לדף ראשי



החווי לא חי בטריטוריה רצופה: בשופטים (ג,ג) נחשב החווי כ"יושב הר הלבנון", ביהושע (יא, ג) יושב החווי "תחת חרמון בארץ המצפה", ואילו בפרשת דינה בת יעקב נזכר החווי כנשיא שכם (בראשית לד, ב). נראה כי נחלתם הייתה מובלעות מובלעות, והדרומית שבהן הייתה בימי יהושע בגבעון וסביבותיה (יהושע ט, יז).

בגבעון היו החוי, כנראה, מיעוט חלש בקרב האמורי, ועל כן מיהרו לכרות ברית עם הפולשים החדשים משבטי ישראל. בבוא הגבעונים לפני יהושע לא הסתירו את מוצאם החווי (שם שם, ז), הם רק העלימו מקומות מגוריהם הסמוכים באומרם: "מארץ רחוקה מאוד באו עבדיך" (שם שם, ט), ויהושע, שידע ישיבתם של חווים בצפון הרחוק, האמין להם וכרת אתם ברית.

החווים היו עם נכרי ממוצא בלתי ידוע לנו, אשר חדר לארץ קבוצות קבוצות באלף השני לפני הספירה, כמו החתים יושבי ההר. יש והמקרא מונה אותם עם האמורים, כלומר על כלל יושבי הארץ: "והגבעונים לא מבני ישראל המה כי אם מיתר האמורי" (שמואל ב כא, ב). אבל ציון זה הוא מעיקרו גיאוגרפי- מדיני, ולא אֶתני.

פגישתם הראשונה של החווים עם בני ישראל הייתה במעשה "שכם בן חמור החוי", שעינה את דינה בת יעקב. בני יעקב באו על העיר שכם "ויהרגו כל זכר" על "אשר טמאו אחותם" (בראשית לד), אך שארית הפליטה, שנשארה בחיים, ראתה, אולי, את עצמה קרובה קרבת משפחה לזרע ישראל, ומשום כך לא נלחמו בהם כובשי כנען.

יהושע עשה אותם "חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ד'" (יהושע ט, כז). כנראה שלא נעקרו ממקומם, והמשיכו להתקיים כמיעוט אתני מקומי.

בספר שמואל שומעים אנו את הגבעונים מדברים עם דוד על שאול באיבה: "וַיֹּאמְרוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ וַאֲשֶׁר דִּמָּה-לָנוּ נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב בְּכָל-גְּבֻל יִשְׂרָאֵל..." (שמואל ב כא,ה). נראה כי שאול הביט בעין רעה על קיום יסוד זר ונכרי בנחלת שבטו בסמוך לגבול הפלשתים, ופעל לפיזורם בכל רחבי המדינה, ואולי, אפילו להשמדתם הגמורה.

ברבות הימים היו לישראלים גמורים, אם גם לא נבלעו בתוכם. בימי בית שני אנו מוצאים אותם בין בוני חומת ירושלים (נחמיה ג, ז).

ראוי לציין, כי בכמה מקומות גורס תרגום השבעים במקום 'חוי' את השם 'חורי', הוא העם הלא שמי, הידוע ממקורות חיצוניים.


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן