לדף ראשי



פמיניזם
הזרם הפמיניסטי אינו עשוי מקשה אחת, עד כדי כך שהשימוש במונח "פמיניזם" ביחס לתאוריות הנבדלות כל כך זו מזו הוא בעייתי. הגדרת הפמיניזם כתפיסת עולם המפרשת את המציאות החברתית תוך התמקדות ביחסי גברים-נשים בתחומים אחדים עשויה לשמש מכנה משותף לתאוריות הפמיניסטיות השונות.

מקובל לחלק את הפמיניזם לשלושה זרמים מרכזיים: הליברלי, התרבותי-התייחסותי והמשפטי-רדיקלי. שני הזרמים האחרונים מייצגים גישות המתנגדות לשיח המשפטי הקיים וחותרות להשגת שינויים מרחיקים לכת במעמדן של הנשים בחברה.

הפמיניזם הליברלי מייצג את הגל הראשון בפמיניזם, שצמח מתוך השיח המשפטי הקיים, שעסק בעיקר בשאלות שעניינן השוואת ההסדרים המשפטיים של הנשים לזה של הגברים, כגון במתן זכות בחירה לנשים. זרם זה פעל למען השגת שוויון במובן האריסטוטלי, כלומר שוויון בין אנשים שאין ביניהם הבדלים רלבנטיים בעניין מסוים¹. ואולם יש קושי לקבוע מהו הבדל רלבנטי וכיצד לפתור בעיות כאשר יש הבדל בין נשים לגברים בתחום מסוים.

הזרם הליברלי השיג שינויים משמעותיים בעיקר בתחום המשפט כגון הענקת זכות בחירה לנשים וקביעת שכר שווה לשני המינים². אכן, במרכזה של תאוריה זו עומדת הדרישה למתן יחס שווה לשווים. כלומר, על הנשים להידמות לגברים כדי ליהנות מן הזכויות המוקנות להם. זרם זה כמעט אינו מתייחס לסוגיות המיוחדות לנשים כגון עברות נגד נשים, סחר בנשים או לסוגיות היריון ולידה³. חלק מן הזכויות שלחמו למענן הפמיניסטיות הליברליות נדמות היום כמובנות מאליהן, כגון הזכות לשכר שווה המעוגנת בחקיקה⁴. ואולם גם בעניינים "ברורים" מעין אלה, עדיין יש פער בין שינוי המצב המשפטי לבין יישומו הלכה למעשה⁵. לכן, יש גם לפמיניזם הליברלי מקום חשוב בניסיון להביא לשינוי אמתי בזכויות הנשים.

את הזרם הליברלי ביקר הזרם ההתייחסותי-תרבותי. זרם זה בא לידי ביטוי בכתביה של הפסיכולוגית קרול גיליגן, שעמדה בחיבורה "בקול שונה" על ההבדל הפסיכולוגי בין אופן החשיבה וההתנהלות הגברית לבין אופן החשיבה הנשית ותפיסת הנשים את מושג הצדק, תוך הדגשה שאין עדיפות היררכית לתפיסה הגברית⁶.

אליבא דגיליגן, המחקר הפסיכולוגי נוטה לבנות סולם הערכה יחיד המבוסס על נורמה גברית, וכל מי שאינו מתאים לסולם זה, כגון הנשים, נחות מבחינת ההערכה הפסיכולוגית. החשיבה הגברית שלטת בחברה ועל פיה עוצבו הכללים המשפטיים. הבגרות נקבעת במונחים גבריים של הישגים אישיים ואינדיבידואציה, ואילו ערכים נשיים, כגון טיפוח קשרים אישיים, נתפסים כנחותים⁷. החשיבה הגברית היא דיכוטומית. תפיסת הגברים את עצמם מנותקת מן הסביבה, ואילו הנשים מחוברות יותר לחברה, מקושרות אליה ודואגות לה. החשיבה הגברית מתאפיינת בדפוסי חשיבה של כללים נוקשים הקבועים מראש, ואילו הנשים מכירות יותר בקיומם של יוצאים מן הכלל. לכן, לעתים קרובות יעלה בידי אישה למצוא פתרון ביניים ליישוב סכסוך בלא שיהיו מנצחים ומנוצחים. שני הצדדים יצאו מנצחים, כיוון ששום צד לא יזכה לניצחון מלא ולא ייכשל כישלון מוחלט.

הפמיניזם התרבותי, שצמח מתוך המחקר הפסיכולוגי, דוגל במתן אפשרות לקול הנשי, האחר מבחינה תרבותית, להישמע, גם כדי שהחברה כולה תרוויח. משום כך, לא נודעה לו השפעה ישירה ומשמעותית בעולם המשפט. גישה זו מציעה נקודת התבוננות חוץ-משפטית ובחינה ביקורתית של הסדרים קיימים. יחד עם זאת, גם במשפט חלו תמורות התואמות יותר דגם חשיבה נשי, כגון התפתחות תהליך הגישור והפישור במקום הליך אדוורסרי קלסי.

חלוצת הזרם השלישי, הפמיניזם הרדיקלי-משפטי, מקינון, טוענת שהכל מתמקד בכוחם החברתי הרב של הגברים ושבעיות הנשים לא תיפתרנה כל זמן שתתקיים ההיררכיה בחברה בין נשים לגברים. זרם זה מסיט את תשומת הלב מן ההבדלים המבוססים על אפליה מינית שהדגישו המצדדות בגישה הליברלית אל פערי הכוח בין גברים לנשים. הנשים דוכאו במשך שנים על ידי הגברים. לכן, בלעדי שינוי יחסי הכוחות בחברה לא יהא אפשר להשיג שוויון מלא בין המינים. כמיעוט מדוכא, הנשים אינן עצמאיות. לכן, לא הזרם הליברלי ולא הזרם התרבותי יכולים לפתור את בעיותיהן של הנשים, משום שגם הזרם התרבותי הוא תולדה של דיכוי מתמשך של הנשים שהרגיל אותן ליטול את תפקיד הטיפול באחרים. ומאחר שגם המשפט מנוסח על ידי הגברים השליטים⁸, הוא אינו נותן מענה הולם לבעיותיהן של הנשים בחברה.

לפי גישה זו, הזכות לשוויון מחייבת שינוי כל הסדר משפטי הנותן יד לחיזוקם של מבנים חברתיים המקבעים את נחיתות הנשים. היום, ניתן בהחלט לזהות את הזרם הפמיניסטי המרכזי עם הזרם הרדיקלי שנתפס בתחילת דרכו כקיצוני.

לי נראה שגישתה של מקינון קיצונית ביותר. קשה לי להסכים עם הרדיקליות שבגישתה. בכתיבתה משתקפת תפיסה קיצונית שבחברה פטריארכלית קשה לדבר על הסכמה חופשית של אישה ושאין לדבר על בחירה חופשית להיות אם ועקרת בית. יש בגישה זו לא מעט פטרנליזם וקיבוע תפיסת האישה כחלשה ומסכנה שאינה מסוגלת לקחת אחריות על בחירתה.

יחד עם זאת, חשוב לציין כי בתחומים שונים נרשמו הצלחות כבירות לפמיניזם המשפטי, כגון חקיקה נגד פגיעה בנשים ודאגה לזכויות הקרבן בהליך הפלילי⁹.

הן הזרם הרדיקלי והן הזרם התרבותי משתמשים ב"מטפורת הקול", אך בדרך שונה מאוד. מקינון משתמשת בה כשהיא מתארת את השתקת הנשים על ידי פעילות גברית מכוונת, ואילו גיליגן משתמשת במונח "קול" לתיאור שני אופני תפיסה מוסרית, נשית וגברית. גיליגן תובעת לתת לקולות קיימים, אך בלתי נשמעים, להישמע בציבור¹⁰.

פמיניזם ומגדר במשפט הישראלי
בשנים האחרונות רב העיסוק במקומן של הנשים בחקיקה ובפסיקה, למן התייחסויות לנשים בפסקי הדין¹¹ ועד לשון החקיקה. הפמיניזם המשפטי, כמו גם התרבותי, מתח לא אחת ביקורת על טיפול המשפט הפלילי בסוגיות הנוגעות לנשים. כך, למשל, בהגדרת עברת האונס. נטען שהגדרת האינוס אינה מתאימה לחוויה הנשית ברוב מקרי האונס המתרחשים בדרך כלל בין מכרים (date rape). חלק מן הביקורת חלחל במשך השנים אל תוך החוק החרוט והוליד סדרת שינויים בהגדרת מעשה האינוס, החל מן המעבר מבעילה "בניגוד לרצונה של האשה" לבעילה "שלא בהסכמתה החופשית של האשה"¹² וכלה בביטול דרישת מרכיב הכוח בתיקון משנת 2001¹³.

דוגמה נוספת לאי-התאמת המשפט הפלילי המהותי לחוויה הנשית יש בהגדרת סייג ההגנה העצמית הקבוע בסעיף 34י לחוק העונשין ואופן יישומו בשעה שאישה מוכה פוגעת במי שהתעלל בה. הסייג נוסח באופן ההולם התגוננות של גבר מפני גבר זר אלים בקרן רחוב ולא התגוננות אישה מפני בן זוגה התוקפן. פן אחד של התפיסה הגברית הוא התביעה מאישה מוכה לעזוב את הבית תוך התעלמות מן העובדה שלאישה אין לעתים קרובות אפשרות לעשות זאת מטעמים שונים.

ניתן להדגים יפה את ההבדלים בין הזרמים בעניין זה. הליברליזם, מעצם טבעו, מניח קיומה של בחירה חופשית ויכולת לפעול במצב זה. לעומת זאת, הפמיניזם המשפטי-רדיקלי מדגיש את חוסר האונים של האישה המושפלת במשך שנים בתוך ביתה ומסבירה על ידי זה את הימנעות האישה מלברוח¹⁴. לא כן התייחסות הפמיניזם התרבותי. הוא מבקש להראות שבחירת האישה שלא לנטוש את התא המשפחתי אינה בלתי רציונאלית מנקודת מבטה. שיקולי דאגה לילדים או לפרנסה וכיוצא בזה נתפסים כחשובים בעיני האישה, מכיוון שהדאגה לאחרים מהווה חלק אינטגראלי מזהותה האישית. התבוננות זו, חרף הקשיים הברורים שבה, מציעה התייחסות מעצימה המתחשבת ב"קולה" האחר של האישה. אפשר שהתחשבות בנקודת ראותה המיוחדת של האישה תביא את המשפט לבחינה מחודשת של ההסדרים הקיימים לטיפול בבעיות אלימות במשפחה ואולי גם שלא להסתפק בפתרון עזיבת התא כפתרון יחיד למצוקת הנשים¹⁵.

הערות
¹ ויש מי שכינה זאת "כלל אי ההפליה".
² על סוגיה זו מנקודת מבטו של המשפט העברי, ראה: א' הכהן, " 'לכו נא הגברים ועבדו את ה' ' - על השוויון בין המינים", פרשת השבוע, בשלח, תשס"ב, גיליון מס' 60; הנ"ל, " 'חכמות הן, צדקניות הן, דרשניות הן' - בנות צלפחד כאב טיפוס למאבקן של נשים בעולם הדתי", לקראת שבת, מרכז יעקב הרצוג, עין צורים תשס"ו, עמ' 269-262.
³ לספרות המקיפה בעניין זה, ראה מבואה של ד' ברק-ארז לספרה של ק' מקינון, פמיניזם משפטי בתיאוריה ובפרקטיקה, תל-אביב תשס"ה.
⁴ חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988; חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, התשנ"ו-1996.
⁵ ר' הלפרין-קדרי, "שיוויון זכויות... בלי הבדל... מין", בתוך נשים ומשפט ושינוי חברתי, תרבות דמוקרטית 10 (תשס"ו), עמ' 163.
⁶ ק' גיליגן, בקול שונה, בתרגום נ' בן חיים, תל-אביב תשנ"ו.
⁷ לפי זה, יובן למשל מדוע האוטונומיה של הפרט וחירותו זוכה למעמד של עקרון-על.
⁸ בחקיקה הישראלית משתקף דבר זה בהשוואה בין פקודת הרופאים, המנוסחת בלשון זכר, לבין פקודת האחיות, המנוסחת בלשון נקבה. על הבדלים מסוג זה וביטוייהם בחקיקה הישראלית, ראה ש' אלמוג, "'ואותן השמות עומדים לדורות'- על עברית, מגדר ומשפט", מחקרי משפט יח (תשס"ב), עמ' 373; הנ"ל, "קודיפיקציה עברית: שפת המשפט ושפת השוויון", משפט ועסקים ד (תשס"ו), עמ' 539.
⁹ חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 והחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, המתבסס לא מעט על כתיבה של מקינון ופעילותה של ד"ר אורית קמיר. כיום יש גם זרמים פוסט-פמיניסטיים היוצאים נגד הפמיניזם הרדיקלי עקב היותו מכוון להגן על נשים לבנות ובני מעמדות מסוימים תוך התעלמות מגורמים המקצינים את הנחיתות ויוצרים תת-קבוצות מעין הפמיניזם השחור.
¹⁰ ל' בילסקי, "אלימות האלם: ההליך המשפטי בין חלוקה לקול", עיוני משפט כג (תש"ס), עמ' 472-421.
¹¹ ראה ר' בוגוש ור' דון-יחיא, מגדר ומשפט - אפליית נשים בבתי המשפט בישראל, מכון ירושלים לחקר ישראל, ירושלים 1999. לדוגמאות בפסיקה לאמירות המשדרות מסרים סותרים בעניין התנהגותן של קרבנות אונס, ראה א' הראל ול' וגנר, "על 'האשם התורם' של קורבן האונס", פלילים ו (תשנ"ח), עמ' 260-235.
¹² סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על משמעות השינוי האמור כביטוי לשינוי בתפיסת מעשה האינוס, ראה דברי השופטת בייניש בע"פ 5938/00 אזולאי נגד מד"י, פ"ד נה(3) 873.
¹³ חוק העונשין (תיקון מס' 61) התשס"א-2001, ס"ח 1794, עמ' 408.
¹⁴ הוסף לכך את החשש שאיום בעזיבה עלול להסלים את אלימות בן הזוג והעובדה שנשים רבות נרצחו בגלל חשש בן הזוג מפני נטישתן אותו. דברים ברוח זו משתמעים מחוות דעתה של השופטת ד' דורנר בע"פ 6353/94 בוחבוט נ' מד"י, פ"ד מט(3) 647.
¹⁵ לעניין "סנדרום האשה המוכה" ואי-ההתאמות בתחולת סייג ההגנה העצמית לנשים מוכות, הוקדשו מאמרים אחדים בכתב העת פלילים, כרך ו, תשנ"ח. הסוגיות אינן פשוטות ואין כאן מקום להאריך. אולם הבאנו את הדברים רק כדי להדגים את ההבדלים בין הזרמים והתרומה העשויה לצמוח מן הפמיניזם התרבותי לעיצוב הכללים המשפטיים. וראה ניתוח מגדרי של סייג ה"כורח" במאמרם של מ' יוגב וא' נפתלי, "נשים אונסות נשים?! כרוניקה של כורח ידוע מראש", הארת דין ג (2006), עמ' 77-60 (כתב העת הממוחשב של הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה, http://law.haifa.ac.il/mainpage.asp?lang=heb).








יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן