממשיך להרע בלשונו-ארסו והורג את קורבנותיו.

"ראש [=רעל] פתנים יינק, תהרגהו לשון אפעה" (איוב כ,טז).

על הרשעים אומר משורר התהלים:

"שננו לשונם כמו נחש..." (תהלים קמ,ד).

ארס הנחש הוא סמל לפורענות:

"חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר" (דברים לב,לג).

נשיכתו נחשבת עונש מה':

"כִּי הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּכֶם נְחָשִׁים צִפְעֹנִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם לָחַשׁ וְנִשְּׁכוּ אֶתְכֶם נְאֻם יְהֹוָה" (ירמיהו ח,יז).
"וְאִם יֵחָבְאוּ בְּרֹאשׁ הַכַּרְמֶל מִשָּׁם אֲחַפֵּשׂ וּלְקַחְתִּים וְאִם יִסָּתְרוּ מִנֶּגֶד עֵינַי בְּקַרְקַע הַיָּם מִשָּׁם אֲצַוֶּה אֶת הַנָּחָשׁ וּנְשָׁכָם" (עמוס ט,ג).

יש פרשנים הרואים בנחש הקדמון יצור אליגורי ערום מכול, סמל הערמה והפיתוי. הנחש אינו אלא סמל התאוה והסקרנות החושנית לכל חמרי, סמל הגירוי לאסור. פקיחת העינים של אדם וחוה ותדהמתם מעידים שהרגישו כאילו נבראו מחדש, בני אדם אחרים, נמוכים יותר ופחות תמימים משהיו קודם לכן. הרגשת העירום גררה אחריה את ההכרה במציאות הגוף, צרכיו, מחסוריו, בהכרת אבריו, כך נולד בו הפחד, "ואירא כי עירום אנכי" מפני נטיות רעות המקננות בחובו. אבדן התמימות וההכרה במציאות הגוף ודרישותיו, גררו את התאוה לצבור רכוש' והכרת סגולות הטבע הביאתו לניצולן כדי להעצים הונו, לגוון וליפות את עצמו, את ביתו ואת כליו - סיבת הסיבות לקנאה לתחרות ומלחמה בעולם. בנחש הקדמון התרכזו כוחות הרע, לאחר שעשה שליחותו עבר הרע לאדם

הנחש בחז"ל
גישתם של חז"ל כלפי הנחש קיבלה ביטוי מעשי באמירתו של רבי עקיבא, שקבע באופן נחרץ:

"הטוב שבנחשים רצוץ את מוחו" ( מכילתא בשלח ב).

אך יש גם גישות נוספות:

"רבי ינאי היה יושב ודורש בפתח עירו, ראה נחש מרתיע ובא, והיה מרדף לה מן הדין סטרא, והוה חזר מן הדין סטרא, ועוד הוה רדיף לה מן הדין סטרא, והוה חזר מן דין סטרא, אמר זה הולך לעשות שליחותו של ה´ מיד נפלה הברה בעיר פלוני בן פלוני נשכו נחש ומת" (בראשית רבה י,ז).

הנחש מתפקד למעשה כ"חוליית חיסול" ביד ה´. לאחר שילוחו ידבק במשימתו ויקפיד לבצעה בכל מחיר ולא ירתע מכשלונות לכל הכשה כתובת ואם ליצורים הפחותים כמו הנחש יש יעוד אז קל וחומר שלכל אדם ישנה שליחות והוא חייב להתמיד ולהשתדל בביצועה לפחות כמו הנחש.

"תנא ר´ חלפתא אומר: הנחש הזה להוט אחר השום, ומעשה בנחש אחד שירד מן ההר לבית ומצא קערה של שום ואכלה והקיא בתוכה (ארס) וראה נחש שבבית ולא היה יכול לעמוד לו כיוון שיצא אותו הנחש יצא הנחש של הבית ומילא אותה עפר" (בראשית רבה נד,א).

הנחש הבלתי ארסי הגר בביתו של אדם מסייע לו על ידי טריפת מזיקים ומטרידים למיניהם, כגון עכברים. נחש הבית יגן על הטריטוריה בה הינו חי כמעט בכל מחיר, ואף יגרש נחשים ארסיים המסכנים את חיי דיירי הבית מלבוא בגבולו.

"ופורץ גדר ישכנו נחש" עבר בהדא בקעת דבית נטופה, חמא חד ברנש קאם ומלקט ספיחי שביעית. אמר לו: ולא אתה הוא שהתרת לו כך? תנינן ר´ שמעון אומר, כלה ספיחן מתירין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות שדה אמר לו והלוא חבריי חולקים עליי פרצת גדרן של חכמים "ופורץ גדר ישכנו נחש", וכן היה לו" (בראשית רבה עט,ו).

מדרש זה מתבסס על הידיעה כי הנחשים מצויים בסדקי האבנים והגדרות וכל הפורץ אותן הנחש מכישו. בהתבסס על ידע זה מסבירים חז"ל כי גם פורצי גדר רוחנית נענשים. הנחש מופקד על ענישת פורצי הגדרות הפיזיות והרוחניות כאחד, וזאת כתיקון למעשה הנחש בגן העדן שפרץ לראשונה את גדרותיו של הקב"ה.

לגבי נשיכתו של הנחש ניתן למצוא בחז"ל שתי עמדות:
מצד אחד, ניתן למצוא את הגישה שנשיכת הנחש היא מעשה כשפים. כך עולה מדברי הירושלמי:

"מה עיסקיה דהדין חברבריא? כד הוות נכית לבר נשא אין בר נשא קדים למיא - חברברא מיית, ואין חברברא קדים למיא - בר נשא מיית" (ירושלמי ברכות ה,א).

לפי גישה זו, המים מבטלים את הכישוף שבנשיכת הנחש, כשם שהם מבטלים כשפים אחרים.

מצד שני, הנחש מוצג במדרשים רבים גם כמלאך ממית, הנשלח מהקב"ה כעונש על חטא, ובפרט על חטאי הלשון. את הפסוק "אם ישוך הנחש בלוא לחש" דורש הירושלמי:

"אילולי איתמאר לי מן השמים נכית לא הוינא נכית" (ירושלמי פאה א,א דף טז טור א).

את כוחו העל-טבעי של הנחש משווים שם לכוחו של בעל לשון הרע: "לבעל הלשון, שהוא אומר כאן - והורגו ברומי; אומר ברומי - והורג בסוריא".

סמל לרפואה
הנחש הוא גם סמל לרפואה, זאת אולי בגלל הארס שלו - שלעתים יכול לשמש כסם מרפא. סיבה נוספת נחש הנחושת שמשה רבנו בנה במדבר במצוות ה':

"וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. וַיְשַׁלַּח יְהֹוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל. וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַיהֹוָה וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל יְהֹוָה וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי" (במדבר כא, ד-ט).

ציור הנחש כרוך סביב מטה שהינו סמל נפוץ בתחום הרפואה (סיכת החובש הצה"לי, לדוגמה) מבוסס על סיפור זה.

בספר מלכים מסופר על חזקיהו שעשה מהפכה פולחנית:

"הוא הסיר את הבמות ושבר את המצבות וכרת את האשרה, וכיתת נחש הנחושת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן" (מלכים ב יח,ד).

בבוא המלך חזקיהו לסלק מן הקודש דרכי פולחן שהיו בעיניו חטא, הוא משמיד את הנחש הנתפש כיצור אלוהי ממש, שאלמלא כן לא היו "בני ישראל מקטרים לו":

"וכי עבודה זרה היא, והלא משה עשאו? אלא מלמד שהיו ישראל תועין אחריו עד שבא חזקיהו והעבירו" (ירושלמי עבודה זרה ג,ג).

בנבואת אחרית הימים יתהפך המצב, וישכון השלום בין האויבים: "וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק - עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל - יָדוֹ הָדָה" (ישעיהו יא,ח). תינוק שאך נגמל יוכל לשבת ולהשתעשע ליד מאורת הנחש הארסי ולשלוח אליו ידו, ולא להנזק. תיאור אחרית הימים מחזיר את ההרמוניה שבין האדם והנחש לתקופת גן עדן, לשלב שלפני החטא.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן