לדף ראשי




הגדרת המושג
בערך זה יידונו פעולות של חולים ושל רופאים הכרוכות בהסתכנות בדרגות שונות.
הנושא מתחלק לשני חלקים –
(א) הסתכנות עצמית של חולה בביצוע פעולות רפואיות;
(ב) הסתכנות עצמית של רופא, או של אדם אחר, כדי להציל את חברו מסכנה.


פרטי דינים
1. הסתכנות עצמית של חולה בביצוע פעולה רפואית
חולה שנותרו לו רק חיי שעה, ומציעים לו לעבור ניתוח או טיפול מסוכן אחר, שאפשר שהטיפול או הניתוח יגרמו להבראתו ויחיה חיי עולם, אבל אפשר שימות מהר יותר כתוצאה מהטיפול לעומת המהלך הטבעי של מחלתו – מותר לו לעבור ניתוח זה או טיפול זה; ולא רק שמותר לאדם לסכן את חיי השעה שלו עבור חיי עולם בשב ואל תעשה, אלא הדבר מותר גם בקום ועשה.

יש אומרים, שההיתר הוא דווקא אם הסיכויים להצלחת הניתוח הם לפחות מחצה על מחצה; יש מי שסבור, שאמנם אין צורך בסיכויים של 50%, אך מכל מקום צריך לפחות סיכויים של 30%; ויש אומרים, שאפילו אם קרוב יותר שימות מהניתוח, אך יש סיכויים שיחיה חיי עולם – מותר; ואפילו אם הוא ספק רחוק שיתרפא מהניתוח, ויותר קרוב שימות תיכף בעת הניתוח – מותר, כי לא חוששים במצב כזה לחיי שעה, כשהדבר נעשה לטובתו.

יש מי שכתבו, שדווקא אם הניתוח עשוי לרפא את החולה ממחלתו – מותר לו להסתכן, אף אם הטיפול עלול לקרב את מותו; אבל אם גם לאחר הניתוח יישאר במחלתו ובסכנתו, אלא שללא הניתוח הסכנה היא קרובה, ועל ידי הניתוח הסכנה מתרחקת – אסור לעשות הניתוח, אם יש חשש שהוא יקרב את מותו.

אין חיוב על החולה להיכנס לסכנה בניתוח שעשוי לרפאו אבל עלול לקרב מותו, אלא שהוא רשאי לעשות כן; אבל אם רוב הסיכויים שהניתוח יצליח – חייב לעשות הניתוח, שהרי אדם מצווה לחיות.

ההיתר לאדם לסכן עצמו בריפוי הוא דווקא כשיש וודאות בצורך בניתוח, שאם לא כן החולה ימות בוודאי, אבל כשיש ספק אם יש צורך בניתוח, ואולי יוכל החולה לחיות גם ללא הניתוח, ומאידך יש ספק שהניתוח יקרב מותו – אסור להכניס עצמו לספק זה.

יש מי שכתב, שחולה במחלה שאיננה מסכנת את חייו, אלא שהוא סובל ממחלתו או שהוא מוגבל, ויש אפשרות לנתחו ולרפאותו מסבלו, אבל יש סיכון בניתוח, והוא עלול למות ממנו – אסור לעשות ניתוח זה; ויש מי שכתבו, שאם הוא סובל מיסורים קשים, אף שאין מחלתו מסכנת את חייו – אמנם אין להורות לו לעשות הניתוח, אבל אם רוצה בכך – מותר לו להסתכן, כדי למנוע יסורים קשים.

ההיתר לסכן חיי שעה כדי לזכות בחיי עולם הוא דווקא אם החולה מסכים לכך, והסכמתו מועילה ואינה נחשבת כאיבוד עצמי לדעת, וכמו כן אם הוא מסרב – אין זה נחשב כאיבוד עצמי לדעת, ויש לו זכות לסרב.

אם חלק מהרופאים אומרים שהחולה ימות ממחלתו אם לא ינתחוהו, וחלק מהם אומרים להיפך, שממחלתו לא ימות, אבל ימות מהניתוח – יש מי שכתב, שלא יעשו הניתוח, ושב ואל תעשה עדיף; ויש מי שכתב, שגם במקרה כזה מותר לעשות הניתוח, כי אין אנו חוששים לחיי שעה.

מותר לאדם להכניס עצמו לספק סכנה של חיסון נגד אבעבועות שחורות, כדי להימנע ממחלה זו שהיא סכנה ממשית, והיינו שמותר להכניס עצמו לסכנה רחוקה, כדי להציל עצמו מסכנה קרובה, ומותר להציל עצמו בספק רחוק של סכנה עכשווית, כדי להינצל מסכנה חמורה בעתיד, ובכל רפואה מונעת, אף שכרגע אין סכנה – מותר ואף חובה לאדם לפעול בסכנה מועטת כעת, כדי למנוע סכנה גדולה בעתיד.

מותר לאדם להכניס עצמו לספק סכנה בטיפול במחלה שבאה בהתקפים שמסכנים את חיי החולה, למרות שבכל פעם שההתקף חולף – חולפת גם הסכנה.

יש מי שמשמע ממנו, שאם מקובל לעשות ניתוחים או טיפולים מסויימים, גם אם יש בהם סיכון – מותר לאדם להסתכן בהם לרפואתו, אף שהוא לפעמים נגד כללי ההלכה בנידון, והוא על פי הכלל שכיוון שדשו בה רבים, שומר פתאים ה'.

ומכל מקום, בכל המקרים שמותר לסכן חיי שעה של חולה, צריך ההיתר להיות בדרך מותנה וביישוב הדעת, בהסכמת בית הדין, ועל פי הרופאים היותר מומחים.

2. הסתכנות עצמית כדי להציל את חברו מסכנה
כתבו רבני דורנו, שלהלכה הסכימו רוב האחרונים שאין אדם רשאי להכניס עצמו לספק סכנה, כדי להציל את חברו מוודאי סכנה. אמנם גם לשיטה זו מצינו חילוקי מצבים שונים, שדנו הפוסקים לחייב או להרשות סיכון עצמי לצורך הצלת הזולת:

יש אומרים, שמחלוקת הפוסקים היא רק אם יש חיוב להסתכן כדי להציל את חברו מסכנה, אבל לכל הדעות רשאי המציל לעשות כן, והוא ממידת חסידות, ומי שנדבה רוחו להציל את הזולת גם על ידי סיכון עצמי – אשרי חלקו; ויש הסבורים שהמחלוקת היא על עצם ההיתר, ולדעת האוסרים יש אמנם איסור להסתכן.

יש מי שכתב, שאם הספק נוטה יותר אל ההצלה – חייב המציל להכנס לקצת סכנה ולהציל את חברו, ואם לא הציל – עובר משום לא תעמד על דם רעך; ואם הספק נוטה לוודאי, ואפילו כשהספק שקול – אינו חייב למסור נפשו. ובשיטה זו יש מי שכתב, שהכוונה לכל מידת סכנה שאדם מוכן ליטול על עצמו ולהסתכן בה למען תועלתו הפרטית, כגון להרווחת ממון, או למען כבודו – שבסיכון כזה חייב להכנס גם למען הצלת חברו, אבל כאשר יש חשש גדול של סכנה, שאדם לעולם לא מכניס עצמו לתוכה אפילו תמורת הון רב, או כאשר יצטרך להכנס לסכנה של עינוייים קשים – לא יכניס עצמו גם להצלת חברו; ויש מי שכתבו, שבשום מקרה אין חיוב להכניס עצמו לידי ספק מיתה, ולשיטה זו יש מי שכתב, שהכוונה שכל ספק סכנה שמחללים בגללה את השבת – אין המציל חייב להכנס בה כדי להציל את חברו, ואפילו בספק סכנה הנוטה יותר להצלה.

דעת המתירים לאדם להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו היא דווקא אם ההצלה היא וודאית, שאז אף אם המציל מסתכן – מותר; אבל אם הצלת המסוכן לא תלויה בחיי המציל, ואף אם המציל ימות, יש ספק אם המסוכן יינצל – לכל הדעות אסור להסתכן.

ההיתר להסתכן עבור חברו הוא דווקא כשיש רק ספק סכנה למציל, אבל אם יש סכנה וודאית למציל – אסור לו להסתכן עבור חברו. אבל אם מדובר בצדיק גדול, שמובטח לו שיתקיים נס על ידו – יש מי שכתב, שיכול הוא לעשות פעולות שבסתם בני אדם הם נחשבים כסכנה, כדי להציל אחרים מסכנה.

אם אדם גרם במעשיו שייכנס למצב של סכנה – לכל הדעות אין חיוב על אחרים להכנס לסכנה עבור הצלתו.

שיש מי שכתב, שלדעת האוסרים לסכן עצמו עבור חברו – הוא הדין שאינו מחוייב לסכן עצמו אפילו עבור הצלת כלל ישראל; יש הסבורים שעבור הצלת כלל ישראל מחוייב כל יחיד לסכן עצמו לכל הדעות; ויש מי שחילק בין הצלת רבים מישראל, שאם אין היחיד בכלל הסכנה – אינו מחוייב להכנס לסכנה עבורם, ובזה אין הבדל בין הצלת יחיד לבין הצלת רבים, לבין הצלת כלל ישראל – שכל יחיד חייב לסכן עצמו עבורם. ומכל מקום אין לכפות אדם למסור נפשו להצלת הרבים.

יש מי שכתב, שביחס לרופא לכל הדעות אין איסור להכנס לספק סכנה, ובוודאי שלא ייקרא חסיד שוטה אם יגיש עזרה רפואית. לפיכך, מותר לרופא לטפל בחולה במחלה מדבקת, עם הזהירות המתחייבת מפעולה כזו.

וכמו כן יש מי שכתב, שאין חובה על רופאה בהריון לטפל בילד הסובל מאדמת מחשש שתידבק במחלה, וייגרם נזק לעוברה, אבל אם רוצה להתמסר להצלת החולה – מותר לה, ואשרי חלקה.

חייל פצוע המוטל בשדה הקרב בעת מלחמה – חייב החובש להכניס עצמו לספק סכנה כדי להצילו, כי בעת מלחמה הדין שונה מעת שלום, והכללים ההלכתיים של 'וחי בהם' ושל 'וחי אחיך עמך', אינם חלים בתנאי מלחמה, ולפיכך חייב כל אחד למסור נפשו עבור הצלת הרבים.

אבל אם יש חולה בעיר שלא מאנשי הצבא, והוא מקום של סכנה בגלל מלחמה – אין חיוב על הרופא לסכן עצמו להכנס למקום המלחמה כדי להציל את החולה.

אסור לאדם לשמור לעצמו תרופה מיוחדת להצלת עצמו, אם כרגע אין הוא חולה במחלה הדורשת תרופה זו, ולעומת זאת יש לפניו חולה הזקוק לתרופה זו.

אם הסכנה למציל היא רק סכנת איבר אחד, והסכנה לחברו היא סכנת נפשות – יש אומרים, שחייב להצילו; ויש אומרים, שאינו חייב להסכים לחיתוך איבר שלו להצלת חברו.

אם מדובר שיהיה רק צער למציל – חייב להציל את חברו מסכנת נפשות, כי אדם מחוייב לסבור צער כדי שלא ייהרג חברו.

יש מי שכתב, שאם המציל הוא עם הארץ, והניצול הוא תלמיד חכם, יש מידת חסידות שיסכן עצמו עבור חברו הגדול ממנו, ובפרט אם הניצול הוא תלמיד חכם שרבים זקוקים לו, והיינו שהמתנדב למות תחת השני, אין זה בגדר מתחייב בנפשו, אבל בוודאי שאחרים אינם יכולים לכפותו על כך; ויש מי שכתב, שאם הסיכון של המציל הוא וודאי – אין לו להכניס עצמו לסכנה כזו, גם אם המציל הוא עם הארץ, והניצול הוא תלמיד חכם.

יש שחילקו בין סכנה שבדרך העולם בני אדם לוקחים עליהם לצורך פרנסה – שמותר גם לצורך הצלת חברו, לבין סכנה שלא לוקחים אפילו לצורך פרנסה.

באופן עקרוני אין לתת כללים ברורים וקבועים בנידוננו, אלא הכל לפי העניין, ויש לשקול העניין בפלס ולא לשמור על עצמו יותר מדי, ולא לדקדק ביותר, כאותה שאמרו – המדקדק עצמו בכך, וכל המקיים נפש מישראל כאילו קיים עולם מלא; ולא כל חשש רחוק נקרא ספק פיקוח נפש, ואם אין בזה גדר ספק נפשות – יש חיוב הצלה, ודבר זה מסור לחכמים ולבקיאים.

לעיון נוסף: (שמות מאמרים באתר דעת והקישור אליהם)
סיכון עצמי - מתוך אנציקלופדיה הלכתית רפואית / פרופ' אברהם שטינברג




יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן