לדף ראשי




תולדותיה
לפי אגדה יהודית עתיקה בנה אותה יפת בן נח וקראה על שמו. במכתבי אל עמארנה (20,294; 33,296) נזכרת בשם: Japu, ובערבית מכונה: י'אפא. מחוסר גבול טבעי. יפו נחשבת לגבול שבין השרון והשפלה.

יפו נזכרת ברשימת תחותימס השלישי (מס' 62) בקבוצת הערים שנכבשו ע"י צבאו בחלקה התיכון של "דרך הים". ממכתבי אל עמארנה שהוזכרו נראה שבמאות האחרונות לפני כיבוש יהושע הייתה כפופה לשלטונם הישיר של מלכי מצרים.

בחלוקת הארץ בשילה מסומן גבולו הצפוני של מטה דן "מול יפו" (יהושע יט, מו), ומכאן מסיקים שהעיר עצמה לא הייתה בתחומו של השבט. מתוכחתה של דבורה בשירתה: "ודן, למה יגור אניות?" (שופטים ה', יז) מסתבר, כי בתקופת השופטים כבר היו אנשי שבט דן שטים באניות בחוף הים התיכון. לאחר שהאמורי לחצו את בני דן ההרה (שם א. לד), ורובם עזבו את נחלתם בשפלה ועלו אל ליש בצפון, השתלטו הפלשתים על נמל חשוב זה. בימי שלמה הייתה, כנראה, יפו עיר הנמל של ירושלים.

על שם העיר יפו נקרא גם הים התיכון: ים יפו. לים זה הביאו הצורים ברפסודות עצי לבנון לבנין בית ראשון בימי שלמה (דברי הימים ב ב, טו) ולבנין בית שני בימי זרובבל (עזרא ג', ז).

בסוף המאה השמינית לפני הספירה נכבשה יפו בידי סנחריב יחד עם ערי הסביבה: בני ברק, בית דגון ואזור, אבל הוא השאיר את כל הערים האלה בידי מלך אשקלון כדי שתשמשנה חיץ בין ערי אשור לבין מצרים.

בראשית בית שני, בימי שלטון פרס, הייתה יפו שייכת לצידון, ואח"כ לצור, וממנה כבש אותה אלכסנדר מוקדון. לאחר חלוקת ממלכתו, בימי שלטון הסורים בארץ, הייתה יפו עיר חופשית שיושביה היונים הציקו מאוד לישראל, ועל כך הענישם יהודה המכבי והעלה את עיר החוף באש (מקבים ב, יב, ג-ו).

אחרי יהודה בא אחיו שמעון וכבש את העיר, גרש ממנה את תושביה הסורים והפך אותה לנמל יהודי חשוב למסחר עם איי הים (שם א, יג, ו). הוא הקים בה צי עברי, אשר בימי המרד הגדול נלחמו אנשיו עם הרומאים על הים באותה הגבורה הנפלאה, שבה נלחמו אנשי הגליל בהרים. יפו נפלה בידי הרומאים בגלל סערת בוקר איומה ("רוח הצפון השחור") שניפצה את סירותיהם אל הסלעים והאדימה את הים מדמם. הרומאים הפכו את יפו לשממה (מלחמות ג, ט. ג).

אחרי החורבן
אחר החורבן עוד ישבו ביפו יהודים רבים, ומאות שנים הורו בה תנאים ואמוראים. על קיומו של ישוב זה מעידות המצבות היהודיות הרבות בבית הקברות הישן של יפו, בבית הקברות היהודי באבו כביר שנתגלה ב-1870, בבית הקברות הגדול ברובע עג'מי, ובבית הקברות העתיק במגרש של מנזר הרוסים.

בתקופה הביזנטית הייתה בה הגמוניה נוצרית, תושביה ערכו פרעות ביהודים ואילצום לעזוב את העיר. הם חזרו אליה עם כיבושה בידי הערבים (636), אך בבוא הצלבנים נתרוקנה שוב מיהודיה, והנוסע ר' בנימין מטודילה מצא בה בשנת 1171 רק יהודי אחד, צַבּע. הצלבנים ביצרו את יפו והפכו אותה לנסיכות צרפתית ולמרכז מסחרי, והתואר "רוזן יפו" עבר בירושה במשפחת אצילים איטלקית וצרפתית על סוף המאה הי"ט.

במלחמות שבין הצלבנים לבין המוסלמים עברה מיד ליד עד אשר ביברס מלך מצרים הרס אותה (1260) עד היסוד. כשלוש מאות שנה אח"כ עוד לא היה ביפו אף בית אחד, וחמש מאות שנה אחרי חורבנה עוד לא נמצא בה אף יהודי אחד.

יפו חזרה לחיים רק באמצע המאה הי"ח, עם עלייתו של מושל הגליל ד'הר אל עמר.
במלחמת נפוליון בונפרטה (1799) הרס שר צבאו את חומותיה וחלק מהעיר, אבל עם נסיגתו למצרים ביצרוה האנגלים.

חידוש העיר במאה ה-19
בתחילת המאה הי"ט בנה המושל אבו נבות את הריסותיה והקיף אותה חומה בצורה, ומאז שבה להיות עיר החוף החשובה ביותר של הארץ.
ברבע הראשון של המאה העשרים מנתה 6000 תושבים, ומאז נתחדש בה גם ישובה היהודי.

את היסוד לישוב זה הניח השולחני העשיר מקושטא, ר' יעקב אג'ימן, שקנה בה בשנת 1820 חצר גדולה לבית כנסת ובית הכנסת אורחים. כעבור 10 שנים נטרפה ליד חיפה ספינה שהוליכה יהודים מצפון אפריקה לקושטא, ונוסעיה המרוקאים התיישבו ביפו, והקימו בה את הקהילה היהודית המחודשת. עם התגברות ההתיישבות היהודית בארץ בשנות השמונים למאה ה- 19, התפתחה יפו במהירות רבה והייתה לנמל הראשי בארץ ולמרכז תנועת העלייה וההתיישבות היהודית העירונית.

בשנת 1883 וב-1887 נוסדו בה שתי השכונות העבריות הראשונות: נוה שלום ונוה צדק, שבהן התרכזו המוסדות הלאומיים, ואחריהן (ב-1909) הוקמה על חולות יפו מצפון שכונת הגנים "אחוזת בית", שהתפתחה חיש מהר לעיר תל אביב.

יפו גדלה לעיר בת 50 אלף תושבים, מוסלמים ברובם, והתעשרה בעקבות העלייה היהודית. בגלל ההתקפות הקשות של הערבים על הישוב העברי שבשכונתם בנו היהודים בקיץ 1936 את נמל תל אביב, והם נאלצו להיפרד לגמרי מיפו. מאז הלכה העיר, שהתרוקנה מ-30 אלף יהודיה, הלוך וירוד.

ערב מלחמת השחרור שימשה יפו קן לכנופיות התוקפים הערביים, ביום ד' אייר שנת תש"ח (13.5.48) נכנעה העיר ללא תנאי לפני כוחות ישראל. תושביה הערביים נמלטו ממנו, ומאוכלוסייה של 70,000 נפש נותרו בה רק 4000 ערביים.

כיום היא חלק מהכרך הגדול תל אביב-יפו, היא הולכת ונבנית ומחדשת ימיה כקדם. ערכה כעיר חוף, התבטל בגלל נמל חיפה ונמל אשדוד שירשו את מקומה.

יפו מפורסמת בשוקי אירופה בתפוזים, ועל שמה נקרא כל פרי ההדרים, המגיע מהארץ לשווקים אלה, בשם "יפואי". העיר הייתה מרכז לגידול פרי הדר שנשתרש בארץ מאז המאה השלישית לפני הספירה, וממנה התפשט לכל אזור הים התיכון.

ארכיאולוגיה
מקומה של יפו העתיקה הוא על צוק סלע ברובע אל קלעה (רובה המצודה) ליד המנזר והכנסייה הפרנציסקנית שבקרבת החוף. היישוב התפשט על פני גבעה תלולה ברום עשרות מטרים, הבולטת מקו החוף ומתרוממת לגובה 150 מ' מהים.

חוף יפו לא התאים לעגינת אניות. סביב החוף היו סלעים שהגנו על הסירות הקטנות מפני הרוחות הסוערות, אבל הים אינו עמוק דיו כדי שאניות יוכלו להתקרב לחוף. האניות היו נשארות במרחק רב מחוף ומעבירות את הנוסעים והמטען באמצעות סירות.

החומה שהקיפה את העיר נהרסה בסוף המאה ה-19 כחומה חסרת תועלת, והעיר החדשה התפשטה צפונה לכוון תל אביב, ודרומה לכוון בת ים. בחפירות שחפרה משלחת העירייה ואגף העתיקות בשנות תשט"ו-ז, נחשפו שכבות יישוב שונות מתקופות הכנענית המאוחרת והישראלית ועד הביזנטית, ביצורים בני תקופות שונות וממצאים ארכיאולוגיים חשובים, בהם חותם מימי רעמסס השני.

עד עונת החפירה של סוף 1961 נערכו ביפו עוד 5 חפירות. בשלוש העונות הראשונות חפרו בשטח המזרחי של יפו העתיקה, בו נחשף שער מצודת יפו מהתקופה הכנענית; בעונת החפירה הרביעית, שנערכה בתוך ה"חמאם" אשר קיר משותף לו עם בנין המוזיאון, נחשפו מתחת לרצפת החמאם ביצורי העיר מהתקופה הישראלית, ואילו בעונת החפירה ה-5 של סוף 1961 נחשפו שרידי בנייה של שש שכבות ישוב המשתייכות למאות 7-1 לספירה הנוצרית. בחפירת הניסיון שנעשתה במקום כדי לאמוד את מספר השכבות שנותרו, התברר שמצויות עוד, לפחות, שלוש שכבות נוספות, ועדיין לא הגיעו לקרקע הבתולה. בחפירות האחרונות נתגלו בין השאר כתובות יוניות שבהן נזכר שמו של ה"אגוראנומוס" (המפקח על המידות והמשקלות) בשוק של יפו בשנת ה-9 למלכותו של הקיסר טריאנוס (שנת 105 לספירה הנוצרית, בערך). כיוון ששמו של מפקח זה היה "יהודה בן...", הרי לפנינו עדות ברורה כי 35 שנים, בקירוב, לאחר חורבן בית שני, שימש ביפו יהודי בתפקיד ממלכתי חשוב זה. מכאן שגם לאחר החורבן נותר ביפו ישוב יהודי ניכר בעל חשיבות ציבורית.

חפירות ההצלה 2005-2006
בשוליים המזרחיים של העיר העתיקה לא נערכו חפירות ארכיאולוגיות עד אמצע שנות ה 90 אז התברר שגם באזור זה יש שרידים ארכיאולוגים מתקופות שונות.

בחפירות שנערכו בשנות 2005-2006 בראשות יואב ארבל ומרטין פיילשטוקר התברר כי האזור שבין רחוב יפת לרחוב יהודה מרגוזה היה מיושב כבר מהתקופה ההלניסטית והתגלו שם שרידים ארכיאולוגים מתקופה זו ומהתקופות הביזנטית, האסלאמית הקדומה, הצלבנית והעותומאנית.

בתקופה הביזנטית האזור שימש כ"אזור תעשיה" לייצור יין ומוצרים אחרים הקשורים ליצוא מנמלה של יפו. בחפירות נתגלו מספר גתות יין, מתקני ייצור צבע ומתקנים תעשייתיים אחרים.
בתקופה האסלאמית אזור זה המשיך לשמש כ"אזור תעשיה" אך בצורה מופחתת.
האוריינטציה האחידה של מבנים שונים ששרידיהם התגלו במהלך החפירות והמתוארכים לתקופה הצלבנית, מעידים על רמה גבוהה של תכנון עירוני בתקופה זו.

ניראה כי ביפו, בדומה לערים צלבניות אחרות כמו למשל עכו, התקיימו שכונות שונות השייכות לקבוצות הצלבניות השונות.
יפו הצלבנית נהרסה לגמרי ע"י הממלוכים ואזור שוק הפשפשים נישאר נטוש עד תחילת התקופה העותומאנית. במשך תקופה זו האזור שימש לחקלאות ועל כך מעידים בארות, תעלות השקייה, בארות מים ובתי חווה שנתגלו במהלך החפירות.
מאוחר יותר באותה תקופה נבנה השוק. עם זאת, רק בתקופת המנדאט הבריטי קיבל השוק את צורתו כפי שהוא היום.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן