חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

כספי צדקה - ייעודם

שינוי ממטרת כספי הצדקה

שינוי הייעוד של כספי צדקה

1. שינוי ייעוד כספי צדקה
האם מותר לשנות את ייעוד הכסף שנאסף לצדקה לצורך שונה מן המטרה שלשמה נאסף? מדברי הגמרא בבא בתרא (ח ע''ב) עולה שמותר. הגמרא פוסקת, שמותר לבני העיר לקחת את הכספים שיועדו לתמחוי (מסעדה לעניים) או לקופת הצדקה של העיר, ולהשתמש בהם לצורך אחר.

האם מותר לשנות את יעוד הכספים לכל צורך שהוא? נחלקו בכך הראשונים:

א. שיטת רבינו תם
רבינו תם (תוספות ד''ה ולשנות) פירש, שמותר לקחת את הכסף שתרמו אנשים לצדקה, ולהשתמש בו אפילו לצורכי חול, וכן פסקו להלכה גם הרמב''ם (מתנות עניים ט, ז), הרא''ש (א, כט), המהרי''ק (שורש קכח) ועוד. תוספות מוסיפים שכך עשה רבינו תם עצמו, ואת הכסף שהיו גובים בני העיר לצדקה לעניים, היה מחלק לשומרי העיר תמורת עבודתם.

על שיטה זו קשה מהגמרא במסכת ערכין (ו ע''ב). הגמרא פוסקת, שאם תרמו מנורה לבית הכנסת, ולא זוכרים מי תרם אותה, מותר לקחת את המנורה ולהשתמש בה לצורך אחר. כפי שמדגישה הגמרא, אפשר לשנות את ייעוד המנורה רק לצורכי מצווה, אבל לדברי רשות אסור. גמרא זו היא שלא כדברי רבינו תם!

רבינו תם עמד על קושיה זו ותירץ, שרק כאשר הכסף מגיע לאנשי העיר, ניתן לשנות את ייעוד הכסף לצרכי חולין, מכיוון שמי שנותן לציבור כסף, נותן אותו על דעת כך שיעשו איתו מה שרוצים. לעומת זאת, כאשר נודרים לבית כנסת, לא מדובר בתרומה לציבור אלא בתרומה פרטית לצורך מוגדר, ובמקרה זה יהיה אסור להשתמש בכסף לצורכי רשות.

ובלשונו:
''נראה לרבינו תם דיכולים לשנותו אף לדבר הרשות. אף על גב דאמרינן בערכין (ו ע''ב) האי מאן דנדב שרגא לבי כנשתא (מי שתרם מנורה לבית הכנסת) אסור לשנותה לדבר הרשות, הכא שבני העיר משנים את הצדקה שאני, לפיכך מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות, וכן היה רבינו תם נוהג לתת מעות הקופה לשומרי העיר, לפי שעל דעת בני העיר נותנים אותם.''

ב. שיטת הר''י מיגאש
הר''י מיגאש (ד''ה לעשות), הרא''ם והי''ד רמה (ריטב''א ד''ה ורשאין) חלקו על דבריהם. הם טענו, שברגע שהאחראים על הצדקה קיבלו את הכסף, זכו בו בשביל העניים. משום כך מותר יהיה לקחת כסף שיועד לתמחוי ולהעבירו לקופת העיר, כיוון ששניהם מיועדים לעניים, אבל לצרכים שאינם לטובת העניים אסור לשנות (ועיין תוספות ערכין ו ע''ב).

ראיה לדבריהם הביאו ממשנה במסכת שקלים (ב, ה) הפוסקת, שאם גבו כסף לצורך עניים או לצורך פדיון שבויים, ונשאר חלק ממנו לאחר השימוש, אסור לשנות את ייעודו המקורי, ויש לתת גם את שאר הכסף לעני או לשבוי עבורו נערכה המגבית. מכאן שאת מותר הצדקה אפשר לתת רק לעניים, ואסור להשתמש בו לצרכים אחרים.

כיצד יתמודדו רבינו תם ושאר הראשונים עם ראייה זו?
נאמרו בדבר לפחות שתי תירוצים:

א. הרא''ש (א, כט) חילק בין מגבית חד פעמית למטרה מסוימת, לבין כסף שתורמים בדרך כלל לקופת העיר. כאשר עושים מגבית לצורך מטרה מסוימת, התורמים נתנו כסף לאותה מטרה, ויהיה אסור לשנות ולהשתמש בכסף לצורך אחר, וזהו המקרה בו עוסקת המשנה בשקלים. לעומת זאת, כאשר תורמים לקופת העיר, תורמים כדי שהאחראים על הקופה יעשו בכסף מה שנראה להם נכון, ולכן מותר לשנות את ייעוד הכסף גם לדברים אחרים, ובלבד שיהיו צורך הציבור.

ב. רבינו יונה (ד''ה ת''ר) תירץ, שהותר לשנות את שנתרם לעניים לצרכי הרשות, רק כאשר אין ברירה ואי אפשר להשיג עוד כסף. אבל אם יש אפשרות להשיג כסף ממקור אחר, ברור שלכתחילה צריך להשתמש בכסף שנאסף עבור עניים, רק לצרכי העניים ולא לצרכים אחרים, ולכן המשנה בשקלים לא התירה לשנות את כספי הצדקה, כיוון שהיו כספים אחרים.

כאשר המשנה בשקלים אומרת שצריך להשתמש במותר הכסף לצדקה, היא מדברת על מצב בו יש אפשרות להשיג כסף לצורכי הרשות ממקום אחר, והכסף שנשאר מהמגבית מיועד לעניים בדווקא.

להלכה
להלכה פסק השולחן ערוך (יו''ד רנו, ד) כרבינו תם, שמותר לציבור לשנות את הכסף אפילו לדברי הרשות. הרמ''א הוסיף בשם המהר''י וייל (סי' כו), שאם נותן הצדקה אומר בפירוש שהוא נותן את הכסף למטרה מסוימת, אסור לשנות את ייעוד הצדקה:
''רשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי, ותמחוי קופה, ולשנותם לכל מה שירצו מצרכי צבור, ואף על פי שלא התנו כן בשעה שגבו... הגה (= רמ''א): אבל אם פירש הנותן ואמר שיתנו לעניי העיר או לעני פלוני, אין להם לשנות אפילו לתלמוד תורה.''

2. אין צורך בכסף
כסף שנאסף למטרה מוגדרת מראש, אסור לשנות את ייעודו. מה יהיה הדין אם תרמו כסף למטרה מסוימת, אבל לפני שהספיקו להשתמש בכסף לא היה בו צורך? למשל: גבו כסף לפדיון שבוי, והשבוי מת.

גם כאן נחלקו הראשונים:
א. הרשב''א בתשובה כתב (ד, נה), שגם אם לא השתמשו כלל בכסף, צריכים לתת את הכסף לשבוי או ליורשיו. מדוע? כפי שראינו במשנה בשקלים, כסף שנאסף לעניים ונותר חלק ממנו, שייך לעניים ואינו חוזר לתורמים. וכך כסף שנאסף לפדיון שבויים ונותר כסף, הוא שייך לשבוי או ליורשיו.

טוען הרשב''א, שאין הבדל בין מקרה בו גבו כסף והותירו חלק ממנו, למקרה בו לא השתמשו בכסף כלל. לכאורה, גם כאשר גבו לצורך פדיון שבויים, התורמים נתנו רק בשביל הפדיון ולא בשביל יורשי השבוי, ולמרות זאת פוסקים, ששארית הכסף עוברת ליורשי השבוי. ולכן, כמו שמותר הכסף מועבר לעני, אם לא היה שימוש בכסף, יועבר לעני או ליורשיו.

מדוע כאשר נותר כסף מהגבייה, הוא אינו חוזר לתורמים? הרשב''א מסביר, שברגע שנתנו התורמים את הכסף לצדקה והוא ביד הגבאים, ברגע הנתינה זוכה העני בכסף והוא שייך לו לכל דבר ועניין. לכן גם אם נשאר כסף, או שלא היה בו צורך, הוא שייך לעני או לשבוי שעבורו נאסף.

ובלשונו:
''שאלת: גבאים שגבו מעות לפדיון שבוי ידוע, ואחר כך שבאו מעות לידם מת אותו שבוי עד שלא נפדה. מה יעשה בהם, של יורשין הם, או לא כיוון שלא נפדה? תשובה: דבר ברור הוא דליורשים הם, מהמשנה דשקלים ששנתה מותר שבוי לאותו שבוי, מותר המת ליורשיו. ותמה אני אם יש חולק בדבר הזה, דהא טעם הדבר משום דמשעת גוביינא זכו לו גבאין (= שמשעת הגבייה זכו בשביל העני). ומה לי נפדה ולא הוצרך להם, מה לי מת ולא הוצרך?!''

ב. הרא''ש (כלל לב, ו) חלק על הרשב''א. הוא דן במקרה, שאמא נתנה לקהילה סכום כסף גדול כדי שיפדו את בתה מהישמעלים שחטפו אותה. לפני שהספיקו לפדות אותה התברר, שבמהלך השנים התחתנה עם ישמעאלי, הולידה לו ילדים, ואינה רוצה לחזור. האם תובעת את כספה בחזרה כי אין בו צורך, ואילו הקהילה דורשת שישתמשו בכסף לפדות שבויים אחרים.

הרא''ש פסק, שמכיוון שלא השתמשו כלל בכסף, הוא חוזר לאמה של הנערה. הוא כתב שאין להשוות בין המקרה של המשנה בשקלים למקרה הזה, מכיוון שבמשנה בשקלים מדובר שהשתמשו בחלק מהכסף, לכן לא מחזירים את העודף לתורמים, לעומת זאת כאשר לא השתמשו בכסף בכלל, ברור שהוא חוזר לתורמים.

מה סברתו? מדבריו משמע, שהחילוק הוא בדעתם של בני האדם. כאשר אנשים תורמים כסף לצדקה, הם יודעים שיתכן שלא ישתמשו בכל הכסף שגבו, והנותר ישמש לצרכים אחרים. לעומת זאת כאשר לא השתמשו בכסף כלל, ברור שלא על דעת כך התורמים נתנו את הכסף, וצריך להחזיר אותו (ועיין באור זרוע הל' צדקה סי' ז).

להלכה
שולחן ערוך (יו''ד רנג, ו – ז) הביא את שתי הדעות, אך הכריע לבסוף כדעת הרא''ש, שאם השתמשו בחלק מהכסף הוא שייך לעני או לשבוי, ואם לא השתמשו בכסף כלל, הוא חוזר לתורמים, והסכים איתו להלכה הרמ''א.

ובלשונו:
''ו. עני שגבו לו להשלים לו די מחסורו והותירו על מה שצריך, המותר שלו. ואם גבו לעניים סתם והותירו, ישמרו לעניים אחרים. ז. מעות שגבו לפדיון שבוי, ומת קודם שנפדה, יש מי שאומר שהם של יורשיו (=רשב''א), ויש מי שאומר שלא זכו בהם יורשיו (= רא''ש), ולזה הדעת נוטה בזמן הזה, דאמדינן דעתייהו (שאומדים את דעתם) שלא התנדבו על דעת כך.''

יש לסייג את הדברים: אם כדי לאתר את התורמים ולהחזיר להם את הכסף או לממן את דמי המשלוח, יצטרכו לבזבז חלק ניכר מהכסף, פסק הרא''ש (שם), שעדיף שישתמשו בכסף למטרה דומה שלשמה נתרם הכסף מלכתחילה.

דין הכסף שהוחזר
מה דין הכסף? האם התורמים יכולים להשתמש בו לצרכי חולין, או שבגלל שהם התכוונו לתת אותו לצדקה, גם אם הוא חוזר אליהם, הם חייבים להשתמש בו לצדקה?

א. האור זרוע טען (הל' צדקה סי' ז), שמכיוון שהכסף הופרש לצדקה, הוקדש לצורך זה. משום כך, לא זו בלבד שאסור להשתמש בכסף לצרכי חולין, אסור להשתמש בכסף לצדקה ברמה פחותה ממה שהתכוונו מלכתחילה, מכיוון שבכהאי גוונא התורם מוריד את הכסף מקדושתו. לכן אם תרמו את הכסף להשיא יתומה, צריך בכסף שהוחזר להשיא יתומה אחרת או לקיים מצווה גדולה מזו.

ב. רבינו שמחה (מובא באור זרוע) חלק עליו וכתב, שרק כאשר נותן הצדקה נתן לצורך פדיון שבויים, ולא אמר שהוא רוצה לפדות את איש פלוני, הוא חייב לתת את הכסף שחזר אליו לפדיון שבויים. אבל אם ייחד את הכסף לפדות איש פלוני, כאשר אין צורך לפדות אותו, הכסף הופך להיות חולין, והוא יכול לעשות איתו מה שהוא רוצה.


מקור הערך: יגאל גרוס

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן



ערכים קרובים
צדקה